עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן נט
הנה כאן אין מבואר בהגב"ע דהעדים ראו אותו בשעתו והוי כאן ס' אישתהי דפסק רמ"א להחמיר ועוד כיון דהעדים ידעו הטביעה קודם שראוהו לדעת כמה פוסקים הוי ידע כראה וחיישינן לבדדמי לדעת התוספות והרא"ש. ואף דבב' עדים לדעת הרא"ש לא חיישינן לבדדמי מ"מ כיון דלדעת הרי"ף חיישינן גם בב' עדים לבדדמי. והנו"ב סי' מ"ג ושיבת ציון סי' ע"ט כתבו לחוש לב' החומרות ביחד. וגם בהיכר המלבושים שהכירה אמו לפי דברי ע"א כתב הנו"ב שם דשייך בזה חששת הרא"ש לבדדמי. ועוד דלא ראוהו נטבע בבגדים אלו ויש לחוש לשאלה:
אמנם לפי הנראה מהגב"ע דקשר אחד מהחבל היה קשור בהסטאפניק וקצה אחד סיבב הנטבע על ידו וככה הוציאו אותו מהמים שהחבל הי' עוד כרוך ע"י. בזה פשיטא דאין כאן חששא כלל דהוי כשלשלוהו בים דמבואר בש"ע סעי' ל"ב דאפילו הוציאו רק רגלו ולא הכירוהו כלל אשתו מותרת וכאן נמי הרי חבל הזה שהי' קשור בהכלי הוא אשר הי' כרוך על ידו בירידתו למים וכן בעלייתו. אך גם אם אפשר שבשעת עלייתו מהמים כבר התירו הקשר מהחבל שהי' בכלי ונמצא שיש לחוש שגם החבל שהי' כרוך על יד הנמצא אינו זה החבל שהי' קשור בהסטאפניק (אם לא שהכיר בעל הסטאפניק החבל בט"ע. שאין זה מבואר בהגב"ע) מ"מ לדעת הש"ך בסי' ס"ה בחו"מ שהאריך להוכיח דכריכה לחוד הוי סי' ושכן מפורש ברש"י ונ"י ע"ש. א"כ כאן מה שהי' החבל כרוך על יד הנמצא כמו שהי' אצל הנטבע הוי עכ"פ ס"א ובהצטרפות ס"א לט"ע הגרוע דעת כמה פוסקים להקל וכמ"ש העבוה"ג והפמ"א והנו"ב לענין טביעת עין לאחר ג' ימים ואישתהי הוי כלאחר ג"י וכ"ש דאין כאן רק ס' אישתהי. רק אכתי לדעת הרא"ש שם גבי תכריך של שטרות כריכה לא הוי סי' רק הא דבעינן כריכה הוא כדי שיהי' סי' מנין חשוב סי' דאל"כ הוי יאוש דחייש לשמא נתפזרו ע"ש. א"כ יש לחוש לס' שמא אישתהי וגם לחששא דבדדמי למ"ש הנו"ב:
אמנם בעיקר הדבר שכתב הרמ"א דיש להחמיר בס' אישתהי הריב"ש לטעמי' דסובר דהא דאין מעידין אחר ג' ימים הוי מה"ת וה"ה באישתהי ונמצא דאין כאן עדות הכרה כלל ע"ש. וכבר כתבתי בכמה תשו' דמהרמב"ם וכן הוא בש"ע חו"מ סי' רפ"ד מוכח דכל זה אינו רק חומרא דרבנן. אך הר"ן כ' בתשו' סי' ע"א דאפי' למאן דמקיל בס' ג"י יש להחמיר בס' אישתהי. משום דאינו מצוי שיראוהו בשעתו. ונראה לענ"ד דהר"ן הוא מן הסוברים דבס"ס בעינן שיהיו ב' הספיקות שקולים וכדמוכח כן גם מתוס' כתובות. אבל הס"ט הביא מדברי תוס' נדה ורוקח שהובא בסי' שע"א דכל שיש ספק אחד שקול הס' הב' אף דאיכא רוב נגדו מצטרף לס"ס. א"כ כאן בנטבע אף בלא שהה איכא ספק שקול. דהא גם בשטפו נהר נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. וכ"ש בשהה עליו דאין כאן רק מיעוט הניצולים. ולדעת הרא"ש אינו רק מיעוטא דמיעוטא. ואף שחכמים החמירו בזה היינו עכ"פ שיהי' בגדר ספק. וא"כ בהצטרף עוד ספק שמא לא אישתהי אפי' אם ס' זה אינו מצוי אכתי הוי זה ס"ס. ואפי' אם נאמר כדעת הפוסקים דלא אמרינן ס"ס באיתחזק. מ"מ בשהה כדי שת"נ דהדין אם נשאת ל"ת שוב ליכא כאן חזקת א"א. ובכי האי גונא נראה דאם נאמר דלא בעינן ס"ס שקולים לא איכפת לן מה שס' אישתהי הוי ס' שאינו מצוי כסברת הר"ן וכ"כ הפ"ת בשם מהרח"ש דהיכא דשהו עליו ויצאה מא"ת יש להקל בס' אישתהי. וא"כ כפי הנראה מהגב"ע מסתמא בעל הסטאפניק שהה עליו עד שהוציאו אותו. אף שאין זה מבואר בהגב"ע. וא"כ גם אם נחמיר דהכריכה לא הוי סי' כלל. מ"מ י"ל דלהרא"ש דהוא מן הסוברים להקל בס' ג"י יש להקל בס' אישתהי אף דהוי ספק שאינו מצוי וכדעת הרבה פוסקים דסוברים כן. ועוד דעכ"פ כריכה זו מסלק האינו מצוי של בשעתו דכמו כן אינו מצוי בשאר נטבעים שיהי' כרוך חבל על ידו. ועוד דאפי' אם נאמר דכריכה לא הוי סי' מ"מ מקום לכ"ע הוי סי' וכאן אמר העד שנמצא במקום טביעה. ועי' בנו"ב סי' מ"ג שכתב לפרש מה דהצריכו הש"ס להודיע מקום מציאתו שלא הי' במקום הטביעה משום דבמקום הטביעה מסתמא כ"ע ידעי הטביעה וא"כ לא הי' מועיל ט"ע לשיטת הרא"ש רק סי' וא"כ אין ראי' מזה לפלוגתת ריב"ב ע"ש. ולדבריו מקום הטביעה אין מצטרף להט"ע שלא לחוש לבדדמי. אך באמת יש לדחות למ"ש הוא עצמו דט"ע גם לאחר ג"י מועיל לצרף לס"א. ואם כן אם הי' במקום הטביעה גם לרבנן הי' מותרת משום צירוף סי' מקום ואין ראי' מכאן דעביד כריב"ב. אמנם י"ל דמקום לא הוי סי' במים. משום דדרך זרם המים לשטוף ולהוליך למרחוק ממקום טביעתו. והוי כדמיון כריכות קטנות בר"ה. דמקום לא הוי סי' משום דמשתלפי בהילוך בנ"א ובהמה. מיהו שם י"ל דמשום יאוש נגעי בה דאינו סומך על מקום הנחתו. מ"מ י"ל דדמיא להא דמדדין בגמ' (דכ"ה ע"ב) דמשמע שם דהמקום עצמו לא הוי סימן וכדמקשו שם אי במדדין מעלמא אתי ומותרין וכמו כן י"ל כיון שדרך המים לגרור ממקום למקום דמיא להא דמדדין מעצמן. ועי' בתשו' שיבת ציון סי' ע"ט כתב ג"כ סברא זו דבמים לא הוי סי' מקום סי' אלא שסיים דמ"מ הוי סי' שאינו מובהק ומצטרף לט"ע. וזה תימה כיון דכה"ג לא הוי מקום סי' אפי' באבדה וכמו שהביא שם מדברי הכ"מ. א"כ לא הוי אפי' סימן שא"מ כיון שאינו מועיל באבדה. ובכה"ג לא הקילו הפוסקים לצרף ט"ע רק עם ס"א:
אמנם נראה דמ"מ בנ"ד שייך לומר זה שנאבד זהו שנמצא דאף לרשב"ג דסובר גבי שדה דלא אמרינן זה קבר [שנאבד] זה שנמצא. הוא משום דדרך שדה להיות קוברין בה כדאיתא בבכורות. אבל בנידון דידן שזה שנאבד היה חבל כרוך על ידו וכן בזה שנמצא. והגם שנטבעים נמצאים הרבה בנהר והוי דומיא דשדה דדרך להיות בה קבר. אבל נטבע שיהיה חבל כרוך על ידו. זה לא שכיח. וא"כ אמרינן זה שנאבד זהו שנמצא. וכן משמע מסוגיא דשומשמי ביבמות שם שכתבו התוספות דמיירי דדרך להצניע בכך. ומשמע דכל שאין דרך בכך אמרינן דזהו שנמצא. ואף למה שכתב הנודע ביהודה דגם רבי לא אמר דאמרינן זהו שנמצא אלא גבי קבר דאיכא חזקת טהרה לאדם שנכנס בה. מכל מקום כיון דשייך סברא זו בכאן לומר דזהו שנמצא מועיל חזקה זו לצרף לטביעת עין. דטעמא דרבן שמעון בן גמליאל דכיון דדרכה למיקבר בה אמרינן כי היכא דקבר בה זה הכי נמי קבר בה אחרינא. וזה כמו טעמא דסימן אמצעי דאמרינן דאיתרמי לאחר גם כן כמו סימן זה. וכי היכא דטביעת עין מועיל הצירוף לסלק החששא דאיתרמי גבי סי' אמצעי הכי נמי מועיל בסברא זו דזהו שנמצא. ומכל שכן במה דלא שכיחא שגם לרבן שמעון בן גמליאל אין לחוש. דעל כל פנים לא גרע זה מסי' אמצעי. גם אם נאמר דס"א הוי רק מיעוט המצוי וכמו שכתב בנתיבות המשפט סימן רס"ב. הנה כמו כן אין זה דרך רוב הנטבעים. ובצירוף הטביעת עין אמרינן דזה הנאבד הוא הנמצא. ומכל שכן למה שנאמר בהגביית עדות דאביו אמר כמה סכום המעות היה לנטבע. אם כוון בזה הוי צירוף סימן מנין גם כן:
על כן לעניות דעתי יש להתורה אם יסכימו בזה ב' רבנים. סליק: