עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן נז
שאלה. , באחד שנטבע ומצאו אותו וכשהעלו אותו הכירוהו רק שהעד ידע מהטביעה והי' בו סי' שחסר גליד א' מאצבע:
תשובה, הנה בנ"ד העד שמעיד שראהו בעת שהעלו אותו מן המים והכירהו שהוא בעלה. הוא ידע הטביעה מערלים מצערני. וא"כ לדעת רז"ה והרא"ש חיישינן לבדדמי דידע הוי כראה לכמה פוס'. וכן העד שמעיד על הסימנים שאמרה האשה בשעת קבורה. הנה סי' של התחתונים אינו סי' כלל דהוי חו"ס והסי' שחסר גליד אחד מאצבע אחד אינו אלא סימן אמצעי כיון שלא אמרה באיזה יד ובאיזה אצבע:
אך הנה התוס' והרא"ש כתבו דלענין חשש בדדמי של ראה או ידע הטביעה מועיל אפי' ס"א וכמ"ש הב"ש. אך בשו"ת א' כתבתי מה דמועיל לדעתם הט"ע עם ס"א מאיזה טעם הוא. אם נאמר דהוי הטעם דט"ע גרוע מצטרף להסי' לעשותו ס"מ וכמו לדעת כמה פוסקים ב' ס"א מצטרפין להיות ס"מ. וכ"ש ט"ע גרוע דעדיף מס"א וכמו שהאריך בתשו' עבוה"ג סי' ע"ב להוכיח דט"ע גרוע עדיף מסי' אמצעי. ולזה משמע לישנא דש"ס דאמרינן דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים. משמע דמה דבעינן לאלתר שזה הוא מחמת שראו הטביעה והוי ט"ע גרוע הוא מועיל לסמוך על הסי' הגם שאינו ס"מ. דמצטרף הט"ע לעשות מס"א ס"מ. או שנאמר שהס"א מחזיק את הט"ע שלא נחוש בו לבדדמי שהרי מחזיק דבריו עוד בסימנים. וכל שידע שיש בו סי' מסתמא דקדק היטב בהכרתו. דמה יועיל לו שיטעה עצמו ויאמר שזה הוא בעלה אף שאחר הוא אולי לא יהי' נמצא בו הסי' שהי' לבעלה. ולכך אינו מטעה עצמו ומדקדק היטב בהכרה. או אפשר שנאמר שהם מיירי מה שמועיל ט"ע עם ס"א היינו שע"י הסי' התעורר להכירו בט"ע. שלזה רצה לומר בתשו' עבוה"ג סי' ע"א שהתעוררות ט"ע ע"י סי' אפי' ע"י ס"ג עדיף משאר ט"ע. ואפי' אם נאמר שזה מיקרי ט"ע גרוע נגד שאר ט"ע ברור בלא סי'. וכמו שמשמע מהרא"ש בפ' א"מ סי' י"ג ע"ש. מ"מ נגד חשש בדדמי י"ל דעדיף ט"ע כזה דכל עיקר החשש דמשום שראה או ידע הטביעה. בקל נכנס בלבו תיכף כשראהו שזה בעלה. אבל כיון שלא התעורר תיכף לומר שזה הוא רק ע"י שדיקדק בהסי' התעורר לו הט"ע הרי בכה"ג לא חיישינן שאומר כן משום שראה הטביעה דהרי בלא הסי' באמת לא היה מתעורר לומר שזה בעלה אף שראה הטביעה. וע"כ דאומר שלא בדדמי. והנ"מ דאם נאמר שהטביעת עין מחזיק הס"א לעשותו ס"מ לזה לא בעינן שידע העד מהס"א אלא אם מצאו בו עוד ס"א באיזה מקום מוצנע ע"פ הגדת אשתו אפילו אם לא ידע בו העד מועיל. דהצטרפות הט"ע גרוע עושהו לס"מ. אבל אם נאמר דהסי' מחזיק הט"ע או שנאמר שבעינן שע"י הסי' יתעורר להט"ע בזה בעינן דוקא שידע העד מהס"א ויגיד גם מהס"א אבל בל"ז כיון דכל אחד לבדו אינו מועיל מה שלא יוצדק נפרד לא יוצדק מחובר וא"כ בנ"ד הרי לא אמר כלל העד מהס"א רק שהכירו על ידי ט"ע לחוד ורק ע"י הגדת אשתו נודע אח"כ מס"א ובכה"ג י"ל דאין הט"ע מועיל אף שנמצא בגופו גם סי' אמצעי ועי' בב"ש ס"ק קמ"ז:
והנה לשון הטור שכתב וז"ל ואם ע"א מעיד ראיתיו מיד אחר שהעלוהו והכרתיו ע"י סימנים שהי' לו בגופו נאמן אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סימנים רק ע"י ט"ע אינו נאמן עכ"ל. נראה להדיא מלשונו דזה דוקא מועיל שיאמר העד שהתעורר להכירו על ידי סימנים שבגופו אבל אם אומר שהכירו ע"י ט"ע לחוד אפילו אם נמצא בו גם סימנים בגופו אבל העד לא הכירו על ידן אינו מועיל כלל. והנה נראה דזה תלוי בפלוגתא. דהנה הרד"ך וכן הריב"ל הביאו ראיה להא דט"ע גרוע מצטרף עם ס"א מהא דפרק כה"ג (דכ"ז) דמצא בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו כשר ופי' הרמב"ם והא"ז וכן פ' בש"ע סי' קל"ב סעי' ד' דבעינן ב' הדברים יחד שיכיר הגט וגם יהי' לו סימן בדלוסקמא דאף שכ"א אינו מועיל מ"מ בהתחברות' מועיל ע"ש. וע"כ הא דאין מועיל בגט ט"ע לחוד י"ל דגט הוי לא שבעתו העין. וכמ"ש התוספות בב"מ (ד' כ"ד) ד"ה ומודה ובזה לדעת רשב"א דסובר דאין מועיל בכלי אנפורי' ט"ע אפילו לת"ח דלא חיישינן בי' למשקר משום שאומר בדדמי ועי' בר"ן. והרמב"ם פוסק כרשב"א. וא"כ מה"ט גם בגט דהוי מכלים שלא שבעתן העין אין מועיל הט"ע לחוד אפילו היכא דלא חיישינן למשקר רק בצירוף הסי' שבדלוסקמא. וא"כ מוכח לשיטתם דט"ע גרוע עם צירוף סי' מועיל. אבל התוספות והרא"ש כתבו שם דמיירי שמצאו בעצמו ולא קאי האי ומכירו על הא דדלוסקמא ואו או קתני וכ"כ רש"י בש"ס דילן וא"כ י"ל לשיטתם דבאמת אין מועיל צירוף ט"ע גרוע עם ס"א. ולכך כתב הטור דבכאן דמועיל ט"ע הגרוע בצירוף סי' דייקא. ע"כ מיירי בהיכר הט"ע ע"י הסי' דייקא דבכה"ג י"ל דלא שייך הבדדמי של ראה הטביעה. אבל במקום דיש לחוש בהט"ע לבדדמי שהעד אינו מעיד רק על ט"ע לחוד אין מועיל אפילו צירוף סי':
ולכאורה יש לומר עוד דזה תלוי גם בזה דהנה התוספות והרא"ש כאן הביאו בשם ר"ת לחלק בין נמצא גופו שלם ובין נמצא אין גופו שלם דבזה לא סמכינן על ט"ע רק בצירוף סי'. ולחילוק זה י"ל דלא שייך לחלק שיהי' עד מכירו דוקא ע"י הסי'. דבשלמא לחששא דראה הטביעה ובקל נכנס בלבו שזה הוא שנטבע בזה שייך לחלק דכאן הרי לא נתעורר העד לומר שזה הוא שנטבע רק ע"י הסי' וא"כ ע"כ אין זה בדדמי משום שראה הטביעה. אבל לחילוק של ר"ת דכאן מיירי שאין גופו שלם ולא נשאר רק פ"פ עם החוטם ובכה"ג בעינן סי'. והא בחילוק זה לא הוי הגריעותא משום העד עצמו שבקל הוא מטעה עצמו. אלא דלכל אדם אינו ניכר היטב באין גופו שלם. א"כ מה דמועיל צירוף הסי' אינו דוקא בכה"ג שנתעורר ע"י הסי' דלזה י"ל אדרבה דאינו ט"ע ברור כ"כ וכמ"ש בת' הריב"ל ועבוה"ג. ורק דצירוף ב' הדברים יחד מועילין. אך לפ"ז קשה הא הטור העתיק לדינא גם חילוק של הר"ת דבאין גופו שלם אין מועיל ט"ע בלא סי' א"כ לפי זה ע"כ דצירוף ב' הדברים מועיל וקשה למה בחלוקה ראשונה כתב דבעינן שיהי' הט"ע דוקא ע"י היכר הסי' דמשמע דבל"ז אין מועיל אפי' אם נמצא סימן ובתשו' עבוה"ג סי' ע"ב כתב דמשמע מדברי הטור בסי' י"ז דט"ע ע"י היכר סי' עדיף משאר ט"ע. וי"ל דהוא מהוכחה זו דבזה י"ל דגם בהא דאין גופו שלם בעינן דוקא ט"ע ע"י הכר הסי' משום דזה הוי ט"ע ברור אבל בתשו' הריב"ל כתב בפשיטות לפרש בדברי התוס' שכה"ג אינו ט"ע ברור וכבר כתבתי דכן משמע גם מהרא"ש פ' א"מ סי' י"ג דאל"כ לפי פי' הרא"ש מה הוצרך הברייתא להשמיענו בהא דתכרוך של שטרות. וכי בלא זה לא ידענו דט"ע מועיל. א"ו דזה בא להשמיענו דט"ע ע"י היכר סי' ג"כ מועיל. א"כ מוכח דלא הוי ט"ע ברור כ"כ. וע"כ לחלק דמ"מ גבי ראה הטביעה עדיף הרבה משום דבכה"ג לא שייך החשש של בדדמי זה וכמ"ש. וזה אין שייך לחלק גבי אין גופו שלם. ואם כן כמו בשם ע"כ מועיל הצירוף יחד ה"נ נאמר כן גבי ראה הטביעה. ואפשר לומר ולחלק דגבי ראה הטביעה לא שייך טעמא דצירוף. דכל עיקר טעמא דצירוף אינו אלא משום ההזדמנות יחד שיהי' לו ס"א כמו הנטבע ושיהי' צורתו דומה להנטבע. זה לא שכיח. והוי כמו ס"מ. אבל בראה הטביעה החשש דלמא באמת אינו דומה צורתו כלל להנטבע ורק העד הוא מטעה עצמו לומר כי הויז זה משום שראה הטביעה ומי שלא ראה הי' באמת מכיר כי אינו דומה לו. אבל באין גופו שלם דמיירי במי שלא ראה. דע"כ צורת הפנים של הנמצא הוא בדומה להנטבע עד שזה מכיר לומר עליו כי הוא זה. וכל אדם הי' אומר כן אלא שאין סומכין על ט"ע לחוד. בזה משום שאין גופו שלם ואילו הי' גופו שלם הי' ניכר שינוי בין זל"ז בהגוף. בעינן נמי סי'. ובכה"ג שפיר איכא טעמא דצירוף:
ולפי"ז י"ל דאפי' לשיטת הא"ז ורמב"ם דגבי גט מועיל טעמא דצירוף אבל גבי ראה הטביעה למד"ס חילוק זה לא שייך טעמא דצירוף לכ"ע רק אם הכירו ע"י היכר סי' דאז נפל החשש של בדדמי זה וכמ"ש:
אמנם מה שיש לצדד להקל הוא ע"פ מה שאמר העד שהכיר אותו מתחלה כשצף ע"פ המים בהפאטלעס מהראש מאחוריו. דהנה בתשו' פנ"י ח"ב סי' נ"ח לענין הכרת זקן האריך להוכיח מדברי הרמב"ם והתוס' דאף בדברים השוין שייך ט"ע גמור. וע"ש שסיים דאפי' למד"ס דגם באיסורא יש חילוק בין עם הארץ לת"ח. מ"מ בעדות אשה אין חילוק דע"א הוי כב' עדים ע"ש. ולפ"ז יש מקום לומר דהגם דבדברים שאינן שוין פשיטא דשייכא ט"ע כמו בפ"פ שאין אחד דומה לחברו. אבל מ"מ לענין חשש בדדמי זה י"ל דמיגרע גרע דודאי בפרצוף דאמרינן דמי שראה הטביעה אומר בדדמי ומי שלא ראה הי' מכיר שאינו דומה להנטבע. היינו משום דאין פרצוף דומה לחברו ומי שאינו טועה הי' מכיר שבאמת אינו דומה זה לזה. שבקל יש להכיר בין זל"ז. והעד שמעיד שהוא הוא הנטבע אף שלא חשדינן אותו למשקר אמרינן שאומר בדדמי. אבל מה שמכיר אותו בדבר השוה לכל וכמו שאומר שהכיר בהשערות שבראשו. כיון דלמשקר לא חשדינן אותו א"כ מה שייך לחלק בזה בין מי שראה הטביעה או לא ראה. דאם נאמר דמי שלא ראה הי' באמת מכיר להשערות שאינו זה. הרי נמצא דחשדינן העד למשקר. דודאי עכ"פ השערות שוין וכמ"ש בתשו' פנ"י לענין הכרת הזקן שזהו מן הדברים השוין. ורק שצריכין אנו לומר שמשקר שמכיר בט"ע ואינו מכיר כלל. ובשלמא גבי פרצוף אנו אומרים שאינו מדקדק לראות ההפרש שבין פרצוף זה לזה. ולפי דמיונו אומר אמת. אבל בדברים השוין שאין שייך לומר אלא שמשקר. שאינו מכיר כלל בט"ע. וזה לא חשדינן למשקר. ואף שבאמת הרי מתחלה לא התירו חז"ל אלא בפדחת ופ"פ וחוטם ובט"ע בשאר אברים לא התירו חז"ל. וא"כ ודאי לא נוכל להתיר גם ע"י הט"ע שבשערות. היינו שבלא ט"ע שבאלו הג' לא סמכו חז"ל משום דלא הוי ט"ע גמור. אבל מ"מ כיון דעכ"פ שייך בזה מ"ע כמו לענין מציאה וגם לענין איסורא כל היכא דלא חיישינן למשקר. ע"כ דבכה"ג לא שייך בזה בדדמי לחלק בין מי שראה או לא. וכיון שכן הרי מוכח מחולין (ד' צ"ו) דאף ט"ע בדברים השוין עדיף מסי' דכל הני עובדי דבגמרא שם הוי מדברים השוין וכמה שכ' בתשו' פנ"י שם. א"כ הרי לפי דברי העד ע"י הכרת שערות ראשו התעורר להכירו בפניו א"כ כמו שמועיל להטור ט"ע ע"י היכר הסי' כן נמי נאמר דמועיל הט"ע בפנים ע"י הט"ע שבשערות דהרי הטביעת עין שבשערות אף שהם מהדברים השוין מ"מ עדיף זה מסי'. וכיון שמועיל ט"ע שבפ"פ ע"י היכר הסימן כ"ש שנאמר שמועיל ע"י ט"ע שבשערות הראש:
אלא דאכתי יש לדחות דע"כ לא אמרינן דמועיל צירוף אלא בב' ענינים נפרדים כמו סי' וט"ע אבל בדבר אחד ט"ע וט"ע י"ל דאינו מועיל. דכיון דחשבינן לי לטועה אין לברר בדבר אחר זע"ז. וע' בס' מרה"צ הביא בשם סד"א דסובר דגם סי' וט"ע אין מועיל צירוף אלא בב' דברים נפרדים כגון הסי' בכלי והט"ע בגט. אבל לא אם הסי' והט"ע בדבר אחד. והגם שהמחבר הזה חולק עליו מ"מ זה דוקא בסי' וט"ע דמ"מ הם ב' ענינים. אבל בט"ע וט"ע י"ל דלכ"ע לא מועיל זה על זה. אך להסוברים בב' ס"א דמצטרפין להיות ס"מ הגם דהם ענין אחד ה"נ י"ל דט"ע וט"ע הוי עדות וצירוף זה על זה דהא ט"ע עדיף מסימנים:
ועוד י"ל דלמ"ש התוספות בחולין שם ובר"ן שם יש חילוק בט"ע גופי' דט"ע שאינו ברור הוי מספקא להו לרבנן אם מועיל. אלא שמדברי התוספות שם מבואר דגם במציאה אינו מועיל רק ט"ע גמור. אבל מדברי הר"ן שם שכתב דט"ע שאינו גמור הוי להם כט"ע דע"ה משמע דגם ט"ע כזה מועיל באבדה. דהא הא דאין מועיל באבדה ט"ע דע"ה הוא משום דחיישינן למשקר אבל לא מגריעותא דהט"ע אבל לת"ח מועיל משום דלא חיישינן למשקר. א"כ כמו הט"ע דע"ה מועיל לת"ח ואפשר דלהר"ן ן זה עצמו החשש שקר מה שאומר הע"ה שמכיר בט"ע גמור ולת"ח שדרכו לדייק טפי לא חיישינן למשקר. אך אכתי לרבנן שחולקין על רשב"א וסוברים דמועיל ט"ע אפילו בכלים שלא שבעתן העין לכאורה י"ל דסברי דמועיל ט"ע אפי' שאינו גמור דודאי לכאורה אין לומר דפליגי במציאות דלרשב"א לא שייך ט"ע ולרבנן איכא בהן ט"ע גמור. אלא שבזה פליגי דרבנן סברי דמועיל אפי' ט"ע שאינו גמור ולכך מועיל גם בכלים הללו דמ"מ ט"ע כ"ד שייך גם בהם. אלא מדברי הר"ן שסיים מדברי הרשב"א דמ"מ בעינן שיהי' שבעתן העין באותה חתיכה מוכח דלא שבעתן עין לא מיקרי אפילו ט"ע שאינו גמור דהרי כאן בא"ד התירו אפילו ט"ע כ"ד. אבל מלשון חי' הרשב"א לא מוכח כן שכתב וז"ל מיהו נראה שהבא להתיר איסורי' בט"ע צריך לדקדק אם יש לו ט"ע יפה מפני שלפעמים העין משקרת וסבר שמכיר ואינו מכיר ולפיכך אם לא ראהו תחלה היטב ידקדק בראייתו שמא סבור שזהו ואינו אלא אחר וכדתנן בב"מ רשב"א אומר וכו' אלמא אפי' צ"מ דדייק כי לא שבעתן העין לא סמכינן אט"ע ולא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכיר וכו' עכ"ל. נראה מדבריו שכתב מתחלה שצריך לדקדק אם יש לו ט"ע יפה והביא ע"ז לראיה מהא דאנפרי' דגם בהא דאיסורין בעינן ט"ע גמור ויפה וט"ע שאינו גמור אינו מועיל וזה הוא טעמא דכלים שלא שבעתן העין דכיון שאין בהם מתחלה ט"ע גמור אינו מועיל וכ"כ הש"ך בסי' ס"ג. בכו"פ השיג עליו מדברי התוספות. ובאמת בחי' הרשב"א איתא כהש"ך. ואיך שיהי' שם לענין בשר שנעלם מה"ע ומציאה מ"מ לדעת התוספות והר"ן דשם מיירי בט"ע כ"ד הרי מוכח מסוגיא שם דגם ט"ע כזה עדיף מסי' דהרי רבא מביא מהני עובדי דט"ע עדיף. ואף דלדעת התוספות אין מחזירין אבדה אלא בט"ע גמור גם לצ"מ ובס"א מחזירין. י"ל דזה הוי משום תק"ח משום דניחא לי לבעל אבדה ולגבי ט"ע לא הוצרכו תקנה דבט"ע גמור באמת מחזירין. אבל עכ"פ נראה מסוגיא זו לשיטת התוספות דט"ע כ"ד עדיף מס"א ולגבי א"ד מועיל אפילו ט"ע כ"ד אבל לגבי איסורא דאורייתא פשיטא, דאינו מועיל רק טביעת עין גמור. ומכל שכן לגבי היתר אשה דהחמירו חז"ל הרבה שיהי' שלם בשלשתן ובתוך ג' ימים משום זה דבעינן שיהי' ט"ע גמור:
ולפי זה יש לומר הא דגבי ראה הטביעה חיישינן שבקל הוא אומר שזה בעלה של זו. היינו שאינו מדקדק יפה ואינו אצלו בטביעת עין גמור אלא בטביעת עין כל דהו'. אבל לא שאין לו טביעת עין כלל. דודאי על כל פנים בגדר ט"ע כל דהו הוא אלא שאין זה מועיל להתיר אבל על כל פנים עדיף מס"א הוא. ואם כן שוב שייך בזה טעמא דצירוף הט"ע כל דהו עם סי' אמצעי מכל שכן מהא דב' סי' אמצעים מצטרפין לסי' מובהק. ודעת הטור י"ל דהוא כהרשב"א דסובר גם בא"ד בעינן ט"ע, גמור. ובזה איירי בסוגיא שם דט"ע עדיף אבל ט"ע שיש לחוש בו לבדדמי שהעין משקרת גרע הרבה אפילו מס"א ומה"ט אינו מועיל טעמא דצירוף ורק שיהי' הט"ע על ידי היכר הסימנים. וכיון שלהרי"ף ורמב"ן ורשב"א וריב"ש לא בעינן כלל סי' ולא סברי החילוק כלל בין ראה הטביעה או לא. ולדעת התוס' דסברי החילוק בין ראה הטביעה מכל מקים יש לומר דמועיל סי' מטעמא דצירוף משום דלא גרע עכ"פ מט"ע כל דהו דג"כ עדיף מס"א ומועיל אפילו אם העד לא ידע מהסימן. ולדעת הטור דאין מועיל בזה אלא כשהעד ידע מהסי' ומעיד בט"ע ע"י הסי'. הרי יש פוסקים דסברי דידע לא הוי כראה. וגם אפשר לחלק כמ"ש דבט"ע שבשערות שהי' בנ"ד גם הטור מודה. על כן נראה לענ"ד דיש לסמוך להתירה אם יסכימו גדולים לזה. ומ"מ בעינן אחרי כן בית דין של שלשה דעכ"פ אין כאן היתר רק ע"י עד אחד ליק