עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן נו
שאלה, במותב תלתא כחדא הוינא וישבנו יחד לחקור ולקבל עדות ע"ד האשה מסיא בת ר' יעקב מכפר מאדריווקא הסמוך לפה עיר מעדוועדאווקא שנשארה שכולה וגלמודה מבעלה הר' משה מרדכי ב"ר אברהם הכהן זה יותר משנתים ומחצה. ובא לפנינו ה"ה הר' דיב במו"ה יעקב אחיו של האשה מסיא הנ"ל ושאלנו אותו בתו"ע כדת וכדין וסיפר לנו כל המעשה מתחלתו ועד סופו. כי סמוך לכפר מאדריווקא הנ"ל הולך הנהר הגדול הנודע בשמו דניעפר. ומן הדנועפר לצד הכפר יוצא משם יאור אחד ומתארך קצתו לערך ג' ווערסט וחוזר ונופל לתוך אדניעפר. והיאור איננו עמוק רק מקום אחד יש שם שניכר לאנשי כפר ההוא ששם עמוק מאוד. ויהי ביום ד' ר"ח מנחם אב בשנת תרל"ח לפ"ק נסע הר' משה מרדכי הנ"ל עם גיסו הבחור אהרן ב"ר יעקב אל היאור ההוא לאיזה צורך ויבואו לשם ועמדו אצל סוכת ניצרים הנקרא קארין העומד שם על שפת היאור והתיר הר' משה מרדכי הנ"ל את הסוס מן העגלה והבחור אהרן הלך ושכב בתוך הקארין לנוח שמה ויתמהמה הבחור קצת ויצא מן הקארין וירא כי גיסו ר' משה מרדכי איננו והתחיל לחפש אותו וירא כי בגדיו מונחים מקופלים על שפת הנהר כדרך היורד לרחוץ ויבט אל היאור והנה גיסו משה מרדכי טובע א"ע במקום העמוק הנ"ל והנה הוא מרים את ב' ידיו ורוב גופו למעלה מן המים להציל את נפשו מן המים הזדונים וירם א"ע איזה פעמים וירד וצלל בתוך המים והתחיל הבחור אהרן לצעוק בקול גדול ויתאספו שמה ערלים ובתוך כך בא גם אביה הר' יעקב עם בנו הר' דוב המעיד הנ"ל ויבקשו אחר מצודה ולא יכלו להשיג עד לעת ערב אז השיגו מצודה גדולה שקורין נעוויד ויסעו עם הספינה ויורידו את הנעוויד ב' או ג' פעמים ולא יכלו למוצאו מחמת כי חשכה הלילה ולא יכלו לכוין המקום בצמצום עד כי בבקר אור אז הראה להם הבחור אהרן את המקום בצמצום ויורידו את הנעוויד לשם ויוציאו את הנטבע משם עם חתיכת עץ גדול שקורין פעניאק ויבינו כי מחמת הפעניאק הנ"ל לא יכלו המים להזיזו ממקומו. ויניחוהו על הספינה והביאוהו אל שפת היאור ועמדו שם חותנו הר' יעקב וב' בניו והכירו אותו היטב היטב בטביעת עין גמור וגם כל הערלים שהיו שמה כולם הכירו אותו כי גם הערלים היו מאנשי הכפר ההוא והכירו וידעו אותו בחייו היטב רק מחמת שהערלים לא הניחו אותו ליקח משם בלתי ידועת המושל הפריסטאוו על כן השליכו אותו עוד הפעם אל היאור רק שקשרוהו בחבל ארוך וראשו השני הי' קשור בספינה שעמדה אצל שפת היאור והנטבע הי' כולו מכוסה במים עד אשר לא הי' נראה כלל מתוך המים ומעת שהוציאו אותו מן המים פעם הראשון עד שהשליכוהו עוד הפעם לא נשתהה כ"א ד' או ה' מינוט לא יותר. אח"כ בא הפריסטאוו ויוציאוהו עוד הפעם מן המים ויניחו אותו על העגלה ויביאוהו לתוך הכפר לבית ר' יעקב הנ"ל ולא נשתהה מעת שהוציאוהו פעם ב' מן המים עד שהביאוהו לבית ר' יעקב כ"א עשרה מינוט. וע"צ היותר רבע שעה בודאי לא יותר ושם יצאה אשתו וכב"ב וכולם הכירו אותו היטב היטב. אח"כ הוליכוהו לעיר נועדוועדאווקא להביאו לקבורה ואז בבואם לבית קרובם ששם תמיד אכסניא שלהם והזכירו אותם בני הבית שזה לערך י"א ימים שנשך כלב אחד בביתם את הר' משה מרדכי הנ"ל ברגלו הימנית לצד הימין במקום העב שבין אצבעו הקטנה לבין פרסת הרגל שקורין קנעכיל והי' ניכר בהרגל היטב מקום נשיכת השיניים של הכלב כי גם המנעל והזאק היו מנוקבים כנגד המקום ההוא ויאמרו לכו וראו את הסימן הזה כי בודאי יהי' מזה שאלה גדולה ויצטרכו לעדים ולסי' ויעשו כן וילכו ויגלו את רגל הנטבע ויראו את הסי' כי הי' ניכר היטב היטב מקום נשיכת שיני הכלב ושאלנו אותו אם כבר נתרפאו הנשיכות בעודו חי ואמר לנו שנתרפא בעודו חי רק שהי' ניכר עדיין היטב נשיכות השיניים של הכלב והם היו גם בעת התעסקות בהטהרה והקבורה עד אחר גמר הקבורה. כל זה העיד הר' דוב ב"ר יעקב אחיה של האשה מסיא בת ר' יעקב. גם שאלנו את אנשי בית האכסניא הנ"ל ואמרו לנו ג"כ שראו את נשיכת הכלב ברגלו בצמצום הנ"ל בעודו בחייו רק שאחר מותו לא בדקו אותו כלל רק הר' יעקב ובנו:
עוד העיד לפנינו ה"ה הר' יעקב יוסף ב"ר זאב מעיר לימאוויטא וסיפר לנו כי גם הוא הי' בהכפר הנ"ל בבית ר' יעקב בעת שהביאו את הנטבע והוא הי' הראשון שקרב אל העגלה בעת שהביאו אותו ויגלה אותו וראה כי הוא שוכב ופניו למטה ויהפכהו ויבט בו בעיון והתבוננות כי הוא הי' מתכוין להעיד ויכר אותו היטב היטב בט"ע גמור עד שאין בלבו שום ס' וגמגום שהוא הוא האיש משה מרדכי חתן ר' יעקב ממאדריווקא והוא ג"כ העיד שלא נשתהה מעת שהוציאוהו מן המים פעם שנית עד שראה אותו כי אם עשרה מינוט וע"ל היותר רבע שעה בודאי לא יותר כ"ז העיד הר' יעקב יוסף הנ"ל אחר אשר שאלנו אותו ואיימנו עליו באליונ"ע כדת וכדין והי' ג"כ בעת התעסקו עמו בטהרתו ובקבורתו עד אחר גמר הקבורה:
שוב בא לפנינו הר' יצחק ליב ב"ר נפתלי משה מפה עיר מעדוועדאווקא ושאלנו אותו ג"כ בת"ע באליונ"ע כדת וכדין והעיד ג"כ בפנינו כי הוא הי' מכיר היטב היטב את הר' משה מרדכי הנ"ל בעודו בחייו והוא יודע בו סימן שהי' אצל עינו הא' צלקת ורושם כמין קו ארוך ועמוק קצת בין העין ובין הפאה על עצם הלחי ובעת שהביאו הנטבע אל העיר הלך הוא ג"כ לראותו ויגלה את פניו וירא כי נשתנה קצת פניו אעפ"כ אחרי הביטו עליו הכיר אותו בט"ע גמור עד שאין בלבו שום ספק שהוא הוא האיש משה מרדכי הנ"ל גם הביט אל הסימן וראה את הסימן שהוא ממש כמו שהי' אצל משה מרדכי הנ"ל בחייו ואז בעת שראה אז ידע היטב שבמקום הזה ובעין הזאת שהי' שם הסימן בחייו כן הי' גם לאחר מותו. רק שעתה בעת הגדת העדות אינו זוכר בבירור על איזה עין אם על של ימין או על של שמאל מחמת שעבר זה יותר משנתים ומחצה ונשכח כמת מלב על כן אינו זוכר:
גם עוד מאיש אחד שמענו שהוא יודע שהי' למשה מרדכי הנ"ל רושם כזה במקום הזה ממש רק שהוא לא בדק אותו אחר מותו. גם קראנו את השמשים והמקברים דח"ק ושאלנו אותם וכולם פה אחד השיבו שנשתנה פניו קצת לא ביותר רק כדרך כל המתים המונחים יום או יומים רק שיודעים בבירור בלי שום ספק כלל והכירו אותו היטב היטב בט"ע גמור שהוא הוא האיש משה מרדכי חתן ר' יעקב הנ"ל. ועכ"ז באנו על החתום יום ב' פ' תצוה ח' ימים לאדר הא' תרמ"א לפ"ק פה מעדוועדאווקא:
תשובה. הנה בדבר העגונה האשה מסיא בת ר' יעקב אשר בעלה משה מרדכי נטבע כפי הגב"ע. הנה נראה פשוט להתיר וכפי הטעמים שכתב כת"ר. ומה שיש לעיין בו הוא. דהנה צריך להבין הא דלדעת הרז"ה והרא"ש דמחלקו דגבי מי שראה הטביעה בעינן לאלתר וסימנים. והיינו סימנים שאינם מובהקים וכמ"ש הב"ש. מאיזה צד הוא אם נאמר דהטב"ע הוא מועיל להסימן שיהי' נחשב לסי' מובהק. וכמו דאמרינן דב' ס"א מצטרפין להיות נחשב לסי' מובהק וכ"ש ט"ע גרוע דעדיף מס"א וכמבואר בחולין (דף צ"ז). וכן הוא באמת בתשובת רד"ך דט"ע עם סימן כ"ש מצטרפין. והביא ע"ז מהא דמצא בחפיסה ודלוסקמא ומכירו. וכן בתשובת עבוה"ג כתב דאפילו ט"ע גרוע שלאחר ג' ימים מצטרף לסי' בינוני עיין שם. והיינו מטעמא דההזדמנות יחד עושה לס"מ. או שנאמר שהסי' אמצעי מועיל להט"ע שלא ניחוש לבדדמי. דדוקא בלא סי' אמרינן שבקל יטעו עצמן לומר שהוא בעלה אבל כיון שנמצא בבעלה ס"א אף שזה אפשר שיתרמי גם באחר סי' כזה. אבל מ"מ העד שוב אינו מוטעה. ומדקדק בהכרה דמה יועיל לו שיטעה עצמו ויאמר שזה הוא בעלה אף שאחר הוא. אולי לא יהי' נמצא הסי' שהי' לבעלה בהנטבע. ולכך שוב אינו מטעה עצמו ומדקדק היטב בהכרה. ושוב לא חיישינן בכה"ג בהכרה לבדדמי. ועי' בתשובת עבוה"ג סי' ע"א שמסתפק דאם הט"ע בא ע"י התעוררות סי' אפילו גרוע י"ל דהוא עדיף יותר משאר ט"ע. ועיין ברא"ש בב"מ פ' א"מ סי' י"ב. וא"כ יש לומר דבכה"ג לא חיישינן לבדדמי אפילו בראה הטביעה. דמחמת הסי' העד מדקדק בהכרה ואינו מטעה עצמו ועי' בב"ש ס"ק קמ"ג. והנ"מ בזה דאם נאמר דהט"ע מועיל להסימן מצד ההזדמנות ב' הדברים יחד אף שכל אחד אינו מועיל בלבדו א"כ בזה א"צ שיהי' העד המעיד על ההכרה יהי' מעיד על הסי' שיהי' יודע מזה דאף אם העד לא הי' יודע מזה הסי' שהי' במקום מוצנע אך מפי אשתו ידענו שהי' לו סימן כזה ומצאנו כדבריה אף שהוא רק סי' אמצעי מכל מקום מועיל מצד ההזדמנות ב' הדברים יחד ט"ע גרוע עם ס"א. אבל אם נאמר שמצד הסימן הוא מדקדק מתחלה בהכרה. א"כ בעינן דוקא שמתחלה ידע העד שיש לו סי' כזה אז אמרינן דודאי דקדק בהכרה. אבל אם מתחלה לא ידע מהסי' ובכה"ג אמרינן דאמר בדדמי. א"כ אף שנמצא אח"כ ס"א ממה שלא ידע העד. מ"מ כיון דאפשר דאתרמי באחר סי' כזה אין מועיל כלל. וב' הדברים אינם נחשבים. ההכרה מצד שאומר בדדמי. והס"א מצד דחיישינן לאיתרמי. ואף בחיבורן אין מועיל. דכל שלא יוצדק נפרד לא יוצדר מחובר וכמ"ש הח"מ לענין צירוף ב' ס"א. ולכאו' פשטות הסוגיא דאמרו וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים. דלא עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים. מורה כפי' הא' דט"ע הגרוע עושה להסי' ס"מ דאל"כ מה סמיכה הוא על הסי' כיון דהוא ס"א. אך יש לדחות כיון דלרז"ה והרא"ש עיקר האיבעי' הי' אם העד עצמו אומר בדדמי וכמו שפרש"י וע"ז דחי דודאי היכא שיש לחוש לבדדמי חיישי' שיאמר העד בדדמי. וכאן לא עלייהו קא סמכינן שאין אומרים בדדמי אלא אסימנים דכיון שיש סימנים ע"כ א"א שיאמרו בדדמי על אחר שהוא בעלה משום זה דלמא לא יהי' נמצא בהאחר הסי' שהי' לבעלה. וט"ע ע"י היכר סימנים הוא יותר טוב שאין לחוש בזה לבדדמי אבל במלחמה חיישינן לע"א שיאמר בדדמי. וא"כ נוכל לומר דבעינן דוקא שהעד עצמו ידע מתחלה הסי'. דאז לא נוכל לומר שטועה בהכרה. אבל אם העד לא ידע מזה הסי' דבזה שפיר חיישינן לבדדמי שטועה בהכרה. וגם מה שנמצא אח"כ ס"א בהנטבע כמו שהי' לבעלה אין מועיל. דכיון דכל אחד בלחוד אינו מועיל. גם בחיבורן יחד אין מועיל. ולכאורה יש ראי' להפי' הב' ממה שהקשו על הטור שסובר דמי שראה הטביעה בעינן לאלתר וסי'. ומי שלא ראה הטביעה מועיל אפי' לאחר זמן ובלא סי'. והקשו דאם אפשר בהכרה לאחר זמן למה אין מועיל במי שראה כיון דיש סי' שלא חיישינן לבדדמי. ואם א"א בהכרה לאח"ז איך מועיל במי שלא ראה. אך קושי' זו מסובבת דוקא אם נאמר דט"ע הגרוע והסי' מצטרפין יחד. בזה שפיר קשה על הטור למה אח"ז אין מועיל במי שראה הטביעה. דהא לעבוה"ג מועיל ט"ע דלאחר ג' ימים לצירוף ס"א אף שבזה אין מועיל הכרה לשום עד וחיישינן לבדדמי. כ"ש בלאח"ז שבכה"ג שייך הכרה רק שבעד שראה הטביעה חיישינן לבדדמי אם כן כ"ש שיוקשה למה אין מועיל הצטרפותן יחד. אבל אם נאמר כפי' הב' שהסי' אינו אלא לחזק לגבי העד שידקדק בהכרה ולא יטעה עצמו בקל. א"כ שפיר זה דוקא בחזוהו לאלתר דאז ליכא חששא שנתפח ונשתנה באמת לצורת אדם אחר. רק משום שלא ידקדק בהכרה על זה מועיל הסי' שודאי צריך העד לדקדק היטב בהכרה. אבל בחזוהו לאח"ז דאפשר דנתפח ונשתנה באמת לצורת אדם אחר ואף אם דקדק העד בהכרה אין מועיל ומה שנמצא אצלו סי' אמצעי ג"ז אין מועיל דחיישינן לאיתרמי. ואף שהעד אומר שלא נתפח ולא נשתנה ע"ז חיישינן למי שראה הטביעה שאומר בדדמי. אבל במי שלא ראה הטביעה דגביה ליכא חשש שיאמר בדדמי כיון שאומר העד שלא נתפח כלל ולא נשתנה פניו שוב מועיל הט"ע. ול"ק כלל קושייתם על הטור (וע' סי' שאח"ז שהארכתי בענין זה) וכיון דדעת הטור יהי' כן דהסי' אינו מועיל אלא לגבי העד שידקדק בהכרה מסתמא כן הוא דעת הרא"ש. וא"כ לפ"ז בעינן דוקא שיהי' העד יודע מתחלה הסי' כדי שעי"ז יהי' מועיל הכרתו דמסתמא דקדק בהכרתו. אבל בלא ידע מתחלה הסי' דאז הכרתו אין מועיל גם מה שנמצא אח"כ ס"א בהנטבע כמו בבעלה אין מועיל דהתחברות הדברים אין מועיל כמו שאין מועיל בלאח"ז גבי מי שראה הטביעה אף שאפשר בהכרה:
ולפי זה בנ"ד עדות הר' דוב לא יועיל כלל כיון שבשעת ההכרה לא ידעו ולא זכרו כלל מהסימן נשיכת הכלב ברגלו עד בואם למעדוועדאווקא לבית קרובם אם נחשוב הצלקת של נשיכת הכלב לס"א. אין מועיל כאן כיון דעל ההכרה חיישינן שטעו בדדמי. גם מה שנמצא אח"כ ס"א כדבריהם אין מועיל דכל שלא יוצדק נפרד לא יוצדק מחובר:
אמנם בנ"ד בלא"ה לדעת הרא"ש ורז"ה ליכא למיחש לבדדמי אפי' בתחלת ההכרה משום דהוי ב' עדים. דלא חיישינן לבדדמי דר' יעקב ובנו הם נחשבים לע"א ור' יעקב יוסף נחשב לעד ב' וכמו שכ' גם מעלתו באות ה':
אמנם אכתי מה שיש לעיין בזה לפי מי שרצה הנו"ב בסי' מ"ג והחזיק אחריו בנו הגאון בתשובת שובת ציון סי' ע"ט דננקוט ב' חומרי. חומרת הרי"ף דגם גבי ב' עדים חיישינן לבדדמי. וחומרת הרא"ש דבראו הטביעה חיישינן לבדדמי כיון דהחומרות לא סתרו אהדדי. והביא ע"ז ראי' מעירובין דבאיסור' אזלינן בתר תרי חומרי ע"ש. אף שלענ"ד דבריו צ"ע בראייתו. דלכמה פוסקים בעגונה אזלינן בפלוגתת הפוסקי' בתר המקיל. כ"ש שלא נחזיק ב' חומרי אהדדי. אך מ"מ כיון שכבר יצא מפי גאון הנה כמו כן אכתי בנ"ד לא פלטינן מחששא זו:
אמנם באמת בנ"ד אכתי ממ"נ יש היתר. דהנה לשיטת הרי"ף והתו' עיקר האיבעי' הי' אם חיישי' לע"א דלמא משקר. אלא דלשיטת הרי"ף במקום דאפשר לחוש לבדדמי חיישינן אפי' גבי ב' עדים. ולכך מפרש האיבעי' דוקא בקברתיו דבזה ליכא בדדמי וגבי ב' עדים בזה ליכא חששא. ורק גבי ע"א אם חיישינן למשקר כיון דליכא דייקא. ולשיטת התוס' אפי' גבי ע"א לא חיישינן לבדדמי. ולכך לא הוי האיבעי' רק אי חיישינן למשקר. עי' בתו' ד"ה טעמא. והנה לפ"ז יוקשה קושי' הר"ן וריטב"א דא"כ במה דדחי וקאמרי סימנים אכתי נפשוט האיבעי' דנידוק מזה דע"א לא משקר. וכן הקשה במרדכי. וע"כ או כתי' הרמב"ן וריטב"א דהאי וקאמרי סי' היינו שהם אומרים שיש להם סימנים במקום המוצנע ואנחנו מצאנו כדבריהם. דשוב לא שייך לחוש למשקר כמו גבי אבדה ולא גרסינן בגמ' דאמרי אסקינהו קמן. רק דאסקינן קמן. או כתי' המרדכי דכיון שהעלום שוב לא הוי דמיון למלחמה ושייך בזה דייקא. א"כ אפי' אי חיישינן בע"א למשקר מ"מ סמכינן על דייקא של האשה שלא תסמוך בכה"ג על בדדמי ע"ש. ומעתה אפי' נאמר כתי' אחרון של תוס' דכאן מיירי בס"א ומועיל ע"י ט"ע. וע"כ האי וקאמרי סימנים לא הוי ו' המחלקת. ע"כ לומר כיון דהנשים לא אומרות רק הסי' א"כ ע"כ מה דמועיל צירוף ט"ע לס"א היינו דההזדמנות הדברים יחד מועיל. א"כ בנ"ד אפי' לא ידע העד בעת ההכרה מס"א מ"מ מצרפינן הט"ע עם הס"א שיהי' נחשב לס"מ. ואם כפי תי' המרדכי הרי לשיטתו כיון שהעלום ליכא בכה"ג בדדמי גבי אשתו ואמרינן בזה דייקא. א"כ בנ"ד הרי האשה עצמה הכירה אותו היטב. וגבה אמרינן בכה"ג דייקא. וא"כ בנ"ד דמיא יותר להא דשדרה וגלגולת. דהא אם ננקוט חומרת הרי"ף דב' עדים אמרי בדדמי ע"כ דהאיבעי' הוא רק לענין ע"א אם משקר. ואם נאמר גם חומרת הרא"ש ע"כ יהי' מוכח מהגמ' דהט"ע מצטרף להסי' שיהי' סי' מובהק אבל שנאמר שהסי' אינו רק לגבי העד שלא יאמר בדדמי. זה א"א לפרש בש"ס. אי נאמר דהאיבעי' הוא רק לענין ע"א אי משקר. וא"כ בנ"ד נוכל להתיר אפי' אם נאמר דב' עדים אמרי בדדמי. ובראו הטביעה בעינן צירוף סי'. דהא כאן מצאו אח"כ סי' צלקת. ומצטרף להט"ע:
ובעדות הר' יצחק ליב אני מסתפק מאוד במכתב הגב"ע ממעלתו שכתב שם שראה את הסי' צלקת ורושם שהי' אצלו בין העין ובין הפאה כמו שהי' ממש אצל ר' מ"מ בחייו. אך שעתה אינו זוכר באיזה צד הי' אם על ימין או על שמאל. אח"כ כתב מעלתו שעוד מאיש אחד שמענו שהי' יודע שהי' למשה מרדכי רושם כזה במקום זה ממש רק שלא בדק אותו אחרי מותו. הנה לא אבין זה הא הרי"ל אינו זוכר עתה באיזה צד הי'. ואיך שמעו מאיש שהי' למשה מרדכי במקום הזה ממש בחייו. הרי אין ידוע לנו עתה אם על ימין או על שמאל. ואפשר כונתם שהאיש גם כן אינו זוכר על איזה צד הי' רק שיודע שהיה לו רושם בין הפאה והעין. אך גם זה לפלא כיון דחותנו הר"י וגיסו נכנסו בזה לחפש סימנים בגופו איך לא ידעו הם שיש לו סי' בפניו להביט אם נמצא הסי' בהנטבע. דמסתמא הם היו רגילי' בו הרבה וידעו אם הי' נמצא רושם וסי' בפניו. והנה לדעת הלבוש רושם לחוד הוי סי' מובהק ומכ"ש כאן שאומר העד שראה בהנטבע שהי' הסי' ממש כמו שהי' למשה מרדכי בחייו. זה ודאי הוי צמצום מקום דלכ"ע הוי ס"מ. אך אני מסופק אם כונתו ג"כ על צמצום המקום כמו שהי' בחייו או כונתו רק על צד ימין או שמאל כמו שהי' אצל משה מרדכי. וזה לא נקרא כ"כ צמצום מקום כיון שלא צימצם אם הי' סמוך ממש להעין או להפאה. גם הלשון שהי' לו צלקת ורושם ארוך אם כונתו שהרושם הוא מן צלקת שהיה לו וניכר הצלקת כמין רושם ואם הוא כן שוב א"א לעשות מזה היתר לענין ב' ס"א. כיון דשניהם הם מין צלקת. דהנשיכה ברגלו הוא ג"כ עתה צלקת אחר שנתרפא ובזה דעת זקני הגאון הק' בתשו' שבש"ע הארוכה דלא מצרפינן ב' ס"א אלא אם הם מן ב' שמות. וכיון שעדות הרי"ל לא בא בהגביית עדות בבירור ע"כ איני רוצה להאריך בו אבל האשה יש בה די להתירה גם מעדות הר' דוב והר' יעקב יוסף. אך יצרף מעלתו אתו גם את ידידי הרב ר' יהושע זאב ממחנם ושניהם יעיינו בזה היטב הדק הן בגב"ע והן בההיתרים. סליק: