עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן נד
שאלה מהעגונה האשה מרת עטל בת ר' משה אהרן מבאהאסלאב. איש אחד מפה טשערקאס שמו ר' ליב ב"ר זאב בעל האשה הנ"ל אשר הי' דר עם אשתו פה טשערקאס בלי שום קטט כדרך כל הארץ וגם יש לו בנים ממנה ונסע בחורף דשנת תרל"ו לפ"ק בערך בחודש שבט לעיר ראמען על יריד מאסלינע. ובחזרתו מהיריד בא להקריצמע הנקראה קראסנע הסמוכה להדנועפר דפה טשערקאס לצד רוסיא ביום ה' כ' אדר. ובהקריצמע הנ"ל עמדו כמה סוחרים מפה טשערקאס כמה ימים מחמת שיראו ליסע על הדניעפר כי התחיל הקרח להשתבר. והאיש מו"ה ליב הנ"ל אמר שהוא יסע על הנהר בלי שום מורא כי נחוץ לו לבוא לביתו על שבת. והתחילו כולם לצעוק עליו איך תיסע במקום סכנה כי הנהר רפוי מאוד ולא שמע אליהם. וביום ו' בוקר הניח מעט מהסחורה שלו בהקריצמע הנ"ל ומותר הסחורה לקח עמו והי' שם איש הולך רגל מזאלאטאנאשא שמו ר' דוב יהודה ב"ר הירש וויינבארג ואמר הר' ליב הנ"ל לאיש הלז תשבו עמי על העגלה ותסעו עמי לטשערקאס. והאיש הלז ישב עמו על העגלה ונסע עמו בפני כל הסוחרים. וכולם צעקו עלי' איך תיסע במקום סכנה ולא שמע אליהם ונסע עם ר' דוב יהודה הנ"ל על העגלה עם שני סוסים. וגם הי' כמה פוד סחורה על העגלה והי' מלובש בבגדי חורף וחגור בחגורה על מלבושיו כנהוג בחורף:
וזאת אשר העיד בפנינו ב"ד ח"מ ר' דוב יהודה הנ"ל אחר אשר שאלנו אותו באל"י כד"ת ואמר בפנינו אשר מקודם נסעו יחד על הנהר סיביליצא שקודם הדניעפר ונסעו בטוב. ומשם להדניעפר יש בערך שני ווערסט. וכאשר באו להדניעפר וראה ר' דוב יהודה הנ"ל שהקרח רפוי מאד והתחיל להשתבר בכמה מקומות וצעק עליו איך ניסע במקום סכנה והר' ליב הנ"ל שחק עליו וישב על העגלה ולקח הוויזקעס בטוב בשני ידיו ור' דוב יהודה הנ"ל לא רצה לישב על העגלה והלך ברגליו ובבואו בערך ד' או ה' ארשין מהנמל נשבר הקרח ונפל הר' ליב עם העגלה והסוסים תחת הקרח ולא נודע זכרו. ור' דוב יהודה הנ"ל כשראה נפילתו ברח תיכף על הנמל וצעק גוואלד אולי יהי' לו מצילין ולא הי' כי הקריצמע רחוקה משם ושהה על הנמל בערך עשרה מינוט או אפשר רבע שעה. כי מחמת פחד אינו זוכר כמה ששהה שם וחזר להקריצמע. וגם פה טשערקאס ראו כמה אנשים שעמדו על ההר מרחוק כאשר בא על הנהר ונטבע. אך לא ידעו מי הוא מחמת ריחוק המקום. כל הנ"ל העיד בפנינו הח"מ ר' דוב יהודה הנ"ל בתו"ע כנ"ל. והאנשים אשר עמדו על ההר אינו ידוע כמה שהו שם ואפשר שהו על ההר זמן רב כי היו שם כמה אנשים הגם שלא ידעו מי הוא הנטבע אך מסתמא הי' הר' ליב הנ"ל כי לא נשמע שנטבע בעת הלז איש אחר בלעדו.
תשובה. הנה בש"ע סעי' ל"ד נפסק הדין דאם לא שהו עליו עד שת"נ אם נשאת תצא אמנם יש פוסקים דסברי אפי' בלא שהו אם נשאת לא תצא. עי' בתשו' מהרב"א ובשם חכם א' בתשו' מהר"ם אלשקיר סי' כ"ו ובתשו' פמ"א ובחת"ס סימן ס"ה ושאר אחרונים. והנה בתשו' מהרע"א סי' ק"ח כתב דפלוגתתן בזה אם אמרינן דמשאל"ס הוי מיעוט המצוי כמ"ש התוספות יבמות (דף ל"ו ע"ב) או נחשב למיעוט שאינו מצוי כמ"ש התוס' בבכורות (דף ) דאם נחשב למיעוט שאינו מצוי יש לומר דוקא בזה אמרו אם נשאת לא תצא אבל בלא שהו הוי מיעוט המצוי ואמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה וא"כ אם מטעם סמוך אין זה אלא מדרבנן. ומה שדחה שם מדברי הריב"ש שמוכח שהוא מה"ת הוא לשיטתו שכתב להדיא הטעם משום דהוי כאן ב' חזקות חזקת חיים וחזקת א"א וב' חזקות עדיפי מרוב. ובאמת בגוף סברת הריב"ש דכאן שייך ב' חזקות אף דחדא חזקה תלוי בחברתה הארכתי במק"א דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ן וריטב"א עם רש"י בהא דשלי' בקידושין (דף ע"ט) דלרש"י חשבינן חזקת בית ולרמב"ן וריטב"א כיון דחזקת בית תלוי' בהא דשלי' לא חשבינן לחזקה בפ"ע כיון דאם הי' מת בשלי' א"א דלא יהי' הבית טמא וא"כ ה"נ אם ליכא חזקת חיים להבעל שוב אין להאשה חזקת א"א ועי' בנו"ב ק' סי' מ"ג ובתנינא חיו"ד סי' קכ"א. וא"כ לפ"ז י"ל דבזה פליגי גם לענין אם בעינן שהו עליו דלשיטת רש"י ותוספות י"ל שפיר כריב"ש וא"כ אף שרובן לאיבוד כמ"ש בב"ח מ"מ ב' חזקות עדיפי מרוב שאינו גמור. ולשיטת רמב"ן וריטב"א אין שייך כאן ב' חזקות. וא"כ כיון דבכל גוני הוי רובן לאיבוד רוב עדיף מחזקה. ואע"פ שהפוסקים הוכיחו מתשו' רמב"ן דבעינן דוקא שהה ובלא זה תצא. כבר נודע דתשו' המיחסות לרמב"ן הם מהרשב"א ואפשר דרשב"א סובר כשיטת רש"י ותוספות ושייך טעמא דריב"ש. אמנם עכ"ז מדברי הריב"ש מבואר חילוק זה דבמשאל"ס הוי רוב גמור שאין שם אלא מיעוטא דל"ש ובהני ג' דברים דראב"פ אף שרובן לאיבוד מ"מ הוי מיעוט המצוי. וא"כ שפיר כ' הגאון הנ"ל דאם נאמר כמ"ש התוס' יבמו' דגם משאל"ס הוי מיעוט דשכיח א"כ שוב אין לחלק ביניהם. אך מ"מ לפי דברי הגאון הנ"ל גם אם נאמר כדעת הרמב"ן וריטב"א דלא שייך בכה"ג סברת הריב"ש וטעמא דב' חזקות משום דהחזקות מישך שייכי בהדדי. אכתי י"ל דהם סברי בזה דמשאל"ס דהתירו בדיעבד הוא דוקא משום דהוי מיעוט דל"ש. אבל במיעוטא דשכיח י"ל דאמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה. ועכ"פ מדרבנן אם נשאת תצא. וכן נראה מוכרח לומר דאין זה אלא דרבנן לדעת הרמב"ם וש"ע בחו"מ סי' רפ"ד דחשיב שם נפל לגוב אריות דאין זה אלא דרבנן. והרי בהא דראב"פ אמרו בירוש' דהוסיפו ע"ז שגררתו חי'. ופשיטא דלא עדיף זה מנפל לגוב אריות ומוכח דגם הא דראב"פ דנותנין עליו חומרי חיים אין זה אלא דרבנן דלא כריב"ש:
אמנם לענ"ד אפשר עוד לומר דאכתי יהי' תלוי מה הוא החששא במשאל"ס דלמ"ש הב"ח בתשו' סי' ע"ט והוכיח שם מדברי רש"י דעיקר החששא הוא שמא יצא לאלתר קודם [שיעור] שת"נ (יצא) ע"פ המים בשיעור שלא ראהו איש כשיצא על פני המים ומשם הי' שט ע"פ המים מרחוק עד חוף ימים ויצא ליבשה. אבל לא חיישינן שלף תחת המים למרחוק אלא דחיישינן ששט ע"פ המים שיצא מתחת המים ע"פ המים בשיעור שאין העין רואה ומשם שט ע"פ המים. אלא כיון דרחוק הוא לומר שיצא על פני המים למרחוק ויהי' שט מאליו בלי שום דף עד חוף הימים. מה"ט אם נשאת לא תצא ע"ש לשונו. א"כ לפ"ז ע"כ לומר דעיקר מה דאם נשאת ל"ת הוא משום דכל שנשאר להובלת המים אף שהוא שט ע"פ המים רחוק שינצל להגיע ליבשה. וע"כ לומר הא דמשמע שם בדברי הב"ח עצמו דבעינן שהה עליו היינו לידע דלמא הוא עודו במקומו ולא זזוהו המים ממקומו. אז יש לחוש שמא יצא במקום שנטבע כמו במשיל"ס. אבל כל שהמים ודאי הוליכו אותו ממקומו שנטבע ונשאר להובלת המים אף שהעד הלך לו ולא שהה עוד מ"מ לפ"ז גם בזה נאמר הדין דאם נשאת לא תצא. דהא מה שאמרו במשאל"ס א"נ לא תצא הוא ג"כ משום זה דאף דיצא ע"פ המים ושט ע"פ המים. רחוק הוא שינצל. א"כ מה לן בזה שלא שהה העד יותר הרי נודע לן שהוא נשאר להיבלת המים ובכה"ג רחוק הוא שינצל. אבל אם נאמר כסברת הפנ"י בסי' ז' דהחששא הוא שצף תחת המים עד כשיעור שיכול לחיות תחת המים. א"כ י"ל דוקא בזה אמרו אם נשאת לא תצא דרחוק הוא שיהי' שט הרבה תחת המים אבל כל שיצא ע"פ המים יכול לשוט למרחוק ע"פ המים ויכול להנצל לצאת ליבשה. ואפילו אם נאמר דמיעוט הוא. הוי מיעוט המצוי שינצל כשהוא שט ע"פ המים. וא"כ לפ"ז י"ל דבעינן דוקא שהה כשת"ל ויביט שלא יהי' רואה אותו יוצא מתחת המים וצף ע"פ המים. וכל שלא שהה אע"פ שודאי המים הוליכו אותו ממקומו שנטבע. דלמא תיכף כשהלך יצא מתחת המים ע"פ המים ואז שוב יכול לשוט הרבה כמה שירצה עד יגיע לחוף ימים:
והנה לשון הרמב"ם בהל' כ' או שנפל למשא"ל סוף ולא עלה ודייק מזה בכ"מ דבעינן ה לדעת הב"ח לפי מ"ש יתפרש האי ולא עלה היינו שלא עלה ממקום שנטבע ונפל שם דיש לחוש דלמא הוא עוד על מקומו שנפל דסופו לעלות כמו בבור שנפל. ולכך בעינן שהה עליו כדי שת"נ ואז ממ"נ אם עודו במקומו הרי כבר ילאה נפשו. ואם הוליכו אותו המים ממקומו הרי כבר נשאר להובלת המים. ואף שיצא מתחת המים ושט ע"פ המים מ"מ אמרינן בזה דרחוק שינצל ואם נשאת ל"ת. אבל לדעת הפנ"י י"ל דהאי לשון ולא עלה היינו שלא עלה ע"פ המים דאז כיון שהוא שט ע"פ המים יכול לשוט למרחוק הרבה אף במשך שעות רב ומצוי שינצל ולכך בעינן שהה עליו כדי שיראה שלא יצא ועלה מתחת המים ע"פ המים. ולא נשאר חששא רק שמא צף תחת המים למרחוק. בזה אם נשאת לא תצא:
אמנם יוקשה על שיטת הב"ח דהרי בהא דראב"פ אמרו בירוש' דהוסיפו עליהן שטפו נהר דנותנין עליו חומרי חיים. והרי בזה ג"כ ניתן הוא להובלת המים וא"כ דמי' למשאל"ס דחיישינן שמא שט הוא ע"פ המים. ואעפ"כ אמרינן דרחוק שינצל בלא דף ושאר דבר המציל ומה"ט אם נשאת לא תצא. ולמה בהא דשטפו נהר הוי ספק מגורשת:
ונראה לומר עפ"י מה שמצאתי בצ"צ החדש סי' ס"ח הביא בשם ס' רפאות העם בפ' תרופה לנטבעים וז"ל אם כבר שהה הנטבע יותר מרבע שעה תחת המים אזי קשה להחיותו. ולפעמים אירע ג"כ שמתו במשך ג' או ד' מינוטין אלא לפי שאפשר בכמה גונין שתתקיים בהם החיות יותר מהראוי לפיכך צריך לנסות לעולם וכו' עכ"ל. וא"כ פשיטא אם נאמר דשיעור שהעין רואה הוא משיג יותר משיעור שיהי' אדם שט רבע שעה במים אף דגם מדברי הב"ח משמע דשיעור כדשת"נ הוא שעה אחת. ורבע שעה הוא עדיין פחות הרבה משיעור זה. מ"מ כיון שודאי קשה הדבר להחיותו כמ"ש בס' הנ"ל. והרי בשיעור שהעין רואה ראה דלא צף מתחת המים ע"פ המים. וא"כ אף של אחר שיעור זה דהוא עדיין קודם שיעור כשת"נ יצא על פני המים. מ"מ הרי גם בשטפו נהר שלא נטבע כלל כיון שניתן להובלת המים הרי אמרו בזה לחוד דרובן לאבד אלא דנחשב לספק משום דאיכא מיעוט המצוי שניצולין. אבל כיון שבשיעור זה שהי' תחת המים קשה להחיותו שוב הוי מיעוט שאינו מצוי שינצל. ויש עליו דין משיל"ס. ואפילו אם נאמר דשיעור שהעין רואה הוא פחות מרבע שעה. כמו שמשמע מלשון רש"י שיצא לאלתר במקום שאין העין רואה דמשמע דמה שהעין משיג אין צריך שהות זמן שישוט במים. מ"מ י"ל להב"ח דכ"ז שכששטפו נהר נותנין עליו ס' הוא ג"כ חומרי דרבנן כמו דמשמע מרמב"ם וש"ע ח"מ סי' רפ"ד סעי' ד' שלא החמירו בה אלא משום חומר כרת. וא"כ כיון שיש ס' שמא מת בשיעור ג' או ד' מינוטין שהי' ודאי תוך המים שבזה אפשר ג"כ שימות לפעמים כמ"ש בס' הנ"ל. בזה הוי ס' נוסף על חומרא דרבנן ולכך אמרינן בזה אם נשאת לא תצא:
האמנם דמה שכתבתי דלסברת הפנ"י י"ל שכל עיקר חשש דמשאל"ס אינו אלא משום שמא צף תחת המים. ובזה הוא דאמרו אם נשאת ל"ת. וא"כ מה"ט בעינן שהה עליו כדי שיראה שלא עלה מתחת המים ע"פ המים בשיעור זה. דכל שעלה ע"פ המים יכול לשוט עד חוף ימים ואף שניתן להובלת המים חיישינן בזה שינצל. ולא אמרו בזה אם נשאת לא תצא. באמת י"ל דגם הפנ"י לא כתב אלא דיש לחוש גם לשמא צף תחת המים עד כדי שיעור שיכול לחיות. וא"כ היכא דא"א לו שישוט ע"פ המים כמו בתחת הקרח חיישינן ששט תחת המים. אבל מ"מ י"ל דסובר גם כן דה"נ איכא חששא שמא במקום שאין העין שולט יצא מתחת המים ע"פ המים קודם שת"נ ושט ע"פ המים למרחוק. ומה שאם נשאת ל"ת היינו שאף ששט ע"פ המים מו"מ רחוק הוא שינצל שיגיע מאליו לחוף ימים וכמ"ש הב"ח. והשתא לפי"ז יש מקום לומר דאפילו לדעת המחמירין דבעינן שהה ובלא זה תצא ואפילו לדעת הריב"ש ד ד"ז דלא שהה עדיין לא יצאה מא"ת. י"ל דכ"ז הוא מצד החשש דלמא עודנו על מקומו במקום שנפל וסופו לעלות. אבל כל שידענו שהמים דחפו אותו ממקומו וניתן לשטף מים רבים וזרמתם שוב א"ל להיות שהה עוד דלמה ישהה כיון דכבר נדחף למרוצת המים ולהובלתם רחוק הוא שינצל. ובפרט בהי' משך זמן תחת המים בבירור באופן שקשה להחיותו שוב יש לזה דין משאל"ס דאם נשאת לא תלא לכ"ע:
והנה בשיעורא דכשת"נ נחלקו הפוסקים. והמהרי"ט בסי' כ"ו כתב דמה שאמרו בגמרא שעה ראשונה וכו'. לאו דוקא שעה מכ"ד שעות. אלא שעה קלה. ולמד זה מדברי התוספות סוטה (דף )מהא דמרים שהמתינה למשה. ועי' בחת"ס סי' ס"ה שכתב דלפי חשבון זה שעה הנזכר בגמרא הוא כ' מינוט שליש שעה. ואפשר דזה טעמו של הב"ח שנראה מדבריו ששיעור שעה מכ"ד שעות הוא שיעור כדשת"ר. דבשיעור שעה מכ"ד שעות יש בה ג' שעות שאמרו בגמרא. מיהו ממה שלא תי' בזה קושי' הפנ"י לא משמע כן. ועי' בחת"ס שם דמסיק דשיעור כדשת"נ הוא לפי דברי מהרי"ט או בערך יותר מב' שלישי שעה או שני רבעי שעה וכן משמע מדברי תשו' ב"י והמבי"ט דשיעור חצי שעה הוא ודאי שיעור כדשת"נ מיהו המהרי"ט סיים דראוי להיות שיעור זה כשיעור שבנ"א משערין:
והשתא נבוא לשאלתינו. הנה לפי לשון העד שראה שנשבר הקרח ונפל תחת הקרח ואבד זכרו הנה מדלא אמר שנפל למים דהרי במקום שנפל נשבר הקרח. והי' לו לומר שנפל למים מוכח שראה שתיכף בנופלו למים באותו מקום שנשבר הקרח תחתיו שטף מים רבים אליו הגיעו ושטפו אותו ואת העגלה והסוסים ונכנסו תחת הקרח העומד (ויש לחקור אחר זה עוד אצל העד אם ישנו בכאן) א"כ לא גרע זה משטפו נהר דרובא לאבד וכיון שנכנס תחת הקרח שמוכרח להיות תחת המים משך זמן וכמו שעמד העד משך זמן קצת ולא ראהו יוצא. ואפשר דעכ"פ קרוב לודאי הי' שם שיעור הקרח בהמשך שיהי' שם יותר מרבע שעה תחת הקרח וכל ששהה שיעור כזה תחת המים שוב קשה להחיותו כמ"ש בס' רפאות העם. וא"כ בכה"ג אפילו שנאמר שאין כאן עדיין שיעור כשת"נ שאמרו חז"ל מ"מ כיון דידענו ג"ז דניתן לשטף מים רבים בזה לכ"ע י"ל דיש לו דין משאל"ס דשוב הוי מיעוט שאינו מצוי שינצל באופן שיצוף עוד מתחת המים ע"פ המים וישוט ע"פ המים למרחוק ויגיע מאליו לחוף ימים וכמ"ש הב"ח. ומעתה לפי"ז יש מקום לדון עפ"י מ"ש הט"ז והביאו הב"ש בס"ק ק"ה דאם העיד שנטבע ושהה עליו ויש ספק אם הי' משאל"ס או יל"ס אזלינן לקולא דאין זה אלא ספקא דרבנן, והנה אף דמשמע מדברי הט"ז דדוקא אם מעיד ששהה אז אזלינן (בספק) לקולא דהוי משיל"ס היינו דבל"ז עדיין לא יצאה מא"ת או משום דאיכא בזה חזקת א"א ואמרינן סמוך. והדין אם נשאת תצא. אבל היכא דהדין דאם נשאת לא תצא לא שייך בזה חזקת איסור ואזלינן בספקו לקולא:
והשתא כיון דבררנו דבנ"ד אפילו לפי דברי העד שלא שהה אין עלי' החומרא יותר משאר מים שאל"ס ואם נשאת לא תצא. א"כ יש כאן מקום להקל עפ"י מה שנאמר עוד בהגב"ע דגם בטשערקאס עמדו אנשים על ההר יראו מרחוק כאשר בא להנהר ונטבע אך לא ידעו מי הוא. וזה שלא ידעו מי הוא אין מגרע לן כלום כיון שנודע לנו מזה העד מי הוא הנטבע. ומדהעידו שראו שנטבע ודאי לא ראו אותו יוצא משום מקום דאם ראו יוצא לא היו מעידים שנטבע. וכיון שעל אותם האנשים יש ספק אם שהו הרבה. כמבואר בהגב"ע הרי יש כאן מקום להקל בספק דרבנן שאין עלי' חזקת איסור א"א כמו שהקיל הט"ז לענין ספק משאל"ס או יל"ס. וניזול לקולא דאותן שעמדו על ההר שהו הרבה ולא ראו אותו יוצא מאיזה מקום. וכיון שמצד סד"ר נתלה ששהו הרבה הרי כבר הסכימו הגדולים לדעת הב"ח דבנטבע תחת הקרח הוי כמשיל"ס כיון דלא שייך בכה"ג חששא דגלים. וגם חששא דדף שנשברה ספינה. וכל ששהו עליו במקום שנפל מועיל להתירה כמו במשיל"ס. ואע"ג שבהגב"ע נאמר שהנהר התחיל להשבר והי' פתוח באיזו מקומות מ"מ גם בתשו' ב"ח מבואר שהי' עוד נקבים פתוחים ואעפ"כ הקיל בזה. אך שם נאמר הטעם כיון דמ"מ שהה כשיעור שת"נ תחת הקרח ונראה מזה שהי' רחוק בין נקב לנקב. שכתב שם וז"ל ותו דהלא לא ראינו שום נקב ובודאי כבר שהה תחת המים בכדי שת"נ מקמי שהוליכוהו המים למרחוק לנקב אחר עכ"ל. אך באמת דבריו לכאורה קשים הא לשיטתו שיעור שהעין משיג אינו הרבה והוא פחות משיעור כשת"נ דהרי כתב לעיל לפרש בדברי רש"י שחיישינן שמא יצא ע"פ המים קודם שת"נ בשיעור שלא ראהו וא"כ מה ראיה הוא ממה שלא ראינו נקב אחר דלמא יש עוד נקבים בשיעור שאין העין רואה ומ"מ הוא קודם שיעור שת"נ ומשם יצא. ועוד יותר דהרי בשאלתו העידו ב' עדים שהי' בהקרח עוד נקבים ומחמת זה כתב שם שהעד שאומר שנסע על הקרח מאותו הנקב שנטבע קרוב לפרסה ולא ראו שום נקב אחר הוא מוכחש מב' עדים. מוכח דהיו נקבים אחרים בקרח בתוך שיעור פרסה ושיעור פרסה ד' מיל ומיל הוא שיעור הילוך ביבשה ח"י מינוטין וא"כ בשיעור קרוב לפרסה אם אין שם נקבים הוי שיעור כשת"נ לפי סברת הב"ח דשיעור שעה מכ"ד שעות הוי כדי שת"נ. וכיון שאמר שהעד מוכחש והיו שם נקבים בשיעור זה הרי מוכרח דאין שם בין נקב לנקב כשיעור שת"נ ואיך אמר שבודאי שהה כדי שת"נ תחת המים קודם שהוליכוהו המים למרחוק לנקב אחר. ואפשר דכיון דבשאלתו מבואר שנשתהה הנטבע במקום הנקב שנפל לשם שרצה כ"פ לחזק עצמו לצאת מן הנקב עצמו שנפל בו וכיון שנשתהה שם איזה משך בודאי אף אם הוליכוהו המים אח"כ לנקב אחר. מ"מ שהה כדי שת"נ בתוך המים קודם שהגיע לנקב אחר. אבל בנ"ד שתיכף כשנפל זרם המים שטפוהו י"ל שהוליכוהו המים תיכף לנקב אחר שפתוח שם ומשם יצא במקום שאין העין רואה:
ומצאתי בתשו' צ"צ החדש סי' פ"ח כתב שם להקל בהי' הקרח שיעור ב' ווערסט נקרש ואח"כ הי' פתוח. משום שבשיעור זה יש חצי שעה שהוא תחת המים שהוא שיעור כשת"נ לדעת המהרי"ט. וכיון שאין שם אלא חששא דרבנן יש להקל בספק פלוגתא ע"ש. אלא בנ"ד יש לעיין אפי' אם הי' כאן ג"כ שיעור כזה נקרא אם יש להקל כיון דאיכא כאן ספק אם שהו האנשים שעמדו על ההר. וא"כ יהי' כאן ס"ס לחומרא ספק אם שהו עליו כשת"נ במקום שנפל וספק אם נקיל כדעת מהרי"ט דסגי בחצי שעה כשת"נ ויהי' מיקרי זה משיל"ס מה שנקרש שיעור ב' ווערסט. אלא שי"ל דאפי' להסוברים דאמרינן ס"ס בדרבנן להחמיר. עי' שעה"מ פ"ו ממקואות דיש בזה פלוגתא. מ"מ כאן אין זה רק ס"ס משם אחד שמא יצא ממקום זה או שמא יצא במקום אחר. ובכה"ג י"ל דכ"ע מודו דלא אמרינן בזה ס"ס להחמיר בדרבנן. ובלא"ה הרי בנ"ד אין נ"מ כלל אם שהו עליו במקומו כיון דראינו ששטפו אותו המים ממקומו שנפל ואין כאן חשש רק דלמא יצא ממקום אחר קודם [שיעור] שת"נ. אין כאן רק ספק שמא הלכה כמהרי"ט או לא. ומשום סד"ר נתלה לקולא דהלכה כמהרי"ט:
אך כ"ז בנודע שהי' הנהר נקרש לפחות שיעור זה אבל בנ"ד לא נתבאר בדברי העד כמה הי' נקרש. אך י"ל דאדרבה הרי בנ"ד יש לספק שמא הי' הנהר נקרש משך רב. ואפי' אם למעלה ממקום שנפל הי' הנהר פתוח ונשבר הקרח מ"מ כל שלמטה ממקום שנפל אין נודע לן אם נשבר הקרח ודאי אין לן מזה כלום מה שפתוח למעלה דהמים הולכין במדרון והוליכו גם אותו מלמעלה למטה. וא"כ כל שיש לספק שמא נקרש שם משך רב עד שמוכרח לשהות תחת הקרח שיעור יותר מב' שעות דזה לכ"ע כשת"נ א"כ שוב איכא כאן ממש דינו של הט"ז דהוי ספק אם הוא משיל"ס או משאל"ס דאזלי' לקולא בספקא דרבנן. וה"נ איכא כאן רק סד"ר לפי מה שביארתי דכיון דודאי לן ששטפו אותו המים ונשאר להובלת המים וגם הי' משך זמן תחת המים שקשה להחיותו שוב אין כאן רק מיעוטא דמיעוטא שינצל. ודין משאל"ס עליו אף אם לא הי' הקרח נקרש ע"פ הנהר משך רב. וגם בלא"ה הרי איכא דעת הרבה פוסקי' דלא בעינן שהו עליו. ובכל גוני אין כאן רק דין מים שאל"ס. ואף לדעת הסוברים דבעינן שהו י"ל דאין זה אלא מדרבנן מטעם סמוך וכמ"ש לעיל בשם תשו' רע"א. וכיון שיש לספק שמא נקרש משך רב עד שהוא נקרא משיל"ס אזלינן בספק להקל לדעת הט"ז. אך אם נודע בבירור שהיו שם מקומות פתוחים בקרוב למטה ממקום שנפל. ודאי קשה הדבר להתירה:
עוד יש להעיר כאן על פי מה שכתבתי בתשובה אחת בעגונא מטריפאליא והבאתי שם דברי הירושלמי ביבמות על הא דר' עקיבה שראה ספינה ששקעה בים וכו' ואמר גל טרדני לחברו וכו'. סיים שם הירושלמי אמר ר' אבהו אם הים גולני והביט לד' רוחותיו וראה שאין שם בריה משיאין את אשתו. ובקה"ע פירש אם היה הים גולני שהים מגולה ואין דבר מעכב ראייתו. ובפ"מ גורם אם הים גבלני שיש לו גבולים מסביב. וכמו שאמרו בגמרא כל שעומד ורואה מד' רוחות. ובהג"ה שם פירש הים גולני כשהים שוקט ואין הרוח מנשב קורין לו בערבי גולני ובתשובת ושב הכהן ובתשובת חמדת שלמה ותשובת מש"נ ובתשובת צמח צדק החדש פליגי איזה פירוש עיקר. ולפי עניות דעתי עיקר כפירוש ההג"ה שבפ"מ. והוא מוכח מהגמרא גבי ההוא אגמא דאסמיך דאנסיב רב שילא לדביתהו דאמר שם מטעי קא טעינא. אנא סברי כיון דקוי וקיימו כמים שיש להם סוף דמי ולא הוא כיון דאיכא גלי אימר גלי אשפלו הרי דאם לאו טעמא דגלי אשפלו היה נחשב למים שיש להם סוף משום דקוי וקיימו. ורב ושמואל לא נחלקו בזה על רב שילא. ובמכות (דף ד') אמרינן דמי הים קוי וקיימו ולכך אמר אם הים גולני שהוא שקט ואין הרוח מנשב בו דאין שם גלים הוי כמים שיש להם סוף וזה ברור לענ"ד:
והנה גם לדברי הב"ח יתפרש כדברי ההג"ה שה דכל דליכא חששא דדף שאין שם ספינה שנשברה. וגם לא שייכא טעמא דגלים. אין בזה חששא דמים שאין להם סוף. והביא על זה ראיה מהתוספתא דגבי ספינה שטבעה בים אמרי' טעמא דגל טרדני וכו'. והיינו משום דלא נשברה הספינה הוצרכו לטעמא דגלים עיין שם. ואם כן יתכן שפיר דברי ר' אבהו בירושלמי דקאי על ספינה ששקעה בים ולא נשברה. על זה אמר אם הים גולני שהים שקט ואין שם גלים הוי דינא דמים שיש להם סוף. דכל דליכא ב' הטעמים אין שם חששא דמים שאין להם סוף להב"ח ע"ש:
אמנם הקשיתי שם בתשובתי על דברי הב"ח דאפי' בליכא טעמא דגלים למה לא חייש לזחילת המים ומרוצתן עצמן. וכדמוכח מהא דרב שילא דלסלקא דעתי' דטעה שחשב שזה הוי מים שיש להם סוף משום דקוי וקיימו. מוכח דאם המים הם זוחלין כמים שוטפים נחשבו למים שאין להם סוף אפי בלא טעמא דגלים. ואם לפי זה מה מועיל טעמא דקרח כיון דלא שייך חששא דגלים וגם חששא דדף כמו שכתב הב"ח שם. הא אכתי איכא חששא דמים שאין להם סוף מטעם מרוצת וזחילת המים בטבען והם זוחלין והולכין גם תחת הקרח:
וכתבתי ליישב זה על פי מה דפליגו בגמרא ב"ב (דף כ"ד) גבי חבית שצפה בנהר דרב אמר בנמצא נגד עיר שרובה ישראל מותרת. ושמואל אסר. ואמרו שם בגמרא דטעמא דרב דאם איתא דמהאי דיקרא אתו עקולי ופשורי הוו מטבעי לה. ושמואל סבר חריפא דנהרא נקיט ואתא. עיין שם בגמרא וברש"י. והנה בשלטי גבורים פרק לא יחפור הביא בשם ריא"ז דסתם נהר איכא ביה עקולי ופשורי. ובזה ניחא דעת הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ח דלא קשיא עליו קושיית הלחם משנה אמאי לא ביאר דהיינו היכא דאיכא עקולי ופשורי. אבל בליכא עקולי ופשורי קיימא לן כר' חנינא דהולכין אחר הרוב. ולפי מה שכתבתי לא קשיא משום דסתם נהר איכא בי' עקולי ופשורי וכמו שכ' הריא"ז:
ומעתה י"ל ליישב דעת הב"ח דרב שילא בסלקא דעתיה דמוכח דחייש לזחילת המים עצמן הוא משום דסובר כהא דשמואל דחיישינן לשמא חריפא דנהרא נקט ואתא. אבל לדידן דקיימא לן כרב ליכא למיחש משום זחילת הנהר עצמו. דסתם נהר איכא ביה עקולי ופשורי דמטבעי ליה ומעמידין אותו שלא ילך יותר. ומים שאין להם סוף הוא רק משום חששא דגלים או [משום] דף. שלענין זה אין מועיל עקולי ופשורי דגל טורדו לחברו. והא דלא חששו גבי חבית משום גלים דשם לא שייך זה. דמשום הגלים עצמם היתה נשברה החבית. אבל מכל מקום משום זחילת הנהר עצמו לא חיישינן משום דאיכא עקולי ופשורי דמעמידין אותו ומטבעי ליה. ובתשובתי שם הארכתי:
ועתה תבנא מזה לנידון דידן. דאף אם יש איזה מקומות פתוחים בנהר מ"מ כל דליכא טעמא דגלים יש לומר דהמים אף שהן זוחלין בטבען מכל מקום איכא גם בנהר עקולי ופשורי דמעמידין אותו ואין מניחין אותו לשוט לנקב אחר. ויש כאן ראיה מהעגלה והסוסים שלא עלו למעלה במקום הפתוח. וע"כ דתחת הקרח איכא שם עקולי ופשורי דהעמידו אותם ולא הניחו אותם לשוט עם זחילת המים, וה"נ להנטבע העמידו אותו ולא הניחוהו לעבור להלאה להנקב הפתוח. והא גם גבי חבית לא חילקו אפילו אם האי דיקרא אינו רחוק הרבה מהעיר שנמצאה החבית כנגדה. מ"מ אמרינן דעקולי ופשורי הוו מטבעי לה או מעמידין אותה. ואף שיש לומר דגבי חבית אין שם רק איסור דרבנן. הא גם כאן אין בזה רק חומרא דרבנן וכמו שכתבתי לעיל. ואם כן יש לומר דגם כאן אמרינן הסברא דודאי תחת הקרח איכא עקולי ופשורי דיעמידו אותו שלא יעבור להנקב הפתוח. וראיה מהעגלה והסוסים דהעמידו אותן. וכיון שאין שם גלים שפיר נאמר דעקולי ופשורי מעכבי ליה. ואין צריך לחוש שהמים הוליכו אותו מתחת הקרח להנקב הפתוח אף שהמים עצמם הם זוחלים והולכים:
עוד יש להעיר כאן על פי מה שכתב התרומת הדשן סימן קל"ט דעכשיו אדם בינוני שנאבד זכרו הוי קלא טפי ממה שהיה בזמן חכמי התלמוד על צורבא מרבנן. ואע"פ שבש"ס אמרו דלא שנא צורבא מרבנן וכו'. היינו לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי למיזל בתר אומדנא דמוכח טובא עיין שם. ומעתה לפי זה דכאן שאבד זכרו י"ב חודש. והיו בדרך אהבה וחיבה בביתו. ומתחלה הכניס עצמו בסכנה לבוא על שבת לביתו. ועתה לא נשמע ממנו כלום. דודאי אומדנא דמוכח טובא שלא ניצל. והוי כמו רוב גמור. וכמו שכתב התרומת הדשן. אם כן אפילו אם נאמר כסברת הריב"ש דאם לא שהו עליו אם נשאת תצא משום דשתי חזקות עדיפי מרוב שאינו גמור. בנידון דידן איכא תרי רובי נגד הב' חזקות. ושוב ודאי רוב עדיף מחזקה. ואין על זה רק איסור דרבנן לכתחלה. ובתשובת חתם סופר סימן ס"ה כתב זה מסברא דנפשיה. ולא הזכיר דכבר קדמו גדול הראשונים:
אמנם בנידון דידן יש קצת מקום להקל מטעם זה דאפי' איסור דרבנן ליכא לפי סברת הב"ח. דכל עיקר חששא דמים שאין להם סוף הוא מטעמא דגלים או מטעמא דדף. ותחת הקרח לא שייכו חששות אלו עיין שם. ומעתה יש לומר דאף דמסקינן בגמרא דלא מקילינן משום טעמא דאם סליק קלא אית ליה. היינו כמו שכתב התרומת הדשן משום דלא מחלקינן בגזרת חכמים. ולא שנא צורבא מרבנן ולא שנא איש אחר. אבל כל זה בהיכא דודאי יש שם גזרת חכמים ז"ל. אבל כאן אם שהה שיעור כדי שתצא נפשו רק תחת הקרח הרי לא שייך שם טעמא וגזרת חז"ל. ורק שנאמר שיצא מתחת הקרח למקום ששייך שם גזרת חז"ל. הרי אדרבה מטעם זה דאם סליק קלא אית לי' נאמר דלא יצא כלל מתחת הקרח. דעקו"פ עכבו ליה ולא שייך בכה"ג טעמא דלא חילקו חכמים ז"ל בגזרתן. דהרי אם באמת לא הי' במקום שיש גלים. על זה לא גזרו חז"ל כלל. וא"כ משום טעמא דאי סליק קלא אית לי' נאמר דבאמת לא יצא כלל למקום גלים ולא נפל כלל תחת גזרת חז"ל. ואף דמרוצת המים עצמן מוליכין אותו. ע"ז י"ל דעקו"פ עכבו לי' שם:
מיהו לכאורה זה אינו דהא לדעת הב"ח חיישינן שמא יצא מתחת המים ע"פ המים במקום שאין עין רואה. אף שתחת המים לא שייך גלים וגם טעמא דדף. הרי דחיישינן שיצא למקום גלים גם גבי צ"מ ולא אמרינן דעקו"פ עכבו לי' שלא יצא למקום גלים. אך מ"מ יש לחלק דבכל משאל"ס אמרינן דבמקום דאיכא עקו"פ באמת שם יצא ע"פ המים ושוב העבירו אותו הגלים אבל כאן הרי מוכח מהעגלה והסוסים דתחת הקרח איכא עקו"פ דמעכבין:
מכל הלין טעמי נלע"ד דאם לא נודע בבירור שהיו בקרוב מקומות פתוחים להנהר למטה ממקום שנפל. יש מקום להתיר את האשה עטל בת משה אהרן מבאהסלאב מכבלי העיגון. ובהיו במקום קרוב מקומות פתוחים עד שאין שם שיעור כשת"נ אפי' לדעת מהרי"ט מסתפינא להקל. אך כל דברי אלה לא יהיו אמורים אפי' להלכה עד שיבואו הדברים לפני גדולי ישראל שיסכימו בזה:
שוב אחרי כותבי היתר בזה. נגבה עדות אח"כ בב"ד דטשערקאס מע"א שעמד על ההר בטשערקאס וראה איך שהר' ליב הנ"ל בעל האשה נטבע בשפת הנהר הב' תחת הקרח. והכירו היטב שהוא הר' ליב הנ"ל בן זאב בעל האשה כי הנהר לא הי' רחב ועמד שם עליו כמו ד' או ה' שעות ולא ראהו יוצא מתחת הקרח. גם הביט על כל שפתיו ולא ראה נקב בהנהר. ובזה ודאי יש מקום להתיר האשה מכבלי העיגון מכל הני דברים שכתבתי. סליק: