עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן נב
על דבר העגונה שראו את בעלה נטבע בהבגדים ואח"כ נמצא והכירוהו בכל מלבושיו שעליו בט"ע גמור. ובתוך המלבושים היו כלים דלא מושלי. גם הגידה האשה לפני העדים סי' שיש ברגל א' אצבע שנכפל על אצבע השני ומצאו בהנטבע באותו הרגל שאמרה האשה כמו כן. ואח"כ בבוא האשה לפני ב"ד החליפה בין ימין לשמאל וכפי מאמרה בב"ד לא נמצא בהנטבע הסימן באותו רגל שאמרה האשה. אם יכולה עתה לחזור מדבריה שאמרה בב"ד.
הנה בסי' כ"ט גבי עדים אמרינן דבדבר דעבידי למטעי יכולין העדים לחזיר ולהגיד. ובתשו' מ"ב סי' ס"ג כתב גבי רושם למעלה מן העין או למטה. דזה דמי' לדיוטה עליונה או תחתונה דאמרינן בב"ב דמצרפין עדותן. והיינו דבין עליונה לתחתונה לא דכירי אינשי ועבידי למטעי. וכ"ש בזה אי למעל' מן העין או למטה.ולפ"ז נראה ודאי דגם בנ"ד כן ומיקרי עבידי דמטעי. וא"כ יכולה האשה בעצמה לחזור מדבריה:
אמנם באמת גבי דיוטה אין זה אלא טעמי' דריב"ש שסובר דאף דחקירות הוא מ"מ בין עליונה לתחתונה עבידי דמטעי וכמבואר בדבריו בסי' קצ"ג וסי' רס"ו. אבל הנ"י סובר הטעם משום דזה לא הוי רק בדיקות. וכן מוכח מרש"י שם דזה מיקרי הכחשה בבדיקות וע"כ כמ"ש הב"י לפרש דכיון דיכולין לראות מזה לזה לא הוי זה רק הכחשה בבדיקות, ולפ"ז אין ראי' לסימן בעדות אשה. די"ל דדמי' לחקירה דהוא מגוף העדות דכיון שיש בו סי' שאינו בבעלה הרי מוכח דאינו בעלה וא"כ תלי' זה בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש למ"ש הח"מ בסי' י"ז ס"ק י"ט ומכ"ש שלא נאמר בזה דיכולה לחזור ולהגיד משום דעבידי דמטעי בזה:
אך י"ל למ"ש כאן בחי' הר"ן דבאכלה שני חזקה זה מעיד שאכלה חטים וזה מעיד שאכלה שעורים לא הוי רק הכחשה בבדיקות. ומ"מ הא כתב הרא"ש והטור בסי' קמ"ה דבחטים וקטניות הוי הכחשה משום דלא עבידי דמטעי. הרי דגם בבדיקות בעינן דבר דעבידי דמטעי וא"כ גם בדיוטה דגם אם זה רק בבדיקות מ"מ ע"כ דעבידי דמטעי בזה. וה"ה בנ"ד בין ימין לשמאל. והב"י שחולק שם על הטור נראה דתפס הטעם דבבדיקות אין מדקדקין בהעדים והוי מלתא דלא רמי'. וכן נראה כאן הטעם מחי' הר"ן. ולפ"ז גם בדיוטא לא עבידי למטעי רק דלא רמיא עלי'. וא"כ בנ"ד דהוי כגוף העדות ודאי דלא שייך לא רמיא. אבל לדעת התוס' והרא"ש והטור ע"כ דגם בדיוטא תחתונה לעליונה עבידי לטעות וה"ה בנ"ד. אמנם גם לדעת הב"י י"ל שבנ"ד כיון שכבר הגידה חוץ לב"ד בפני עדים שאצל בעלה הי' כמו שנמצא י"ל דזה תלוי בפלוגתת הר"ן וב"י. דהר"ן בתשו' סי' מ"ז כתב דאפילו בע"א שא"צ להעיד בב"ד מ"מ לא אמרינן דמה שהעיד חוץ לב"ד הוי כמו שנחקרה עדותו. והביא ראיה לזה ע"ש. והב"י בתשובה הובא בק"ע סי' קנ"ט סובר דהוי כמו שנחקרה עדותו. ולדברי הב"י י"ל דכאן יכולה לחזור מדבריה שאמרה בב"ד. ואין לומר דאין חוזרת ומגדת משום דכבר נחקרו דבריה בב"ד. דאדרבה כבר נחקרו דבריה להיפך במה שאמרה קודם לב"ד. [ומשום שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא נדבר עוד מזה], והנה הר"ן הביא ראיה מהא דתנן העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר וכו' אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו נאמנים. הרי אפילו אותן שאין צריכין להיות בפני ב"ד כמו דתני לאסור או להתיר. ואעפ"כ יכולין לומר מבודין כל שלא נחקרה עדותן וסיים ע"ז דזו ראיה שאין עליה תשובה. ולתרץ דברי הב"י בתשובה. י"ל דשם בתשובה מוכח דסובר כדעת הפו' החולקין על הרמב"ן ור"ן דאם עמפ"ע אומר מת ועד הראשון מכחישו אינו נאמן בע"א. והוכחתם הוא מסוגיה דשבועות מהא דר"פ דהכל מודים בע"מ דפטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד. ולפי זה אין ראיה כלל מזו המשנה לענין ע"א. דשם אף שהגיד חוץ לב"ד הרי יכול לחזור ולהכחיש אבל בע"א דאנו רואין שאין יכול להכחיש ואנו מאמינים לעד הב'. ע"כ דהעד ששמע מפיו נחשב כב"ד שאין יכול להכחיש עוד. ועוד דזה ממילא מוכח שאין נאמן לומר מבודה, דאל"כ יהי' לו מיגו. אלא שזה יש לדחות כמ"ש הב"י דלא שויא עצמו רשע בכה"ג. ומה"ט סיים שם הב"י בתשובה ועוד דאף אם יכולין לומר מבודין מ"מ להכחיש ודאי דאין יכולין והיינו אף אם נאמר כסברת הג"מ דגם בכה"ג משוי' עצמו רשע ואין זה מיגו ואין הוכחה על מבודין מ"מ בהכחשה ודאי דאין נאמן:
והנה הח"מ והב"ש כתבו דלגבי שנים אין העד הראשון נאמן. ולכאורה קשה מה לן אם אינו נאמן לגבי השנים ואמרינן שודאי אמר לפניהם שמת. מ"מ הרי עתה בפנינו הב"ד אומר שאינו מת. ואם כי מה שמכחיש שלא אמר בפניהם אינו נאמן אבל מ"מ הרי יכול לחזור מדבריו שהגיד חוץ לב"ד. ועתה בפני ב"ד הוא אומר שאינו מת. והא בתשו' הר"ן הרי הי' ידוע שאמר חוץ לב"ד שהיבם חי ורק בפני הב"ד אמר שמת וע"ז בא הר"ן לדון דחוץ לב"ד לא מיקרי חוזר ומגיד. ואייתי עלה המשנה שיכולים לומר מבודין בפני הב"ד. וא"כ באומר בפני ב"ד לא מת או מבודין שוין. ואיך מועיל מה שאנו מאמינים להב' ששמעו מפיו חוץ לב"ד שמת והא עתה בפני ב"ד הוא אומר שלא מת. ומדברי הב"ש מוכח דבאומר מבודה הייתי נאמן גם לגבי שנים ובמכחיש אינו נאמן והא מגוף תשו' הר"ן משמע דשוין משום דהוי הגדה חוץ לב"ד. ואף דהוכחש כאן במוקצת מה שאומר נגד ב' שגם מתחלה לא אמר. מ"מ לא איתכחיש בכולה וכמבואר הדין בח"מ סי' קמ"ו א"כ מה שיגיד עתה בפני ב"ד שלא מת למה אינו נאמן ומה לן אם אמר בתחלה או לא. ואפשר לומר כיון דטעמא דנאמן ע"א הוא משום דעל"ג לא משקר וכיון שאנו רואין שעתה משקר בדבר דעל"ג ששנים מכחישין אותו. אין נאמנות על כל דבריו אך כ"ז הוחזק עתה לשקרן אבל למפרע אנו אומרין שהוא בחזקתו שלא ישקר בדבר דעל"ג וא"כ עתה אף שמגיד בפני ב"ד הרי עתה נעשה שקרן בדבר דעבל"ג ומ"מ אין זה מגרע חזקתו למפרע משא"כ אם אומר שקר הגדתי (ואין מי שמכחיש אותו בזה רק דמעצמו איתחזק לשקרן נמצא) דמגרע חזקתו מפרע:
אמנם לפענ"ד הי' אפשר לומר דעיקר דבר זה תלוי באיבעי' בגמ' בטעמא דנאמנות דע"א אי משום על"ג או משום דייקא. דהנה התוספות גיטין (דף ט"ו) כתבו דהיכא דע"י דיבור גומר המעשה שיכולה להנשא הוי כמעשה דאמרינן דיבורא אמרי. מעשה לא עבדי. וא"כ כמו בשטר דאמרינן משום זה דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד ה"נ בדיבור כאן שהגם שמגיד חוץ לב"ד שמת בעלה הוי כמעשה שהרי ע"י דיבורו יכולה להנשא והוי כמו שנחקרה עדותו. אך כ"ז אי נאמנות ע"א משום על"ג אבל אי משום דייקא א"כ דיבורו לא מיקרי מעשה. דעיקר המעשה נגמר במה שהיא תידוק אח"ז. ולכך יכול להיות דמשקר חוץ לב"ד ואין זה חשוב כמו שנחקרה עדותו בב"ד. ואפשר לדחות דגם לטעמא דעל"ג כיון דצריכה היתר ב"ד מיקרי דיבורא ולא מעשה. והנה הרמב"ם סובר טעמא דעל"ג וסובר בקטטה דחיישינן שמא שכרה אותו. ולכאורה י"ל דבע"א לא אמרינן דיבורא עבדי וכו' דבח"מ כתב רמ"א דבע"א בשטר לא אמרינן כמו שנחקרה עדותו בב"ד. וא"כ ע"כ דאף מעשה עבדי, אך באמת כבר השיג שם הש"ך וע' בתומים. ע"כ נראה דהוא משום דבע"א צריכה היתר ב"ד ועי' ביו"ד סי' קכ"ז בש"ך ובש"ע כאן סי' י"ז סעיף ל"ח ובב"ש שם ויש להאריך בזה:
ונחזור לנ"ד דהא מוכח מדברי התוס' ורא"ש וטור בסי' קמ"ה דבדיוטה עליונה לתחתונה עבידי דמטעי דאל"כ אף בבדיקות אין מועיל כמו בחטים וקטניות וא"כ גם בנ"ד כן כמ"ש המ"ב. ואף שלהב"י דהוי הטעם משום דלא רמי' ולכך טועין. יש מקום להקל כאן עפ"י דבריו בתשו' משום דכבר חשוב מה שהגידה חוץ לב"ד כמו שנחקרה עדותה:
ועוד נראה דודאי אף אי סימנים הוי מן גוף העדות ולא שייך בזה מלתא דלא רמיא כמו בחקירות. מ"מ זה בעדים שרואין במת להכירו אבל האשה שמגדת הסימנים שהי' אצל בעלה בעת חיותו שפיר הוה אז מלתא דלא רמי' דהרי אז לא ידעה שתצטרך להכירו ע"י סימנים. ושפיר הוה לא רמיא עלה לידע בבירור אם הי' על ימין או על שמאל כיון שלא היתה יודעת שתהי' צריכה לזה א"כ כל שאינו ס"מ בבירור יכולה למטעי בזה וכמ"ש הריב"ש בסי' קצ"ג ודמי' לבדיקות. וכיון שבכה"ג יכולה למטעי לא מיקרי חוזרת ומגדת:
ועוד נראה דהא בסי' כ"ט מבואר דבדבר שמוכח שטעה יכולין לחזור ולהגיד והיינו רק על הוכחה שאמרו שם דמסתמא אין אדם מביא עד לחובתו כ"ש כאן שאם נחזיק דבריה כמו שהגידה בב"ד נצטרך לומר שבעלה יצא חי מה שהוא מיעוטא דמיעוטא ניצולין וגם השאיל כל הבגדים לאחר ונשאר ערטילאי ואותו אחר הי' לו גם כן אצבע כפול ברגלו וגם אותו אחר יהי' נטבע בנהר זה דכ"ז הוי מן הנמנע. כ"ש שנאמין לה ויכולה לחזור ולהגיד ולומר שטעתה:
ולענין לומר דשוי' נפשה חד"א במה שלדבריה יצא בעלה חי הנה אם נאמר דזה הוא דבר המצוי לטעות בין ימין לשמאל וכמ"ש המ"ב א"כ מה שאומרת טעיתי הוי אמתלא טובה כמ"ש הת"ש סי' א'. ואף אם נאמר שיכולה לחזור מדבריה משום הוכחה כמ"ש הטעם לבסוף. הנה זה ג"כ יהי' מועיל נגד שוי' נפשה חד"א כמ"ש התה"ד בפסקיו סי' רכ"ו דכיון דיש עדים על חזרתו א"צ אמתל' וה"נ בנ"ד כל המלבושים וכלים דלא מושלי דהם סי' מובהק על בעלה הוי כמו עדים. וע' בת' ב"א סי' א' דלגבי איסור אין שייך הודאת בע"ד רק שהוא נאמן על עצמי וכשהוא חוזר א"א יודעין איזה נתפוס לאמת. ולכך כשיש עדים על חזרתו מועיל בלא אמתל' וא"כ ה"ה בנ"ד שיש כל הני הוכחות. סליק: