אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן נא

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן נא

סימן נ

שאלה, אחד"ש הטוב כנהוג לפ"כ אבקש מכ"ת לעיין בהשאלה אשר אירע בעירנו פה טשערקאס איש אחד ושמו ר' צבי חתן ר' שלום ב"ר אברהם אשר הי' דר פה טשערקאס עם זוגתו כדרך כל הארץ בלי שום קטטה ויש לו כמה בנים ממנה. וביום ד' כ"ז ימים לחודש סיון דשנת תרל"ה הלך עם אברך אחד שמו ר' דוד ב"ר חיים צבי לטבול בנהר דניעפר והלך ר' צבי הנ"ל תו"מ לנהר והתחיל לשוט ע"פ המים וראו האברך ר' דוד עם עוד איש אחד שמו ר' אלימלך ב"ר אברהם שהתחיל לטבוע בנהר וצעק שיצילו אותו ולא הי' מי שיציל אותו עד שנתכסה במים ולא נראה. ושהו שני האנשים כמה שעות אצל הנהר עד שנתקבצו כמה אנשים לבקש אותו ולא נמצא. כל הנ"ל העידו לפנינו ב"ד של שלשה בתו"ע ר' דוד ור' אלימלך הנ"ל אחר אשר שאלנו אותם כד"ת:

אחר זמן ששה ימים מטביעתו ביום ג' לחודש תמוז מצאו עכו"ם איש אחד נטבע שט על פני המים ונתנו ידועה לזוג' של ר' צבי הנ' לעיל ושלחה איש אחד שמו ר' אליעזר ב"ר ברוך לראות האיש הלז ואמרה לו סימנים שיש לו שומא א' תחת החזה בצד ימין. גם אמרה לו שיש לו מאחוריו על העורף צצד ימין כמין צלקת מן מכה ישנה אשר נתרפאה כבר גם אמרה לו אשר בשבוע זו של הטביעה חתך ציפורניו היטב כמעט בתוך הבשר וגם הי' איש מלא שער על גופו. ותיכף נסע ר' אליעזר הנ"ל ומצא אותו בערך ג' או ד' ווערסט ממקום שנטבע והי' מונח בנהר סמוך לנמל פניו למטה בתוך המים עם גופו. וחצי ראשו מאחוריו עם מעט מגופו הי' חוץ למים. והפך אותו וראה כל הסימנים הנ"ל שאמרה לו אשתו ולא הי' שום חבלה בגופו ולא בפניו אך לא הכיר אותו בפניו מחמת שנתפח מאד הגם שבפניו שכב במים אך מחום הגדול נתפח מאד. כל הנ"ל העיד ר' אליעזר הנ"ל בפנינו ב"ד הנ"ל בתו"ע כנ"ל:

ועוד בא לפנינו ב"ד הנ"ל ר' שלום ב"ר אברהם חותנו של ר' צבי הנ"ל והגיד לפנינו בית דין בתו"ע ובשבועה איך שראה את האיש הלז תו"מ בפניו כששכב בתוך המים והפך אותו והכיר אותו בט"ע היטב שזה הוא חתנו ר' צבי הנ"ל הנטבע. הגם שהי' תפוח מאוד אך אמר שהכיר אותו היטב בפרצוף פניו ובפרצוף גופו. וגם הסימנים הנ"ל ראה אותם ג"כ והכיר אותו כנ"ל:

עוד בא לפנינו ב"ד הנ"ל איש אחד שמו בן ציון ב"ר יוסף דוב והעיד בפנינו ב"ד הנ"ל בתו"ע כנ"ל איך שראה אותו בתוך המים והכיר אותו בפרצוף פניו ובסימנים הנ"ל כי הכיר אותו בטוב בחייו וגם הי' יודע מקום השומא הנ"ל בצמצום. וכן ראה אותם באיש הלז. וגם בפרצוף גופו הכיר אותו היטב וגם הצלקת הנ"ל ראה אותה על מקום העורף כנ"ל. כל הנ"ל העידו בפנינו ב"ד של שלשה כל האנשים הנ"ל בתו"ע אחר אשר שאלנום כד"ת. ונא אבקש ממעלת כ"ת לעיין בזה ולשלוח לי איזה תשו' בזמן קרוב כי האשה רכה בשנים והרבה חששו חז"ל לת"ע. ובאם שירצה מעלתו לצרף עוד איזו רבנים להתרתו כדרכו אזי יציין לי מי ומי הם. הגם שלדעתי יש בזה הרבה היתרים כידוע אך לחומר הענין יוצע הענין לפני הגדולים. הכ"ד דו"ש ומצפה לתשובתו:

תשובה. ע"ד שאלתו באשת הנטבע ר' צבי חתן ר' שלום ב"ר אברהם ממחנם. הנה לענ"ד יש לה היתר מצד ג' טעמים. הא' מצד הסימנים שאמרה אשתו. הב' מצד הכרה שהכירו אותו חותנו והר' בן ציון. הג' מצד הצטרפות הדברים יחד. ונתחיל בהיתר הא' מצד הסימנים:

הנה בתשו' משאת בנימין סי' ס"ג כתב להתיר ע"י שני סימנים דהיינו צלקת ושומא. דב' סי' אמצעים מצטרפים להיות נחשב לסי' מובהק ביותר. ומזה יצא להב"ש בס"ק ע' בשם המ"ב דשומא נחשב לסי' אמצעי ע"ש. אמנם האחרונים השיגו על הב"ש. דלמ"ש המ"ב במסקנא דצריך לחוש לב' הלשונות שבגמרא ולמאן דאמר סי' דאורייתא מוקמינן הפלוגתא בברייתא בשומא עשוי' להשתנות אחר מיתה ובמצוי' בב"ג. א"כ לא נחשב משום זה אפי' לסי' אמצעי. וכתבו לתרץ דברי המ"ב דמה דכתב מתחלה להתיר בצלקת ושומא. משום דכיון דלמ"ד סי' דרבנן א"כ נחשב שומא לסי' אמצעי והוי צירוף סימנים. ולמ"ד סי' דאוריי' א"כ ממילא יש להתיר משום צלקת לחוד דהוי לכ"ע סי' אמצעי ע' בתשו' רע"א סי' ק"ז נמצא בנ"ד יש להתיר עפ"ז:

אבל לפענ"ד אכתי יש לחוש בזה ללישנא דשומא עשוי' להשתנות שלא יהי' מועיל גם הסימן צלקת. דהנה נראה דאם הי' אצל בעלה צלקת ושומא שחורה ואצל זה הנמצא צלקת ושומא לבנה לכאורה למ"ש הר"ן בתשו' סי' ל"ג דסי' העשוי להשתנות אין מטיל שום ספק אם יש עדות מספיק שבעלה מת. ותולין השינוי משום שעשוי להשתנות. וא"כ משום צלקת לחוד למ"ד סד"א הוי זה עדות מספיק שהוא בעלה ומה שהשומא בשינוי מכמו שהי' אצל בעלה תלינן שהוא משום זה שעשוי להשתנות. אך נראה דהר"ן פוסק הלכה כל"ב דבכורות (דף מ"ו) דיכיר לחוד וכו' אבל לא אחמירו בת"ע. וכמו שמוכח מלשונו שם בתשו' שסיים שם בזה"ל ואם כך אמרו לממון החמור לדבר זה שאין מוציאין אותו מחזקתו הראשונה כ"ש בערוה שהוא קלה לדבר זה עכ"ל. והרי לל"ק דבכורות אדרבה ערוה חמור הרבה מממון דבתחלת עדות אחמירו רבנן. ואיך למד הר"ן ערוה בק"ו מממון. א"ו דהר"ן הוא מן הסוברים דעיקר כל"ב. וכ"כ התוי"ט בתשובת ג"ב דעיקר כל"ב. וע' בש"ע זקני הרב ז"ל בתשו' ארוכה שם האריך ג"כ להוכיח דעיקר כל"ב. אבל בעבוה"ג סי' ע"ב כתב בשם מהרמ"פ דרוב הפו' תפסו עיקר כל"ק. וכן כתבתי בתשו' להוכיח כלישנא קמא מד' רמב"ם וטוש"ע ח"מ סי' רפ"ד ע"ש. ומעתה הרי לל"ק דפדחת לחוד הוי ט"ע גמור מה"ת ומ"מ אחמירו בת"ע. כ"ש שלא נקיל ונתלה מעצמנו שמה שיש לנמצא סי' אחר מכמו שהי' אצל בעלה הוא משום שנשתנה הא אם באמת לא נשתנה הרי זה הנמצא ודאי הוא אחר. דאצל בעלה הי' לו לבד הצלקת שומא שחורה ואצל זה הוא שומא לבנה. אלא שמ"מ אין זה ראי' כ"כ שאינו בעלה דאפשר שנשתנה. אבל כיון שיש לספק בזה בת"ע דהא אם לא נשתנה ודאי הוא אחר כ"ש דלל"ק צריכין אנו להחמיר בת"ע. דזה ודאי הוי כ"ש מהא דפדחת דהוי ט"ע גמור מה"ת ואחמרו רבנן בת"ע:

ומעתה לפ"ז גם אם יש שומא שחורה אצל הנמצא כמו שהי' אצל בעלה. ג"כ י"ל דמגרע דאפשר דמחיים הי' אצל הנמצא שומא לבנה. ועתה נשתנה לשחורה. ואם הי' ברור לן כן שעתה נשתנה הנה ודאי אין זה בעלה דהרי לבעלה הי' לו מחיים שומא שחורה ולהנמצא לא הי' מחיים כן. ואף דאפשר שלא נשתנה וכמו כן הי' להנמצא מחיים וא"כ מצד הצלקת הוי סי' שזה בעלה. אבל כיון שכמו כן נוכל לומר שנשתנה ומחיים הי' במראה אחרת וא"כ ודאי אין זה בעלה אף שיש לנמצא ג"כ סי' צלקת דבמשנה דהיינו אע"פ קאי על היכר. ומשום חששא דשמא טעה בהכרה אמרינן דהסי' נשתנה. אם אמרינן סי' עשוי להשתנות. כמו כן ודאי להיפך החששא דאם הסי' נשתנה ע"כ טעה בהכרה. וא"כ גם בס"א ועוד סי' העשוי להשתנות יש חששא זו דאם הסי' נשתנה גם אין ראי' מהסי' אמצעי. דהא דלשמא איתרמי לא חיישינן היינו בחד סי' שאין מגרע לו מצד אחר. אם כן בת"ע דבעינן עדות ברור בלי ספק על מיתת בעלה הרי יכול להיות דהשומא מספק לן גם על סי' צלקת שלא נוכל לסמוך עליו. ואין ראי' מהממ"נ דאם סד"א ושומא עשוי' להשתנות יש לסמוך על סי' צלקת לחוד. דאפשר דסי' צלקת אין מועיל לסד"א אלא באין כאן דבר המגרע אבל כאן שיש לן גם שומא שעשוי' להשתנות זה מגרע גם סי' הצלקת שלא נוכל לסמוך עליו שזה דבר ברור שזה בעלה. וכמו דאחמירו להאי ל"ק דבכורות:

ועוד אפילו לשיטת הר"ן דכל דבר שדרכו להשתנות אין מגרע לן העדות. הנה זה דוקא בדינו של הר"ן ששם הי' עדות ברור על בעלה. אלא שמה ששינה שמו ע"ז כתב הר"ן שכיון שנודע לן שהי' דעתו לשנות שמו אין זה מגרע העדות. אבל כאן דמה דאנו באים לדון שזה בעלה הוא מצד הצלקת דהוא ס"א. וזה מועיל למ"ד סד"א. אבל מ"מ הא ודאי דס"א אינו דבר ברור כ"כ דהרי למ"ד סד"ר לא סמכינן ע"ז רק על ס"מ ביותר. ועל כרחך דזה לא הוי דבר ברור כ"כ אלא שהוא כמו בגדר רוב שסומכין ע"ז מה"ת. וע' בנה"מ סי' רצ"ז. ומעתה אם נאמר דמה דאמרו בגמ' שומא עשוי' להשתנות היינו שהדרך כן בסי' כאלו להשתנות וי"ל דהוא בגדר שכיח ומצוי להיות כן. א"כ איכא כאן כמו תרי רובי דסתרי. דהרי מה שנדון מסי' צלקת שזה בעלה ולא חיישינן שמא איתרמי באחר היינו משום דמ"מ אינו מצוי כ"כ והוי כמו גדר רוב. א"כ כאן הרי אצל הנמצא יש שומא שחורה כמו שהי' אצל בעלה בחיים. הרי זה ג"כ אינו מצוי כ"כ שלא ישתנה לאח"מ דאדרבה עשוי' ומצויה להשתנות. וא"כ אם באמת נשתנה אצל הנמצא לאח"מ. ובחייו היתה באופן אחר אין זה בעלה. ואם לא נשתנה הרי אם נדון שזה בעלה משום שאינו מצוי כ"כ סי' צלקת באחר. נצטרך לומר שזה בעלה ג"כ בדבר שאינו מצוי שהשומא לא נשתנה לאח"מ. ואיך ניזול לדון בזה במה דסתרי אהדדי:

אך כ"ז אם נאמר דמה שאמרו בגמ' שומא עשוי' להשתנות היינו שרגיל ומצוי להיות כך. אבל אין זה ראיה דאפשר לומר דהפי' בגמ' שאפשר הוא שישתנה אבל לא שיהי' דרך להשתנות. וא"כ לדעת הר"ן יהי' מקום להקל בסי' צלקת ושומא מצד ממ"נ. אבל לדעת הפוסקים כל"ק ודאי אין מועיל כאן הממ"נ דהשומא מגרע סי' הצלקת למ"ד סד"א ושומא עשוי' להשתנות:

עוד יש לחשוש בזה דהנה ביבמות על הא דאין מעידין על השומא כתב רש"י שומא ווירא"ה בלע"ז וכן כתב רש"י על שומא שהיא מום באשה ובכהנים. והנה בכהנים שומא קטנה שאין בה שער אין פוסל וביש בה שער פוסל. וכן בשומא גדולה כאיסר אפי' אין בה שער פוסל. וכמבואר בגמ' וברמב"ם פ"ו מהל' ביאת מקדש. ופסול דשומא לא נחשב בבהמה למום רק גבי אדם. והנה כל היתר באדם מבבהמה אין זה מצד מום אלא משום דבעינן שיהי' שוה לזרע אהרן וכמבואר כ"ז בגמ' וברמב"ם. ולפ"ז הנה מוכרח דשומא קטנה שאין בה שער מיקרי שוה לזרע אהרן ומשום זה אין נחשב לפסול בכהנים. והיינו ע"כ משום דהרבה נמצאים כן. ורק בשומא גדולה או קטנה ויש בה שער מיקרי אין שוה לזרע אהרן. וא"כ לפ"ז הנה ע"כ הא דפליגו במעידין על השומא היינו או בשומא גדולה או בקטנה שיש בה שער. דאי בקטנה ואין בה שער הרי מיקרי זה שוה לזרע אהרן וע"כ דהרבה נמצאים בכך. ואיך אמר ראב"מ בזה דמעידין ומכ"ש שנוקים פלוגתתן בסי' מובהק ביותר למ"ד סי' דרבנן. א"ו דמיירי בכה"ג שהיא גדולה או שיש בה שער דאין שכיח. ומשום זה הוי פסול בכהנים דאין שוה לזרע אהרן:

ולפי זה בנ"ד אם השומא לא היתה גדולה כאיסר וגם לא הי' בה שער י"ל דזה לא נחשב אפי' לס"א, דע"כ לא אמרו ללישנא דסד"ר דפליגו בשומא סי' מובהק. ולת"ק נחשב שומא עכ"פ לס"א. היינו בשומא גדולה או שיש בה שער. אבל בקטנה ואין בה שער כיון דע"כ הרבה נמצאים בכך הנה י"ל דאין זה נחשב לת"ק אפי' לס"א. וא"כ ממילא נפל כאן היתרא לצרף השומא עם הצלקת לדון מטעם צירוף ב' ס"א דהוי כס"מ דזה לא שייך רק בשומא דהיא נחשבת עכ"פ לסי' אמצעי. אבל לא בקטנה ואין בה שער דזה אין נחשב גם לס"א:

אמנם כ"ז אינו אלא להפוסקים דסברי דהא דאיכא בגמ' פלוגתא במעידין על השומא היינו בעצם השומא במהותה ומראיתה. אבל לדעת מהרד"ך בבית י"ד דעיקר עדות השומא בגמ' הוא מצד צמצום האבר שיש בו שומא וכמו שנראה מלשון רש"י בב"מ ע"ש. א"כ לפ"ז שפיר י"ל דבגמרא הפלוג' דמעידין על השומא היינו בכל גוני שומא אפי' שומא קטנה שאין בה שער דאף דמצד עצם השומא נמצא כן בהרבה בנ"א. אבל ממה שכיון האבר פליגו בזה אי הוי סימן וז"פ:

ומצאתי כתוב בתשו' ב"ח הישנות סי' פ"א החזיק בדעת מהרד"ך וכתב שם וז"ל דאם לא מעידין אלא שמצא שומא בגופו הוא ודאי דאין זה סימן כלל וגרע מהא דארוך וגוץ וכליו בחו"ס. א"ו דמיירי בשומא באבר פלוני וכדפרש"י בב"מ דזה הוי סי' גמור. אפ"ה כיון דמצוי' בב"ג לא סמכינן עליו. א"נ כיון דעשוי' להשתנות לאח"מ משחור ללבן ממ"נ חיישינן. אי שומא זו נשתנית חיישינן שמא אינו פלוני שמעידין עליו שהרי שלו היתה שחורה וזו לבנה היא ואחר הוא. ואם לא נשתנית אלא שחורה כמה שהיתה בפלוני בחייו חיישינן נמי שמא אחר הוא שהיתה שומא שלו לבנה ועכשיו נעשית שחורה. דאם פלוני הוא היתה נשתנית דשומא עשוי' להשתנות הלכך אין סומכין עלי' ממ"נ כיון דאינו סימן מובהק. אבל אם היתה השומא סי' מובהק כמו שאבאר אף לת"ק מעידין עלי' דלא חיישי' לומר שמא אחר הוא כיון שהשומא עשוי' להשתנות אלא ממ"נ בין נשתנית בין לא נשתנית סמכינן עלי' כיון דסי' מובהק הוא. ואי נשתנית תלינן ואומרים ודאי פלוני הוא אלא שהשומא נשתנית. ואי לא נשתנית אמרינן נמי פלוני הוא והשומא לא נשתנית. אבל ודאי לא אחר הוא כיון דסי' מובהק הוא כו' עכ"ל. ומדבריו הקדושי' מבואר כדברי הנ"ל. שיש ב' חילוקים בדבר דאם השומא הוי ס"מ ביותר דהיינו במקום פלוני ובאבר פלוני דזה נחשב לשיטתו סי' מובהק ביותר וכדעת הרד"ך אז אפי' נשתנה השומא דהיינו שהיא שחורה ואצל בעלה הי' לבנה מ"מ אנו אומרים ודאי פלוני הוא אלא שהשומא נשתנית וכדעת הר"ן בסי' ל"ג דכל שיש עדות מספיק בדבר אין דבר העשוי להשתנות מטיל בו ספק כלל. אבל בשומא באבר פלוני דהוא ס"א. אם נשתנית השומא אמרינן דאחר הוא כיון שאין זו השומא שבבעלה. אע"פ שהי' כאן צמצום מקום דהוי ס"א וללישנא קמא דסי' דאורייתא הרי בצמצום כזה סמכינן מה"ת מ"מ אין זה מועיל. וע"כ משום דעכ"פ אין זה מיקרי דבר ברור כ"כ שלא יגרע לן דבר שנשתנה כיון דבל"ז הרי אפשר דאתרמי באבר זה שומא גם באיש אחר. וכן אם לא נשתנית חיישינן באחר דאם הוא בעלה היתה נשתנית משום דשומא עשוי' להשתנות. ונראה דמפרש הב"ח דהאי עשוי' להשתנות היינו שדרך להשתנות דוקא. ומה"ט אפי' למ"ד סי' דאוריי' לא נוכל לסמוך על צמצום המקום באבר פלוני לומר שהוא בעלה כיון דסי' דאוריי'. דהא א"כ נצטרך לומר שלא נשתנה השומא. ושומא היא עשוי' להשתנות. א"כ לפ"ז ממ"נ אם נאמר דמאי דפליגי במעידין על השומא היינו בעצם השומא במהותה ומראיתה. א"כ הא בקטנה ואין בה שער אין זה נחשב לס"א. ולמ"ד סד"ר לא נוכל לצרף זה לב' ס"א. ואם כדעת הרד"ך וכדמפרש הב"ח וכמו שנראה מלשון רש"י בב"מ דעיקר עדות השומא בגמ' הוא מצד צמצום האבר שיש בו שומא א"כ מוכח מזה דלמ"ד סד"א ומה"ת סמכינן על סי' זה מ"מ כיון דעשוי' להשתנות ובאיש הנמצא לא נשתנית מגרע לן הסי' דאוריי' דלא נסמוך עליו. א"כ בצלקת ושומא נמי אם לא נשתנית השומא מגרע לן גם הסי' דצלקת. ואם נשתנית השומא ג"כ מגרע כיון דצלקת לא הוי סי' מובהק. וכן בתשו' פנ"י סי' ח' כתב ג"כ דמאי דדרך להשתנות ולא נשתנה מגרע הסי' שלא נסמוך עליו. אבל על המ"ב לא מקשינן מדבריהם דהוא אינו סובר כוותייהו. אבל אם נאמר דהלכ' כל"ק דבכורות אכתי קשה על המ"ב גופי' שכתב מתחלה דצלקת ושומא דהוי ס"א מצרפינן אותם יחד להיות נחשב סי' גמור ולבסוף כ' דשומא לא נחשב גם לס"א משום דחיישינן ללישנא דעשוי' להשתנות:

ונראה לענ"ד לומר ע"פ מה שכתב בתשו' עבוה"ג סי' ע"ב שכתב להתיר עפ"י ט"ע של אחר ג"י והכרת המלבושים. וזה לשונו אע"פ שבכ"א אין להתירה כמו שכתבנו לעיל מ"מ ע"י צירוף יש להתירה כי חששא רחוקה מאוד הוא שניחוש שמא כמר מייזוש השאיל בגדיו ואותו האיש נהרג ונשתנה צורתו של אותו הנהרג עד שנדמה לצורת מייזוש. ואילו הוה כן קרוב לדבר נסיי ממש. ע"כ לא חיישינן להכי וכו' עד כאן לשונו. הרי אע"פ שעל ט"ע לאחר ג' ימים אמרו בגמ' להדי' דלא סמכינן וכן בבגדים דחיישינן לשאלה. מ"מ הזדמנותם יחד הוי סי' גמור. וכמו כן י"ל סברת המ"ב. דודאי שומא בלבד י"ל דלא נחשב לסי' כלל. מצד זה דחיישינן להשתנות. אבל באיכא עוד צלקת דשוב נצטרך לחוש שמא נשתנית השומא להיות נדמה בהנמצא כמו בשל בעלה. וגם שיהי' בהנדמה סי' צלקת כמו אצל בעלה. בכה"ג לא חיישינן לנשתנה. ודוקא בסי' גרועים מצד עצמם בזה לא נחשב לסי' אפי' אם יזדמנו הרבה ביחד. אבל אם הם מצד עצמם סימנים אמצעים רק משום דמגרע לן סי' השומא מה שאפשר נשתנה לאח"מ להיות נדמה כמו אצל בעלה בזה ג"כ מצד צירוף הצלקת לא חיישינן לזה שנשתנה. וכמ"ש העבוה"ג ודו"ק. וא"כ גם ללישנא דסד"א עיקר ההיתר מטעם צירוף ב' הסימנים כמו ללישנא דסד"ר. וכן לענין חששא דמצוי' בב"ג י"ל דלחוש שיהי' בב"ג ג"כ צלקת הוא חששא רחוקה. וכעין סברת החכם צבי דלשאלה דיחיד שישאל לאיש פרטי שיש בו סי' לא חיישינן. וה"נ כן. ועוד לענין חששא דב"ג שפיר ניחא סברת האחרונים, דהא אם סד"א וחוששי' לב"ג ממילא יש לסמוך על סי' צלקת לחוד ודו"ק:

והנה על דעת הרד"ך והב"ח דשומא בצמצום מקום ממש הוי סי' מובהק. חלקו הפוסקים הרשד"ם והרש"ך וכן המ"ב ובנו בתשו' ב"ח החדשות סי' ס"ה והט"ז. ומדברי המ"ב ובנו מוכח דמשום שמשתנה לאח"מ לא הוי סי' אפי' בצמצום מקום והט"ז השיג בזה דמשום שנשתנה לא ניחוש דמ"מ המקום לא נשתנה. ורק משום דמצוי' בב"ג הוי באותו מקום ממש אצל ב"ג. ע"ש. והנה לדברי הט"ז ע"כ לומר דמה שאמרו בגמ' מעידין על השומא היינו על עצם השומא לא מצד המקום באבר פלוני. דאל"כ אכתי איך אמרו ע"ז שומא עשוי' להשתנות. הא מ"מ המקום אין משתנה אלא שקשה הא רש"י כתב להדיא שומא יש לו באבר פלוני. הרי שאמרו סי' המקום ואעפ"כ אמרינן על זה שומא עשוי' להשתנות. והא המקום אין משתנה. ואי משום כיון שעצם השומא משתנה שוב אין ראי' ממקום השומא דהרי באותו מקום הי' לבעלה שומא באופן אחר. א"כ מה השיג על המ"ב אפי' בצמצום מקום ממש מ"מ כיון שעצם השומא משתנה שוב אין ראי' מן מקום השומא אע"פ שהמקום לא נשתנה. וע"כ נראה דלשיטתו סי' מקום שאינו מכוון ממש וכמו באבר פלוני שאינו מצמצם המקום באותו אבר לא הוי סי' כלל לענין ע"א ולא נחשב אפילו לסי' אמצעי. שכן נראה דעתו לעיל בס"ק י"ז. וע"כ שאף שאמרו שומא באבר פלוני לא הוי סי' מצד המקום רק מצד השומא עצמה. וע"ז אמרו שומא עשוי' להשתנות. אבל בצמצום המקום ממש דהוי כמו נקב בצד אות פלוני מועיל מצד סי' המקום. וע"ז לא שייך עשוי' להשתנות. אך לפ"ז כיון שהעדות והסי' הוא מצד השומא עצמה ע"כ מיירי בשומא שיש בה שער או בשומא גדולה. אבל קטנה שאין בה שער לא הוי סי' כלל כיון שזה לא הוי פסול בכהנים משום דמיקרי שוה לזרע אהרן וכמ"ש לעיל. ולפי זה שומא קטנה שאין בה שער אפי' אמרו באבר פלוני אין לצרף לשיטתו לסי' צלקת דהא מצד עצם השומא לא הוי זה אפי' ס"א. וכן מצד המקום באבר פלוני אין זה ס"א לשיטתו. ורק בצמצום המקום ממש שדומה לנקב בצד אות פלוני שמצד המקום הוי סי' גמור ורק משום חששא דמצויה בב"ג בזה י"ל דמועיל עוד סי' צלקת. מצד ממ"נ. דאי תפסינן לחששא דב"ג והיינו כלישנא דסד"א. ממילא יש לסמוך על צלקת לחוד. ואי כלישנא דסד"ר אז אין לחוש לב"ג. וא"כ הוי צמצום המקום ממש סי' מובהק ביותר. מיהו הב"ח בתשו' שם כתב דללישנא דסד"ר כ"ש דחיישינן למצוי' בב"ג ולעשוי' להשתנות. ורק לשיטתו בכה"ג דהוי השומא ס"מ ביותר דהוא בצמצום המקום ממש. אז ממילא אין לחוש לכל הלשונות לחששא דב"ג ולעשוי' להשתנות ע"ש:

ומעתה נבוא לנ"ד הנה מה שאמרה האשה הסימנים שיש לו שומא תחת החזה בצד ימין וגם צלקת על העורף. הנה זה לא מיקרי רק כמו שומא באבר פלוני. כיון דלא אמרה בצמצום ממש תחת החזה באמצע או בצד רחוק או סמוך. ולפ"ז הנה לשיטת הב"ח ורד"ך שהבאתי בכה"ג י"ל דהשומא מגרע בין נשתנה ובין לא נשתנה. וא"כ אפי' לצרף לסי' צלקת י"ל דמגרע זה וכמ"ש לעיל. וכן לדעת הט"ז הרי בכה"ג לא הוי המקום אפי' ס"א וכן מצד עצם השומא י"ל דלא נחשב אפי' לס"א כיון דאפשר דהוי שומא קטנה ואין בה שער. זולת להמ"ב הי' אפשר לומר דמ"מ באבר פלוני הוי ס"א ומצטרף לסי' צלקת דהוא ג"כ ס"א:

אך ממה שבא בהגב"ע שהעד שמו, בן ציון ב"ר יוסף דוב העיד שהוא יודע מקום השומא בצמצום וכן ראה אותה באיש הלז. לשון זה י"ל דהוי בצמצום ממש. וכמו שהי' יודע היטב מקום השומא בבעלה כן מצא באיש הלז. הנה לפ"ז הרי לדעת הרד"ך והב"ח מועיל עדות שומא בלחוד. ולדעת הט"ז הנה בכה"ג מועיל צירוף השומא עם סי' הצלקת מצד ממ"נ. וכמ"ש לעיל. ולדעת המ"ב מועיל מצד הצירוף ב' הסי' דלא חיישינן בכה"ג לנשתנה השומא. וב' ס"א נחשבים לסי' מובהק. ואפי' אם נאמר דלשון זה ג"כ הכונה על צמצום אבר לא במכוון ממש מ"מ כיון דבנ"ד הי' שהה עליו עד שת"נ וכבר יצאה מא"ת הרי בזה דעת כמה אחרונים דבאד"ר סמכינן על סי' אמצעי כמו באבדה. וא"כ מצד הצלקת לחוד יש להתיר. וגם הא עיקר טעמא דהמ"ב והט"ז הוא לחוש למצוי' בב"ג ועשוי' להשתנות הוא משום דהוי ספק אי הלכה כלישנא דסד"א או דרבנן ולכך צריך לחוש לכל החששות וא"כ היכא שכבר יצאה מא"ת אז יש לומר דאזלינן להקל. וא"כ ממילא לא חיישינן בשומא לעשוי' להשתנות ולמצוי' בב"ג. וא"כ גם השומא עצמה נחשב לס"א. ומכ"ש בצירוף הצלקת, ועוד י"ל דמה שאמרה על הצלקת בעורף לצד ימין. כיון דבאותו האבר כיונה באיזה צד הוי זה צמצום מקום ממש. ואם נאמר כן הוי זה לחוד סי' מובהק ביותר דבצלקת לא חיישינן לנשתנה ולמצוי' בב"ג וכמ"ש התה"ד.

ומעתה נבוא להיתר הב' מצד שהכירו אותו חותנו והר' בן ציון הנ"ל אף שהי' נתפח הרבה מאוד בפניו עד שע"א לא יכול להכיר אותו מצד זה כמבואר בהגב"ע. והנה כבר הארכתי בתשו' (לקמן) אודות עגונה הר"ר שלמה מטשערקאס דאפילו להפוסקים הסוברים דאם ראו אותו תיכף כאשר העלו אותו מן המים ונתפח אין מעידין י"ל דמודו דאם בעודו בתוך המים ראו אותו נתפח מעידין עליו והיינו משום דשאני התם דכיון שהעלו אותו מהמים וכבר עבר המונע מלצמות אותו הרי אנו רואים דאצלו פעל מעט זמן כמו בעבור שעה דלכ"ע אמרינן דנתפח ואין מעידין עליו בלא חזוהו בשעתו. אבל אם בעודו בתוך המים ראינו אותו נתפח הנה ע"כ לומר דאותו לא צמתו המים. וא"כ שוב אצלו מים ויבשה שוין. וא"כ אין כאן אלא ספק ג"י דהא אם נאמר דבעלה לא עלה א"כ ממילא מותרת. וע"כ משום דחיישינן שמא עלה. וא"כ שוב עליו הספק שנטבע מחדש כמו על אחר וא"כ אין כאן אלא ס' ג"י דהרי יכול להיות שנטבע בעלה מקרוב אחר שעלה וזה הוא שנמצא וכמ"ש הנו"ב סי' כ"ח. ובס' ג"י כתב המהרשד"ם סי' נ"ו דאפי' בנתפח יש להקל משום דכן דרך כל הנפטרים בעבור יום הם נתפחים אלא שמ"מ יכולין להכיר אותן וה"נ כן:

ועוד דאפשר לפרש לשון רש"י דהמים צומתין מלנפוח ולהשתנות היינו שיהיו ב' הדברים ביחד שיהי' נתפח כ"כ עד שישתנה אבל לענין שלא יהי' נתפח אפשר דע"ז אין פועלין המים כלל. מיהו זה אינו דכאן בנ"ד דהי' נתפח כ"כ עד שעד אחד אמר שלא הי' אפשר להכירו הרי שהי' הנפיחה עד שנשתנה. ועוד יש לחוש בנ"ד ע"פ מה שכתב המשאת בנימין בסימן ס"ג דהא דמיא מרזי מכה היינו אפילו אם כבר נתרפאה המכה עי' שם. והרי בנידון דידן היה לו צלקת מן מכה בעורף. הן אמת שהחלקת מחוקק חולק בזה וסובר דאם נתרפאת בחיים לא אמרינן מרזי מכה אך בנידון דידן כיון דאנו רואין דנתפח הרבה נגד מה שאמרו חכמינו ז"ל דמים צומתין. על כרחין לומר דהוא משום המכה שבזה אמרו חכמינו ז"ל מיא מרזי מכה ואולי לא נתרפאה לגמרי. מיהו הא אפילו לענין מכה דעת הרבה אחרונים דבעינן שיהי' המכה בפניו דוקא. וכאן היא בעורף. ועיין בטורי זהב:

אמנם בלאו הכי מה שהכירו אותו חותנו והר' בן ציון בפרצוף גופו הנה לדעת רבינו תם הובא בסעיף כ"ה דכל היכא דכל גופו שלם מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים. ועיין בחלקת מחוקק ובבית שמואל סעיף קטן ע"ו. ואפילו לדעת הבית שמוחל דבעינן סימנים עם הטביעת עין שבגופו הרי כאן היו סימנים עם הטביעת עין דהעד הכירו בפרצוף גופו וגם מקום השומא כמו שהי' אצל בעלה וגם סימן הצלקת. וכבר כתבו האחרונים דמצרפין דעת רבינו תם להקל ומכל שכן כאן שיש לומר דמה שהכירו אותו בפרצוף פניו גם כן מועיל ואפילו אם היו אותן העדים ידעו מהטביעה. ונאמר דידע הוי כראה. הרי לכ"ע מועיל סי' אמצעי עם הטביעת עין להוציא מידי חשש בדדמי. ומכל שכן שהם שני עדים. מיהו זה יש לדחות כיון דאחד מהם חותנו והוא פסול מן התורה וברשד"ם סי' פ"ט משמע דהא דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי היינו דוקא היכא דנחמנים מן התורה עיין שם:

היתר הג' בהצטרפות ב' הדברים יחד. הוא על פי דברי העבודת הגרשוני בסימן ע"ב שהבאתי לעיל דמקיל שם על פי הכרה בטביעת עין אחר שלשה ימים וסימני בגדיו דאף דכל אחד אין מועיל מ"מ בהזדמנותם יחד דבר רחוק למימר שהשאיל בגדיו לאיש אחר ואותו איש אחר מת ונדמה לפניו של זה עי' שם. הרי אף דב' הדברים כל אחד בעצמו אין מועיל. בהזדמנותם יחד מועיל. כל שכן כאן דכל אחד לעצמו מועיל. דמצד הסימנים בעצמם יש להתיר. וכן מצד הכרה בעצמה יש להתיר. כ"ש בהצטרפותן ביחד שנאמר דאיש אחר נדמה לפ"פ וגופו של זה וגם שיהי' לו ב' הסי' בגופו ובמקומו כמו בשל זה. דזה ודאי דבר נסיי ממש ובכה"ג לא חיישינן. הן אמת שבתשו' פנ"י סי' ח' כתב שם להיפך מסברא זו דאדרבה משום שנתפח והכירו אותו לא סמכינן גם על הסימנים דהתפיחה סותרת הסימנים. כיון דודאי נשתנה ע"כ דאיש אחר הוא ואיתרמי לי' סי' כזה ואפי' בס"מ ע"ש. דהוא חומרא גדולה, ואף לשיטתו הרי בכאן אין ברור דמצד התפיחה ישתנה פניו אף שנתפח ועי' ברשד"ם. ועוד דלשיטת הפנ"י בסי"ז כיון שכבר יצאה מא"ת מועיל ס"א לחוד ע"ש. ואם יסכימו להתיר הרה"ג מוהר"ר יצחק אהרן איטינגר מלבוב. והג' מו"ה לייבוש באלחובר מזסלאב כן אנכי אצטרף להתיר. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה