אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן מח

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן מח

סימן מז

שאלה שמעון ויהושע אחים ומסחרם הי' לסבב על העיירות במשא הרוכלים על כתפיהם. והי' . בשנה העברה ראשית חורף דשנת תר"ך יעצו יחד להפרד איש מעל אחיו לסובב על המחוזין ובקץ ג' שבועות יבואו יחד לכפר סלאבאם על יריד דשם לראות פנים לפקח על עניני המסחר שלהם. והי' ליום הכסא והנה שמעון איננו ולא בא וידרוש יהושע אחר אחיו בכל הדרך ולא שמע ממנו ידועה. ואחר ימים שמע יהושע אחיו בין אנשים כי נמצאו עצמות בדרך וגם מלבושים. וילך גם הוא בעצמו לאותו מקום אחרי שמצאו פרטי המלבושים אשר הם היו על אחיו ויבוא אל המקום וימצא כל המלבושים של אחיו אשר הכירם בט"ע גמור. כי הוא בעצמו הי' לבוש בהם ימים רבים בהשטיוויל והזיליעט. ושאר המלבושים הכיר שהם של אחיו. והמלבושים היו נצמדים יחד כמו שאדם חי הולך מלובש רק לא נמצא בהם שום עצם ותמונת הגוף. אך ההעמד היתה מלוכלכת בדם. אך בסמוך מיד מצאו עצמות מידים ומעט שער שחור. ולערך ג' קלאכטער מצאו קצת מלבושים עם הסארבין עם שער והכיר השערות בט"ע גמור. והעצם הי' נשבר על ד' חלקים ובהקריבו החלקים אחד אל אחד היו מתאימות יחד. עוד מצאו אצל השטיוויל עצמות מן הרגל השוק והקוליות. גם מצאו הלחי התחתון עם השינים. ובב' השינים האמצעים אשר החריץ שביניהם מתוך מספר השינים הי' א עקום לתוכו ממש כמו שהי' אצל אחיו בבירור גם מקצת מהצנעות אך לא נודע אם מהצד של פנים או לצד השדרה. עוד שמע יהושע מהסטאנאוואי שאח"כ עשו בקורת שנית ומצאו לא רחוק כמעט כל השדרה וגם השוק והקוליות מרגל השני. המקום אשר נמצאו בשם יש לשם דרך קטן. ובקיץ אין הולכין דרך שם כלל מחמת הרפש והטיט. ובחורף יש בשם דרך קטן ואחיו שמעון הנ"ל נודע שהלך באותו דרך. התפילין שלו מצאו מקודם בשדה. והכירו כולם שהם שלו. גם חקרו ודרשו ולא נשמע בכל אותו הדרך ובכל סביב סביבותיו למרחוק שום יהודי שנעלם בעתים הללו. זה תורף הגב"ע:

תשובה , אחרי רואי הגב"ע לא מצאתי דבר ברור אשר ממני נידון עליו כי נמצא ההרוג בעצמות אשר מצאו רק זאת נודע כי נעשה טרפה במה שנמצא עצם הקוליות שבור וטרפות זה הוא אשר אמרו חסרון מארכובה ולמעלה כמבואר בב"מ סי' י"ז דבאדם לכ"ע הוי הטרפות דארכובה ולמעלה בארכובה העליונה דהיינו עצם הקוליות:

ויש לעיין אם מעידין על טרפות זה באדם להשיא את אשתו. והנה לשון המחבר סעי' ל"ב וכן אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה משיאין את אשתו אחר י"ב חודש דטרפה אינה חיה יב"ח. ובבית שמואל ס"ק צ"ו כתב וכן הוא בנחתך רגלו בסכין תנשא משום דמייא מרזי מכה ול"ד לסעי' הקודם עכ"ל. מבואר דיש חילוק בין מייא ליבשה דביבשה אין מעידין גם בחסרון ארכובה לאחר יב"ח והיינו מטעם דיכול לכוות ולחיות כמבואר בגמרא. וכן מוכיח בח"מ בס"ק נ"ט והקשה על הב"ח שכ' דאף לרשב"א מת הוא לאחר י"ב חודש ממ"ש התוספת דלרשב"א לא מצי לשנוי הכי. הרי דפשיטא להו הסברא דלרשב"א אף לאחר י"ב חודש אין מעידין משום דיכול לכוות ולחיות וה"ה לת"ק בחשש אם נעשה בסכין מלובנת:

אולם לא ראו מ"ש בחי' הרשב"א לפרש הקושיא מסיפא משום דרשב"א לטעמי' דסובר בחולין (דף מ"ג ע"ב) בחסרון ארכובה אין זה טרפות כלל מצד עצם החולי. ולא מטעם דיכול לכוות ולחיות ע' שם דגרס כן בגמרא שם. וא"כ ל"ק כלל על הב"ח די"ל גם בדברי התוספת דכונתם זה הוא דמה"ט ליכא לתרוצי בלאחר יב"ח דלטעמי' לא הוי זה טרפות כלל מצד עצם החולי אולם רש"י כתב לפרש הקו' וז"ל קתני מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגויד לא חיי עכ"ל. ונראה לפרש כונתו דהנה בחולין שם מקיים רש"י הגי' דרשב"א מכשיר מטעמא דיכול לכוות ולחיות. ובחי' הר"ן שם הקשה על דבריו דאכתי איך יוכשר טעם זה לתדר"י דסובר טרפה חיה. ולפענ"ד שפיר י"ל דעת רש"י. דבסנהדרין (דף ע"ח) כתבו התוספת דגם למאן דאמר טרפה חי' סופה למות מאותה החולי אלא דיכולה לחיות משך שנים. עכ"פ נראה דגם להאי מ"ד לא תוכל להתרפאות מהחולי רק דיחי' משך שנים. והנה הפי' דיכולה לכוות ולחיות. הוא להתרפאות כמו מכה היתה בו וחייתה. וא"כ מוכח מה"ט גם לתדר"י דלא הוי טרפות כלל. והנה רשב"א דסובר כאן האי טעמא מוכח דלא נעשה טרפה כלל. דאל"כ לא מהני רפואה. וכ"כ בחי' הרמב"ן ושפיר מקשה מסיפא דמוכח דסימן טרפה הויא וע"כ דלא תפסינן זה הטעם דיכול לכוות ולחיות לעיקר וכת"ק דרשב"א בחולין שם. וא"כ גם מגויד לא חיי וכת"ק דכאן:

והנה משמעות דבריהם הוא דהלכה כרשב"א וכ"כ להדיא בתשו' מהר"מ אלשיך סימן קכ"ב ונתן טעם בזה על הרי"ף דהביא המשנה כצורתה משום דדברי רבא סתרי אהדדי דבפרק הקודם חייש לדלמא עבדי לי' סמתרא. והיינו כרשב"א. ולפ"ז יהי' מוכרח לחלק דאף דבבהמה לא פסקינן כרשב"א שמכשיר מהאי טעמא דיכול לכוות ולחיות. יש חילוק בין אדם לבהמה וכאן ביבשה אפי' בחסרון ארכובה לא תלינן דמת לאחר יב"ח. או דסברי כגי' הרשב"א או דאף דנעשה טרפה מצד עצם החולי שייך האי טעמא דיכולה לכוות ולחיות ובאדם חיישינן לזה ואין משיאין את אשתו. אמנם מדברי הה"מ פי"ג מהל' גירושין הל' י"ח לא מוכח כן. שכתב להשיג על הרשב"א וז"ל ואני אומר שאין נראה כן מן הברייתא מדקתני מעידין על המגויד סתמא עכ"ל. מבואר דלהרשב"א הלכה כת"ק אלא שאעפ"כ בסתם מגויד חיישינן שמא נעשה בסכין מלובנת. וע"כ הא דלת"ק לשמא נכוה חיישינן ולשמא יכוה לא חיישינן משום דכבר נכנס בו חולי דמגויד ל"מ אח"כ רפואה מה שיכוה. וכמ"ש הרא"ש כעין זה לענין אם לחתכה למעלה מצ"ה. ולפ"ז ליכא ראי' לכאו' מהא דחייש רבא לדלמא עבדי לי' סמתרא. די"ל כונתו דעבדי הסמתרא מאופן שלא יכנס בו החולי וכמו בחץ מלובנת וכה"ג ולזה גם הת"ק חייש (ולמ"ש היש"ש ביבמות דדוקא במגויד דמלכות חיישינן לסכין מלובנת וכ"כ בתשו' מהר"מ מלובלין דבליסטים דכונתם להרוג אין לחוש לסכין מלובנת א"כ י"ל דגם בתחלת המלחמה אין לחוש לזה) והרמב"ם השמיט טעם זה דדלמא עבדי ליה סמתרא. ונראה דסובר דזה רק לדיחוי בעלמא משום דרבא בעצמו כאן סובר כת"ק וכמ"ש מהר"ם אלשיך. אלא שיש להביא ראי' דרבא סובר כרשב"א מהא דסנהדרין (ד' ע"ג ע"ב) אמר רבא זרק בו חץ ובידו סמנים ובא אחר ופזרן פטור. הרי אף דכבר נכנס בו החולי מועיל רפואת סמנים. ובאמת הרמב"ם בהל' רוצח השמיט גם בשם חומרא זו אף דיש נ"מ לדינא דהא איבעי' להו בזה ע"ש בגמ' וצ"ע:

האומנם איך שיהי' לענ"ד אחרי המחילה מכתוה"ק הנה אשתמיט להח"מ והב"ש דברי הראשונים בהאי דינא דחסרון ארכובה. וזה יצא ראשונה הרמב"ן והרשב"א כתבו וז"ל אבל בארכובה ולמעלה אין מועיל סכין מלובנת. ואע"ג דבכל טרפות ששנו חכמים בבהמה אין כנגדם באדם. מ"מ כיון דארכובה בזה ובזה נשנית הוא טרפה שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד. אלא משום שהוא סי' טרפה עכ"ל. ומ"ש דטרפות דארכובה שנינו גבי אדם הנה כן מבואר בנדה (ד' כ"ד ע"ב) דפליגי גבי אמו טמאה לידה ופליגו בחסרון הארכובה והעלו דתלוי בהפלוגתא אם טרפה חיה. הרי דזה הוי טרפות באדם. אבל מהאי מעשה דעסי' אין להוכיח זה דהוי טרפות באדם דהא לפי גי' הרשב"א הרי גם לרשב"א דלא הוי זה סי' טרפה גם בבהמה מ"מ תי' בגמ' ע"ז דמייא מרזי מכה ועי"ז נעשה סי' טרפה ע"ש א"כ גם לת"ק נוכל לומר כן ואכתי אין זה ראיה דהוי טרפה באדם אפי' ביבשה אך מהא דנדה מבואר דזה הוי עכ"פ סי' טרפה גם באדם. דהא כדי שינטל מן החי וימות ע"כ קאי לר"ז על מן הארכובה. והב"י ביו"ד סי' קצ"ד הביא בשם בעה"נ להראב"ד דפוסק כר"ז ומוכח מדבריו שם דהיינו בחסרון לחוד מן הארכובה ולמעלה אין אמו טמאה לידה ודלא כפי' הרמב"ן והרשב"א. לפ"ז מוכח להדי' דאין רפואה מועיל דאל"כ ודאי היתה אמו טמאה לידה. ובב"י הקשה שם על הרמב"ם דפסק בפ"ו מהא"ב בחסרון עד טבורו דוקא. והלא אנן פסקינן דאין טרפה חיה וה"ל לפסוק כר"ז עד הארכובה. ובאמת לא קשיא דמשמע מדברי הרמב"ם דשאני באדם. דבפ"ב מה' רוצח ה"ח כתב וז"ל וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג עליו עד שיודע בודאי שזה טרפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר עכ"ל. מוכח דסובר דיש טרפה שיש לה רפואה באדם ולכך הוצרך לשאלת הרופאים שיאמרו שאין לה תעלה באדם. א"כ י"ל מה דאמר שם דפליגו בזה אי טרפה חיה היינו באדם דייקא ופסק הרמב"ם כר"י דבאדם גם טרפה חי' ע"י איזה רפואה. אלא שיש להקשות דעכ"פ מדברי הרמב"ם בפ"י מוכח דמה שאמר רבי בנדה כדי שינטל מן החי וימות לאו מן הארכובה ולמעלה אלא עד טבורו דוקא. וא"כ ע"כ לומר דסובר דזה אפשר באדם שיחי', ובהל' גירושין פי"ג הל' י"ז כתב וז"ל אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שא"א שינטל מן החי ויחי' הר"ז מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו עכ"ל. ובגמ' הי' המעשה דעסי' במה שהעלו ממנו מן הארכובה תנשא. ואיך כתב הרמב"ם דוקא אבר שא"א שינטל מן החי ויחי' והלא בארכובה ולמעלה דאפשר שינטל מן החי ויחי' מותרת להנשא במשאל"ס. וע"כ לחלק ולומר משום מייא מרזי מכה גם בחסרון כזה מית. עכ"פ קשה על הרמב"ם דלא נקט דינא דגמרא ולהודיענו דאפי' באבר שאפשר שינטל ויחי' כמו חסרון מן הארכובה תנשא במייא דמרזי מכה:

ונראה דהנה באס"ז לב"ק (ד' י"א) הביא בשם המאירי דגדולי הראשונים פי' דהא דבבכור בב' ראשים הוי בכור לפדיון כמבואר במנחות (דף ל"ז) ה"ה לכל הטרפות שנולד עמו ודוקא טרפות שנעשה אח"כ כשנולד פוטרו מפדיון ע"ש. וזה יתכן היטב לפי סברת הרשב"א בתשו' הובא ביש"ש פ' א"ט סי' צ' דבנברא חסר או יתיר רגל יכול לחיות הרבה רק דטרפה משום דאם ינטל מן החי כמו כן לא יחי'. ונראה ראי' לסברא זו דהרי לרבי טרפה אינה חיה ל' יום עי' חולין (ד' נ"ט) וא"כ איך אפשר דהתורה רבתה בב' ראשים לפדיון דחייב. כיון דא"א שיבוא לכלל חיוב בפדיון דהרי לא יחי' ל' יום וקודם ל' יום אינו חייב אף אם בודאי כלו לו חדשיו וכמ"ש התוס'. א"ו דשאני טרפות שנולד עמו. ועכ"פ כיון שטרפות שנולד עמו הוי בכור לפדיון כ"ש שאמו טמאה לידה. ולפ"ז י"ל דמה"ט פסק הרמב"ם עד טבורו משום דסובר דסוגיא זו אתי' לא אליבא דהלכתא קודם שקיבל רבי מהאי סבא דהוי בכור לפדיון. ומה"ט אמר לי' נמי שם קום גלי דסבר שא"א שיחי' ויבוא לידי חיוב אבל אחר שידענו דטרפות שנולד עמו הוי בכור לפדיון כ"ש שאמו טמאה לידה. וכ"ז בטרפות שנולד עמו אבל בנחסר אח"כ פוסק הרמב"ם כר"ז דחסרון מן הארכובה הוי בכלל אברים שא"א שינטל מן החי ויחי':

והנה לר"ז ודאי אין מועיל רפואה דלדידי' אין אמו טמאה לידה בזה. וה"ה לדידן עכ"פ בנחסר אחר שנולד. וכן מוכח מלשון הרמב"ם דכלל זה בכלל אברים שא"א שיחי' משמע דגם רפואה אין מועיל וא"א שיחי'. ומשמע עוד מד' הרמב"ם מדכלל זה בכלל אברים שא"א שינטל מן החי ויחי' דבכלל זה הוי נטילת ראשו ולבו. ובאלו האברים ודאי אינה צריכה להמתין י"ב חודש. דה"ה בחסרון מן הארכובה דהדין כמותם ואינה צריכה להמתין יב"ח. ואף דהה"מ הביא ע"ז הירוש' דצריכה להמתין. י"ל דהרמב"ם למד מסוגי' זו להיפך מדברי הירוש' מדסובר ר"ז דבחסרון ארכובה אין אמו טמאה לידה. ע"כ לא יוכל לחיות הרבה. דאל"כ איך אפשר שלא תהי' אמו טמאה לידה וכמו שכ' הרמב"ן בחי' שם. מיהו נראה לומר דהסוגי' אתי' אליבא דרבי והוא סובר דכל טרפות לא יוכלו לחיות ל' יום. א"כ י"ל דמה"ט אין אמו טמאה לידה דכל שאינו יכול לחיות ל' יום לא הוי בכלל ברי' ולא קשי' כלל קושי' הרמב"ן שם ובזה יהי' ניחא היטב מה דלא פסק הרמב"ם כר"ז. דאף דפוסק כותי' דזה הוא בכלל אם ינטל מן החי לא יחי' אבל כיון שלדידן טרפה חיה יב"ח ובזה ודאי אמו טמאה לידה וכמ"ש הרמב"ן לכן פסק עד טבורו דוקא. אבל לענין משאל"ס שפיר קורא חסרון זה שא"א שינטל מן החי ויחי'. דעכ"פ מת הוא לאחר יב"ח. מיהו נראה יותר דהסוגי' לס"ד דרבי במנחות שם. איך שיהי' עכ"פ הא ודאי דאין רפואה מועיל לדידן בנחסר אחר שנולד כמו לר"ז בנולד כן:

והנה הטור כתב ג"כ כהאי לישנא דאם עלה בידם אבר שא"א שינטל מן החי ויחי' הרי זה מעידין עליו להשיא את אשתו. מוכח גם כן דסובר דבארכובה אין מועיל רפואה וכן נראה מתשו' הרא"ש שהביא הטור בסי' קי"ח שכתב ואותו שנמצא רגלו והכירו הבתי שוקים שלו. סי' מלבושיו לא הוי סי' ומשמע דזה הי' מגוף אחר לא ממי שנמצא ראשו והי' בו סי' מובהקים. ומוכרח כן לסברת מהר"ל דסי' אמצעי בגופו וסי' בכליו מותרת מטעם ממ"נ. וע"כ דכאן הרגל מגוף אחר. וא"כ משמע דוקא משום דחיישינן לשאלה אין להתיר אבל בלא זה היו מתירין ע"י שמצאו רגלו. וע"כ דהוא מן הארכובה ולמעלה. ואף ביבשה מעידין עליו ולא חיישינן לרפואה. וכ"כ בריא"ז להדיא דמעידין על אדם אם נעשה טרפה אחר י"ב חודש. הרי לדעת הרמב"ן והרשב"א וראב"ד וריא"ז וכן מוכח דעת הרמב"ם ורא"ש וטור דמעידין על חסרון הארכובה ומשיאין אשתו לאחר י"ב חודש:

והנה במ"ש נסתר דברי הכ"מ שהביא הב"ש ס"ק צ' שהקשה הא שאני בין טרפות אדם לבהמה וא"כ אפשר טרפה חיה. ולמ"ש הנה מוכח מדברי הפוסקים דהא דאמרו דיש חילוק בין אדם לבהמ' היינו דבאדם אין זה סי' טרפה. אבל במה שגם באדם הוי טרפה אין חילוק בין אדם לבהמה. זולת לדברי הרמב"ם נראה דגם מה שהוא טרפה באדם מועיל רפואה. ומ"מ נראה דגבי מן הארכובה גם הרמב"ם מודה:

אך לכאורה צ"ע לס' מהרש"ל ביש"ש שם דזה הוא ע"פ הרוב ומיעוטא הוא דיכול לחיות וא"כ צ"ע לכאורה להתיר בא"א בזה. ואפשר דלפי זה דמי' רק לגוסס דבהדי' תני' דאין מעידין על הגוסס. ואף אם נאמר דהוא מיעוט שאינו מצוי הרי גם במים שאין להם סוף חוששין למיעוט שאינו מצוי וא"כ י"ל דלא התירו להעיד אם נעשה טרפה רק במשאל"ס דתרי חומרי מדרבנן לא מחמרינן. וכמ"ש כעין זה הריב"ש. ואף דהריא"ז סובר להדי' דמעידי' וכן משמע מהרא"ש שכתבתי. עכ"ז נוכל לומר כן לדעת שאר פוסקים. אך באמת לא משמע כן מד' הרמב"ן והרשב"א. וכן בדברי הרמב"ם משמע שא"א שיחי'. ונוכל לומר אף לסברת מהרש"ל דשאני טרפות חסרון מן הארכובה. דהא כתבו התוספת בבכורות (ד' ג') דאף מ"ד דטרפה חי' מודה בחסרון מן ארכובה ואף דדבריהם צ"ע מנדה (ד' כ"ד) שם מ"מ שפיר נוכל לחלק גם לסברת מהרש"ל דבזה ליכא אפי' מיעוט. הן אמת שמדברי מהרש"ל נראה דדבריו קאים גם בחסר רגל דאינו רק ברוב. ומיעוט חיין. ואפשר לומר לפ"ז דזה כונת התוס' בד"ה למימרא בדברי ר"י שכתבו דאין דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא. דלכאו' קודם יב"ח הרי גם טרפה יכול לחיות כשאר בני אדם ולאחר יב"ח ודאי מת. אלא משום דגם לאחר יב"ח אינו דבר ברור שימות דמיעוט חיין וחוששין למעוטא. אמנם גם אם נאמר כן הרי על כל פנים במה דנעשה טרפה יצאה כבר מא"ת ולמה שכתבו התוספת דמגויד דמתניתין היינו מגויד שנעשה טרפה א"כ גם מתני' איירי בזה שיצאה כבר מא"ת ואינו אלא חששא דרבנן ויהי' מוכח שלא כדברי הריב"ש בסי' שע"ט. ועיקר הוכחת הריב"ש ממה דפריך מסיפא דהוי משאל"ס. ולפמ"ש הפי' בחי' הרשב"א שהבאתי ל"ק כלל:

ובלא"ה דעת ר"י בתוספת פ' החולץ דבמשאל"ס הוי מיעוטא דשכיח שלא כדברי הריב"ש וגם מה שכתב הריב"ש דכל הני דאין מעידין במתניתי' הוא מה"ת דליכא עדות כלל וכ"ש בנפל לגוב אריות דאין כאן חיה אוכלת כלל מדברי הרמב"ם וטוש"ע בסי' רפ"ד בח"מ מפורש דבצלוב או נפל לגוב אריות וכה"ג לא החמירו רק משום איסור כרת מוכח דהוא רק חומרא מדרבנן. ובזה אמרתי דמיושב לשון הרמב"ם שבכל מקום שינה לשון המשנה ותני והעוף אוכל בו. משום דבחיה אוכלת בלחוד ג"כ הוי רובן למיתה דהוא מן הדברים שהוסיפו עליהם חי' גוררתו כמבואר ברמב"ם פ"ו מהל"ג. וא"כ יהי' תרי חומרי מדרבנן. עכ"פ הנה לכל החומרות כבר יצאה מא"ת במה שנעשה טרפה. ובאמת מד' הפוסקים משמע דמעידין לגמרי כדעת הריא"ז:

ומעתה נראה עוד לומר לקולא בנ"ד כפי המבואר בהגב"ע ששמע מהסטאנאוואי דעשו אח"כ ביקורת ומצאו כמעט כל השדרה. הנה יש מקום להקל בזה אף אם לא הי' מסל"ת דהא בח"מ סי' ס"ח בהג"ה הביא דעת הרא"ש דערכאות יש להם חזקה דלא מרעו נפשייהו לאסהודי שיקרא. וא"כ כל היכא דליכא למיחש בערכאות דעבדי להחזיק שיקרייהו שדנו במשפט י"ל דלא בעינן מסל"ת משום דיש להם חזקה זו דלא יסהידו שיקרא. וא"כ בנ"ד י"ל ג"כ דלא בעינן מסל"ת. ועי' בתשב"ץ סי' ע"ח הביא תשובת הרשב"א דאין חילוק בין א' לב'. ועוד בלא"ה דעת המבי"ט הובא בק"ע סי' רכ"ט דבאיסור דרבנן סמכינן על עכו"ם אף שאינו מסל"ת. וכ"ז לחוש לכל הסברות. אבל באמת משמעות הפוסקים דמעידין על טרפה לאחר יב"ח:

ומעתה נבוא אל שאלתינו אם יש אכתי בהגב"ע להקל ולהתיר האשה מכבלי העיגון שנאמר שבעלה הוא שנעשה טרפה. והנה כאן נודע שבעלה הלך בזה הדרך הקטן שנמצאו העצמות. הנה יש לדמויי למ"ש הח"מ ס"ק ל"ח לפרש הא דהוחזקו ולא שכיחי שיירות דסובר הרא"ש דתלינן להקל. דהפי' הוא כך שידענו שאחד יצא לילך באותו דרך. והשני שהוחזק בשמו לא ידענו להיכן הלך תלינן יותר במצוי דזה שידענו שהלך לקרטובא מת שם. והשני שלא ידענו להיכן הלך אזל לעלמא. א"כ גם כאן נאמר כיון שידענו דבעלה של זו הלך באותו דרך קטן. ובאחר לא ידענו תלינן בבעלה שהוא הנהרג ולא באחר. ואף אם נאמר דל"ד זה להא דהח"מ. דהתם לא נצטרך לומר ולדון רק על אדם פרטי יוב"ש הב' שהוחזק בשמו אם הלך ג"כ באותו דרך. וכיון דלא שכיחי שיירות לא תלינן דהלך זה ג"כ באותו דרך. אבל כאן דמצינו עצמות מהרוג ויש לספק ברובא דעלמא מיהודים ועכו"ם. וזה ודאי לא נוכל לומר דרק בעלה הלך בזה הדרך ומעולם לא עבר אדם אחר באותו הדרך. וכיון שודאי עבר בה עוד אדם הוי כמו ב' יוב"ש אחד הלך מכבר לשם ואחד הלך בקרוב לשם דלא תלינן בזה שהלך בקרוב והב' שהלך מכבר אזל לעלמא. ה"נ לא נוכל לתלות רק בבעלה. דאפשר דהעצמות הם מכבר מאדם א' שהלך בשם. אך באמת ז"א דג"כ אנו צריכים לדון על אדם פרטי כיון דהכירו כל מלבושיו ומראין הדברים בודאי שהם מהנהרג שנמצא עליהם דם והיו בתוכן חריצין שניכרין שנעשו מכלי הרציחה. וגם שמלובשין כדרך שאדם מלובש שניכרין שהי' מונח בהם הרוג. ודאי נידון שהעצמות הללו נגררו מתוך הבגדים שהי' מונח ההרוג בהם ועדיף יותר מאילו מצאו פירות מקצת בתוך הכלי ומקצת חוץ לכלי דחייב להכריז. ואף לדעת הב"ש דמחמיר בס"ק ס"ט בהא דאם נמצא ארנקי סמוך לו. נראה דמודה בנ"ד. דהתם אף שמראין הדברים שממנו נפל הארנקי עכ"ז כמו שיוכל ליפול מזה ה"נ יכול ליפול מאדם חי שהי' באותו מקום ואבד הארנקי. ולהכריז שאני דחייבו אותו אף אם אינו דבר ברור שמכאן נפלו. וכמו שהוא לשון המחבר בסי' רס"ב סעי' י"ט חוששין שמא מאותו כלי נפל. אבל כאן דבר ברור הוא שהבגדים הם מהנהרג. ואין כאן אדם אחר נהרג רק העצמות הללו ודאי דהעצמות והבגדים דבר אחד הם. ועי' במ"ב סי' מ"ד הקיל לומר דתלינן העגלות בהיהודים הנמצאים. א"כ אין לנו לחוש ולומר רק שמא בעלה השאיל המלבושים לאחר והוא הלך בזה הדרך ונהרג א"כ שוב החשש על אדם פרטי מי שהשאיל לו מלבושיו והלך ג"כ באותו דרך וכיון דלא שכיחי שיירות לא חיישינן שאדם אחר שאל מלבושיו והלך ג"כ באותו דרך כמו בהוחזקו ולא שכיחי וכמ"ש הח"מ. ול"ד למה שחששו בנטבע שמא עלה והשאיל מלבושיו לאחר ואותו אחר נטבע והוא הנמצא משום דנטבעים שכיחי וכמ"ש הנו"ב באיזו תשובות. אבל כאן באותו הדרך קטן ל"ש שיירות. וגם בנטבע חולק הט"ז שם:

עוד יש היתר ע"פ מה שכתב המהרי"ו סי' ע"ט להתיר ע"פ תשו' הרא"ש היכא דידוע שאותו יהודי הי' בודאי על הדרך שנמצא הנהרג תלינן דאותו יהודי הוא הנהרג משום דהוא ודאי ואחר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי והש"ש כתב דמיירי באין שיירות מצויות דאל"כ הוי כמו ודאי וודאי. ולענ"ד אף באין שיירות מצויות אין לומר דרק זה הי' על הדרך ומעולם לא עבר אחר וכמ"ש. רק דנראה סברתו כיון דהוא ודאי הי' על הדרך ונאבד מאותו דרך משא"כ אחר דאפשר דאותו שעבר ודאי על הדרך רואין אותו עתה חי ואין לספק בזה. ושמא נאבד אחר הוי ספק וודאי. דהוא ודאי נאבד מאותו דרך ואחר ספק. וא"כ אף בשיירות מצויות אכשר די"ל זו הסברא דמ"מ הוא נאבד ודאי מאותו דרך:

ובזה יש ליישב דעת המבי"ט דמיירי אפי' בשיירות מצויות. והא דביצחק ר"ג מיירי דוקא בשכיחי ולא הוחזקו אבל בהוחזקו לכ"ע חיישינן. שאני דהתם ע"כ גם הב' שהוחזק בשמו נאבד ואין אנו יודעין היכן הוא. והגם שלא הי' ודאי באותו דרך כיון דשכיחי שיירות הוי כמו ודאי. אלא שיוקשה ע"ז מהא דגבי גט אף שזה צועק דאבד גט והב' לא ידעינן אם אבד והיכא דשכיחי והוחזקו חיישינן לכ"ע. וע"כ לומר דכל היכא דשכיחי ג"כ הוי כמו ס' הרגיל דמוציא מידי ודאי אבל באין שיירות מצויות שפיר לא חיישינן שמא אותו שעבר על הדרך גם הוא נאבד דאם נזדמן שעבר שם הרי אפשר דיודעין שהוא חי ואין ס' מוציא מידי ודאי:

ובזה נראה לפרש כוונת התו' בב"מ ובגיטין דהקשו לרבה בהוחזקו ולא שכיחי מנא ידעינן דשל זה הוא. ותי' כיון דידעינן בודאי דיוב"ש הלך באותו דרך ואבד גט לא חיישינן שמא גם האחר הלך באותו דרך ואבד גט כיון דלא שכיחי שיירות. דלכאורה קשה ע"ז דהא לרבה לא הוי סי' מקום סימן אף ברה"י דאין שיירות מצויות. וע"כ דחיישינן שמא גם האחר הלך באותו מקום ואבד שם. מכ"ש דניחוש גבי גט:

ולכאורה יש לחלק ולומר דהסברא הוא דבכאן אנו צריכין לחוש על אדם פרטי יוב"ש זה שעבר. אבל התם החששא הוא על הרבה אנשים שמא אחד מהם עבר באותו דרך. דודאי אין לומר שלא עבר שם אדם אלא זה וכמ"ש. וא"כ שפיר אמרינן דגם אותו אדם שעבר שם איתרמי שאבד במקום הזה. אבל באמת ז"א דגם כאן שייך החששא על הרבה אנשים דאפשר דיוב"ש השני שלח הגט ע"י שליח והשליח עבר באותו מקום ואבד הגט. וא"ל דלזה שיגרש ע"י שליח לא חיישינן. דהא אמרינן בסי' קכ"ז דהמגרש ע"י שליח קלא אית לי'. דבאמת מדברי התוס' (דף י"ז) נראה דעיקר הקול יוצא במה שרואי' שאין יום המסירה בזמן שנכתב. וכשמגרש על ידי שליח אז מעלים בדעתם לידע יום המסירה בבירור אבל במסירת הגט ליד השליח משמע מד' התוס' שם דלא הוי קול. וא"כ שפיר יש לחוש שמא שלח יוב"ש הב' גט ע"י שליח והשליח איתרמי שהלך באותו מקום ואבד ג"כ הגט. וחששא זו דומה ממש לשל אבדה דלאו על אדם פרטי חיישינן:

אלא נראה דעיקר החילוק הוא משום דזה היה ודאי באותו מקום ואבד שם. והשני הוי רק ס' אם איתרמי ואבד ג"כ גט. ואין ספק מוציא מידי ודאי. וגבי אבדה שאני דגם הוא לא הוי ודאי באותה אבדה שאבד באותו מקום. דהר"ן כתב בחולין (דף ע"ט) דמה"ת לא מהני סי' אמצעי משום דחיישינן שמשקר. א"כ גם סי' מקום כן דלא הוי רק סי' אמצעי לכ"ע. ומה"ת חושדין אותו למשקר שאבד באותו מקום. ואף דהתוס' כתבו להדי' דלא חשדינן אותו למשקר היינו מדרבנן שסמכו על סי' אמצעי ולכך גם באומר סי' אבדה לא הוי חששא מדרבנן גם לדלמא איתרמי. ולרבה בסי' מקום איכא על כ"פ חששא דשמא איתרמי. אבל מה"ת חשדינן אותו גם למשקר. א"כ לא הוי ודאי באותה אבדה. משא"כ באיסורא דלא חשדינן אותו למשקר מה"ת. והרי נודע שזה הי' באותו דרך ושאבד בשם. וא"כ הוא הוי ודאי שאבד באותו דרך והב' ס' ואין ס' מוציא מידי ודאי:

וא"כ בנ"ד הרי ג"כ הוא הי' ודאי בזה הדרך ונאבד כאן והב' אף דאיתרמי שהלך שם עוד אדם אחר באותו דרך. הרי אפשר דלזה אנו יודעים דהוא חי לפנינו ולא נאבד כלל וא"כ אין לספק בו. ושמא נאבד עוד אחד באותו דרך הוי ספק. ואין ספק מוציא מידי ודאי:

והנה לפי המבואר עוד בהגב"ע מצאו בתוך העצמות הלחי עם השיניים ובו צמצם העד מקום השן אשר הי' עקום לתוכו ואף דמתחלה נסתפק אם הי' מימין או משמאל מ"מ הרי אמר דזה הי' יודע בבירור דכמו שהי' אצל אחיו כן נמצא בהלחי רק עתה בשניהם לא נזכר איך הי'. גם אח"כ נזכר שהי' בשניהם משמאל. וא"כ למ"ש השואל שהסכימו הרבנים דשם שראו העקמימות דהשן. והסכימו דהוי סי' אמצעי הרי צמצום מקום עושהו סי' מובהק ביותר וכמו שאמרו בגמ' נקב בצד אות פלוני. אבל נקב בעלמא לא ספוקא מספקא לי' אי סי' דאורייתא או דרבנן. ולכאורה משמע מזה דנקב בעלמא אי הוי סימנים דאוריי' הי' מועיל שפיר וע"כ דהוי סי' אמצעי. אך י"ל דבאמת מה"ט אמרו בגמרא ספוקא מספקא לי' דממה מוכח זה דלמא סובר סי' דרבנן לגמרי אלא משום דמסיים דבריו אבל נקב בעלמא לא. ונקב לחוד הוי סי' גרוע ולא אמר רבותא דאפי' נקב בצד תיבה פלונית אינו מועיל דזה הוי סי' אמצעי וכמ"ש הבעהע"ט. אלא דע"כ מספקא לי' דאפשר דמועיל אם סי' דאורייתא. ולכך תפס על הא דאינו מועיל הסי' גרוע דבכל אופן אינו מועיל וכמו שאמרו בגיטין בסוגי' לבסוף ודוקא נקב בצד אות פלוני אבל סי' ארוך וגוץ אינו מועיל. הרי דתפס הסי' היותר מועיל והיותר גרוע. ולפ"ז יהי' הדין דצמצום מקום מועיל אף בסי' גרוע להחשיבו לסי' מובהק ביותר. וכן פסק הב"ח בתשו' וכ"כ בתשובת מהרי"ב דדרך הנקבים להעשות בכפלים מחמת העיבוד. וכן משמע לכאורה מדברי הבעהע"ט דדוקא בצד תיבה פלונית הוא דהוי סי' אמצעי אבל נקב לחוד לא. ואין להאריך. דבנ"ד דהוי ס"א עכ"פ הרי ודאי הוי סי' מובהק ביותר והוי הוכחה ברורה דהלחי הוא מבעלה של זו:

והנה אף דמהלחי לא הוי אף סי' טרפה מ"מ הא דעת הב"ח הובא באחרונים להוכיח מדעת רי"ו בשם הרמ"ה שהביא הב"ש בס"ק ק"ס דבגברא חריכא ופסתא דידא דשדי'. דוקא אם הגברא חריכא שלם בשתי ידיו אבל בלא זה אמרינן דהפס יד הוא מהנחרך ואפי' בלא אמרה חזו גבראי סובר הב"ח דמהני הוכחה זו שהנחרך נמצא חסר ואמרינן דממנו נפל הפס יד. וא"כ בנ"ד נמי נאמר כן דהרי הלחי הוא ג"כ בחשבון העצמות שנמצאו ולא נמצא עוד לחי אחר בשם. וא"כ אמרינן שהלחי שייך לאלו העצמות:

אמנם לכאורה נראה לחלק דאפשר דהב"ח לא כתב זה רק בהמעשה דגברא חריכא דנמצא כל גופו שלם רק הפסיד שנחסר והפסיד הרי נמצא מונח ובזה אמרינן דשייכים להדדי וכמו כן פסקינן גם באיסורא ביו"ד סי' ק"א סע"ט. אבל בנ"ד דלא מצאו כל הגוף שלם רק מקצת עצמות והשאר נגררו. הרי אפשר דנאמר דהי' גם לחי אחר מאלו העצמות ונגרר עמהם וזה הלחי נפל מבעלה כאן מחמת חולי או דבר אחר ומחמת כיסופא אזל לעלמא:

אולם מצאתי הדבר מבואר בתשו' פנ"י הנדפס מחדש חלק ב' סי' נ"ח דהמעשה הי' ממש כמו בנ"ד שמצאו כל הבגדים ומקצת העצמות והזקן. וסיים שם בסוף התשובה וז"ל אלמא היכא דלא נמצא כי אם יד אחת להחרוך אמרינן ודאי דהאי יד מהחרוך הוא אע"ג דאפשר נשרפה ידו והי' לעפר. אפ"ה תלינן הפס יד בו. ה"נ הכא כיון שהעצמות מונחים בלי בגד. ואלמלא אינם בגדיו. היכן בגדיו של מת. ודאי תלינן בי' שזהו בגדיו. וגם גבי זקן י"ל כן. ע"ש. הרי מפורש שם דכיון שהכירו הזקן בט"ע וגם הבגדים אמרינן דודאי ממנו הם ואע"ג דלא נמצאו העצמות בשלימות אעפ"כ אמרינן דהזקן ממנו. וה"נ בנ"ד מפורש הדבר להתיר לדעתו:

אמנם מה שסמכו הגאונים הללו עיקר בד' הרמ"ה הנה נראה דלא הי' אז לפניהם עדיין החי' רשב"א וריטב"א. דהריטב"א כתב בהאי עובדא דגברא חריכא מדאמר נורא אתלי בבעלה מוכח דמיירי שהכירו הפס יד שהוא מבעלה דאל"כ למה לי' למימר זה. נאמר דהגברא והפסתא דידא מאחרינא הוא. ולקמן (ד' קכ"ה) כתב וז"ל ומיהו אם ראו סי' מובהק בידו או ברגלו או בא' מאבריו ונחתך ממנו ממקום שעושה אותו טרפה אין להם סי' גדול מזה. וההוא דאתלי נורא בבי גננא ואשכחו פסתא ידא דשדיא לפי שהכירו שהיתה ידו באו להתיר את אשתו. אלא דחייש ר' חייא דלמא פסתא בלחוד הוא או איהו כרתה וערק משום כיסופא עכ"ל. הרי נתבאר להדי' דעתו דלא הי' גברא חרוכא שלם ורבא בא לדון דהגברא חרוכא הוא בעלה מהפס יד שהכירו אבל בלא זה היינו אומרים דהפס יד והגברא חרוכא הוא מגברא אחרינא. ולדידן אף בהכירו הפס יד אין מתירין דפסקינן לחומרא כרחב"א:

והרשב"א בחי' כתב לומר שם דאף רבא לא חייש לשמא אינש אחרינא אתי לאצולי אלא משום דאמרי' חזו גבראי ע"ש. הרי עכ"פ בלא אמרה חזו גבראי אין שום דעה להתיר ואיך סמכו הגאונים הללו להוכיח מזה להתיר אף בלא אמרה חזו גבראי:

והנה באמת דברי הרשב"א לענ"ד לכאורה נפלאים הם מנא י' הוכחה זו בדברי רבא דהעיקר משום טעם הראשון דלמא ב' הטעמים אמת אליבא דרבא:

ונראה לענ"ד לפרש דבריו דהנה הריטב"א כ' לפרש הא דאמרינן בגמ' כי היכא דלדידך איתרחיש ניסא וכו' דאכתי קשה דהרי מוכח מזה דאף דיש לה מיגו אמרינן שאמרה בדדמי. וכתב בשם הרמב"ן דאף דהחזיקה היא במלחמה הי' מן הדין להאמין לה משום מיגו מ"מ הפרש יש בין כשטוענת טענת נזק הבא לרבים ומתו רבים ומת גם הוא עמהם דבזה שפיר שייך להמצא ולא אמרה בדדמי אבל כשטוענת טענת נזק הבא על שניהם לבדם רגל"ד שלא להאמינה בדדמי דלמה תנצל היא יותר ממנו. ולפ"ז אף באומרת בבירור מת לפני אין להאמינה בטענת נזק הבא על שניהם. וזה נראה דעת הרשב"א לפרש הסוגיא כאן דהנה בהא דסבר רחב"א לומר דהיינו עשנו. כתב רש"י לפרש דאמרינן לה כי היכא דאיתרחיש לך ניסא וכו' ומוכח דגם היא היתה בסכנה. והנה בי גננא הוא חופה היינו החדר שרגילין להתיחד שם חתן וכלה. כמבואר דמה"ט פטורין מסוכה דבושין להתיחד שם דהוי מקום פרוץ. ולפ"ז הנה נראה דהי' בכאן טענת נזק הבא על שניהם לבדם ומה"ט סבר ר"ח דאין להאמינה וע"ז השיב רבא דל"ד לשם דכאן אמרה חזו גבראי דאף דבעשנו אפי' אמרה מת לפני אין להאמינה מ"מ כאן דקוראת לאחריני שיראו בבעלה שנשרף מסתמא לא אמרה בדדמי. (וזה נכון מן הסברא וכן מצאתי בתשו' גב"ש סי' ט"ו). ועוד דהא גברא חריכא ופסתא ידא דשדי'. וא"כ לא שייך האי טעמא דאין להאמינה במה שאומרת מת לפני משום דלמה תנצל היא יותר ממנו. דהא בכאן אנו רואים דבא נזק על אחד ולמה נאמר דהנזק בא על אחר ולא על בעלה שלא להאמינה במה שאומרת דבעלה נשרף א"כ שפיר כתב הרשב"א דעיקר הטעם משום דאמרה חזו גבראי. דגם טעם הב' דגברא חריכא בא להורות דל"ד לעשנו עלנו. ולהאמין לה על מה שאמרה חזו גבראי משום דע"כ בא הנזק על אחד. ומכ"ש אם נאמר כפי' הריטב"א דמהפס יד הי' מוכח דהוא מבעלה א"כ הרי ע"כ בא נזק על בעלה יותר ממנה:

והנה רש"י כתב ופסתא ידא דשדי' מאיש אחר הבא להצילו, מוכח שסובר כדעת הרי"ו כאן איירי שהגוף הנחרך הי' שלם בכל אבריו. והפס יד ע"כ מאדם אחר הוא ולכך חייש ר"ח באמת שמא הפס יד הוא מבעלה. אלא שקשה בדברי רבא שאמר ועוד גברא חריכא ופסתא ידא דשדי'. וע"ז כתב רש"י דהפס יד הוא מאדם אחר. א"כ איך הוכיח לו רבא דהגברא חרוכא הוא בעלה כיון שע"כ הי' כאן עוד אדם אחר וניצל ודלמא בעלה הוא דניצל. ומהלשון נראה שגם מהפסתא ידא הי' לרבא הוכחה לדינו. ולכאורה נראה דזה סתירת דבריו. ונראה לומר דרבא מביא כאן ראי' דל"ד לעשנו דכאן לא נוכל לאוקמי הבעל בחזקת חי. דזה ודאי לא שייך לחוש כולי האי דשנים אחרים באו לכאן להצילו ונזוקו והבעל ניצול לגמרי א"ו או דהגוף הנחרך הוא הבעל או דהפס יד הוא מהבעל וא"כ כשנאמר דהבעל חי ע"כ לומר דנעשה חסר מאבריו. וא"כ אדרבה נימא דנוקמי' בחזקה שגופו שלם כמו שהי' וממילא דע"כ הגוף הנחרך הוא הוא הבעל. משא"כ אם לא הי' נמצא הפס יד רק הגוף שלם אז הי' אומרים גם לרבא דאחר הוא הבא להצילו והבעל בחזקת חי. ולזה הביא ראי' מהא דנמצא גם פסתא דידא דע"כ נוציא הבעל מחזקה אחת או מחזקת חי או מחזקת הגוף שהוא שלם כמו שהי'. ואף דאכתי הרי חזקת א"א מסייע לאוקים הבעל בחזקת חי משנוקמי' בחזקת הגוף. י"ל דודאי כאן כבר איתרע חזקת א"א משעה שהי' הבעל תוך השרפה דכבר נולד לן ספק שמא נשרף ויצאה האשה מחזקתה וכמ"ש הנו"ב בסי' ל"א גבי נפל הגל. ומכ"ש כאן שאמרה חזו גבראי. דאף דחיישינן לבדדמי מ"מ לפי דברי' כבר יצאה לגמרי מחזקתה ועכ"פ איתרע החזקה. וחזקת הגוף של הבעל שהוא שלם כמו שהי' לא איתרע כלל. ולכך ל"ד לעשנו דכאן ממ"נ נוציא להבעל מחזקתו ולכך לא נוכל לאוקמי' בחזקת חי. ולפ"ז יהי' הסברא להיפך מדברי רי"ו דאם לא נמצא עוד פס יד לכ"ע היינו מוקמינן אותו בחזקת קיים:

ולתרץ דברי רי"ו בהא דרבא דהוכיח מפסתא ידא דשדי' נראה דסובר בהסוגיא לפרש כמ"ש לדעת הרשב"א דמהפס יד מוכח עכ"פ דבא נזק על בעלה יותר ממנה. ולכך נאמין לה במה שאמרה חזו גבראי. אבל רש"י סובר דעיקר החילוק בין עשנו עלנו דשם מוכח מדבריה דלא המתינה עד שמת ואין לחלק בין נזק לרבים או לא. וא"כ אין שייך הוכחה מהפס יד רק כמ"ש דבזה לא נוכל לאוקמי' בחזקת חי יותר מחזקת הגוף שהוא שלם כמו שהי':

והנה הא דכתב הריטב"א דרצו להתיר את אשתו משום שהכירו הפס יד. נראה הטעם דכיון שהגוף שלם ולא נחסר רק הפס יד וכאן מונח הפס יד הרי זה הוכחה ברורה דהפס יד הוא מהגוף והרי הוא כמו שאמרו בע"ז (ד' מ') כשהחתיכות שוות. וכ' התה"ד סי' קע"ט דאפי' באיסור דאוריי' סמכי' על זה ומה"ט רצה רבא להתיר את אשתו דהפס יד ודאי הוא מהגוף והפס יד הכירו שהוא מבעלה. אבל בנ"ד שנמצאו רק מקצת עצמות שוב ליכא הוכחה שנאמר שהלחי מאלו עצמות וכמ"ש לעיל. גם על הבגדים שסמך התשו' פנ"י להוכיח מדלא נמצא בגדי המת י"ל דכ"ז לשיטתו דסובר דלא חיישינן לשאלה אבל אי חיישינן לשאלה א"כ זה הוא בגדי המת אשר שאלן מבעלה. אך בכאן נמצאו כל הבגדים דלא חיישינן בזה לשאלה. וגם הארבע כנפות דעת האחרונים להקל מחשש שאלה בזה:

ולכאורה יש עוד היתר בנ"ד מה שמצאו עצם הגלגולת שנחלקה לד' שברים עם השערות והכיר השערות בטביעת עין גמור. ולפי מה שהאריך בתשובת פני יהושע שם להוכיח דגם בשערות איכא טב"ע א"כ הרי איכא הוכחה דנפחת ממנו עצם הגלגולת דהוי סי' טרפה אף באדם כמו שהביא ראי' מהאי ענבל ואף אם נאמר דבאדם בעינן דוקא עם נקיבת הקרום כמו שכתבו התוספת חולין (דף מ"ג). הנה יש מקום לומר דזה ודאי הוכחה דעל ידי מכת חרב שנפלו עליו ליסטים הוא וליסטים דמיין לכבשוהו כרכום כמו שכתב הטור וש"ע סימן קמ"א דמעיר אחרת אפילו הקיפוה לחוד משום דדמיין לליסטים. ואם כן יש לומר דהוי רובא למיתה ויצאה בזה מאיסור תורה. דאף דכתב הריב"ש דלא יצאה מאיסור תורה באלו הג' משום דאיכא ב' חזקות חזקת חי וחזקת אשת איש, יש לומר דבנידון דידן ליכא חזקת חי במה שמצאו ממנו אלו האברים שנחסרו מגופו ועל כרחין דנשתנה גופו מכמו שהי'. אם כן שוב ליכא חזקה. ונגד חזקת אשת איש לחוד רובא עדיף. כמו שכתב הריב"ש. אך זה אינו דחזקת חי הוא גם כן חזקה הבאה מכח רובא כמו שכתב הפני יהושע גיטין (דף כ"ח) וזה לא איתרע. והארכתי בזה במקום אחר. אך לעניות דעתי בלאו הכי קשה לסמוך על זה דבבבא בתרא (דף קנ"ד) כתבו התוספת בשם רבינו תם דשערות רגילין להשתנות מלבנות לשחרות. אם כן שוב ודאי ליכא טביעת עין בהו כיון שעשוין להשתנות. ועיין בתשובתי מעגונה מרת עטי' בתי' מה שכתבתי עוד בזה:

אמנם מה שיש לצדד להקל הוא משום דודאי הא דסימנים משתנים לאחר מיתה אינו בודאי רק שיש לחוש שמא נשתנו. ואם כן נראה דמה שמצאו הלחי שהוא ודאי ממנו וגם מה שהכירו השערות בטביעת עין הנה זה ודאי דומה לחתיכות שוות דאף על גב שיוכל ליעשות חתיכה שוה מדג אחר. מכל מקום לא חיישינן אף באיסור תורה. אם כן כאן נמי אף שאפשר שישתנה הסימן. מכל מקום ממה שמצאו גם הלחי ממנו. אמרינן דגם עצם הגלגולת ממנו הוא דנפל ולא נשתנה הטביעת עין בהשערות:

גם יש לצרף דעת המבי"ט וכבר יצאה מאיסור תורה. ואם כן מכל הטעמים נראה לסמוך להתיר להלכה ולא למעשה. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה