אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן מז

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן מז

סימן מו

ע"ד שאלתו בענין עגונה והגיע לידי יום ה' שבוע העברה והנני להשיבם העולה על רוחי בקצרה:

הנה כבוד מעלתו פרט בכאן ג' היתרים. א' דעת ר"ת דבגופו שלם מכירין אותו אפי' לאחר ג' ימים. ובספק ג' ימים לכ"ע אמרינן להקל כמ"ש הב"ש ס"ק פ"ד. וכאן העידו ב' עדים שהכירו אותו בט"ע גמור ושהי' כל גופו שלם ומונח לבוש בכל הבגדים ומנעלים שלו וגם בט"ק וכתונת ומכנסי' שהכירו בט"ע גם הבגדים. ב' היתר של המ"ב דבימי הקור וכפור ושלג לא חיישינן לנשתנה. ג' שאלת כל המלבושים דהוי חששא רחוקה. גם הטלית ק' וכתונת הוי מכלים דלא מושלי ומזה יצא להתיר גם במה דאיכא רעותא שלא נמצא בהמת שום סימן ואצל בעלה הי' סימנים בגופו. היינו בידו הימנית היו אצבעות עקומות במקצת. ועל ב' רגליו הי' ג"כ סי' באצבעותיו שהיו מונחים ומודבקים זה על זה. משום מה שכתב הנו"ב ת' סי' נ"ה דאצבעות עקומות שנעשה ע"י סיבה ומקרה יוכל להיות שיזדמן איזה סיבה ומקרה אחרת שישתוה העקמימות. וכיון דעשוי סימן זה להשתנות שוב אין מגרע למה שיש היתר ברור היינו הט"ע בגופו ובגדיו. והוא עפ"י תשו' הר"ן בסי' ל"ג. ופלפל מעלתו בחכמה בדברי תשובת הר"ן:

והנה אכתי לא מצאתי מזור בזה. הנה ראשונה מה שכתב ההיתר ע"פ דעת ר"ת דבגופו שלם מכירין אותו אפי' לאחר ג"י. הנה התוס' כתבו דמעידין אפי' לאחר ג"י ע"י סי' גופו ופי' הריב"ל ושאר אחרונים דבעינן צירוף סי' שאינן מובהקים ודעת הרא"ש והטור דמעידין על ט"ע שבגופו וצורתו לאחר ג"י ולא הצריכו צירוף סי'. אך מ"מ כתב בתשו' ב"י דכונתם אם מעידין על ט"ע שבגופו וצורתו ביחד אז מועיל בגופו שלם ע"ש בתשו' ר"י נחמניש שתירץ בזה דברי הטור. והסכים על ידו הב"י שם. וא"כ בכאן לא ביארו העדים במה הכירו אותו. ואם הכירו אותו בפ"פ לחוד בזה אין מועיל מה שגופו שלם. וט"ע שבבגדים י"ל דל"ד לט"ע דגופו לדעתם משום חששא דשאלה. וכן נראה מתשו' מהרמ"פ סי' ל"ו. גם יש לעורר מה נקרא ט"ע שבגופו אם היכר גופו עצמו בעינן כמו שמכירין הפ"פ. וזה ודאי לא הי' בכאן דהרי מצאוהו לבוש במלבושיו (ומסתמא לא הפשיטו הבגדים מאתו) והרי אמרינן ביבמות בא' שכיסה מצחו ולא הכירוהו. וכאן ג"כ הרי לא ראו הגוף ערום שיאמרו שיש להם ט"ע בגוף עצמו. או אפשר טב"ע שבגוף מיקרי ט"ע בקומתו ורחבו שזה יש להכירו גם בעודו לבוש (וגם בזה יש לספק אם דומה לבוש בגד עליון ועב להכיר תמונת קומתו ועוביו) ועכ"פ הרי העדים סתמו דבריהם במה הכירו אותו אם בגופו וצורתו יחד או בצורתו לחוד או בתמונת גופו לחוד:

והנה המ"ב ועבוה"ג מסקי להחמיר שלא לסמוך על דעת ר"ת לחוד אפי' בשעת הדחק. והמהרי"ק סובר לסמוך על ר"ת אפי' שלא בשעה"ד משום שהרא"ש והטור ומהר"מ סברי כותי'. והרי הרא"ש והטור לא הסכימו להתיר רק בצירוף ט"ע גופו וצורתו יחד. וכאן סתמו העדים ואולי הכירוהו רק בפ"פ לחוד. שע"ז אין מועיל מה שגופו שלם. וכמו שביאר בתשו' ב"י:

ובס' מרה"צ סעי' כ"ח כתב שגם להב"י שבעינן שיכירו בגופו וצורתו ביחד מ"מ אם העיד בסתמא והלך לו או בעמפ"ע אמרינן שמסתמא כיוון על גופו וצורתו ע"ש. והנה אם נאמר שהט"ע שבגופו הוא בגופו ממש ואין היכר בעודו מכוסה בבגדים כמו שאין היכר בפ"פ אם כיסה בדבר מה את אחד משלשתן. הרי מבואר כאן מדבריהם שלא הכירו אותו רק בפ"פ לחוד שהרי גופו הי' מלובש בבגדים. אך אם נאמר ששייך היתר בתמונת הגוף גם בעודו מכוסה בבגדים. א"כ אדרבה י"ל מה שאמרו סתמא שהכירו אותו אינו רק בתבנית גופו. ולמה נאמר שהכירו אותו בפ"פ נגד מה שהחליטו חז"ל שהמת משתנה לאחר ג"י בפ"פ. והא דמעידין על פ"פ וגופו ביחד היינו כיון שמעידין שמכירין אותו בפ"פ שלא נשתנה לא אמרינן דטועי' הן דא"כ יהיו הן טועין גם בהכרת תבנית גופו וזה אין משתנה גם לאחר ג' ימים. על כן אמרינן דגם פ"פ לא נשתנה. אבל בלא אמרו בהדיא שהכירו אותו בשניהם יחד נאמר באמת שהכירו אותו רק בתבנית בנין גופו שזה אין משתנה. אבל פ"פ מסתמא נשתנה אפי' בלא הי' בו שום פצע וחבלה בפניו ואין לתלות בדברי עדים נגד בקיאת חז"ל מה שלא אמרו וביארו בפיהם:

אמנם גם אם נחליט כדעת המרה"צ דבסתמא אמרינן שהכירו אותו בגופו וצורתו יחד הנה בנ"ד י"ל דגם ר"ת ורא"ש יודו לפי מה שנאמר דבעינן דוקא גופו וצורתו יחד. דע"כ הטעם דמשום היכר גופו אמרינן דגם היכר פ"פ לא נשתנה אף דהיכר גופו לחוד אין מועיל. הרי הוא ראי' להיכר פ"פ. והרי בנ"ד שלא נמצאו בו סימני הגוף כמו שהי' בבעלה אפי' הם שאינן מובהקין הרי אדרבה היכר סימני הגוף סותרים להיכר פ"פ. ולמה נאמר כאן שנשתנו סי' הגוף (גם למ"ש מעל'). יותר נאמר שנשתנה צורת פ"פ שזה רגיל להשתנות לדעת חז"ל. ואף שסי' הגוף אינן סי' מובהקים הא כמו כן היכר צורת הגוף לחוד גם כן אין מועיל. אלא היכא שאין לנו הכרח לומר איזה שינוי בגוף נאמר משום היכר הגוף דגם פ"פ לא נשתנה. אבל בנ"ד ע"כ לומר בהיכר הגוף דנשתנה דהיינו סי' הגוף. א"כ אף דאפשר בסי' זה לומר דנשתנה. יותר אפשר לומר שפ"פ נשתנה שזה רגיל יותר להשתנות. והיכר תבנית הגוף לחוד זה ודאי אין מועיל:

והנה מ"ש מעלתו דכ"ש בספק ג"י שדעת הב"ש להתיר בגופו שלם לכ"ע. הנה לא ביאר מעלתו בגוף השאלה איך הי'. דאם הי' בין אבדתו למציאתו אחר שבת יותר מג"י זה מיקרי ודאי אחר ג"י. דאף דאיכא ממ"נ וכקושי' הנו"ב במעשה דדגלת. כבר כתבו אחרונים לתרץ זה. דגם אם תלינן הנמצא בהנאבד מ"מ חל עליו גזרת חז"ל שאין להעיד אחר ג"י. אך גם אם הוא בתוך ג"י לאבדתו מ"מ י"ל דכאן הוי ספק ג"י לכ"ע לחומרא דהרי יש ראיה ממה דלא נמצא בו סימני הגוף. ולמה לן לומר שנשתנו סי' הגוף. יותר יכריע הספק שהוא אחר ג"י ופ"פ הוא דנשתנה. ומה שהכריע הב"ש בזה להתיר בגופו שלם היינו כדעת הרא"ש דבעינן גופו וצורתו יחד. או כדעת הריב"ל דבעינן צירוף סי' שא"מ. דאם נשתנה פ"פ נצטרך לומר איתרמי באחר והוא ג"כ משום זה דמה שמכיר גופו אי הסי' שא"מ הוא מכריע הספק דהוא בתוך ג"י ולא נשתנה גם הפ"פ והרבה יש לי אריכות בזה בתשובות. אבל כאן יש כמו כן הכרעת הספק להיפך וכמ"ש:

היתר הב' של המ"ב משום דהי' בזמן הקור וכפור ושלג הנה הח"מ בתשו' דפנחס מארלע לא סמך ע"ז ועי' במרה"צ דהכריח מדברי חי' הרשב"א והנמ"י וכן פסק המחבר שהם חולקים על המ"ב. וגם המ"ב לא כתב אלא לצירוף:

היתר הג' של חששא דשאלת כל המלבושים דלא חיישינן הנה כבר גזר הב"ח בתשו' סימן פ"ו דאנן במדינתנו קבלנו שלא להתיר בשום חשש שאלה אפי' לשאלת כל הבגדים ועוד י"ל דמה שנאמר דלא חיישינן לשאלת כל הבגדים הטעם הוא משום דשאלה כזו הוי מלתא דלא שכיחא והיינו ע"פ דעת מהר"ל שהביא הב"ש דחששא דשאלה תלוי בזה אי אמרינן סד"א הוי ע"כ חששא דשאלה מלתא דשכיחא. ולסד"ר א"צ לתי' דשאלה הוי שכיחא. ולדינא הוי ספק אי סד"א או דרבנן. ולכך גם חששא דשאלה הוי ספק. ומה"ט כתבו להקל בס"א בגוף וסימן בכלים מצד ממ"נ. ולטעם זה יתכן דשאלת כל הבגדים דלא שכיחא לא חיישינן בזה גם לתי' דסי' דאו'. אבל להב"ש דסובר דלסד"ר ממילא חיישינן לשאלה. אף דשאלה לתי' זה הוי לא שכיחא מ"מ כיון דלרעויס משאיל אין זה ס"מ על האדם. ממילא גם בשאלת כל הבגדים כן. כיון דא"צ לטעמא והכרח לומר משום דשאלה הוא שכיח ואף דלא שכיח חיישינן. גם שאלת כל הבגדים לא יוסיף תת כח בזה. דאינו אלא משום דכה"ג הוי לא שכיח. ועוד נראה דבנ"ד כ"ע מודו. דהנה הא דדימה מעלתו מה דכתב הנו"ב דהי' עקמומית יכול להשתנות. להא דכתב הר"ן ראיה מב"ב דסי' שעשוי להשתנות לאח"מ אין מטיל ספק בדבר. הנה כבר כתב הב"ח בתשו' דמה שאמרו סי' עשוי להשתנות לאח"מ. האי עשוי פירושו שדרך ורגיל הוא בכך שסי' כזה ישתנה לאח"מ ע"ש וא"כ דוקא בכה"ג הוכיח הר"ן דאין סי' כזה מטיל ספק בדבר וזה הוכיח לענין שאלתו דשם אמר הבעל קודם נסיעתו שישנה שמו. וזה דרך כל הבורחין מחמת מרדין. וא"כ הוי כמצוי ודרך להשתנות, ועי' בתוס' ב"ב דגם שערו' רגילות הן להשתנות לאח"מ. אבל בנ"ד אפי' אם נאמר דסי' כזה אפשר להשתנות. אבל אין לנו ראיה דרגיל להשתנות. וכיון שכן איך נסמוך על היתר הכרת כל הבגדים משום דשאלה כזו אין רגילים להשאיל. הא לפ"ז נכריח לומר דנשתנו סימני הגוף מה שאין רגילות בהכי. ואי משום שאפשר להזדמן שישתנו ע"י איזה סיבה ומקרה כמ"ש הנו"ב. הא גם חששת שאלת כל המלבושים אפשר שיזדמן. ולא כתבו הפוסקים אלא דשאלה כזו אין רגילות בהכי ומיקרי לא שכיחא. ולסמוך על ציצית וכתונת שזה מיקרו כלים דלא מושלי. שזה אינו אלא דעת איזו אחרונים. הרי נגד זה איכא דעת ריטב"א דאפי' בארנקי שמבואר בש"ס דהוי כלים דלא מושלי אין מועיל גבי עדות אשה. באופן שמכל ההיתרים של מעלתו אין מהם שום תעלה לעלובה הזאת:

אמנם מה שיש לחקור בנ"ד אם מה שכתוב בגב"ע דהרב מטילינעשט שציוה להמתעסקים בקבורתו שיבדקו אולי ימצאו איזה סי' במת. והם אמרו שלא מצאו. אם זה דמיא כמו שאמרו להדיא שראו הידים ורגלי' ונפשטו מעקמימותן כיון שע"ז נצטוו מהרב שיחפשו אחר איזה סי' והשיבו שאין בו סי'. או שאפשר שנאמר דגם בכה"ג לא ראינו אינו ראי' דאפשר שבהמת הי' ג"כ בידיו ורגליו כמו אצל בעלה אלא שהעדים לא שמו על לבם לחשוב שזה יחשב לסי'. ובפרט באצבעות רגלים שהיו אצל בעלה עקומים ושוכבים זע"ז שזה ע"פ רוב בא מדחיקת מנעלים. י"ל דמה"ט לא חשבו זה לסי' גם אם נמצא כן אצל המת ג"כ. וכן מעט עקמימות שבאצבעות יד אחד שהי' אצל בעלה יש לומר דהוה ג"כ בהמת והם חשבו שזה נשאר מחמת שנמצא בעת הקור ונקרשו אצבעותיו ואין זה סי' על חייו. ואפשר שהם סברו דס"מ אינו אלא חסר או יתיר אבר ע"ז נצטוו לחפש וע"ז השיבו שלא מצאו בהמת הנמצא סי'. אבל אלו הסי' שהיו אצל בעלה היו גם אצל הנמצא. והם לא בדקו ראות אם היו כן גם בהנמצא כיון דלא נפרט להם שאת זה יבדקו אצל הנמצא רק סתם שיעיינו אחר איזה סי' במת כדי שיהי' במה לדרוש ולחקור עליו מי הוא. וא"כ אימר לא בדקו יפה. ורק עיינו באיזה חסר או יתיר אבר אם ימצאו בו וא"כ מה שאמרו שהם לא ראו אינו ראי' שלא הי' בהמת אלו הסי' שהיו אצל בעלה:

והנה בנדה (ד' נ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה ש"מ כתבו שם ב' תירוצים. בתי' א' כתבו דבשעת כיבוד רגילים לחפש ולעיין אחר מעות. ובתי' ב' כתבו דכיון שבודקים אחר עצם כשעורה או כעדשה מן השרץ אם היו שם מעות היו נמצאות. הנה לתי' א' אין מועיל מה שבודקין אחר עצם כשעורה או עדשה מן השרץ רק משום דמחפשים גם אחר מעות. אבל אם לא היו רגילים לחפש אחר מעות מה שדקדקו לבדוק אחר שרץ אין זה ראי' שלא היו שם מעות. וי"ל בכה"ג דהוי מלתא דלא רמי' על דעתי' דאינשי. ולתי' הב' כל שבדקו אחר איזה דבר כמו אחר עדשה מן השרץ הוי ראי' גם לענין מה שלא בדקו היינו מעות. וא"כ י"ל לכאורה דנ"ד תלוי בב' התירוצים. דלתי' הב' כל שודאי בדקו אחר איזה סי' דהיינו עכ"פ חסר או יתיר אם היו רואין איזה שינוי בידיו ורגליו היו גם זה מוצאים ואומרים. ולתי' הא' נוכל לומר דרק אחר זה בדקו ובאופן אחר לא בדקו אך יש לדחות דאין ראי' בין מתי' א' ובין מתי' ב' דלתי' א' י"ל דאין ראי' דאפשר דכאן הי' הבדיקה של העדים על כל דבר שינוי וסי'. ושם הוי הבדיקה לענין שרץ לא לענין מעות. ולתי' ב' י"ל דאין ראי' משם דדוקא משום שבודקין גם דבר קטן כעדשה או כשעורה היו מוצאין דבר גדול מזה שלא הי' בדעתם לבדוק אחר זה. אבל כאן י"ל דבדקו רק אחר איזה חסר או יתיר או שומא. אבל אם יש איזה שינוי מעט באיזה אבר ע"ז לא בדקו. ובפרט שי"ל שלא חשבו זה לשינוי וסי'. ומה"ט אמרו שלא מצאו סי' בהמת:

והנה בביצה (ד"ז) גבי בדק בקן של תרנגולים אמרינן שם אימר לא בדק יפה. ואע"ג דבדק יפה שמא יצאתה רובא וחזרה. הרי אף דנחית שם לבדוק אחר ביצה. יש שם סברא לומר שמא לא בדק יפה:

אמנם הנה בטוש"ע סי' תקי"ג לא הזכירו רק הטעם דשמא יצאתה רובא. ולכאורה באמת למה הוצרכו בגמ' ב' הטעמים גם לשמא לא בדק יפה. ואפשר דהוצרכו זה אליבא דרב שם שחולק על הא דר"י ביציאת רובא. ומה"ט אנן דפסקינן כר"י לא הזכירו הפוסקים רק טעם דשמא יצאתה רובא. והי' אפשר לומר דטעמא דשמא יצאתה רובא הוי מיעוטא דל"ש וכמ"ש בגמ'. ולכך הוצרכו גם לטעם דאימר דלא בדק יפה דשוב הוי ב' טעמים ומשום זה תלינן להקל. אבל אם הי' נודע לן דבדק יפה לא סמכינן ע"ז המיעוט לחוד שמא יצאתה רובא. אך קשה על זה דלמה העתיקו בטוש"ע רק טעם זה לחוד. ואפשר לומר ע"פ פלוגתת הרשב"א ויש"ש לענין הכלל מה שאמרו חז"ל דטרפה אינה חיה יב"ח. דאם בא א' ואמר דטרפה ודאית חייתה יותר מיב"ח דעת הרשב"א דאין מאמינים לו ותולין שנתחלף לו בהמה בבהמה ע"ש. ודעת היש"ש דחז"ל לא אמרו רק על הרוב אבל יכול להיות מיעוטא דל"ש שתחי' יותר מיב"ח. וה"נ לענין הכלל דמי שתשמישו אינו אלא ביום אינה יולדת רק ביום. אם נאמר דזה החלט הוא א"צ לתלות ביציאת רובא אלא שאין מאמינים לו שבדק יפה ואומרים דלא בדק יפה. ואם נאמר דאין זה אלא דרך רוב וא"כ אין לנו לדחות דבריו שבדק יפה רק דכמו כן תלינן במיעוטא דל"ש דיצאה רובא. וזה כונת הגמ' שם בב' הטעמים. ומה"ט נקטו הפוסקים חד טעמא דיצאה רובא. דאפי' נאמר דכלל זה לאו החלט הוא ואינו רק רובא מ"מ תלינן במיעוטא דל"ש להקל מלתלות במיעוטא דלא שכיחא לחומרא דאינו רק א"ד. ואם נאמר כן ממילא אין ראי' מאימר לא בדק יפה בשם משום דמוכרח כן נגד כלל החלטי דאינה יולדת בלילה. וכמ"ש הרשב"א כן לענין טרפה חי'. אבל בנ"ד איך נאמר דלא בדקו יפה כיון דמתחלה בדקו לראות אם יש איזה סי' ואין כאן דבר המחליט נגד זה. ולכאורה י"ל דזה תלוי בפלוגתת הצ"צ הישן עם חתנו בעל העבוה"ג. דבצ"צ סי' ס"ד כ' לענין אשה שבדקה בתוך ה' לימי שימושה אם נחשוב זה לראי' שפסק דם המקור. דהצ"צ סובר דחיישינן שמא לא בדקה יפה בחו"ס כיון דלא בדקה בשביל נקיים. והביא ראי' לזה מהא דמרדכי לענין שומן שמביא הרמ"א בסי' תמ"ז. ובעל העבוה"ג סובר דכל שהי' הבדיקה בשביל איזו כונה קלה לא חיישינן שמא לא בדק יפה. והא דהמרדכי הוא משום דלא הי' שם כונה כלל. אבל אם הי' שם איזו כונה קלה הי' מועיל גם אם לא כיוון לשם פסח ע"ש בדבריה'. ואפשר דפלוגתתן תלי' בב' תי' התוס' נדה שכתבתי לעיל (מיהו יש קצת לחלק). עכ"פ להצ"צ אנו רואין דיש סברא לומר שמא לא דקדק בבדיקה אפי' אם בדק לאיזה צורך. ואין לדחות דכאן דמיא לבדיקת נקיים דהרי מתחלה בדקו לענין זה לחפש איזה סי'. דכבר כתבתי די"ל דחפשו לבדוק על איזה סי' שיהי' אפשר להתיר אשתו בו שאינו אלא סי' מובהק ביותר ולכך י"ל הסברא דלא בדקו יפה גם אחר סי' שא"מ שאין מתירין בהם. ואף דגם בהם יש מנ"מ לענין ב' ס"א או צירוף ס"א עם ט"ע בכלים. י"ל דעדים לאו דינא גמירי וחפשו רק מה שהוא סי' ברור וגלוי לכל. ודמי' להא דצ"צ דאף דהי' לאשה איזו כונה בבדיקתה מ"מ אמרינן שמא לא דקדקה בבדיקתה להכניס בחו"ס. וכמו כן בנ"ד י"ל דלא דקדקו בבדיקה לחפש אחר כל איזה סי' שיהי' רק לענין סי' שברור וגלוי לעין כל שאפשר להתיר בו אשתו. וכעין סברא זו מצינו בפוסקים לענין מסל"ת עכו"ם שמעיד שהכיר בט"ע שיש סוברים שאין מועיל משום דכיון דלא כיוון לעדות אמרינן שלא דקדק היטב להכיר בט"ע. וה"נ י"ל להיפך דכיון דמכווני לעדות שיהי' במה להתיר אשתו לא כיוונו לראות רק הדבר הברור לכל דהיינו ס"מ ביותר. והגם דלענין הא דמסל"ת לא פסקינן כן שם הוא הטעם דאין מוציאין ממשמעות דברי הנכרי שאומר שהכיר אותו לומר שלא הכירו אבל כאן הרי אין אומרים העדים לפנינו שלא מצאו בו שום סי' גדול וקטן אלא השיבו על מה שציוה להם הרב לחפש אחר סי' שזה ודאי בשביל היתר אשתו. ע"ז השיבו סתמא שלא מצאו בו. וע"ז י"ל שכיונו רק על מה שברור וגלוי לכל דהיינו ס"מ ביותר ובזה י"ל דגם לדעת העבוה"ג שסובר דכל מקום שהי' איזו כונה בהבדיקה לא חיישינן לשמא לא בדק יפה. היינו בשם דהאשה אומרת בהדיא שבדקה יפה. וכל שהי' איזו כונה בבדיקה לא הוי מלתא דלא רמי' לדעתו. אבל כאן אם היו העדים לפנינו והיו אומרים שבדקו יפה לראות אחר כל סי' ודאי דפשיטא דהיו נאמנים לכ"ע. אבל כיון שאין העדים לפנינו ונוכל לומר דאימר לא בדקו יפה רק אחר מה שברור לעין כל דהוא ס"מ ביותר י"ל דגם העבוה"ג מודה לזה ומכ"ש לפי הסברא שכתבתי שי"ל דלא חשבו זה לשינוי כלל די"ל דגם העבוה"ג מודה לזה, ועי' בנדה (דף ס"א) דגם לענין בדיקה בכונה אמרינן דאימר לא בדק כל צרכו. ואף דאין ראיה מהא דהצ"צ ונדה דנאמר שמא לא בדק יפה רק לענין חומרא אבל לא שנדון מזה קולא משום שמא לא בדק יפה. יש מקום לומר בזה גם להקל מהא דתשו' מ"ב סי' ס"ג שרצה לסמוך להקל על מה שאמרו עדים שהרושם הי' למעלה מן העין ואשתו אמרה שהי' למטה מן העין. ורצה לדמות להא דדיוטה עליונה לתחתונה לא מדכרי אינשי ע"ש דמה שדחה שם זה לא שייך לכאן. ועי' בצ"צ החדש סי' מ"ט וס"ה מה שהאריך הרבה אי אמרינן בזה לענין עגונה שהעדים טעו בדבר דעבידא למטעי. וכמו דאמרינן לענין עדים דטעו בעבורא דירחא אף שנוגע לד"נ. ועי' בנו"ב סי' ל"ו וגם אנכי כתבתי בזה בתשובה. עכ"פ הרי לסברא זו דהעדים אומרים להדי' היפך ממה שידענו ומכל מקום כיון שיש לתלות שטעו בדבר דעבידא למטעי תלינן. כ"ש כאן שאין העדים אומרים להדיא ההיפך שיודעים בבירור שגם בידיו ורגליו לא הי' סי' הללו רק שאמרו סתמא שלא מצאו סי'. וכיון שיש סברא לומר שמא לא בדקו יפה או שמא לא חשבו כזה לסי' כלל נראה דיש ללמוד זה משם דאמרינן כן גם להקל. דאף דמהא דטעו בעבורא דירחא אין ללמוד זה. די"ל דשם הוי רובא כן שטועים בזה. אבל ממה דרצה המ"ב לדמות דינו לענין עגונה להא דדיוטה עליונה ותחתונה דשם לא שייך רובא אלא שיש לתלות בהכי שטעו וכמו כן בנ"ד ג"כ י"ל דלמא לא בדקו יפה. כיון דמצינו סברא כזו להצ"צ דאף דבדק אמרי' דלמא לא בדק יפה. שוב דמי' זה להא דדיוטה דכיון דאפשר למטעי בהכי תלינן כמו כן להקל גבי עגונה. ועכ"פ נוכל לצרף זה למה שכתב מעלתו בשם הנו"ב שאפשר שנזדמן איזה מקרה שנשתנה. דאף דמ"מ אינו עשוי להשתנות אבל מ"מ י"ל כמו בהא דביצה דלמא לא בדק יפה ואם בדק יפה דלמא מחמת איזה מקרה נשתנה:

ומעתה לפ"ז אם כנים אנחנו בדברים האלה יש לחדש היתר של מעלתו בדרך זה על פי מ"ש העבוה"ג סי' ע"ב לצרף ט"ע גרוע שאחר ג"י לט"ע שבכליו ע"ש שכתב כי חששא רחוקה הוא שניחוש שמא השאיל מלבושיו לאיש אחר ואותו האיש נהרג ונשתנה צורתו של הנהרג לצורתו של המשאיל וסיים ואע"פ שאיננו מן הנמנע מ"מ כיון שהוא מלתא דל"ש טובא לא חיישינן להכי ע"ש וכן כתב הפמ"א ח"ב סי' להתיר מטעם זה. וכיון שתפסו הגאונים האלו דבר זה למלתא דלא שכיחא טובא י"ל דיותר תלינן לשמא לא בדקו יפה. דהרי בהא דביצה (ד"ז) משמע דיותר תלינן בלא בדק יפה מהא דשמא יצאה רובא. משום דזה הוי מלתא דלא שכיחא וכן כ' בס' כרם שלמה בביצה ע"ש. ומה שלא הזכירו הפוסקים רק טעם דיצאה רובא. כבר כתבתי דאפשר משום דלדידן דהלכה כר"י אין נ"מ דאפילו אם בדק יפה יש לן במה לתלות ביצאה רובא. לכך הזכירו רק טעם זה. אבל עכ"פ משמעות הש"ס דאימר לא בדק יפה לא הוי מלתא דל"ש כמו ביצאה רובא ומ"ש דאפשר הוא כשיטת הרשב"א אין זה מוכרח כ"כ. וכן נראה מדברי הצ"צ דחששא דשמא לא בדקו יפה הוא חששא קרובה. דאל"כ לא הי' מחמיר בזה גם בחומרת הגאונים שלא לתלות כתם בג"י הראשונים וכבר כתבתי די"ל דגם העבוה"ג החולק על הצ"צ י"ל דיודה בנ"ד:

והנה בגוף ההיתר של העבוה"ג הארכתי הרבה בתשובה דמה שסמך ע"ז משום דהוי מלתא דלא שכיחא טובא. אין להקשות ע"ז מהא דמחמי' במשאל"ס אע"ג דהוי ל"ש. די"ל דשאני מייא דליכא דייקא. אבל לכאורה קשה עליו דלל"ק דבכורות דפדחת הוי היכר מה"ת רק דרבנן אחמירו. והרי בזה סיימו אע"פ שיש סימנים בגופו וכליו. הרי דט"ע גרוע אין מצטרף לכליו וחיישינן לשאלה ומה נ"מ בין ט"ע דפדחת או ט"ע דאחר ג"י שניהם אינו רק חומרא דרבנן. והרי העבוה"ג עצמו כתב בסי' ע"א דרוב הפוסקים סברי דהלכה כל"ק דבכורות שם. והארכתי שם ליישב זה. ומ"מ בעיקר ההיתר של העבוה"ג שהביא זה מדברי מהריב"ל שכתב להוכיח מדברי הרמב"ם וא"ז שפי' המשנה במצא בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו. דהאי ומכירו קאי על הגט. והיינו משום צירוף שניהם. אבל לתוס' ורא"ש מיירי במצאו בעצמו ואו או קתני במשנה. ולזה כתב המהריב"ל דלתוס' ורא"ש אין מוכח דין זה. ובתשובה שם כתבתי במה שכתב העבוה"ג ליישב קושית המהריב"ל. הרי דדין זה הוא בפלוגתא לדעת מהריב"ל:

והנה בגוף סברת העבוה"ג אם נאמר דהוי כעין סברת הח"צ דשאלה דיחיד לא חיישינן וה"נ שנאמר שהשאיל לזה שישתנה פניו לדמותו וצלמו אין לחוש. (ועי' בתשובת נטע שעשועים סי' ס"ה ובתשובת כנ"י סי' מ"ב). אם נאמר כן ממילא אין ראי' מתוס' ורא"ש. דאפי' אם לא יסברו כרמב"ם וא"ז גבי גט דצירוף מועיל. הרי הח"צ כתב דגבי גט ע"כ חיישינן לשאלה דיחיד. דיוב"ש הוי כמו סימן בינוני. וע"ש מה שמחלק גט ממיתה. אבל לפ"ז אין לנו ראיה לנ"ד דהרי כיון דיש לנו כאן עוד ריעותא די"ל דהוי כמו בדקו ולא נמצאו סימני הגוף כמו שהי' לבעלה. ואפילו אם נוכל לומר זה שמא לא בדק יפה או נשתנה. מ"מ כיון דאיכא עוד חששא י"ל דגם גבי מיתה חיישינן. דהרי בשאלה דיחיד חיישינן גבי גט. ואף דגבי מיתה לא חיישינן מי יימר דגם בכה"ג מקילין יותר במיתה מבגט:

אמנם י"ל דדוקא בסתם שאלה דשכיחא אלא משום דהוי דיחיד. בכה"ג מחמרינן בגט. אבל בשאלת כל המלבושים דהוי לא שכיחא וגם שיהי' כעין שאלה דיחיד י"ל דכ"ע מודו דבכי ה"ג גם בגט אין לחוש. וזה מיקרי לא שכיחא טובא דהוי תרי מלתא דלא שכיחי. אבל באמת יותר נראה סברת העבוה"ג דההזדמנות יחד עושה לס"מ ביותר. וכמ"ש הרד"ך בית י"ז דט"ע גרוע עדיף מס"ב וכיון דב' ס"ב מצטרפין לס"מ. כ"ש ט"ע גרוע עם סימני כליו. אך לפ"ז אם נחליט מה שאמרו העדים שבדקו ולא מצאו דזה כודאי שלא מצאו אצלו. א"כ יש כאן ב' ס"ב המכחישים שגם הם סי' מובהק דהיינו על היד ועל רגליו. ובפרט שכתב הפנ"י סי' ז' דמה ששוכבין אצבעות רגליו זה על זה הוי ס"מ. א"כ איכא כאן הכחשה כמו סימנים וסימנים ואין מועיל להתיר בנ"ד. אך כיון שאפשר לומר שלא בדקו יפה או שמא נשתנה שוב י"ל דאותן סימנים שאין זה בעלה שיש להסתפק בהם לא מיקרו ודאים כ"כ. ודמיא לסי' ארכו ורחבו וסימן מדת משקלו דמשקלו עדיף אף דארכו ורחבו הוי ב' סימנים מ"מ מדת משקל מבורר יותר כמ"ש הטור בסי' רס"ז. וא"כ יש מקום להתיר כאן ע"פ דעת העבוה"ג. ובפרט שיש כאן בתוך המלבושים כלים דלא מושלי למ"ש המהרי"ט וז"י כמ"ש מעלתו. ועי' בכנ"י סי מ"ו. ומ"מ מיראי הוראה אני ואין רצוני להצטרף בזה. ובפרט שא"צ לדידי כי כבר יצאה בהיתר מפי גדולים. ואנכי לא ראיתי טעמם ונמוקם:

והשתא נבוא לדבר קצת במה שפלפל כבודו (ויד"נ צורבא מרבנן הר' יצחק צבי שיחי' כי חביבים עלי דבריו) הנה בהא דתשובת הר"ן העירותי גם אנכי הרבה בתשובה דע"כ הר"ן סובר כל"ב דבכורות. והוא בדרך זה דלל"ק דבתחילת עדות אחמרו. ובסוף עדות הקילו. ות"ע הוא הכרת המת לידע מי הוא. וסוף עדות הוא להשיא אשתו. והנה בהא דנכסי קטן שם הוא לענין סוף עדות להוריד לנחלה בנכסים דהוא כמו להשיא אשתו. והשתא מאי מביא הר"ן ראיה לענין שאלתו דהוי ת"ע. דהרי כיון שיש הכחשה בשמו זה הוי לידע מי המת. מהא דב"ב דשם הוי לענין להוריד לנחלה דזה דמיא לסוף עדות. דבזה שפיר איכא ק"ו שכתב הר"ן. אבל לא בשאלתו דהוי ת"ע. והרי הרמב"ם וטוש"ע סי' רפ"ד פסקו דגם במה שמחמירים בת"ע בע"א מורידין בהם לנחלה וסיים שם הרמב"ם דהחמירו בזה מפני איסור כרת. וא"כ הוא להדיא היפך מק"ו של הר"ן. אלא ודאי דהר"ן פוסק כל"ב דאין חילוק בין ת"ע לסופה כמ"ש התוי"ט בתשובת גא"ב ובזה שפיר למד הר"ן ק"ו דכיון דמצינו דאמרו דאין סי העשוי להשתנות מטיל ספק בדבר גבי ממון. ה"ה גבי איסור וגבי ת"ע כמו בשאלת הר"ן ג"כ יש להקל דאין לחלק בזה משום דהוי ת"ע. והרמב"ם וש"ע פסקו כל"ק כמ"ש העבוה"ג בשם מהרמ"פ בסי' ע"א. ולכך בת"ע הוא דהחמירו בעדות אשה דוקא. ואין ללמוד מזה לגבי ממון. ובזה אין מקום לדברי יד"נ החכם שיחי' בהא דהעיר מיבמות (דף ל"א) לאוקמי בזה דברי הר"ן בשאלתו. אבל גם מה שכתב מעלתו לתלות ב' תי' התוס' בב' הלשונות שבבכורות ז"א דהתוס' תי' שם מהא דמשאל"ס דזה לא הוי משום ת"ע דהרי במשאל"ס ראו שנטבע בודאי ושהו עליו כדי שת"נ. דאם לא ניצול ודאי מת ורק החמירו לענין שלא תנשא אשתו. שזה הוי גם סופה של עדות. אמנם גם מה שהעיר דדברי הר"ן תלוי רק בתי' ב' של תוס' ולא לתירוץ א' וכן הביא ידידי החכם שיחי' מכמה גדולים שכתבו כן בספריהם. לא אבין בזה דהרי הר"ן ברור מלל שם בתשובה דאם הי' ספק בדבר הי' הדין דמעמידין הנכסים בחזקת יורשים וע"כ דאין דבר זה מטיל ספק. וכמו כן במה שיש עדות ברור שמתירים גם בעדות אשה החמורה אין ספק כזה מגרע. ומה שאמר שם ק"ו הוא ממה שמוציאין מחזקת ממון דלזה אין מועיל רוב כמו בע"א. שאין מעמידין על רוב. ואיכא נמי חזקת קטן כמו שהי' מקודם. עי' תוס' יבמות (דף כ"ח) ד"ה רישא. ועי' תוס' יבמות (דף קט"ו) דכתבו דמדמה רבא ממונא היכא דהוחזקו לאיסורא היכא דלא הוחזקו וא"כ בהא דר"ן ג"כ לא הוחזק אחר בשמות וסי' כאלה ואין כאן המגרע רק סי' העשוי להשתנות וא"כ דברי הר"ן אתי' גם לתי' הא' של התוספת דמה שיש ליורשים מסייע מחזקת קטנות דמיא להא דרבא דלומד מהוחזקו ודו"ק. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה