אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן מו

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן מו

סימן מה

הנה מעלתו לא כתב הגב"ע כראוי ע"כ צריך אני לפרש הספקות הנופלים כאן. א' כתב מעלתו והכירוהו כמה אנשים שהוא ר' נחום הנ"ל. ולא ביאר מעלתו בזה במה הכירו אותו אם בהפרצוף פנים לחוד או בתבנית גופו או בשניהם יחד. והנה בכאן אם נאמר שזהו ר' נחום הנאבד הוי כאן ודאי אחר ג"י. וא"כ הא תנן אין מעידין אחר ג"י. אלא שהתוס' כתבו בשה ר"ת דאם גופו שלם מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים ע"י סימני גופו. ופי' הריב"ל ושאר אחרונים כונתו דבעינן גם צירוף סי' שאינם מובהקים להט"ע. והרא"ש וטור כתבו דמעידי' ע"י ט"ע של גופו וצורתו. הרי לדעתם לא בעינן צירוף סימנים שאינם מובהקים. ומ"מ כתב בתשו' ב"י דכונתם אם מעידין על ט"ע של גופו וצורתו ביחד אז מועיל מה שגופו שלם אבל אם מעיד רק על ט"ע שהכירו ע"י פ"פ אין מועיל מה שגופו שלם. ע"ש בתשובת ר"י נחמינוש שתי' בזה דברי הטור והסכים על ידו הב"י. על כל פנים הנה בכאן לא ביאר מעלתו במה הכירו. והרי בלא"ה הנה בש"ע כתב דלא הודו לר"ת האחרונים וכתב בח"מ דמ"מ מצרפין דעת ר"ת לשאר אומדנות עי' שם. ובמהרי"ק כתב לסמוך על דעת ר"ת אפי' שלא בשעת הדחק כיון שהרא"ש והטור ומהר"מ סברי כותי' עיין שם והמ"ב והעבוה"ג מסקי להחמיר שלא לסמוך על דעת ר"ת לחוד אפי' בשעת הדחק. וכיון שלפי הגב"ע לא ביארו במה הכירו אם בכה"ג מתיר עכ"פ ר"ת והסוברים כותי' א"כ איך נדון ע"ז להיתר כיון דבלא"ה חולקין הרבה פו' על דינו של ר"ת:

ב') כתב גם מצאו אצלו הטלית והכירו אותו כמה אנשים שהוא של ר"נ הנ"ל. ולא ביארו אם נמצא סמוך או רחוק. והנה הב"ש סובר דאין מועיל סי' בכלים אפי' בכלים דלא מושלי אלא בנמצאו עליו לא בסמוך ואפי' להחולקין על הב"ש הנה כתב הקצה"ח סי' רס"ב סעי' נ"ט דיליף מהא דע"ז דלא מיקרי סמוך אלא לתוס' בתוך חצי אמה ולרש"י בתוך ד' אמות ע"ש דביותר מזה לא תלינן אפי' גבי אבדה דהוא מן הכלי ע"ש. וא"כ בכאן אפי' אם נחליט דציצית הוי כלים דלא מושלי מ"מ אם נמצא רחוק יותר משיעור זה אין מזה ראי' על גוף הנמצא שהוא דבר אחד עם הטלית. ג' כתב גם אשתו אמרה הרבה סי' על מלבושיו היינו קודם שבדקו אותו אמרה שהי' לבוש בשני קאמיזיילין וג' מכנסים וגם ליוביל וכו'. הנה לא ידעתי מה סי' איכא בהמלבושים. אם כונתו על סי' מנין מה שאמרה ב' קאמיזיילין וג' מכנסים. הנה מלבד מה שכתב הט"ז דסי' מנין אין חשוב לגבי עגונה. עוד י"ל דהוי כמו שאמרו בגמרא כליו בחו"ס דהוי סי' גרוע אף שאמרה זה חיור וזה סימוק ואיכא סי' מנין וסי' צבע מחולפין אין מועיל אפי' להיות נחשב ס"א. ואף שהחת"ס כתב לחדש שבהרבה כלים בסי' צבע מחולפין י"ל דהוי אף סי' מובהק. מ"מ מד' הראשו' לא משמע כדבריו. וא"א לחדש דבר נגד משמעות ד' הראשונים. זולת מה שאמרה על הלייביל שהוא חסר בית יד אחד. ועל הבית יד שעליו הי' טלאי של בייקא סמוך טלאי לכתפו. בזה י"ל דהוי ס"א ואפשר גם סי' מובהק במה שצמצמה מקום הטלאי. ומ"מ הא בבגד אחד ודאי איכא חששא דשאלה ועל המכנסים שנראה שאמרה סימנים מלבד הסי' מנין. הרי כ' מעלתו שלא בדקו אותם:

אמנם מצווין אנחנו מחכמנו ז"ל לחפש היתר לבת ישראל ע"כ נראה לדון כאן בהיתר הספקות הללו. ולכאורה יש לעיין בדברי ר"ת שכתבו התוס' דדבר ידוע הוא שניכר אפי' אחר כמה ימים. עי' בתוס' ובספר הישר לר"ת הביא עוד ממה שהכירו את הקדוש הר"ש אחר כמה שנים. דלכאורה זה תלוי בב' הלשונות שבבכורות דהקשו שם מה דמועיל לגבי בכור דכתיב יכיר אפי' ביצא פדחת לחוד. ולגבי עגונה תנן אין מעידין אלא על פדחת ופ"פ וחוטם. ותי' בל"ק משום דבתחלת עדות אחמרו רבנן. ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד. עי"ש הסוגיא. והשתא לל"ק הוי הכרה טובה בפדחת לחוד מה"ת. ורק דרבנן אחמירו. וא"כ מה ראיה מביאין התוספת שדבר ידוע הוא שניכר אפי' אחר כמה ימים. יהי' כן הרי אנו רואין דאפי' במה דהוי הכרה טובה מה"ת אחמרו רבנן. א"כ כמו כן אין ראיה מזה דיכול להיות דאע"פ שאמת שניכר היטב לאחר כמה ימים מ"מ החמירו רבנן בת"ע שלא יהיה מועיל הכרה זו אחר ג"י:

ולכאורה י"ל דבאמת ר"ת סובר כל"ב דבכורות וכמ"ש הגאון בעל תוי"ט הובא בשו"ת גאוני בתראי דתפסינן כל"ב. ובזה ניחא שיטתו דכיון דאנו רואין דרבנן לא החמירו ומה שהצריכו פ"פ עם חוטם היינו משום דבל"ז לא הוי כלל הכרה מה"ת א"כ מה שאנו רואי' בחוש דבגופו שלם ניכר אפי' אחר כמה ימים ע"כ לא מיירי בזה במה שאמרו דאין מעידין אחר ג"י. דעל מה שאנו יכולין להכיר לא החמירו חז"ל כלל בת"ע. ועי' בתשו' ארוכה שנדפס בש"ע של הרב ז"ל שגם הוא האריך מכמה פוסקים שתפסו עיקר כל"ב בבכורות שם. וכן מוכח מהריב"ש סי' שע"ז שכתב שכל מה דתני חז"ל במשנה אין מעידין הוי מה"ת ע"ש. א"כ ע"כ כלישנא בתרא. דאם לא כן הרישא דאין מעידין אלא על פ"פ וכו'. ללישנא קמא אינו אלא מדרבנן. ובזה הי' אפשר לומר דאותן החולקין על ר"ת אף דא"א שיחלוקו במציאות ועל הדבר הנראה בחוש. הוא משום דסברי עיקר כל"ק. ולכך אף שודאי ניכר היטב גם אחר כמה ימים מ"מ החמירו רבנן דלא הוי הכרה. וכן כתב בתשובת עבוה"ג סי' ע"ב דעיקר כל"ק וכן מוכח מרמב"ם וש"ע בח"מ סי' רפ"ד שכתבו הא דתני במשנה אין מעידין הוא משום חומר שהחמירו וא"כ ע"כ דסברי ג"כ כל"ק. ובזה ניחא מה שכתבו הפוסקים דהרמב"ם אין סובר דינו של ר"ת. אבל לכאורה א"א לומר כן דהא התוס' מסקי דבס' ג"י יש להקל. הרי ע"כ דסברי דהא דאין מעידין אחר ג"י דתני במשנה אינו אלא מדרבנן. ומה"ט יש להקל בספק ג"י משום דהוי ספק בחששא דרבנן וכמו שכ' הריטב"א וא"כ נראה דסובר ר"ת דמה דתני במשנה אין מעידין הם חששות דרבנן מה שהחמירו בת"ע וכל"ק בבכורות. וכמו שנראה גם מדברי רמב"ם וש"ע בח"מ [כמש"ל]. והרשב"א דחולק על דינו של ר"ת הוא סובר בס' ג"י להחמיר משום דסובר דהא דאין מעידין הוי חששא מה"ת. וא"כ נראה כלפי לייא ממה שכתבתי. אמנם זה יש לדחות. די"ל דמה דמסקי התוס' להקל בס' ג"י אינו מטעם דהא דאין מעידין אחר ג"י הוי חששא דרבנן אלא כיון שניכר הוא בט"ע שבגופו אחר כמה ימים א"כ י"ל דמה דאמרו דמשתנה אחר ג"י הוא רק על פ"פ וחוטם שאמרו במשנה. ומ"מ אין מעידין משום דאמרו מתחלה אין מעידין אלא על הפ"פ וכו' וקאי אפי' בגופו שלם. ופ"פ ודאי משתנה אחר ג"י. ועל כרחין לומר דמשום זה דמעיד על ט"ע שבגופו וצורתו הוא טועה ג"כ בט"ע שבגופו כיון שבלא פ"פ אי אפשר להעיד ופ"פ ודאי משתנה. אבל בס' ג"י אדרבה משום זה שמעיד על ט"ע שבגופו ע"כ לומר דגם פ"פ לא נשתנה שהרי הוא מעיד על גופו וצורתו ונתלה יותר דבאמת הוא תוך ג"י. דלמה נשוה אותו לטועה בהכרה שבגופו משום זה דטועה בהכרה שבפ"פ. אדרבה נימא שגם שם אין טועה והוא תוך ג"י וכבר הארכתי בסברא זו בתשו' אחת. עכ"פ אין ראיה מזה שמסקי התוס' להקל בספק ג"י שסברי כל"ק. אלא שי"ל שהוא גם לל"ב דפ"פ ודאי משתנה וכמ"ש הריב"ש דכל הני דתני ן מעידין הוא מה"ת ולא משום חששא דרבנן. אך לפ"ז אדרבה י"ל דר"ת סובר כל"ק וכמ"ש העבוה"ג בשם מהרמ"פ דרוב הפוסקים סברי כל"ק. ומ"מ ל"ק מה שהקשיתי דמה ראיה מביא ר"ת מהא דאחר נ"י ניכר הוא ע"י ט"ע שבגופו דלמא מ"מ בת"ע אחמרו רבנן כמו שהחמירו לענין פדחת לחוד דאין מועיל. די"ל דר"ת לשיטתו דהא דאין מעידין אלא על פ"פ וכו' קאי דייקא באין גופו שלם וא"כ מה שאמרו בסיפא דאין מעידין אחר ג"י קאי על הרישא שזה משתנה אחר ג"י. אבל ט"ע שבגופו ע"ז לא אמרו כלל חז"ל שמשתנה אחר ג"י וא"כ ממילא היכא דמעיד על ט"ע שבגופו וצורתו מועיל גם אחר ג"י דכיון שמכיר בט"ע שבגופו ע"כ דגם צורתו לא נשתנה. דמה שאמרו אין מעידין אחר ג"י אינו אלא חששא דרבנן שמא נתפח וכמ"ש הריטב"א ומחמת הט"ע שבגופו אמרינן דגם צורתו לא נשתנה.

והנה הש"ש ש' ז' פט"ו הביא ראי' לשיטת ר"ת מהא דפליגי ר"ל ור"י אי פדחת פוטר לנחלה. והרי היכא דיצא מסורס ויצא רוב גופו לכ"ע פוטר לנחלה כדמוכח מהמפלת. וע"כ דהוי בזה הכרה לחוד ע"ש. והנה זה ראי' טובה לל"ק דבכורות דיכיר דבכור הוי מה"ת שוה להכרת פנים. אבל לל"ב דיכיר לחוד והכרת פנים לחוד אין מכאן ראי' כלל דאף דביצא מסורס ברוב גופו לכ"ע פוטר לנחלה אבל שזה יהי' מועיל לעני' עגונה אין ראי' כלל ובזה יתבאר היטב המשך לשון התוס' דמתחלה העלו דט"ע ע"י סימני הגוף מועיל בלא פדחת וחוטם והיינו דלא מצינו לחז"ל שגזרו בת"ע רק על היכר דפדחת לל"ק אבל היכר הגוף דגם זה מועיל לענין יכיר דבכור אפי' יצא מסורס בלא ראשו. ע"ז לא מצינו דגזרו חז"ל. ומה שאמרו אין מעידין אלא על פדחת וכו' מיירי דאין גופו שלם. וסיימו אח"כ דאפי' אם נאמר דהיכא דנחבל בפניו אין מעידין על היכר גופו והיינו כל"ב דיכיר לחוד ואין זה מועיל רק לענין בכור אבל לענין הכרת פנים בעינן דוקא פדחת וכו'. וא"כ לפ"ז מה דאמר אין מעידין אחר ג"י משום דמשתנה. היינו ג"כ דאלו הג' הם משתנים וממילא א"א להעיד עליו אפי' גופו שלם אבל מ"מ מועיל היכר גופי לענין ס' ג"י להוכיח שאין טועה בהכרת פנים ובאמת הוא תוך ג"י וכמ"ש לעיל שזה י"ל גם לל"ב דבכורות ודו"ק:

ובמה שכתבתי נראה לענ"ד ליישב לשון התוספת מה שנתקשו בו הרבה הריב"ל והרד"ך והרח"ש. ועי' בש"ש שם פי"ג, ולענ"ד נראה בהקדם לומר דודאי בין לל"ק ובין לל"ב דבכורות יש חילוק בין הכרת פדחת לחוד ובין כל הפ"ע עם החוטם שודאי לכ"ע שעל אלו הג' מיקרי ט"ע גמור אבל בהיכר פדחת לחוד אינו אלא ט"ע גרוע. אלא שמ"מ לל"ק מה דמועיל לענין יכיר שמועיל אפי' בפדחת לחוד או בט"ע שבגוף בלי הראש מועיל לענין ע"א ולל"ב אין מועיל זה רק לענין בכורה. עכ"פ מה שהוא ט"ע בגוף מיקרי לדעת תוס' כמו סי':

ומעתה זה המשך התוס' דמתחלה כתבו דאפי' בליכא פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף וכונתם על ט"ע שבגוף כמ"ש דמה שהחמירו בת"ע לא מצינו רק לענין פדחת לחוד אבל בסימני הגוף כלומר הט"ע שבגוף בלא הראש שזה ודאי בכלל יכיר ופוטר לנחלה ולא פליגי בזה ר"י ור"ל. ובזה לא מצינו כלל דאחמירו לענין ע"א וכמו דהוי בכלל יכיר לענין נחלה ה"נ הוי בכלל הכרה דמועיל לענין ע"א. וכתבו ועוד דשמא בסימנים קאמר דוקא הכי. כלומר דאפי' אם נאמר דמה שגזרו חז"ל דאין מועיל פדחת משום דהוי ט"ע גרוע ובעינן דוקא שלשתן. ה"נ גזרו על ט"ע שבגוף בלא הראש דהוי ג"כ רק כמו סינין. מ"מ שמא דוקא בסימנים קאמר הכי דאין מועיל ובעינן דוקא ט"ע גמור דהיינו פ"פ עם חוטם. ובזה ממילא אין מעידין לאחר ג' כיון דצריך אלו הג' והמה משתנים לאחר ג"י. אבל ע"י ט"ע ניכר היטב ע"י סי' הגוף כיון שכל גופו שלם ואפי' לאחר ג"י. דכונתם היכא שיש ט"ע כלומר פדחת וחוטם שזה מיקרי ט"ע גרוע עכ"פ. וגם כל גופו שלם דהט"ע שבגוף נקרא סימני הגוף ניכר היטב אפי' לאחר ג"י. והאי ואפילו קאי לענ"ד יחד עם מה שהתחילו ועוד דשמא בסי' דוקא קאמרו הכי. דע"ז הי' מטרת כונתם דמה שהצריכו כאן אלו הג' דייקא והחמירו בת"ע שאין מועיל פדחת לחוד או ט"ע שבגוף שהמה מיקרו סימנים. ומזה נצמח דא"א להעיד אחר ג"י דיש לחוש להפ"פ משתנה אחר ג'. מ"מ היכא דגופו שלם גם אחר ג' ניכר היטב ע"י ט"ע שבצורתו וגופו והוא כמו שכ' הרא"ש:

היוצא לנו ממה שכתבתי דנראה דר"ת והסוברים כותי' היינו תוס' ומהר"ם ורא"ש וטור ורבינו עזריאל שהביא המהרי"ק דמעידין לאחר ג"י על ט"ע שבגופו וצורתו. המה סברי כל"ק דבכורות שכל זה שאמרו במשנה אינו אלא משום דאחמירו בת"ע וגם מה שאין מעידין אחר ג"י אינו אלא חששא דרבנן. וכ"כ העבוה"ג בשם מהרמ"פ דרוב הפוסקים סברי כל"ק. וכ"כ לעיל דמוכח כן מהרמב"ם פ"ו מנחלו' ובש"ע ח"מ סי' רפ"ד דהם ג"כ סברי כל"ק. ומעתה אפי' נאמר דהרמב"ם אינו סובר דינו של ר"ת היינו משום דגזרו רבנן דאחר ג' יש חשש דהפ"פ משתנה ממילא אין מועיל גם ט"ע שבגופו כיון דיש לחוש דאדרבה יש הוכחה שטועה גם בט"ע שבגופו משום זה דמעיד גם על צורתו. אבל בזה יש למעט בפלוג' דאף שמעיד עליו בהכרה לאחר ג"י על ט"ע שבגופו וצורתו עכ"פ גם להרמב"ם תהי' יוצאת מא"ת. דכל זה אינו אלא משום דאחמירו בת"ע:

ומעתה נראה לפ"ז דיש מקום להקל בנ"ד אף שבנ"ד סתמו הדברים שהכירו אותו ולא ביארו במה כיון שביארנו דלר"ת הא דאין מעידין אחר ג"י הוא משום שמשתנה רק הפ"פ אבל ט"ע שבגופו ודאי אין משתנה אחר ג"י. א"כ למה לן לחוש שעל ט"ע שבפניו הכירוהו ועל ט"ע שבגופו לא הכירוהו הרי ט"ע שבגופו ודאי אין משתנה אפי' אחר כמה ימים. אלא שיש לחוש להיפך דלמא מה שהכירו אותו הוא רק בט"ע שבגופו אבל בט"ע שבפניו לא הכירו אותו משום שזה משתנה מ"מ הרי באמת דעת ר"ת דט"ע שבגופו לחוד מועיל בלא ט"ע שבפניו לל"ק וכמו שביארתי שע"ז לא מצינו לחז"ל שהחמירו לחלק בין נחלה לע"א. ואפי' אם נאמר שר"ת יחיד בדבר זה וגם הרא"ש והטור שהסכימו עמו אינו אלא דוקא בהיכר ט"ע בגופו וצורתו וכמ"ש הח"מ בסעי' כ"ח. מ"מ הרי ביארנו דגם הרא"ש והטור דסברי בזה כר"ת ע"כ סברי כל"ק. ומה שנאמר שאין מועיל ט"ע שבגופו הוא משום דאחמרו בת"ע. אבל מא"ת יצאה בזה. ואפי' להרמב"ם דחולק על ב' הדינים של ר"ת מ"מ כיון דגם הוא סובר כל"ק גם הוא מודה דעכ"פ מא"ת יצאה בט"ע שבגופו לחוד כמו דמועיל ט"ע שבגוף לענין נחלה. וגם חששא דמשתנה ט"ע שבגוף לאחר ג"י. גם זה לא נשוה להרמב"ם חולק על מה שכתב ר"ת בפשיטות דהחוש מעיד שאין משתנה לאחר כמה ימים. אלא שמ"מ אין מועיל מדרבנן לאחר ג' ימים כיון דמוכרח להעיד מדרבנן גם על ט"ע שבפניו ובזה יש לחוש שמשתנה ממילא אם משתנה ע"כ הוא טועה גם בהט"ע שבגופו ובלא"ה הרי כל עיקר החששא דאחר ג"י אינו אלא חששא דרבנן לדעת ר"ת ורא"ש וטור וכן הוא דעת ריטב"א וכן נראה דעת הרמב"ם. א"כ אפי' אם נאמר דמה שאמרו סתמא שהכירוהו אינו אלא על ט"ע שבגופו שזה אינו משתנה אפי' אחר כמה ימים. מ"מ כיון דלרוב הפוסקים שפסקו כל"ק וכמו שכתב העבוה"ג יצאה בזה מא"ת. א"כ כבר הסכימו האחרו' ובראשם הגאון בנו"ב דהיכא דיצאה מא"ת לא חיישינן עוד לחששא דשאלה וא"כ יש כאן מקום להקל על הסי' דהלייביל שהוא בבית יד אחד. וגם על הבית יד הנשאר צמצמה מקום הטלאי סמוך לכתפו שזה י"ל דהוי סי' מובהק על הבגד. אלא שמשום החששא דשאלה אין זה סי' על המת. וכיון שכאן יצאה עכ"פ מא"ת במה שאמרו שהכירו אותו בזה שוב לא חיישינן לשאלה:

וראיתי בספר מראות הצובאות סעי' כ"ח שכתב דאף למה שכתב הב"י דאין מועיל לר"ת אלא אם מעיד על ט"ע שבגופו וצורתו דייקא שניהם יחד מכל מקום אם העיד העד בסתמא שהכירו והלך לו או בעמפ"ע אפי' להפוסקים דסוברים דאין להקל יותר בעמפ"ע. מ"מ כאן יש להקל כיון שבכלל דבריו שהכירו י"ל דהוא על ט"ע של גופו וצורתו. מה"ת לחוש שלא הכירו אלא ע"י ט"ע שבפרצוף לבד ע"ש. ולענ"ד אף שזה ודאי אין לחוש שמא הכירו בט"ע בפ"פ לחוד. אבל לחוש שמא הכירו בט"ע שבגופו לחוד ודאי יש לחוש כיון דטביעת עין שבגופו אין משתנה אפי' לאחר כמה ימים ופ"פ משתנה למה שאמרו חז"ל א"כ מסתמא מה שהכירו הוא ע"י ט"ע שבגופו לחוד. ולא נחליט נגד סתמא של דברי חז"ל שפ"פ משתנה ואינו ניכר לאחר ג"י. וא"כ בזה שמעיד על ט"ע שבגוף לחוד הוי ר"ת יחיד בדבר. ולדעת רא"ש וטור בעינן דוקא שמעיד על שניהם יחד ט"ע שבגופו וצורתו וסתמא איננו כפירושו. אלא שמ"מ לענין א"ת ודאי לרוב פוסקים מועיל אף ט"ע שבגוף לחוד וממילא לא חיישינן עוד לשאלה. אלא שמ"מ כיון שהעדים הם בעיר נכון הדבר לחקור במה הכירו אותו. וכמ"ש המ"מ והובא בש"ע.

עוד יש כאן היתר שכתב העבוה"ג בסי' ע"ב שכיון שיש ט"ע של אחר ג"י וגם המלבושים בזה מצרפינן הט"ע גרוע עם היכר המלבושים דודאי לומר שבעלה של זו השאיל המלבושים לזה שנמצא. וגם לומר שנשתנה זה שנמצא שיהיו פניו דומין לשל בעלה אין זה אלא דבר נסיי עיין שם שהאריך. ואף שכאן לא הכירה האשה המלבושים בט"ע רק מה שאמרה סימנים ובסימני' יש לחוש לדלמא איתרמי. וא"כ שוב אין כאן רק חששא חדא דלמא איתרמי שנדמה זה לבעלה וגם איתרמי שיש לו בגד עם טלאי כמו לבעלה. ודוקא לענין טבועת עין במלבושים שאין לנו אלא לומר חששא דשאלה. וגם לומר שזה שהשאיל לו נשתנה פניו ואיתרמי שיהיה נדמה לשל בעלה. שע"ז כתב העבוה"ג שרחוק לומר כן משום דמוכרח לומר כאן ב' חששו'. שאלה ושמא אתרמי שזה שהשאיל לו נדמה פניו בהשתנות לשל בעלה. אבל אם אין לנו לומר רק חששא אחת שמא אתרמי בזה י"ל דגם להעבוה"ג יש לחוש לשמא איתרמי בכל גוני שהי' לו בגד כמו של בעלה וגם נשתנה פניו לשל בעלה. אבל כבר כתבתי דכאן י"ל דהוי כמו סי' מובהק על הבגד שבזה לא חיישינן לשמא איתרמי בגד לזה כמו של בעלה חדא משום דצמצמה המקום של הטלאי סמוך לכתפו. ואפי' אם נאמר דאין זה דומה אלא לנקב בצד תיבה פלונית. עכ"פ הוי זה סי' אמצעי. ומה שלא הי' לבוש רק בגד עם בית יד אחד והשני היה נקרע ממנו. לדעתי הוי ג"כ סי' אמצעי עכ"פ וא"כ הוי ב' ס"א על הבגד שנעשה לסי' מובהק ביותר וכיון שאין כאן חששא על הבגד לשמא איתרמי רק חששא דשאלה א"כ איכא כאן גם היתר של העבוה"ג. ומ"מ נכון שאם המלבושים עודן בנמצא תכיר אותם האשה בט"ע אם אפשר ועכ"פ לדמות הבית יד שנשאר בביתה להלייביל ובית יד הב' אם עוד הלייביל בנמצא אתם:

והנה כל דברי אינן אלא להלכה לענין היתר האשה להנשא עד שיסכימו ע"ז עוד שני גדולים. אך לענין היתר לומר קדיש לתיקון נשמתו במנין בביתו. בזה מועיל גם אם אחד בלבד נותן היתר. כמבואר בס' כנס"י:

עוד יש היתר ע"פ הטלית שנמצא אפי' אם לא הי' סמוך. על פי זה שתפסו אחרונים דציצית לא חיישינן לשאלה. וא"כ מוכח עכ"פ דבעלה של זו הי' בזה הדרך. ואפי' אם ניחוש לאבדה. עכ"פ כאן שזה הי' ודאי ע"ז הדרך ואחר הוי ספק א"כ איכא בזה היתר של מהרי"ו סי' ע"ט דאין ספק מוציא מידי ודאי. אלא שבש"ש כתב דאין היתר של מהרי"ו אלא באין שיירות מצויות בדרך זה. ובתשובה אחת הארכתי הרבה בדברי מהרי"ו. אולם בכאן נראה לפי השאלה דבדרך שנמצא אין שיירות מצויות. ואם כן איכא גם היתר של המהרי"ו בזה. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה