אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן מה

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן מה

סימן מד

הנה אחרי כן נגבה בטשערקאס עוד גב"ע מחדש מפי אחיו של המנוח. ושלחו כל הגב"ע לפני הגאון מלבוב שליט"א ויצא הדבר בהיתר מלפניו וחזרו הב"ד מטשערקאס ושלחו כל הדברים לפני שאסכים גם אנכי להתיר. לגמור את אשר התחלתי לעשות. ואחרי אשר ידעתי כי לא בי תלוי הדבר אחרי אשר כבר יצאה בהיתר מפי הגאון מלבוב אשר בית ישראל נשען עליו ואין אנו צריכים לדקדק אחר ב"ד הגדול. רק למלאות דבריו אמרתי לעיין עוד בהגב"ע והיתרים של האשה הנ"ל. ומה' החונן דעת אשאל עזר ודעה לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה:

והנה בעיוני בהגב"ע ראיתי הגב"ע הג' אשר לא היה לפני אז והוגבה מפי אחיו של המנוח הר' מרדכי אשר הי' נתפח וגם רימה היה בו. ובלתי אפשרי להכירו בפניו רק במצחו הכיר אותו בט"ע שהוא אחיו. ובזה נפלו כל צדדי ההיתר שהתחלתי לצרף הטב"ע עם המלבושים. כיון דכאן לא הי' הכרה כלל דאין מעידין אלא בפרצוף פנים עם החוטם. וגם אפילו לר"ת שבגופו שלם מעידין עליו אפי' בלא פ"פ. היינו היכא שהכירו בגופו אבל כאן שלא הי' ההכרה רק בפדחתו לא הוי היכר כלל. וא"כ נפל גם ההיתר שכתבתי לצרף דעת ר"ת לס"ס וכמ"ש בהיתר שלי כיון דכאן לא הי' הכרה כלל שיוכל להעיד עליו גם לשיטת ר"ת. ומה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה:

אך לענ"ד הנה יהי' זה הדבר למעליותא. ואען ואומר הנה הדין דמשנה דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים קאי על הדין המבואר במשנה מקודם דאין מעידין אלא בפ"פ עם החוטם ולשיטת רש"י ושאר פוסקים הוא אפי' גופו שלם לא הוי הכרה רק בפ"פ עם החוטם ולר"ת מיירי דאין כאן רק הפ"פ עם החוטם. וע"ז קאי זה הדין דאין מעידין. דאף שיש כאן הפ"פ עם החוטם אין מעידין אלא עד ג' ימים. ועיי' במהרשד"ם סי' נ"ד ומה שדחק שם לשיטת ר"ת דהא דאין מעידין קאי לשיטתו על הדיוקא. דאין מעידין אם ליכא רק הראש אלא בפרצוף פנים עם החוטם. הא אם נחבל בפ"פ אין מעידין. וע"ז קאמר הא דאין מעידין אם נחבל. היינו אחר ג' ימים. אבל בתוך ג' ימים מעידין וע"ש. וצ"ע מד' המרדכי שהביא הב"י בד"ה אין מעידין שפירש בשם ר"ת להדיא דההיא בבא קאי על הא דלעיל מינה דאין מעידין אלא בפ"פ עם החוטם. ומיירי דאין שם רק הפ"פ. וע"ז קאי הבבא דאין מעידין בזה אחר ג' ימים. אבל היכא דאית לי' שפתים וסנטר מעידין עליו אחר כמה ימים אם מכירין אותו עכ"פ. הרי גם לשיטת ר"ת קאי הך בבא על הא דלעיל מינה ולכל אחד כשיטתו במה שמפרש הרישא ע"ז קאי הסיפא דבכה"ג אין מעידין אחר ג' ימים. והיינו משום שהמת נשתנה אחר ג' ימים:

ומעתה נאמר דודאי אין הכרח לומר דאחר ג' ימים משתנה הפדחת והפ"פ והחוטם. אלא כיון שאחד מהן משתנה ממילא שוב אין כאן הכרה. ומה"ט אמרו כיון שהצר בו להעיד דוקא בשלשתן לכ"א כשיטתו הנה זה דוקא בתוך ג' דאחר ג' אין כאן הכרה בשלשתן. וכן נראה להדיא מלשון הרמב"ם פי"ג מה"ג הלכ"א וז"ל מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופ"פ קיימים והכירוהו בהן שהוא פלוני מעידין עליו וכו' בד"א שראוהו בתוך ג' וכו' אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפ"פ משתנה עכ"ל. משמע דקאי על הפ"פ שהזכיר לעיל שצריך להכירו חוץ מן הפדחת והחוטם. ואחר ג' פ"פ משתנה ושוב אין כאן הכרה בשלשתן. דאל"כ לא הי' צריך לומר רק שאחר ג' משתנה. ונדע שמשתנים אלו השלשה שהזכיר שבהן עיקר העדות אף שגופו שלם וכמו שמוכח מלשונו שסובר כשיטת רש"י וכמ"ש המהרשד"ם שם. אלא ודאי נראה מלשונו שאחר ג' הפ"פ משתנה אף שהפדחת וחוטם אין משתנים ומ"מ שוב ליכא הכרה בשלשתן. ונראה דיצא לו להרמב"ם זה דהפ"פ הוא משתנה. מהגי' שהביא הילקוט המדרש במלכים גבי אבי'. ור' אסי אמר ע"י שהושיב עליהם שומרים ג' ימים עד שנתקלקלה צורת פניהם כדכתיב הכרת פניהם ותמן תנינא אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם עד ג' ימים עכ"ל הילקוט והנה רש"י כאן ביבמות ובבכורות (דף מ"ו) כתב לפרש הא דמביא לראי' מהא דהכרת פניהם הוא בפ"פ דוקא. והראי' מזה דאין הכרה בשאר הגוף רק בפרצוף פנים. ועי' תוס' כאן ובבכורות דהקשו על רש"י. עכ"פ לרש"י הכרת פניהם קאי על הפ"פ. וא"כ כאן שמביא על זה דנתקלקל צורת הפנים אתר ג' ימים מקרא זה מוכח דאחר ג' ימים הפ"פ הוא משתנה. וליכא הכרת פניהם כיון דליכא הכרה בשלשתן דהפ"פ משתנה. ומשמע דע"ז הביא ראיה מהמשנה דבעינן שלשתן ובעינן ג' ימים ואחר ג' ימים לא ניכר בשלשתן. וע"כ דסובר דזו הגזרה הי' גם בימי אבי'. ועוד אפשר דזה המ"ד סובר כל"ב בבכורות דבלא פ"פ אין מעידין מה"ת. ולכך הביא ראי' מהמשנה דסובר דכ"ז הוא מה"ת. עכ"פ יהי' מוכח מזה דרק הפ"פ משתנה לאחר ג' ימים ואין היכר בשלשתם וה"ה אם נאמר דגזרה מדרבנן הוא מ"מ שפיר ג"כ הוי הטעם משום דאין היכר בשלשתן כיון דהפ"פ משתנה:

ומעתה נוכל לומר דאף דלהסוברים דאחר ג' ימים אין מעידין מה"ת משום זה דנשתנה. ולמ"ש דרק הפ"פ משתנה אבל הפדחת יוכל להיות דלא נשתנה. א"כ הא מה"ת סגי בפדחת לחוד לחד לישנא בבכורות שם. אבל באמת י"ל דדוקא היכא דמעיד רק על הפדחת שפיר מועיל מה"ת. אבל כאן דבא ומעיד על שלשתן דהכירו שהוא פלוני דבאין מעיד על שלשתן אין מועיל עדותם כלום. וכיון דמעיד בשלשתן שהכיר בהן שהוא פלוני ואחר ג' ימים הנה הפ"פ ודאי משתנה. וא"כ אנו רואין דהיא טועה בהכרה. שהרי הוא הכירו גם בהפ"פ. וכיון שכן שוב אין נאמן מה"ת גם על מה שמעיד שהכיר בפדחת. דע"כ הוא טועה בהכרה. ובסברא זו הנה אפשר לומר דאף דבודאי אחר ג' ימים אין מעידין מה"ת. אבל בס' ג"י שפיר יש להקל. דבודאי אחר ג"י אנו רואין שטועה גם בהכרת פדחת משום זה שמעיד על שלשתן. אבל בס' ג"י הנה אדרבה נאמר דכיון דהוא אומר דהכיר הפדחת להדי' דזה הוא הכרה טובה מה"ת למה נשוה אותו לטועה בהכרה משום זה שטועה בהכרת פ"פ. אדרבה נאמר דגם שם אינו טועה. שהמת הוא בתוך ג"י ולא נשתנה כלל הפ"פ. ומה"ט אף מדרבנן מועיל כיון דאיכא הכרת שלשתן. אך באמת אותן הסוברים בס' ג"י אין להקל נראה דהוא משום דסברי כהל"ב בהא דבכורות דיכיר לחוד והכרה לחוד. וא"כ גם מה"ת לא הוי הכרה כלל בהפדחת לחוד. ומוכרח כן דהא הריב"ש הוכיח כן דכל מה דתני במתניתין אין מעידין. היינו שבלא זה לא הוי עדות כלל מה"ת ואם נשאת תצא. וכמו שהאריך בסי' שע"ג. וא"כ גם מה דתני אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם הוא ג"כ בכלל זה דבלא פ"פ עם החוטם לא הוי עדות כלל מה"ת. והרי הוא מוכרח דהוא רק להל"ב שם אבל להל"ק לא הוי רק מדרבנן דאחמרו בת"ע. וכיון שהם סוברים דפדחת לא הוי הכרה מן התורה מה"ט בס' ג"י הוי ס' מה"ת. דהא בלא פ"פ אמרי' באמת שלא הכירו כלום ובהפ"פ אנו מסופקים שמא הוא אחר ג"י ונשתנה:

אבל הרמב"ם וטוש"ע נראה דסוברים כהל"ק מטעם הוכחה זו עצמה דבפ"י מהל' נחלות ובטוש"ע ח"מ סי' רפ"ד כתבו וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה או שנהרג ולא הכירו פניו כו' שלא החמירו בדברים אלא מפני איסור כרת. הרי להדי' דהם סוברים דכל מה שנשנה במשנה הוא רק מדרבנן ומשום חומרא דא"א. א"כ גם הרישא בכלל זה דהוא רק מדרבנן. וכן ראיתי בספר מים קדושים בהתשו' שבסוף הביא בשם עבודת הגרשוני שכ' וז"ל ואף דבבכורות תי' יכיר לחוד והכרת פנים לחוד. הפוסקים תפסו עיקר כהל"ק שם. וכן הוא במהר"ם פדווא עכ"ל. והגאון הנ"ל הקשה עליהם מאין יצא להם מהפוס' שתפסו כל"ק. ולפענ"ד הנה מוכח ממ"ש משום דתפסו דכל מה דתני במשנה הוא רק חומרא מדרבנן. וא"כ גם הרישא הוא רק חומרא מדרבנן. ולפ"ז שפיר י"ל הסברא שכתבתי דבודאי אחר ג"י כשבא ומעיד על שלשתן אינו נאמן מה"ת. ואעפ"כ הוא בכלל השנוי במשנה דהוא רק משום חומר א"כ מדרבנן. משום דדין זה תלוי בהדין הקודם שהצריכו להעיד בשלשתן משום חומר' בת"ע אבל אם מעיד רק בפדחת דהוי הכרה מה"ת בזה נראה דגם אחר ג"י יכול להעיד וכמשמעות דברי הרמב"ם דרק הפ"פ משתנה אחר ג"י. ואף אם מעיד בסתם שהכיר. אם אין אנו יודעים בודאי שהכיר בשלשתן אמרינן מסתמא הכירו רק בפדחת דהפ"פ משתנה. כיון שהוא אומר שהכירו לא אמרינן דטעה בהכרה אלא שהכירו באמת רק בפדחת. וא"כ הרי מה"ת שפיר מעידין לפ"ז לאחר ג' ימים:

ובמה שכתבתי יתיישב קושי' אחת. דהנה הריב"ש הוכיח דכל מה דתני אין מעידין היינו דלא הוי עדות. דאם נאמר דהא דאין מעידין על המגויד הוא רק חששא דרבנן. דא"כ איך מקשינן בגמ' ומי מצית לאוקמי כרשב"א וכו'. ואי אין מעידין על המגויד הוא רק חששא דרבנן לחוש לכתחילה. אבל אם נשאת ל"ת. מאי מקשה דשאני היכא שטבע במשאל"ס ואין אסורה אלא לכתחלה מדרבנן. ומשו"ה כיון שמצד אחד נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה התירוה לינשא לכתחלה ולא חששו לחשש דיכול לכוות ולחיות באיסורא דרבנן. אלא ש"מ דרשב"א דינא דאורייתא קאמר עכ"ל ע"ש. והוא לכאור' הוכחה גדולה וקושי' לדעת הרמב"ם וש"פ דסברי דהוא רק חששא דרבנן. ואמרתי לתרץ דהנה הרשב"א כ' על האי מעשה דעסי' דמסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו לים דאל"כ אמרינן דהרגל מאדם אחר הוא אלא שהרמב"ם כתב השליכוהו לים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר וכו'. ושמא בשלא נתעלם מן העין עד שהעלו רגלו בידם קאמר ע"כ לשון הרשב"א וע"ש. ומעתה לפ"ז ע"כ מיירי בלא שהה עליו עד כדי שתצא נפשו. דאם שהו עליו עד כשת"נ אף מארכובה ולמטה מותרת להנשא דהא כיון שלא נתעלם מן העין עד שיעור זה ודאי אין חילוק בין משאל"ס למשיל"ס. דבזה האופן לא נוכל לחוש שמא יצא ממקום אחר. וכן מצאתי להדי' אצלי בהג' הגאון מהר"פ בעל הפלאה על ס' פמ"א ח"א סי' ל"ג דכל שלא נתעלם מן העין הוי כמשיל"ס. ואף לדברי הרשב"א שקשרוהו ברגלו נראה ג"כ דאם שהו כדי שת"נ לא שייך החששא שמא יצא ממק"א דאף שאח"כ העלו רק רגלו היינו בעת שרצו להעלותו נשמטה רגלו. אבל קודם ודאי לא נשמט ויצא ממקום אחר. אבל עכ"פ להרמב"ם כפימ"ש הרשב"א ודאי מיירי המשנה בלא שהו עליו כדי שת"נ א"כ לא יצאה כלל מא"ת דע"כ מיירי בלא שהו עליו דאל"כ אין חילוק בין למעלה מן הארכובה או למטה [ובתשו' אחרת כתבתי ליישב קושי' זו על הרמב"ם ע"פ חידוש הרשב"א דלפי פי' שם בגמ' בהא דמגויד ל"ק כלל וע"ש] אלא שלכאורה קושי' הריב"ש יוקשה ג"כ בהא דהביאו ראי' בגמ' דריב"ב לקולא פליג דאל"כ רבא דעביד דלא כמאן. ומאי ראי' הוא דהתם כבר יצאה מא"ת ולכך לא חששו עוד לחששא זו דאין מעידין אחר ג' ימים כיון שהוא רק חששא דרבנן. אך נראה דודאי אף אם נאמר דמה"ת מעידין על הפדחת לחוד. ורק מדרבנן הצריכו שלשתן ולא נסמוך על פדחת לחוד הנה במשאל"ס אף שכבר יצאה מא"ת מ"מ גם בזה ודאי נצרך שלשתן ולא נסמוך על פדחת לחוד. דהא הטעם שבעינן שלשתן מדרבנן. משום דבל"ז חיישינן שטועה בהכרה ואומר בדדמי ובחשש בדדמי יש לחוש במים יותר. ואדרבה הא רבא בעצמו קאמר לעיל (דף קט"ו ע"ב) התם קאמרי סימנים. ועי' בתוס' שם ד"ה וקאמרי דכתבו ושמא איירי כשנשחתה צורת פניהם שאכלום כוורי ולא נשאר רק השנוי במשנה לקמן ע"ש. הרי אף דנשאר פ"פ עם החוטם הצריכו עוד סימנים ולא סמכו על טב"ע לחוד. והיינו משום דבמים יש לחוש יותר שטועה בהכרה וא"כ ודאי רבא דהתיר כאן ע"פ דשושבינא ע"כ הכירו בשלשתן. ומה"ט מקשה מג' ימים דבזה הטעם שהמת נתפח ונשתנה. ואם נאמר דריב"ב לחומרא פליג אין שום מקום שלא ישתנה אחר ג' ימים. ואם כן איך התיר רבא. וא"ל דהקיל רבא בזה כיון דכבר יצאה מא"ת. דז"א דהא דאחר ג"י המת משתנה בפ"פ הוא ג"כ מה"ת. אלא שכיון שמה"ת סגי בפדחת לחוד ממילא מותר להעיד גם אחר ג"י. אבל כאן שודאי לא התיר רבא בפדחת לחוד וכמו שמוכח לעיל מדברי רבא עצמו דאדרבה חמיר לי' ומצריך סימנים א"כ שוב כשמעיד על שלשתן הוי חששא דאין מעידי' חששא מה"ת דמוכח דטעה בהכרה. וגם במשא"ל סוף אין להתיר כלל:

ובמה שכתבתי נלע"ד לפרש דברי הנמ"י שכתב לענין ספק ג"י וז"ל והריטב"א כתב דמסתברא הכא לקולא כיון שאין נראה שום שינוי פנים. ושמא נתפח חששא דרבנן הוא עכ"ל. ולכאור' פי' דבריו דאף אחר ג"י שאין רואין שום שינוי הוא רק חששא דרבנן שמא נתפח. ומה"ט יש להקל בס' ג"י אך לענ"ד ק' דע"כ הא דמספקינן אם הוא בתוך ג"י היינו דאז ודאי לא נשתנה או שמא לאחר ג"י ונתפח ונשתנה. ולמה אלים כאן הס' להקל יותר מודאי אחר ג"י דאף דהוא גם בזה רק ספק שמא נתפח מ"מ איכא חששא דרבנן והיינו ע"כ משום חזקת א"א. וא"כ כאן נמי שמספקי' אם הוא בתוך ג"י עיקר הספק הוא רק שמא נתפח אלא דאם נתפח ע"כ הוא אחר ג"י דבתוך ג' ימים לא חיישינן שנתפח. וא"כ כאן הספק שמא בתוך ג"י ולא נתפח ושמא נתפח והוא לאחר ג"י. וא"כ גם כאן משום חזקת א"א ניחוש שנתפח. וע"כ ממילא הוא לאחר ג"י:

אלא נראה לפענ"ד לפרש ע"פ מה שכתבתי דבס' ג"י כיון שמה"ת הוי הכרת פדחת לחוד הכרה טובה רק שנבוא לומר שטעה בהכרה כיון שאומר שהכיר הפ"פ ג"כ. אדרבה כיון שאין אנו רואין שום שינוי פנים לא נתלה דטעה בהכרה כלל. אלא אדרבה נאמר דהוא בתוך ג"י ולא נשתנה הפ"פ. וע"ז קאמר דשמא נתפח חששא דרבנן הוא כיון שמה"ת סגי בהכרת פדחת לחוד. וא"כ בס' ג"י אמרינן דלא נתפח ולא נשתנה גם הפ"פ. ולא שייך כאן לאסור משום חזקת א"א אפי' בס' דרבנן דאדרבה משום זה דמה"ת הוי הכרה אמרינן דגם הפ"פ לא נשתנה ויצאה מחזקת א"א אפי' מדרבנן:

והנה לכאורה למה שהבאתי גי' הילקוט במדרש דמביא ראיה על ג"י שהושיב שומרים מהכרת פניהם. א"כ למ"ש התוס' הפי' של הכרת פניהם דהוא קאי על המצח שהוא הוי הכרה של פנים. א"כ מוכח דאחר ג"י המצח משתנה. אך באמת לדברי התוס' מבואר דהי' גי' אחרת לפניהם במדרש דקאי על חוטם וכמו שהוא הגי' לפנינו. ואין ראיה מזה דסברי התוס' דדוקא המצח משתנה. אלא שאם נאמר שהפ"פ משתנה שוב ממילא לא נוכל להעיד פחות משלשתן וכמ"ש:

ומעתה הנה לכאורה בשאלתינו למ"ש הנה יהי' תלוי זה בהדעות דחולקין בספק ג' ימים. דלהרמב"ם שכתבתי שסובר כהל"ק דבכורות בכאן יצאה האשה מא"ת במה שהכיר המצח לחוד דכיון שאינו מעיד רק שהכיר המצח בזה לא נשוה אותו לטועה ולא הוי נגד מה שאמרו חז"ל דאחר ג' ימים משתנה. דמ"מ שפיר יכול להיות דאותו מקצת לא נשתנה וכמ"ש. ובפרט למ"ש משמעות לשון הרמב"ם דרק הפ"פ הוא משתנה. אבל להריב"ש ושיטתו דסוברין ס' מה"ת לחומרא בזה והמשנה איירי במה"ת. וכתבנו דמוכח דהם פוסקים כל"ב שם. א"כ אף אם הכיר המצח ונאמר שלא נשתנה לא יצאה בזה מא"ת:

אך מו"מ לל"ב הנה אכתי כיון דלפ"ז ודאי אין לנו הכרח לומר שאחר ג"י המצח משתנה. ורק היכא דהפ"פ נחסר ממילא אין היכר בט"ע מה"ת. אבל מ"מ שפיר י"ל דזה משום דהכרת המצח הוי כמו כלים שלא שבעתן העין. דה"נ במה שראה אותו בחיים הרי ראה אותו בשלשתן ביחד המצח עם פ"פ וחוטם וא"כ להכיר בט"ע במצח בלא פ"פ וחוטם מיקרי זה לא שבעתן עין. דהרי לא ראה אותו מעולם במצח לבדו בלא האחרים שעמו. ובזה הרי גם באבדה סובר רשב"א דאין מועיל ט"ע בכלי אנפורי' וכתב הרשב"א דאפי' לת"ח אין מועיל אף דלא חשדינן שמשקר מ"מ יש לחוש שטועה ואומר בדדמי ומה"ט אין מועיל מה"ת לל"ב בפדחת לחוד. ואפשר דבזה תלוי הפלוג' בין ל"ק לל"ב בבכורות שם. דאם נאמר דמועיל ט"ע גם בכלים שלא שבעתן העין כמו להת"ק בב"מ שם. ודאי מועיל ט"ע בפדחת לחוד. וע"כ אמר בלישנא קמא דהטעם דבת"ע אחמרו רבנן. ולרשב"א דאין מועיל ט"ע כזה גם באבדה ע"כ אין מועיל מכ"ש בע"א ט"ע בפדחת לחוד. וזה דוקא בהי' הפדחת ונחסרו הפ"פ והחוטם. דאז הפדחת כה"ג כמו כלים שלא שבעתן העין. אבל בשאלתינו שכל הפ"פ הי' שלם כמו בחיים אלא שהי' הפנים נתפח א"כ גם מה שאומר שהכירו במצח לחוד עכ"פ י"ל דהוי קצת כמו כלים ששבעתן העין דהוי ט"ע גמור דהרי כמו שהי' בחיים ודאי שבעתן העין. וכאן נמי הוא שלם כמו שהי' בחיים. ואף שהפנים הי' נתפח ולא הכירו בפנים. אבל מ"מ לענין המצח י"ל דגם להריב"ש מיקרי זה ט"ע מה"ת. ורק מ"מ מחמת זה דבעינן שיהי' הכרה בהג' הוי ט"ע גרוע כמו אחר ג"י דהוי ט"ע גרוע משום שמא נתפח אחד מהן:

ומעתה לפ"ז חזר ההיתר שכתבתי בתשובתי הראשונה דלהעבוה"ג שמתיר בט"ע גרוע אחר ג"י בצירוף הבגדים יש להתיר בנ"ד. וכאן עדיף דשם הקשיתי על סברת עבוה"ג שאין זה דמיון להא דשאלה דיחיד דהוי חששא דשאלה רק על אדם פרטי. אבל בזה חששא דשאלה הוא על רבים ואח"כ גרמה ההשתנות לפניו של זה שההשתנות יוכל לגרום לדמות לפניו של זה כמו לשל אחר ואין זה שייכות לעצם חששא דשאלה. אבל כאן שאנו אומרים שהמצח לא נשתנה ורק שהוא ט"ע גרוע אבל עכ"פ צריכין אנו לומר בעצם חששא דשאלה שישאל לאיש כזה שיהי' ט"ע במצחו כמו של בעלה וכ"ש לל"ק שכבר ודאי יצאה מא"ת בהיכר פדחת לחוד. דבזה לכמה אחרונים לא חיישינן לשאלה בדרבנן וכ"ש שאלת כל הבגדים. וכבר כתב העבוה"ג דרוב פוסקים תופסים עיקר כל"ק. והנה העבוה"ג הביא שם ממהריב"ל שמהריב"ל הביא ראי' לצרף ט"ע גרוע עם סי' כלים מהא דפרק כה"ג דתנן מנא בחפיסא או בדלוסקמא אם מכירו כשר. ופי' רמב"ם וא"ז דהיינו שניהם ביחד דוקא ט"ע בגט וסי' בכלי הרי דאף דכל אחד בפ"ע אין מועיל מ"מ בצירוף יחד מועיל ע"ש. והנה התוס' כתבו דגט מיקרי מכלים שלא שבעתן העין. ומ"מ מועיל ט"ע גרוע כזה בצירוף סימן כלי. וע"כ הא דפדחת אין מועיל אע"פ שיש סימן בגופו ובכליו. משום דזה לא מיקרי הכרה כלל. וכמ"ש העבוה"ג שם. והיינו משום זה שהרי מעולם לא ראה אותו בחיים כמו שהוא עתה שנחסר הפ"פ והחוטם. אבל כמו בנ"ד שהוא שלם ורואה אותו כמו בחיים אלא מחמת שנתפח הפנים לא הכיר רק הפדחת. בזה י"ל ודאי דעכ"פ לא גרע מכלי' שלא שבעתן העין דאינו אלא ט"ע גרוע כמו בגט ובצירוף סי' כלי מועיל. והגם שהמהריב"ל כתב שם דאכתי אין ברור לו זה שיועיל צירוף ט"ע גרוע עם סי' כלים מחמת שבהא דפ' כה"ג כתבו רש"י והרא"ש לפרש המשנה דאו או קאמר מ"מ כבר כתבתי דרוב הפוסקים תפסו כל"ק דבכורות ובזה י"ל דלרש"י ורא"ש דאין מועיל צירוף ט"ע גרוע אפי' בצירוף כלים. יש לומר דסברי דפדחת לחוד הוי ט"ע גמור שיצאה מא"ת. ולאותן הסוברים כל"ב דפדחת לחוד לא הוי הכרה מה"ת כלל. י"ל דסברי כרמב"ם וא"ז דט"ע גרוע מועיל בצירוף סי'. וכאן כיון שהוא רואה אותו כמו שראה אותו בחיים ומ"מ מכיר בט"ע הפדחת. י"ל דלא גרע מט"ע גרוע דמועיל בצירוף סי' כלים. ובאמת לולא שהאשה הזאת כבר יצאה בהתירה מהגאון הגדול אב"ד דק"ק לבוב לא הייתי סומך ע"ז לחדש דבר מה שלא נמצא בראשונים מזה. אבל כיון שכבר יצאה האשה הזאת בהיתר מב"ד של הגאון. ואין אנו צריכין רק למלא דבריו. נלע"ד שמ"ש הוא טעמים נכונים לצרף אותן בהיתר האשה הזאת:

ושוב אחר איזו שנים שכתבתי זה נדפס תשובת פנ"י ח"ב ומצאתי שם בסי' נ"ח האריך שם לסמוך על ט"ע דחד אבר. וע"ש שכתב דהא דתנן אין מעידין על פדחת בלא פ"פ הינו כשבא להעיד על צורתו. אבל אם אומר שמכיר הפדחת לחוד לא מחמת הכרת צורתו אלא שזהו פדחתו נאמן. ושמחתי מאד שזכיתי לכוין לדבריו הק'. מיהו גם הוא סיים שם דלא מצא בראשונים לסמוך על זה:

והנה האמת אגיד דבהיתר של הגאון מלבוב כתב טעמו בהא דנכתב פרימעטיס בהפאס. ושוב הוי שאלה דיחיד שיהי' דומה לו בפרימעטיס. ודבר זה אינו נראה בעיני. דאף שיש בפרימעטים מדת ארכו. אבל ידוע שאינו בצמצום ומכוון. וא"כ כל הפרימעטיס הנהוגין לכתוב כולם הם סי' גרועים ואין בהם כלל אפי' סימן א' ובכה"ג לא התיר כלל הח"צ רק בהי' לו רושם דהוי עכ"פ סי' אמצעים ואפשר דדעת הגאון דהרבה ס"ג מצטרפים לס"א ויש לי בזה אריכות דברים במקום אחר. ומ"מ ודאי עוד הי' להגאון טעמים שלא ביאר אותם. גם בין שאלת כל בגדים יש גם ציצית דכתבו אחרונים דלא מושלי. וגם הפאס כתבו אחרונים דמקשו מכלים דלא מושלי. וכיון שכבר יצאה בהיתר מאת הגאון אין מזיזין אותה מהיתרה. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה