עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן מ
מכתבו מן מרחשון בענין שאלת עגונה הגיעני ר"ח כסליו ואשר כותב כי כבר שלח לפני השאלה הנני מודיע שלא קבלתי מענין זה עד כה. כי אם זאת כמדומה אשר קבלתי מכתב בקיץ שאלה אודות שו"ב שרוצים אנשים פרטים ללקחו. ולא רציתי להשיב בזה מכמה טעמים. אך בענין עגונה לא קבלתי מאומה. האומנם אם הייתי מקבל אז השאלה מעגונה לא ידעתי אם הייתי משיב בזה להלכה. יען כי רחוק אני עתה מלהשיב להלכה מחמת טרדותי, ורק עתה שלא יחשדני כי משליך אני את דבריו אחרי גוי ואין אני רוצה להביט בם. ע"כ מוכרח אני להשיב אך לא להלכה למעשה. כי אין אני רוצה שיסמכו עלי:
מתחלה נחקור בהסימנים בלא השאלה מה שהחליפה האשה הסי'. הנה האשה אמרה דגם ראשו משונה כי באחורי ראשו תלוי לו כמין ראש. כי מלפני ראשו צר וקצר ומאחורי ראשו רחב. הנה בבכורות פ"ז תנן ושראשו שקוע ושקיפס. ופי' הרמב"ם. במשנה, ובחיבורו פ"ח מהב"מ על שקיפס שראשו בולט מאחוריו אבל רש"י פי' על שקיפס שראשו חסר מאחור ואינו בולט כלל. ועל ראשו שקוע פי' רש"י שפניו הולך באלכסון. והרע"ב הביא ב' פי' על ראשו שקוע ובחד פי' הוא שאינו בולט מלפניו כלל. אבל על שקיפס נראה שהסכים לפי' רש"י. והנה לפי דבריו שהי' לו כמין ראש מאחוריו. וכן ראו במציאתו שהיה הראש משוך לאחוריו. נראה שהוא שקיפס האמור במשנה לפירוש הרמב"ם. אבל לפי' רש"י והרע"ב אין זה שקיפס האמור במשנה. אך לפי מה שאמרה כי מלפניו ראשו צר וקצר אכתי י"ל דהיינו ראשו שקוע לפי פי' הי"מ שהביא הרע"ב. אבל רש"י ורמב"ם פי' בראשו שקוע פי' אחרים. ועי' בהשגות הראב"ד שהשיג בסתמא על הרמב"ם שדבריו נגד הגמרא. וכתב הכ"מ דנראה שמפרש כרש"י ולכך השיג בזה על הרמב"ם. והנה כל הא דתנן שם היתר באדם הוא לאו משום מום פוסל אלא משום שאינו שוה לזרע אהרן. ולפ"ז מה שפירש הרמב"ם על שקיפוס הנה לדעת רש"י והרע"ב אינו פוסל כלל. דהרי לא תנן כלל בזה במשנה בין הפוסלין באדם וכמו שנראה מהשגת הראב"ד. וא"כ ע"כ דזה מיקרי שוה לזרע אהרן ואינו שינוי כלל. וכן על ראשו שקוע לפי פי' הי"מ שהביא הרע"ב הנה זה לפירוש הרמב"ם ורש"י אינו פוסל באדם. ומעתה לכאורה הנה בנ"ד יהי' בל"ז החקירה מה שהחליפה האשה סימן הציפורן מה שאינו בהנמצא. הנה ג"כ יהי' תלוי ההיתר שלה בפלוגתא. דהרי על סי' הבגדים אף שהי' עליהם ט"ע מ"מ הרי לדידן חוששין לשאלה. אך ביש אפי' ס"א בגוף הביא הב"ש דעת מהר"ל מפראג להתיר מצד ממ"נ. וכן הסכימו עמו הרבה אחרונים. ויש הרבה שחולקין גם בזה, עי' במהריב"ל. ולפ"ז לשיטת הרמב"ם שהיינו שקיפוס האמור במשנה. א"כ מיקרי זה שאינו שוה בזרע אהרן. וא"כ הוי עכ"פ סי' אמצעי. אבל לרש"י וראב"ד והרע"ב ע"כ מיקרי זה שוה לזרע אהרן ואינו פוסל כלל. וא"כ אינו אפי' ס"א ואין נשאר לפנינו רק טב"ע של הבגדים. דהרי הציפורן שנשחת אפי' לפי דברי אחיה הרי לא נמצא לפנינו. אף שאין כאן סתירה לדבריה כיון שנחסרו האצבעות הללו מן יד ימין וכמ"ש כת"ר. אבל עכ"פ לדון על הנמצא שזה בעלה אין כאן רק סי' הבגדים שהכירו בטב"ע. דמה שנראה השינוי בגודל הראש כמ"ש מעלתו הרי לרש"י וראב"ד והרע"ב נראה דאין זה שינוי כלל. ורק לשיטת הרמב"ם יש להתיר בזה עכ"פ בצירוף הט"ע מהבגדים:
אמנם לפי לשון מעלתו שכתב בזה"ל בגלגולת ראינו שהוא משונה משאר בנ"א היינו שהוא משוך לאחוריו וכמו חטוטרת בו מול ערפו. לפ"ז יש לומר דהיינו בעל חטוטרת דתנן במשנה שם. ובזה הי' אפשר לומר דגם רש"י ורע"ב לא פליגי בזה על מי שראשו בולט נגד ערפו דזה פוסל. אך שהם מכניסים זה בכלל בעלי חטוטרת דתנן שם. דהרי לחכמים פוסלים בזה אפי' בלי עצם. וא"כ גם בראשו מה שבולט מאחוריו הוא בכלל חטוטרת. ובזה יהי' מדוקדק מה דתנן בעלי חטוטרת אצל הפוסלין שבראש. ובזה ניחא השגת הראב"ד על הרמב"ם דמה שחשב מי שאמצע קדקדו וכו' היינו ראשו שקוע. ומי שאמצע קדקדו עולה היינו כילון ומי שפאת ראשו וכו' כמו מקבת היינו מקבן. ומי שראשו יוצא מאחוריו לשיטת הראב"ד היינו בעלי חטוטרת. ומי שראשו רחב וכו' היינו לפתן ונמצא חסר שקיפוס שלא חשב הרמב"ם. וגם בראשו שקוע לפי הגי' בגמ' הוא ראשו שקוע ופי' בגמ' דהיינו מלפניו ולפי' הרמב"ם אינו מלפניו רק באמצע. וזה שהשיג הראב"ד. גם מה שלא פרט אותן כדרך שפרטן בגמ' היינו מה דחסר שקיפוס. דעל קדימה ואיחור לחוד ודאי לא הקפיד הראב"ד בזה. עכ"פ נראה דגם לשיטת רש"י וראב"ד מה שראשו בולט מאחוריו הוא בכלל שאינו שוה לזרע אהרן ופוסל באדם אלא שאינו בכלל שקיפס רק בכלל בעלי חטוטרת. ולדעת הרמב"ם הא דבעלי חטוטרת קאי על גבו וכמו שחשב שם בהל' יו"ד. וא"כ קשה למה תני זה במשנה אצל הפוסלין שבראש. ולכך השיגו בזה על הרמב"ם. אבל עכ"פ לכ"ע הוי זה שינוי. וא"כ עכ"פ מיקרי זה ס"א. וא"כ הוי כאן היתר של המהר"ל ס"א בגוף בצירוף טב"ע שעל הבגדים:
ועתה נבוא למה שאמרה האשה בב"ד שבעירה שהי' אצלו ציפורן מקולקל בבוהן יד אחת. ואצל הנמצא ודאי לא הי' כן. ורק לפני מעלתו כשאמר לה שאצל הנמצא היו בוהני ידיו שלמים חזרה ואמרה שאפשר נתחלף לה באיזה אצבע אחר. ונתנה אמתלא לדבריה על מה שטעתה בדמיון כוזב:
והנה בתשו' אחת הארכתי בנידון כזה ואינה כעת לפני, והנה בתשו' מ"ב סי' ס"ג כתב וז"ל גם לא דמי לההוא דפז"ב זה אומר בדיוטה עליונה וזה אומר בדיוטה תחתונה שאם המקומות הם קרובים שיכולין לראות מזל"ז עדותן קיימת שאחד מהם טעה בין המקומות. דבין דיוטה עליונה לתחתונה לא דכירי אינשי. ולפ"ז כ"ש בנ"ד דאיכא למטעי טפי בין למעלה מן העין או למטה, דשאני הכא דמאן לימא לן דאלו הן הטועין שמעידין למעלה דלמא אלו הטועין שמעידין למטה ע"ש עכ"ל:
והנה באמת לכאורה קשה דדמיון זה דדיוטה עליונה לתחתונה שהביא לכאן אינו אלא לטעמא דריב"ש משום דלא מידכרי אינשי בזה. אבל למה שביאר הנמ"י הטעם כיון דיכולין לראות מזל"ז לא נחשב זה רק לבדיקות. עי' בב"י. א"כ מה שייך זה לכאן. הא גבי עדות היכר ע"י סימנים נחשב זה לחקירות דזה הוי מגוף הדבר. א"כ מה דמיון הוא לכאן. והרי מהנמ"י מוכח שם דאם באמת הי' זה בכלל חקירות הי' באמת עדותן בטילה אף שהיו מקומות קרובין. וע"כ לומר דהמ"ב בא להוציא אפי' לטעמא דהריב"ש אין להתיר בזה. אבל להנמ"י ממילא אין לדמות הא דעדות סימנים לדיוטה עליונה ותחתונה. אך עכ"פ הרי להנמ"י משמע דזה שפיר הוי הכחשה בין עליונה לתחתונה אלא שלא איכפת לן משום דמיקרי בדיקות וא"כ ע"כ לומר דלא עבידי למטעי בהא. דאל"כ אם נאמר דעבידי למטעי בהא ממילא ל"ק אפי' אם נחשוב לחקירות וכמו דתלינן בטעו בעיבורא דירחא אף שהוא בזמן שהוא מן החקירות וכיון שלהנמ"י עיקר הטעם משום דגבי ד"מ לא נחשב זה רק לבדיקות וכמו שהסביר הב"י. ע"כ דסובר דאין זה דרך למטעי בין עליונה לתחתונה. וכן הוא דעת הטור שהוצרך שיכולי' לראות מזה לזה וכמ"ש הב"י. וא"כ כמו כן בדינו של המ"ב בין למעלה מן העין או למטה י"ל דאין דרך למטעי ובאמת פוסל משום דהוי כחקירות. אבל בד"מ בין עליונה לתחתונה אין פוסל משום דהוי כבדיקות:
אך י"ל דהנמ"י והריב"ש לא פליגי בזה אם בכה"ג בין עליונה לתחתונה שייך לא מידכרי אינשי או לא. וגם הנמ"י והטור יהיו סוברים דשייך בזה לא מידכרי. ומ"מ הוצרך הנמ"י רק לטעמא דהוי כבדיקות. וי"ל דפליגי בזה אם בד"מ אם אחד אומר איני יודע בחקירות אם בטל העדית. ועי' בש"ך סי' ל"ג שהאריך בזה לומר דגם בד"מ בטל. והשתא אם לא נאמר הטעם בדיוטה עליונה לתחתונה דהוי כבדיקות מה מועיל דבזה לא דכירי אינשי. הא אף שאין מטעם זה הכחשה. עכ"פ הוי כא' אומר א"י. דכיון דתלינן שזה אינו עולה בזכרונו הרי אינו יודע בבירור וא"כ למה עדותן קיימת. ולכך הוצרך הטור לטעמא דבדיקות. אבל ריב"ש כתב הש"ך שם דסובר דבמקום שא"צ דו"ח אם אמר א"י אין מבטל העדות. וא"כ כיון שבין עליונה לתחתונה לא מידכרי אינשי ממילא אפי' אם נחשוב לחקירה כיון שהוא מקום. מ"מ מה שאמר עליונה או תחתונה הוי אחד כאומר א"י דלא דכירי אינשי בהכי. וכיון שאין רא מן הטור ונ"י דפליגי בזה על הריב"ש דשייך בזה לא דכירי. שפיר י"ל דהוצרך המ"ב לדחות זה ההיתר לכ"ע. לא להוציא מן דעת הריב"ש לחוד. וכן נראה דהרי המ"ב כתב שם שאם המקומות הם קרובים ויכולין לראות מזה לזה וזה דעת הטור והוא כדברי הנמ"י וסיים ע"ז טעמא דהריב"ש דלא דכירי אינשי. והרי לדעת הטור ע"כ אינו סובר טעמא דהריב"ש דאל"כ למה צריך דייקא שיכולין לראות מזל"ז. א"ו דהמ"ב סובר דבזה לא פליגי הנ"י והטור על הריב"ש דשייך בזה לא דכירי אינשי ומ"מ הוצרך לזה שיהיו יכולין לראות מזל"ז כדי לעשות זה לבדיקות. דאל"כ אכתי יהי' כאומר א"י. אבל כיון דלכ"ע שייך בזה לא דכירי מזה יצא לדון גבי עין דכ"ש דאיכא למטעי ולא יהי' מיקרי זה עכ"פ הכחשה. ולכך צריך לדחות דעכ"פ לא ידעינן מי הטועה ע"ש. איך שיהי' הרי שהמ"ב כתב דגם לגבי עדות שבאין להעיד על מקום הם מן שייך עכ"פ בזה עבידי למטעי בין על העין או תחת:
כל שכן באשה בעודה תחת בעלה שאין נ"מ לה כלל לידע מקום הסימן בבירור כיון שאין חוששין על העדר כלל. וגם זמן רב שנפרד ממנה שודאי שייך עלי' לומר דלא מידכרה בזה ושפיר נוכל לומר שטעתה:
ומעתה כיון שנראה דלכ"ע אמרינן כה"ג דלא דכירי אינשי בהכי ועבידי למטעי בזה וכ"כ הנו"ב עצמו שם סי' ל"ו שדרך זה לטעות בין ימין לשמאל רגיל ושכיח הוא וה"ה ודאי מאצבע לאצבע ואפשר דכ"ש הוא. וא"כ כבר כתב הר"ן בתשו' סי' ל"ג דכל שיש עדות מספיק שהוברר הדבר שבעלה של זו מת. אלא שיש סי' אחר בדבר שהוא מטיל ספק בענין ואותו סי' עשוי להשתנות. סומכין על הודאי ותולין את הספק בשינוי העשוי להשתנות ע"ש. וא"כ כמו כן בנ"ד הרי מהסימן שמאחורי הראש שגם האשה אמרה זאת. ומסי' הבגדים שעליו שהכירו אותם בטב"ע הוא עדות מספיק שבעלה של זו מת. רק מה שמספק עלינו הסי' שאמרה בבוהן ידו אחת. וכיון שהוא דבר דעבידי למטעי ולא דכירי בזה הי' לן לומר אפי' אם לא היתה חוזרת מדבריה. שאין זה אלא טעות וכמו בשם בתשו' הר"ן דהעד שהעיד שניבוט משטרי איציק מת העיד ששמו חיים. ואעפ"כ מסיק בזה הר"ן דאמרינן שאין שמו חיים. משום זה דנודע שרצה להחליף שמו. והוי סי' העשוי להשתנות ע"ש. הרי דאנו תלינן בטעות ובשינוי כדי שלא להוציא את הודאי שנתברר על מיתתו:
אלא שיש לומר דשאני כאן דהרי היא שוי' אנפשה חד"א. דהרי לדבריה אין זה בעלה ואם כן כל שעומדת בדבריה ע"כ לומר דלא אמרינן בזה שטעתה דאף דאפשר באמת שטעתה מ"מ כל שעומדת בדבריה שוי' אנפשה חד"א. אבל בנ"ד שהיא עצמה חוזרת ואומרת שאפשר שטעתה ולא הי' זה באצבע אגודל של בעלה רק באצבע אחר. ואנן ידעינן דזה עבידי למטעי. ובפרט באמתלא שנותנת מחמת חולי' שזה באמת אמתלא טובה כדמצינו בגמ' גבי רי"ו. א"כ לענין שוי' נפשה חד"א הרי לזה ודאי מועיל אמתלא כדאמרינן בקידושין. ולענין שנוכל להתיר ולא לחוש למה שאמרה מקודם שהי' סי' בבוהן יד מה שאין זה בנמצא. ודאי דזה דומה להא דתשו' הר"ן דכיון שיש לנו עדות מספיק על מיתתו מסי' הראש והבגדים סי' זה שאמרה על בוהן ידו אין מגרע. משום זה דעבידי למטעי דהוי ודאי שוה לסי' העשוי להשתנות. דגם שם אינו ודאי שעשוי להשתנות אלא שאפשר להשתנות. וכיון שאפשר להשתנות אין זה רק ספק ואינו מוציא מן הודאי וכמ"ש הר"ן. וה"נ כאן דכיון דאפשר שטעתה משום זה דעבידי למטעי. אלא שיש ספק לומר, שמא לא טעתה ואין זה הנמצא בעלה. אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי הסי' הראש והבגדים שזה הנמצא הוא בעלה. ומה שהחמיר הנו"ב בסי' ל"ו שם להצריך עדים י"ל דאפשר דלא הי' שם סי' אחר בגוף בלתי הרושם. וכיון שהתיר שם מטעם צירוף הסי' בגוף וסי' בגדים ועל הסי' בגוף הרי שבגוף ואין כאן עדות מספיק על מיתתו בלתי זה הסי' שהספק עליו. לכך החמיר שם להצריך עדים. אבל בנ"ד הרי איכא עדות מספיק לבד הסי' ואין אנו צריכים לזה הסי' אלא שבאין לספק מחמת הסי' לגרע עדות המספיק בזה. הרי זה דומה להא דתשו' הר"ן שסי' כזה אין מוציא לנו מידי עדות המספיק על מיתתו:
אלא שאכתי י"ל דאין לנו ראיה כל כך מהא דתשובת הר"ן דהרי הר"ן בתשובה שם יליף זה דסימן העשוי להשתנות אין מגרע לן עדות מספיק מצד עצמו מהא דב"ב פ' מי שמת דאמר שם ר"ע דאי אתם רשאים לנוולו. ועוד סי' עשוין להשתנות לאח"מ. וסיים בזה וזה לשונו ואם כן אמרו בממון שהוא חמור לדבר זה שאין מוציאין אותו מחזקתו הראשונה. כ"ש בערוה שהיא קלה לדבר זה עכ"ל. מוכח להדיא דהר"ן תופס עיקר כל"ב דבכורות דיכיר לחוד והכרה לחוד. דלל"ק דהטעם משום דבת"ע אחמירו רבנן איך נילוף ק"ו דערוה קלה לדבר זה מממון. הרי אדרבה בת"ע אחמרו רבנן הרבה. א"ו משום דתפס עיקר כל"ב. וכ"כ בתשובת גאוני בתראי בשם התוי"ט דעיקר כל"ב ועי' בתשובה ארוכה שבסוף ש"ע דבי רב ז"ל. אך בתשובת עבוה"ג כתב בשם מהר"מ מפאדוה דהעיקר כל"ק. וכן הוכחתי בתשוב' מרמב"ם וטוש"ע בח"מ סי' רפ"ד דתפסו עיקר כל"ק. וא"כ י"ל דאין ראיה מממון לערוה ובזה כיון שיש לנו ספק מצד הסי' שאין זה בעלה מגרע לן גם שאר עדות המספיק. וכמו דאחמרו בפדחת לחוד אף שזה עדות מספיק מה"ת מ"מ בעינן דבר ברור שאין לספק במיתתו. והרי כאן אכתי יש לספק במיתתו שמא באמת לא טעתה בהסי'. או שלא נשתנה הסי'. וא"כ ממילא אין זה בעלה. והעדות שהי' מספיק לנו בל"ז הסי' אינו כלום. דהסי' מגרע כל העדות. ובזה י"ל דזה טעמא דהנו"ב דהחמיר בזה משום דסובר ג"כ עיקר כל"ק. וכן משמע באמת קצת שם דהי' שם שאר סימנים בגוף לבד הרושם. ואע"פ כן החמיר בזה:
אך מ"מ נראה דכאן יש מקום להקל לכ"ע דכיון דגם קודם שראו את הנמצא הכחיש אחי הנאבד את דבריה שלא היה הציפורן הזה בהאגודל רק באצבע האמצעי. והרי מטעם שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא כבר אמרנו שלזה מועיל אמתלא דידה. וא"כ אין מדבריה לחוש רק כמו עד דעלמא שאומר שלבעלה הי' צ"מ באגודל והי' ע"א בהכחשה דאין זה כלום ואין אנו צריכין לדון כאן מטעם דעבידי למטעי לחוד אלא כיין שהי' עד א' בהכחשה אין זה כלום. ואף שגם זה הצ"מ היה באצבע האמצעי לפי דברי אחיו הוא מוכחש מפיה. הרי כאן אין אנו דנין כלל על הציפורן מקולקל לענין היתר רק לענין שלא יהי' נגרע היתר המספיק שיש לה ממה שאמרה שהיה לבעלה צ"מ באגודל. והרי זה ע"א בהכחשה שאין זה מגרע כלום. וא"ל כיון דאיתכחשית בהסי' של צ"מ באגודל ואמרינן שהיא משקרת א"כ גם בהסימן של הראש שהיה בולט מערפו אצל בעלה נאמר דמשקרת. וא"כ אין כאן היתר כלל. דהרי אמרינן בפ' חז"ה (דף ל"א ע"ב) נהי דאיתכחשית באכילתה. באבהתא מי איתכחשיה עיין שם. וכן פסקינן להלכה. הרי דבמה שלא נמצא מוכחש תפסינן לאמת גם באותה העדות. א"כ גם כאן אמרינן דהסי' שאמרה על הראש אמת. דע"ז לא הוכחשה מאחיו של בעלה ועל הסי' שאמרה על אגודל של בעלה הוכחשה ואמרינן שהיא משקרת. ובפרט שכאן נראה דעל זה הודה גם אחיו שהיה להנאבד ראש כזה. מדלא הכחיש רק זה הסי' של אגודל. דמסתמא דיבר מעלתו גם הסימן שנתנה על הראש. אך י"ל דאין ראיה כ"כ מהא דב"ב דמ"מ הוי שם ב' עניני עדות דהוא של אבהתא ואכלה שני חזקה. ובכה"ג אמר ר"נ דבמה דאיתכחשית איתכחשית אבל במה דלא איתכחשי' תפסי' לאמת. דמ"מ במה שאומר שהוא של אבהתי' אין זה תלוי באם אכלה שני חזקה או לא. וחשבינן זה לעדות אחרת שזו באה ומעידה. ולא אמרינן בהדי סהדי שיקרי למה לי וכר"ה, וכמו שאמרו בגמ' שם. וגם בזה חולק רבא. אבל בנ"ד י"ל דאין כאן רק דבר אחד סי' במה להתיר שהוא בעלה. וכיון דאיתכחשית ונמצאת משקרת במה שנותנת סי' על בעלה י"ל דאינה נאמנת גם על שארי סימנים שנתנה גם לר"נ כיון דאין כאן אלא עדות א'. ובכה"ג אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ויש להאריך בזה. ועי' בתוס' שם ד"ה א"ל רבא. אך י"ל דכיון דהוא דבר דעבידי למטעי יותר תלינן בטעות מבמשקר. וכמו בא' אומר בשתים ואחד אומר בג'. ואף דבשם רובא דעלמא טעו בהכי. הרי הנו"ב כתב בזה ג"כ רגיל ושכיח לטעות בין ימין לשמאל. וכמו כן בין אצבע לאצבע. ועכ"פ במה דלא איתכחשית ודאי דלא תלינן דמשקרת. דהרי גם בזה דאיתכחשית יש לומר יותר דאינה משקרת רק שטועה בזה. וא"כ כיון דלהר"ן ודאי דלא מגרע לן דבריה שאמרה עליו סי' באגודל. ואפי' אם נאמר דלדידן דפסקינן כל"ק אין ראיה משיטת הר"ן להקל. היינו דוקא אם לא היתה מוכחשת אבל כיון דעל האצבע שאמרה הוי' ע"א בהכחשה שאין זה מגרע כלום. ועל סי' הראש הרי אינה מוכחשת כלל. וגם לא חשדינן אותה למשקרת כיון שאפשר שטעתה. ע"כ לדעתי לכ"ע יש להקל על פי סימן הראש שאפשר שזה הוי סימן מובהק ועל כל פנים הוי סימן אמצעי. ובצירוף הבגדים ודאי יש להתיר כאן. אך כיון שכתב מעלתו דעיר שהי' דר בו הנאבד ואחיו הוא תוך תחום ששוכן בו מעלתו. ודאי בקל יכול לברר אם הי' להנאבד ראש משונה כמו שאמרה אשתו. ובזה צריך לברר. ואז לדעתי אין חשש כלל. ועי' לקמן סי' נ"א. אך כל זה אני כותב להלכה ולא למעשה. עד שיסכימו עמי גדולים בזה. סליק: