אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן לז

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן לז

סימן לו

שאלה באחד שאמר תחלה שיאבד עצמו לדעת ואח"כ נמצא הרוג ומצאו אצלו זאייווליעניע שלו וגם יש עדות מהרב מטעה"מ:

תשובה. מכתב כת"ר ע"ד העגונה ריזל בת ר' ישראל מראטשוב הנכתב עוד בפ' תבוא הגיע לידי. אבל הנחתיו למשמרת ולא קראתיו כלל עד עתה:

והנה ההיתרים שהעלה כת"ר לא ברורים לדעתי. א' מה שסמך ע"ז אם ישיגו עדות כדת מהמשרת שבהאכסניא שהוא יהודי (לא ידעתי מאין נודע להם זה) שמצאו אצלו הקאפיע מהזאייווליעניע להפאליציע דארלאוו שנגנב מאתו חפצים ופאספארט מחמת שלדעת כת"ר זה מיקרי כלים דלא מושלי לדעתי מלבד אשר פליגי בזה אחרונים. ועי' בחוט השני שהתיר בנמצא פנקסו ובסי' צ"ו השיב גאון אחד שאין לחשוב כלים דלא מושלי רק מה שמנו בש"ס והביא לזה ראי' מפסקי מהרא"י ע"ש. הנה כאן אין זה רק קאפיע ממה שנתן להפאליציע וזה יכולין לקבל כמה פעמים אם נאבדה זאת יקבל קאפיע אחרת מעצם הזאייווליעניע הנשארת בשם במקום שנתן ויש לחוש בזה לאבדה ולשאלה אשר פעולתה גם להרשאת נסיעה באיזו מקומות ואין זה דומה לפ"פ שהתירו אחרונים כי פאס אין יכול לקבל אחר עד יעבור הזמן ונצרך לעצמו. וזה יכולין לקבל כמה פעמים שירצה. וגם בפאס כיון שנכתבו פרימעטיס כתבו האחרונים דזה הוי כמו שאלה דיחיד (אשר גם זה אין נראה לי) משא"כ בקאפיע זו נודע דאין כותבין בה פרימעטיס והוי שאלה דרבים. וגם מה שתפס כת"ר דכאן הוי איסור דרבנן מחמת דברי המבי"ט סי' קל"ה ובדרבנן דעת הנו"ב והאחרונים דלא חיישינן לשאלה מלבד אשר הפנ"י והרבה אחרונים מחמירין לחוש לשאלה גם אם יצאה מא"ת. הנה דעת המבי"ט אוקמי הרבה אחרונים דלא נאמרו אלא במקום שאין שיירות מצויות לא עיר וואראניז עיר גדולה ומסילת הברזל בשם ורבות שיירות מצויות. בזה לא יצאה מא"ת. כאשר האריכו בזה. ובכה"ג חיישי' לשאלה לכ"ע:

אך מה שאפשר לצדד להקל בזה. הוא ע"פ המכתב ששלח שיאבד עצמו לדעת. הנה אע"פ דאמרינן דעביד אינש דגזים ולא עביד. וגם אין שייך בזה לומר הוכיח תחלתו על סופו. וכמו שדחה החת"ס סי' ס"ט דברי הנו"ב. מ"מ כיון שנמצא אצלו הקאפיע מהזאייווליעניע אף שבזה חיישינן לשאלה מ"מ בצירוף יחד אמרינן שזה הוא שגזים זה הוא שעשה והוא ע"פ תשו' מהרי"ו סי' ע"ט אחר שדחה שם טעמא דהשואל דזה הוי ודאי על הדרך. ואחר הוא ספק. סיים להקל דמצרפינן סי' כלים. אף דחיישינן לשאלה. מ"מ בצירוף שהוא הי' ודאי על הדרך תלינן שהוא הוא הנהרג ע"ש. וה"נ הנה הא דעביד אינש דגזים ולא עביד אין פי' שגם בעת שאמר אינו רק בדרך גוזמא ולא הי' דעתו כלל ע"ז. אלא דאמרינן שאף שאז הי' דעתו ע"ז אבל אח"כ לא עשה. וכמו שהוא בהמב"ם וש"ע סי' צ' דאמרינן שנכנס לגזול ולא גזל. עכ"פ אמרינן שנכנס לגזול ומ"מ אין ראי' שעשה. ואין לחייבו מספק. וא"כ י"ל דדמיא להא שהוא הי' ודאי על הדרך דזה לחוד לא הוי אומדנא לתלות שהוא הנהרג שהרי אפשר הוא חזר מדרכו ואחר הוא שבא בדרך זה ונהרג. ומ"מ באיכא עוד צירוף טעם כמו סי' כלים אף שיש לחוש לשאלה לא חיישינן עוד. ומצרפינן ב' הדברים יחד. וכמו כן בהא דגזים ולא עביד היינו שאפשר חזר מדעתו וכמ"ש הב"ח סי' שמ"ה דאיננו בחזקת מאבד עצמו לדעת במה שאמר. והיינו דאינו בחזקת ודאי. ומ"מ הוי ספק ג"כ שמא כמו שאמר עשה. וא"כ באיכא עוד צירוף סי' כליו אף שיש לחוש לשאלה. מ"מ בצירוף ב' הדברים אמרינן דמה דגזים עביד. והוא הוא הנהרג. ואף לדעת הש"ש והנו"ב דמוקמי הא דמהרי"ו דוקא בשאין שיירות מצויות. הוא משום דבשיירות מצויות הוי גם אחר ודאי ולא ספק. אבל בנ"ד שאנו רוצים לצרף להמכתב שכתב מתחלה והודיע לאביו שלא יהי' בעולם. ולומר שהוא הוא שגזים ועביד. אף שאין ראי' ממכתבו שודאי עשה כן בסוף. מ"מ דמי' למי שהי' בדרך שאין שיירות מצויות. דגם זה מי שיעלה בדעתו שיאבד עצמו לא מיקרי דבר מצוי. ודמי' לדרך שאין שיירות מצויות. ובטעמא דמהרי"ו הארכתי בכמה תשו' וכתבתי די"ל דנובע מסוגי' דיבמות [ד' קט"ו] דסבר ר"ח לומר דהיינו הא דב' ת"ח דלא אמרינן הני אחריני נינהו וסי' הכי איתרמי. ואף רבא דחולק וסובר התם קאמרי סי'. י"ל ג"כ דאינו חולק וסובר דמועיל סי' שם בלא צירוף דלא אמרינן הני אחריני נינהו. אלא דחולק דשם יש עכ"פ סי' לצרף. אבל כאן סי' מנין לא הוי סי' כלל. וכמ"ש בתוס' דמיירי במנין שדרך בנ"א להצניע דלא הוי אפי' סי' אמצעי. עכ"פ הנה דברי מהרי"ו נובעים מסוגי' זו דבצירוף ס"א מצרפינן לטעמא דלא אמרינן הני אזלי לעלמא והני אחריני נינהו:

הן אמת שבסוגי' זו יש ב' פירושים. ולדברי הריטב"א סובר ר"ח דסי' מנין הוי סי' מובהק. וע"ז חולק רבא דלא הוי רק סי' אמצעי. אבל לפי' התוס' רבא חולק דסי' מנין כאן הוי סי' גרוע. אבל ודאי גם ר"ח סובר דלא הוי רק סי' אמצעי ומ"מ מצטרף לטעמא דלא אמרינן הני אחריני נינהו. ורבא אין חולק על דינו של ר"ח. ובתשובה כתבתי ליישב דאף דלשיטת ריטב"א אין ראי' לדינו של מהרי"ו. אבל י"ל דלא יחלוק על המהרי"ו. וגם כתבתי ליישב הא דסעי' ל"ב דכתב הש"ע דוקא דיש להם ס"מ ברגל שהוציאו. ואין פנאי אתי להאריך בזה:

אלא למ"ש הרמ"א בשם התה"ד דסי' גרועים אין מצטרפין לשאר אומדנות והוכחות א"כ הא חשש שאלה משוה את ס"מ שבכלים לסי' גרועים ואיך נוכל לצרף הסי' כלים שיש בהם חשש שאלה לאומדנא מה שזה הי' ודאי על הדרך כמ"ש מהרי"ו. הא הוי צירוף סי' גרועים לאומדנא. וא"כ נאמר דמהרי"ו ותה"ד פליגי. אבל ז"א דלמ"ש דדברי מהרי"ו נובעים מסוגי' דיבמות. הנה משם גופא מוכח דב' סי' גרועים אין מצטרפין לאומדנא שזהו שנאבד כאן. דהרי בהא דשומשמי הוי ג"כ סי' מקום דבחביתא הי' רמיין. וע"כ למ"ש התוס' גם בהא דחביתא דרך בנ"א להניח בזה. וכמ"ש המגיני שלמה בכתובות ד' פ"ה. א"כ הוי ב' סי' גרועים. ומ"מ אין מצטרפין לאומדנא למה שחולק רבא. ומ"מ מצרף מהרי"ו סי' כלים שיש בהם חשש שאלה. וע"כ לחלק דשאני חשש שאלה דאינו אלא ביודעו ומכירו וכמ"ש בחו"מ סי' ע"ב. אם כן לא הוי עכ"פ החשש על רובא דעלמא. וכן בסי' אמצעי בגוף אף דאפשר דמתרמי הכי מ"מ איין שייך לומר דרובא דעלמא הכי הוא. וכמ"ש הנה"מ סי' רצ"ז ע"ש. אבל ס"ג מה שדרך בנ"א להיות כך או להניח כן הוי החשש על רובא דעלמא. ומה"ט אין מצטרף לאומדנא. וא"כ אין סתירה מדינא דתה"ד על דינא דמהרי"ו:

והנה התה"ד בסי' קל"ט הביא דמהר"ט התיר האשה להנשא משום דהעכו"ם סיפר אומדנות רבות באופן הריגתו והוא חולק ע"ז כיון דבלא דברי העכו"ם לא ידעינן כל האומדנות וכיון שאין העכו"ם נאמן משום דהי' ע"י שאלה אינו נאמן בכל דבריו. אלא שהתיר שם של"ת משום שיצא קול ואיכא אומדנא שנאבד זכרו זה כמה שנים. שזה דמיא למשאל"ס. והרמ"א בסעי' ט"ו הביא מקודם שהגיד העכו"ם אומדנות ובסוף מסיים דלא תצא אם יש אומדנות שמת. והב"ש בס"ק מ"ט כתב זה לתלות בדעת מ"ב ומהרי"ק שהתיר משום הודאת הרוצח והייני דלא בעינן מסל"ת דייקא אלא כל שיש הוכחה שאומר אמת, וזה י"ל דעת מהר"ט בתה"ד שם שהתיר לכתחלה מחמת אומדנות שהגיד העכו"ם שנראים הדברים לאמת. ובס"ק נ' העתיק הב"ש דברי הח"מ דאפי' לא הוה הגדה כלל דמי' למים שאל"ס. והוא דעת התה"ד דמשום קול ואומדנא שנשתקע זכרו דמי' למשאל"ס. ולפ"ז אם נאמר דמה שסיים הרמ"א דלא תצא אם יש אומדנא שמת היינו לבד האומדנא שמפי העכו"ם. נמצאו דברי הרמ"א מורכבים אתרי ריכשי. דלהתה"ד דבעינן אומדנא אחרת לבד הגדת העכו"ם א"צ להגדה כלל וכמ"ש הח"מ וב"ש. ולהר"ט שם מועיל אותה אומדנא שהגיד העכו"ם אף דלא הוי מסל"ת משום שנראין הדברים לאמת. והי' נראה לפרש דגם סיום דברי רמ"א אם יש אומדנא שמת קאי ג"כ על תחלת הדברים האומדנא שהגיד העכו"ם אלא הרמ"א אינו סומך ע"ז להתיר לכתחלה משום שמ"מ הי' ע"י שאלה ורק לענין של"ת סמכינן על זה מה שנראין הדברים לאמת. אך עתה יצא מחדש ס' שו"ת מהגאון מהר"מ בינעט ובאה"ע סי' י"ט האריך להוכיח דגם התה"ד אינו מתיר שלא תצא בקול ואומדנא שנשתקע זכרו אלא בצירוף הגדת העכו"ם שאינו מסל"ת. ומפרש דברי הח"מ וב"ש בלא הגדה היינו שא"צ שיגיד העכו"ם אומדנות אבל הגדת עכו"ם בשאינו מסל"ת מוכרח. ובל"ז אף אם ניסת תצא. ובאמת זה דוחק בדברי הח"מ וב"ש. ובתשו' כתבתי די"ל דדברי התה"ד הם ע"פ דברי רש"י בכתובות [ד' כ"ב] דמוקי בגמרא באומרת ברי לי. ופרש"י דאילו הי' קיים הי' בא. והר"ן חולק שם ומפרש ברי לי שמת. עכ"פ לרש"י מה שנשתקע זכרו ולא בא הוי זה אומדנא שאין מוציאין אותה. אף שע"א בהכחשה לא כלום הא. והנה אם נאמר כפי פשטות הח"מ וב"ש בהתה"ד הנה בנ"ד איכא ג"כ קול שיצא מחמת הט"ג שבא מהרב דממשלה שזה איבד עצמו. אף שיש לתלות הקול במה ששלחו לו מפאליציע וכמ"ש כת"ר מ"מ עתה שיש אומדנא זו שנשתקע זכרו זה ה' שנים י"ל להתה"ד דדמי למשאל"ס דאם ניסת לא תצא. וכיון שיצאה בזה מא"ת. הרי דעת הרבה אחרונים דלא חיישינן לשאלה והרי נמצא אצלו הזאייווליעניע שהוא של בעלה ויכולין להתירה לכתחלה. אך גם לדעת מהר"ם בינעט בדעת התה"ד דבלא הגדת העכו"ם ע"י שאלה אין מועיל כלל אומדנא וקול ואפי' אם ניסת תצא. הנה יש מקום לומר דהמכתב שהודיע לאביו מקודם שלא יהי' בעולם דמי' להגדת עכו"ם שאינו מסל"ת דהרי בהגדת עכו"ם ע"י שאלה ע"כ הטעם שע"י שאלה לא נתבטל עדות העכו"ם שודאי שקר אלא שאין מאמינים לו ע"י שאלה שאפשר שמשקר. ולהכי כי יש אומדנא שנשתקע זכרו הוי זה הוכחה שדברי העכו"ם אמת, וה"נ בהא דגזים ולא עביד הנה אינו ודאי שלא עביד. אלא דעביד אינש שלא יעשה כמו שגזים. ואין זה אלא כמו עכו"ם שמדברים כזבי' ומספרים דברים שלא היו. מ"מ משום אומדנא זו מחזיקים לאמת דבריו וה"נ משום אומדנא נחזיק שעשה כמו שגזים. ועכ"פ יצאה מא"ת לפ"ז:

והנה בח"מ וב"ש כתבו על דינא דתה"ד דלמעשה יש לעיין אם יש לסמוך ע"ז. אך לפי פשטות לשונם דמשמע דקאי על בלא הגדה כלל. י"ל דהיכא שהי' גם הגדת עכו"ם בשאלה בזה מודו דודאי יש לסמוך ע"ז. דודאי לא גרע אומדנא זו שיש לנו שמת אף על פי שלא היתה הגדת האומדנא מהעכו"ם עצמו. מהיכא שהגיד העכו"ם עצמו האומדנות דבזה פסק רמ"א הא דתה"ד. וא"כ גם בנ"ד דאיכא הגדת עצמו דדמיא להגדת עכו"ם ע"י שאלה. י"ל דודאי יצאה מא"ת:

אבל למ"ש הגאון מהרמ"ב בפי' דברי הח"מ א"כ אף באיכא צירוף הגדת עכו"ם לאומדנא שנשתקע זכרו ג"כ לא רצו לסמוך ע"ז למעשה וה"ה בנ"ד. אך צ"ע לדעתי במה החמירו הם לסמוך למעשה נגד דעת רמ"א. ואפשר לפי דבריו כונת ח"מ רק על אומדנא דנשתקע זכרו שהזכיר התה"ד. וזה דוחק בדבריהם לפרש כן:

והחת"ס אהע"ז ח"א סי' מ"ו כתב דישתקע הדבר ולא יאמר דנצרף האומדנא דנשתקע שמו להגדת עכו"ם. דאדרבה משום דנשתקע שמו אינו מירתת עוד ע"ש. ואפשר דכונתו שלא נוכל להתיר לכתחלה בזה אבל לענין אם ניסת לא תצא לא יחלוק החת"ס בפשיטות בזה על התה"ד. ולא יזכיר אותו ואפשר דכונת הח"ס לחלק לפי טעמו דאם נשתקע שמו קודם הגדת עכו"ם בזה לא מצטרף ומגרע עוד. וכטעמו. אבל אם משתקע שמו זמן רב אחר הגדת עכו"ם יהי' מועיל. וכהא דתה"ד שעכ"פ בכה"ג יצאה מא"ת:

מיהו יש סברא להיפך דאם נשתקע שמו קודם הגדת עכו"ם אז נוכל לצרף זה. אבל אם בשעת הגדת עכו"ם עדיין ליכא אומדנא. רק אח"כ שנשתקע שמו אין מועיל להחזיק דברי העכו"ם הקודמין לאמת. כיון שבשעת אמירתו החזקנוהו שמשקר ולא הי' אז אומדנא לדבריו וכעין זה כתבו האחרונים לחלק דאין מועיל ב' רובי היכא שלא באו ביחד. וכמו שאמרו בגמ' דאין מועיל צ"מ במשאל"ס משום דמה שיש רובא בצ"מ שנשתקע שמו. נעשה אחר רובא דמשאל"ס. ומקודם תפסנו לניצל במשאל"ס. וה"ה בזה. ומיהו גם שם אין מוכרח סברא זו. ואין כאן מקומו להאריך:

עכ"פ הנה לדעת מהרי"ו י"ל דכאן מועיל צירוף המכתב ששלח לאביו עם מה שנמצא אצלו הזאייווליעניע אפי' אם שייך בזה לחוש לשאלה. ולדעת התה"ד י"ל דנוכל לצרף המכתב ששלח לאביו בצירוף האומדנא שנשתקע שמו דעכ"פ יצאה מא"ת. ואז ממילא יש מקום לסמוך על המקילין דבדרבנן לא חיישינן לשאלה:

והנה מה שכתב הרב דממשלה שנשלח רשיון מן הפאליציע שיקברו לאיש מראטשוב שמו מרדכי בן יעקב רוטינבערג הנה זה לחוד הוי עדות מספיק מעכו"ם מסל"ת. ואין לנו לחקור בזה מאין ידעו שזה האיש מרדכי בן יעקב מראטשוב. כי כפי הנראה הי' האיש הנ"ל ניכר ורגיל בוואראניז. ואולי הם הפאליציע הכירו אותו בטוב או מאנשים אחרים שהכירו אותו בטוב (ומשום עדות עכו"ם בכתב נדבר לקמן) ורק מה שאח"כ נמצא כתוב מאקראזנאי סוד שהגיד המשרת שלא הכירו אותו באכסניא זו וגם הפאליציע לא הכירו ולא ידעו מי הוא. רק ע"י הזאייווליעניע ידעו לשמו. וא"כ מבואר בק"ע אות קי"ז דאיכא פלוגתא בזה בין מהר"ם ורשב"א. ולרשב"א אין עכו"ם נאמן לאסור ורק להתיר ולמ"ש באות קכ"א בכה"ג שעכו"ם הב' הי' ע"י שאלה גם מהר"ם מודה ע"ש. והרי בכאן השגת הנייר העתקה הי' בקשת היהודי. וגם מוכרח שהי' עפ"י חקירת ושאלת השופט עי' ב"ש ס"ק מ"ח. אך י"ל דאם ניתן על זה דין ערכאות אף שאין שייך להאמין רק לערכאות עצמן אבל מה שהגידו עכו"ם לפני ערכאות עפ"י חקירת השופט הרי העדים הם עכו"ם פשוטים ואין להם נאמנות. מ"מ מה שמעיד ערכי מה ששמע מפי המשרת אם הוא יהודי הרי עד ישראל ודאי נאמן. וכאן העיד ערכי מפי ישראל לאיסור. אך בתשו' הרבה הארכתי בענין ערכאות. וכתבתי טעם א' דלהסוברים דערכאות שנאמנים לענין ממון הוא מתקחז"ל אין זה ראי' לענין עדות אשה שגם בזה תקנו להם נאמנות. וי"ל דזה תלוי בב' הלשונות שבש"ס בכורות דלתי' קמא דבתחלת עדות אחמרי רבנן הרי ערוה חמור מממון ולתי' ב' דיכיר לחוד ממון חמור ואין כאן מקום להאריך. ובתשו' מהר"ם פאדוה פסק דעיקר כל"ק ובתשובת גאוני בתראי כתב התיו"ט בתשו' דהלכה כל"ב. על כל פנים אם נאמר דלא עדיפי ערכאות לענין עדות אשה משאר עכו"ם א"כ י"ל דכה"ג אין מאמינים להם ע"י שאלה לסתור המסל"ת שיש לנו מפי עכו"ם אחר כ"ש שאפשר שכותב א' נתן להרב דממשלה העתק על ידי בקשתו שעליו ודאי אין דין ערכי. ולפי"ז יש כאן מקום קולא דאין לנו לסתור מחמת ההעתק מהסוד את דברי פשטות הראשון מפאליציע שמרדכי בן יעקב מראטשוב מת. ונאמר שנודע להם ברור שהוא זה:

ומצד חומרת הה"מ דעכו"ם מסל"ת ע"י כתב אין מועיל הנה למ"ש בס' עצי ארזים הטעם משום דע"י כתב א"א לידע כ"כ אם מסל"ת הוא. אין שייך כאן. ועוד כתבתי בתשו' די"ל טעמא דהה"מ דגבי נמצא כתוב בשטר יש סוברים דבעינן קיום משום דחיישינן למזויף. והה"מ מן הסוברים דאין צריך קיום. והטעם כתב הרמב"ן משום דעדים החתומים על השטר הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד מה"ת. ורק מדרבנן צריך קיום. ובעגונא לא החמירו רבנן. והשתא בעכו"ם שבא להעיד הוי מתכוין להעיד ואין מועיל. וא"כ ממ"נ א"א לסמוך על מ"ש בשטר בעכו"ם. דהא יש לחוש למזויף. ואם נימא דאין לחוש משום דהוי כנחקרה בב"ד. א"כ הוי מתכוין להעיד דאין מועיל. וזה שייך במקום שיש לחוש למזויף א"כ איכא ממ"נ זה. ובזה החמיר הה"מ. אבל באין לחוש למזויף כמו הנייר שבא רשיון מן הפאליציע להרב לקבור כנודע. שוב יש להקל גם בעכו"ם בכתב. עכ"פ יש מזה ג"כ מקום להקל אם לא נאמין לערכי כדעת איזו אחרונים בזה:

ולפי האמור יש מקום להתירה מצד ב' אופנים דאם נחליט שזו ההעתקה ששלח הרב דממשלה הוא שראה בעצמו וכתוב כן בהסוד וניתן ע"ז דין ערכאות דנאמנים הם. א"כ על כל פנים ידענו מזה שנמצא אצלו הזאייווליעניע. ונוכל להתיר בצירוף המכתב שכתב מקודם לאביו שיאבד עצמו לדעת. בין לדעת מהרי"ו בין לדעת תה"ד כאשר כתבתי לעיל. ואם נאמר שהרב בעצמו לא ראה גוף הכתב בהסוד רק שאיזה כותב בשם נתן לו העתקה ועל זה לא שייך כלל ליתן דין ערכי ובכי האי גונא למה שכתב בק"ע סי' קכ"א גם מהר"ם מודה שאין זה מבטל הרשיון מהפאליציע שבא להרב שמרדכי בן יעקב רוטינבערג מראטשוב מת. שזה הוי מסל"ת גמור. וכמ"ש:

אך אנכי לא באתי להורות להלכה אלא אם יסכימו גדולים לזה. ובלא זה כל דברי בטלים. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה