עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן לו
שאלה. באתי לבקש מכבוד רומע"ל כת"ה להשיבני דבר אודות אשה אחת גלמודה רכה בשנים בוכיה על העלמת בעל נעוריה. שמה עטי' בתי'. ולא אחוה דעתי בזה כי מה אדע אשר לא ידע. ובפרט כי יודע אני מיעוט ערכי אשר איני ראוי להורות בענין כזה אפי' כי שיבא מכשורא. רק אציע הענין לפני רומע"ל כת"ה והוא יורני משפט האשה עפ"י דעת תוה"ק:
הענין הוא שזה ערך שלשה שנים שבא לפה איש אחד מעיר ולין שמו יעקב בן צבי והי' עסקו פה ובסביבותינו במלאכת בנין בתים. אח"כ הביא לפה גם אשתו הנ"ל שנשאה במאזיר ובנם הקטן. וקבעו דירתם פה. והי' נקרא פה יעקל דער מאזירער באיער. ואח"כ נשמע עליו שהולך בדרך לא טובה ונתחבר עם שודדי לילה וגונבי סוסים ועוד הוא רע מעללים עד שרציתי לגרשו מעירנו זולת מפני אשתו שהיא אשה כשרה. ונתעכב הדבר עד אחר חג הסוכות דשנת תרכ"ו שאז עקר דירתו מפה וקבע באיזה כפר סמוך לעיר יולסק. ואח"כ הלך מביתו לבקש פרנסתו אדעתא לחזור לזמן קצר והי' אז כמה שבועות שלא נשמע דבר ממנו אי' איפה הוא. ואח"כ היו מרננים בעירנו שקיבל דת אחרת ולפי המובן הי' זה אמת יען כי הי' מוחזק פה לגברא דלא מעלי'. והי' כמה שבועות שנעלם זכרו. לכן הי' הרינון הזה. ובימי הקיץ דשנת הנ"ל יצא קול שנהרג. ולפי הנראה הי' הקול מהעדים שיוזכרו למטה. ובאו לפנינו ב"ד הח"מ ה"ה כמו"ה קופמאן ב"ר יחזקאל ובן אחיו כמו"ה יוסף צבי ב"ר ברוך יעקב מכפר הסמוך לפה והעידו לפנינו בתו"ע כדתוה"ק איך שבימי החורף דשנת הנ"ל בא לביתו של ר' ק"מ עכו"ם א' מכפר שלו לקנות י"ש ואמר לו שיש בביתו יהודי א' ואומר שמחביא א"ע מהנאבאר ואח"כ מסר אותו העכו"ם להסטארשינא מהכפר מפני שאמר העכו"ם שבכל יום יושב בביתו. ובלילה הולך משם. והביאו אותו לביתו של ר' ק"מ הנ"ל והי' אז גם ר' י"צ הנ"ל בשם והכירוהו שזה הוא יעקב הנ"ל. ושאל אותו ר' ק"מ בפני ר' י"צ מדוע יושב עת כזו בבית עכו"ם ולא בא אפי' פ"א להתפלל בביתו. והשיב שלא ידע אם יש יהודי בכפר. ומפני הרינון הנ"ל שנשמע גם לרק"מ שאל אותו ר' ק"מ בפני רי"צ היכן הטו"ת שלך והשיב שהניח בביתו אצל זוגתו מפני שנכנס בבית שהי' דר בו עכו"ם ועדיין לא קבע בו מזוזה לכן הניחם שם לשמיר' והראה להם שהי' לבוש בגד מציצית תחת בגדו כנהוג. ואח"כ הוליכו אותו להקאנצילייריע דהכפר הסמוך ערך ד' ויערסט ומאז לא ור' יוסף שיוזכרו להלן מענין הריגתו. כ"ז העידו לפנינו ב"ד ח"מ ה"ה כ"מ קופמאן ב"ר יחזקאל ור' יוסף צבי ב"ר ברוך יעקב הנ"ל בתורת עדות כדתוה"ק זה שלא בפני זה. אח"כ באו לפנינו ב"ד הח"מ כמו"ה בונים ב"ר אברהם והעיד לפנינו בתו"ע כדתוה"ק איך שביום ז' של פסח שנת הנ"ל הלך לבית ר' יוסף ב"ר נחום הסמוך לו בתוך התחום ודברו ביניהם איך שהרועים אומרים שמצאו הרוג א' באחת הפחתים. ויען כי אחיו של ר' בונים הי' אז כמה שבועות שהלך מביתו ולא חזר עד אחר חג הפסח הנ"ל עלה קצת מורא על ראשו מאחיו ואמר לר' יוסף נלך לראות. והלכו שניהם עם עכו"ם אחד שיראם מקומו ומצאוהו באחת הפחתים (הנקרא ראוו) עמוקה לערך קומת איש רחוקה מהדרך רבוע וויערסט. וסביב למקום ההוא הוא מקום שדות שזורעים בימי הקיץ. אך לא מצאו בשם רק עצם גלגולת אדם עד הצואר בלא שום בשר ועור לצד הפנים רק מאחוריו היו קצת שערות וגם קצת שערות מפאה אחת והכיר בהשערות שזה הוא יעקב הנ"ל, וכל בגדיו הם מונחים יחד סמוך לעצם הנ"ל פחות מב' ארסין והכיר ר' בונים הנ"ל הפלאסץ בט"ע גמור שהוא של יעקב הנ"ל כי הפלאסץ הי' תחת ידיו בפקדון בימי הקיץ דשנת תרכ"ה והי' לובש אותו לפעמים בעמדו בהשכמה להגן מהצינה. וגם את הלייביל הכיר היטב שנעשה מהקאפטין של ר' יעקב הנ"ל. גם מצא בהבגדים צעטל מה שרשם שם מה ששילם יעקב הנזכר למעלה בעד עכו"ם בע"מ שלקחו ע"ח יעקב בעסקם עמו במלאכתו בהכפר של ר' יוסף הנ"ל. וידוע להם שאלו הם העכו"ם שנתן להם ר' יוסף ע"ח:
ושוב בא לפנינו כמו"ה יוסף במו"ה מנחם נחום והעיד לפנינו בתו"ע על ענין מציאת ההרוג עם הבגדים והצעטל הכל כדברי ר' בונים הנ"ל. אך הבגדים אין לו שום הכרה בהם כי לא הי' לו ריעות עם ר' יעקב הנ"ל כמו לר' בונים. אך העכו"ם אמרו שמתחלה לא היו מונחים הבגדים עם העצם ביחד רק הם קרבו אותם. כ"ז העידו לפנינו ב"ד הח"מ הנקובים הנ"ל בתו"ע אחר האיום כדת תוה"ק. הארכתי קצת בהגדת העדים. הגם שיש בהם כמה דברים שלדעתי אין מהם נ"מ. אך אולי לעוצם בינתו יהי' נ"מ. גם כתבתי העדות כסדר שהעידו לפני. ומקום שמצאו את הגלגולת הי' סמוך להדרך שהולכים מהכפרים של ר' ק"מ ור"ב ור"י הנ"ל (ועיין בק"ע סי' קל"ב בשם המבי"ט) גם שלחתי לקרות כל שכניו מפה ובאו לפני בצירוף עוד שני אנשים ה"ה כמו"ה יעקב טובי' ב"ר שלום צובע והעיד לפנינו שיש לו ט"ע בהפלאסץ מפני שהוא צבעו. גם מו"ה שמחה ב"ר שמעון דוב הכהן העיד שהכיר המכנסים הנ"ל מגיוואנט בט"ע גמור שהוא של יעקב הנ"ל מפני שכשדר יעקב הנ"ל בביתו פה היו מונחים המכנסים הנ"ל מגיוואנט על הבגדים בימי הקיץ ויש לו בהן ט"ע:
גם באתה האשה אשת יעקב הנ"ל ואמרה שיש לה סי' מובהק על הכתונת שהוא של יעקב הנ"ל. מפני שכאשר היו שכנים בפה נשרף בהכתונת ב' נקבים אחד אצל הבוזים וא' אצל הפלייצע. גם אשת ר' שמחה הנ"ל הכירה הלייביל הנ"ל מפני שראתה כשתקנה אותו האשה הנ"ל מהקאפטין הישן שלו וכנ"ל גם העידו לפנינו כ"מ יוסף הנ"ל וכ"מ משה חיים במו"ה אהרן דוב ור' בונים הנ"ל שמצאו בהבגדים כתב בלשון רוסי'. וכבוא הפריסטאוו קרא לפני ר' יוסף ובפני ר' משה חיים הנ"ל את הכתב והוא סווידיעטילסטווא מהקהל של יעקב הנ"ל על קבלת פאספארט. והוזכר שמו ושם אביו. אך שם עירו היה מגומגם קצת שלא הי' יכול להכיר בטוב וכמו"כ הפרימעטים לא הי' יכול להכיר בטוב מפני טישטוש האותיות מאבק ועפר שהי' עליהם. כי לפי הנראה הי' מונח שם זמן ארוך. גם אמרו לפנינו הנקובים הנ"ל שמצאו בהבגדים כתב ידו על איזה ענין שהי' לו:
וכעת באתה לפני האשה הנ"ל לבקש מלפני להשתדל עבורה להתירה מכבלי העיגון. גם אמרה לפני סימנים בבגדיו אשר לדעתי יש מהן מובהקים מאוד. ואלו הן הסימנים שאמרה לפני הפלאסץ הי' מגיוואנט שחור ע"י צבע לא בטבע. ושהי' לבוש שני זוג מכנסים אחת מגיוואנט כעין הפלאסץ. והבאנד של אלו המכנסים הי' מקנבוס. וזוג השני הי' מלייווינט. הארבע כנפות הי' ט"ק מצמר גפן. והציצית הם מפשתן. ולדעתי דבר שאינו מצוי הוא כלל. הלייביל שהי' לבוש בו הי' מראה סיראצין והיא בעצמה תקנה אותו ע"י שקצרה את הקאפטין שלו הישן וגם חתכה ממנו את הארביל ותקנה לו בענדליך מחוטין כדי לקשור בהן ולבשו כך בלא שפה מתחתיתו במקום הארביל. וגם זה לדעתי דבר שאינו מצוי הוא גם הכיס ממעות תקנה לו מלייוונט ע"י משיחה כדי לקשור מחוטין. גם אמרה שיש לה סי' מובהקים בהכתונת. אך מי יודע אם הלך בה עדיין מפני שהי' זמן ערך י"א שבועות מעת צאתו והלכתי להסוד וראיתי ככל דבריה זולתי ששנתה במה שאמרה שהאינטערשלאק של הפלאסץ הוא מפערקאליק פאפיל ואני ראיתי' והוא מיגוואנט ישן פאפיל. גם שנתה בדברי' במקום הלאטע שעל הפלאסץ כי היא אמרה בפני שהיא תפורה על הבגד ואני ראיתי' תפורה תחת הבגד. והתנצלה בזה כי הוא תיקן את האינטערשלאק בעיר אחרת ושם שינה מקום הלאטע והיא לא ראתה אותו רק פעם אחת אחר התיקון. מפני זה טעתה באלו שני הדברים. גם מצאתי בהסוד הכתב יד הנ"ל והוא כתב סירב שמסרתי לו על איש אחד שזימנו לדין לפני וסירב מלבוא ואני מכיר וזוכר הענין הזה בבירור גמור. גם שלחתי לקרות הסווידיעטילסטווא וראו שנכתב עם הפרימיעטיס. אך לא היו יכולין לקרות רק תחלת הענין שהוא שמו ושם אביו וגם שם עירו הכירו בטוב ומנין שנותיו כנהוג וגם הפאמיליע הכל הכירו בטוב. אך הפאמיליע אין ידוע פה מקודם. ואם נצרך לזה אוכל להודיע ע"י מכתב להקהל שלו:
תשובה. ע"ד שאלת כת"ר בדבר העגונה מ' עטי' בתי' וכפי הגב"ע אשר שלח כת"ר לפני באמת כמה עקולי ופשורי איכא בהגב"ע ואין בהם דבר מפורש להעיד כי הוא בעלה. וצריכין נגר ובר נגר לפרקינהו. ואנכי ידעתי ערכי וקוצר המשיג ועומק המושג וזה רבות אשר גדרתי בעדי שלא לדון בדברים חמורים כאלה. כי לא אלמן ישראל מגדולי ארץ ואבירי התורה. אך כאשר שאמרו חז"ל בזה אשר המוציא היתר דומה כאלו בונה אחת מחרבות ירושלים ע"כ נתתי דעתי לחפש היתר לבת ישראל. ומה' אשאל עזר לבל אכשל בדבר הלכה ובאופן אשר דברי יהיו רק להלכה ולא להמעשה עד כי יבואו דברי לפני גדולי ישראל:
הנה מה שעלה על דעת כת"ר לדמות נ"ד שמצאו עצם הגלגולת עם קצת שערות למ"ש הט"ז בס"ק מ"ו לחלוק על הלבוש דבכלים לחוד בלא הגוף אף בנטבע לפנינו אין שום סברא להתיר. באמת לא דקדק כת"ר בדברי העדים כפי המבואר בהגב"ע שמצאו עצם גלגולת אדם עד הצואר בלי שום בשר ועור לצד הפנים. הרי דכל הראש הי'. אלא שלא הי' בשר ועור עלי'. אבל כל עצמות שבראש עד הצואר נמצאו שם כמו כל ראש שלם. א"כ בכה"ג הוי הותז הראש דהוי נבלה ומטמא באוהל אע"פ שמפרכס. וכמבואר בגמ' חולין [ד' כ"א] וברמב"ם פ"א מהל' ט"מ הל' ט"ו. ויש לעיין בדברי הרמב"ם שם דחשב נשברה מפרקת ורוב בשר והותזו ראשיהן. ומשמע דהאי הותזו היינו הותזו ממש וכמו שפוסק בפ"ד מאה"ט כר"ל בגמ' שם ובתוס' ד"ה הותזו כתבו דר"ל פליג אזעירי דסגי במפרקת ורוב בשר עמה. ומזה לחוד שפוסק הרמב"ם כר"ל י"ל דל"ק. דהרמב"ם סובר דיש לחלק גבי שרץ. אבל במה שחשב גם גבי אדם הותזו ראשיהן ומשמע דפי' הותזו היינו כמו בפ"ד דאה"ט. וע"ז קשה הא סגי במפרקת ורוב בשר עמה. ואפשר דכאן אין הפי' הותזו ממש אלא כרב אסי בגמ' שם. או דהרמב"ם נקט כאן דרך זו וא"צ לומר זו. איך שיהי' הדבר ברור דהותזו ראשיהן ממש חשוב כמת ממש ומעידין עליו לאלתר א"כ כאן ודאי נמצא מת ממש אצל הבגדים. ועוד אף אם עצם הגלגולת לחוד הוי נפחתה הגלגולת ולדעת כמה פוסקים הוי זה טרפות באדם. וכמו שהביאו ראי' בגמ' חולין [דף נ"ה] מהאי ענביל. וכבר הארכתי בתשו' דבזה שמצאו טרפות באדם מעידין לאחר י"ב חודש ומכ"ש כאן שמוכח להדי' שכל הגלגולת והראש עד הצואר נמצא. דזה הוי ודאי הותז הראש לגמרי דהוי מת ממש לפנינו סמוך להבגדים. וא"כ אין זה דמיון כלל להדין של הט"ז:
והנה לפי עדות הר"ר בונים שבהגלגולת והראש הי' קצת שערות מאחוריו וגם מקצת פאה. והכיר בהשערות שזה הוא יעקב. הנה דין זה דומה ממש למה שנתבאר בתשו' הגאון פנ"י חלק ב' סי' נ"ח שהכירו שם הזקן שלו וגם כל הבגדים היו מונחים אצל העצמות. ועי' שם במה שמצדד שם להיתר. והנה מתחלה הרבה הגאון להוכיח דיש היכר בשערות מסוגי' דחולין דאף בדברים השוים איכא ט"ע ממש. ובאיסורא גם ע"ה נאמן בט"ע וע"ש דבריו הקדושים באריכות. אולם בתשו' כתבתי להשיג ע"ז מדברי תוס' בב"ב [ד' קנ"ד] ד"ה ועוד דכתבו בשם ר"ת דשערות רגילות להשתנות לא"מ מלבנות לשחרות. ואף לר"י ושאר פו' החולקים על ר"ת י"ל משום דסברי דבסימנים אין נ"מ בשערות שחורות או לבנות. אבל בהסברא דשערות יוכלו להשתנות לא"מ אפשר דלא פליגי. אם כן כיון שאפשר שישתנו לא הוי אפי' ס"א להכיר על ידם. וכמבואר בב"מ [ד' כ"ז] וביבמות בהא דשומא. אמנם באמת מדברי התוס' [שם ע"ב] ד"ה בחזקת לקוחות כתבו וז"ל והשתא ניחא הא דקאמר להו סי' עשוין להשתנות לא"מ שאפילו לא נמצא לו סימן איכא למימר שנשרו לא"מ עכ"ל. מוכח דמה שכ' תחלה עשוין להשתנות מלבנות לשחורות או שיהי' נעשות גומות. דחיקא להו הדבר לאמר כן. אלא שלהס"ד היינו מוכרחים לחלק כן אבל למסקנא דבחזקת לקוחות קיימו ובנ"מ מעררו ניחא שבכה"ג ודאי עשוי להשתנות. וא"כ למסקנא ודאי לא נאמר זה שדרך שערות להשתנות מלבנות לשחורות דכ"ז הוא דוחק לומר כן וכדמשמע מדבריהם:
ועוד נראה לענ"ד לאמר דהנה ביבמות ובב"מ שם אוקמי' פלוג' דר' אב"מ ורבנן אי מעידין על השומא לתי' דסי' דאורייתא פליגי אי עשויין להשתנות לא"מ. וללישנא דסי' דרבנן כ"ע מודו דשומא אין דרכה להשתנות. ופליגי בשומא סימן מובהק ביותר ע"ש בסוגי'. והנה האי שומא כתב רש"י וויראה בלע"ז וכ"כ על שומא שהוא מום באשה ובכהנים. והנה בכהנים שומא קטנה שאין בה שער אין פוסל וביש בה שער פוסל. ובגדולה כאיסר אפי' אין בה שער פוסל. וכמבואר בגמ' וברמב"ם פ"ו מהל' ביאת המקדש. ופסול דשומא לא נחשב למום רק גבי אדם. והנה מותר האדם מן הבהמה אין זה מצד מום אלא דבעינן שיהי' שוה לזרע אהרן וכמבואר כ"ז בגמ' וברמב"ם. ולפ"ז ע"כ דשומא קטנה שאין בה שער כשר בכהנים משום זה דמיקרי שוה לזרע אהרן. דהרבה נמצאים בזה. ורק ביש בה שער או גדולה אין דומה לזרע אהרן. ולפ"ז הא דתניא כאן מעידין על השומא ע"כ דלא קאי על שומא קטנה שאין בה שער. דהא לפ"ז דמיקרי דומה לזרע אהרן ע"כ דהרבה נמצאים כך ואיך אמר ראב"מ בזה דמעידין. וע"כ דמיירי בשומא שיש בה שער. או בשומא גדולה. והנה לומר דלא מיירי כאן רק בשומא גדולה ואין בה שער ולא בשומא קטנה ויש בה שער. ודאי זה דוחק. דשניהם הושוו בכהנים דלא הוי דומי' דזרע אהרן ושניהם נקראים שומא שאין נמצא באחר או משום דיש בה שער או משום גדלותה. א"כ ודאי כיון דתניא מעידין על השומא היינו על ב' גונים שאין נמצאים דבזה הוי שומא סי'. והשתא לפ"ז לתי' דסי' דרבנן ושומא אין עשוי להשתנות א"כ ודאי קאי גם על שומא שיש בה שער. ע"כ לומר דגם השערות אין עשוין להשתנות. דאם נאמר דהשערות עשוין להשתנות א"כ אף אם השומא אין עשוי להשתנות במראותה אכתי לא הוי סי' דלמא בהך שומא הי' בה שערות לבנות ונשתנו להיות שחורות. או להיפך. דא"ל כיון ששומא עצמה הוי סי' מובהק לא איכפת לן כלל השערות איך מראיתן כיון שידעינן שעשוי להשתנות וכמ"ש הר"ן בתשו' סי' ל"ג דכיון שהעדות עצמו מספיק לומר שזה המת אין מגרע לן כלל דבר שעשוי להשתנות. והביא ראיה מב"ב (דף פ"ט) ע"ש. ז"א דדוקא בזה שהיה לנו עדות מספיק בעצמו ורק הדבר שמשתנה מגרע העדות, אבל כאן בשומא קטנה בלא שער לא הוי עדות מספיק כלל כיון דלא הוי פסול בכהנים ע"כ דזה קרוי שוה לזרע אהרן והרבה בני אדם נמצאים בכך. ועל כרחך דכאן הוי העדות השומא עם השער. וא"כ כמו שללישנא דסי' דאורייתא ופליגי בשומא עשויה להשתנות דמגרע לן מה שהשומא עצמה משתנית משחור ללבנה או להיפך אף שאין עצם השומא בכהאי גונא סי' רק עם השער והוי סי' מה שנמצא שומא עם השער מ"מ ודאי אמרינן כיון דאצל בעלה היה שומא שחורה עם שער ואצל זה המת יש לן לומר דהי' שומא לבנה עם שער ונתהפכה לשחורה. הכי נמי בשערות לחוד אם גם עצם השומא לא נשתנית מ"מ אצל בעלה הי' שומא עם שער שחור ואצל המות נתהפך משער לבן לשחור. וא"כ לפי זה גם לסי' דרבנן יהיה נמצא דשומא עשויה להשתנות והיינו בשומא קטנה ויש בה שער. ואיך אמרו סתמא דכ"ע שומא אין עשוי' להשתנות. ולראב"מ הוי שומא סי' מובהק ביותר, א"כ הי' צריך לפרש דהיינו בשומא גדולה דוקא דמצד עצם השומא הוי סי' מובהק לא בשומא קטנה דהוי סי' בהתחברות יחד עם השער דשערות עשוין להשתנות. אלא ודאי דלמה דאמרינן דכ"ע שומא אין עשויה להשתנות היינו בכל גוני שומא דהוי דבר שאין נמצא. דהיינו קטנה ויש בה שער או גדולה ואע"פ שאין בה שער. ובכל גוני אמרינן דאין עשויה להשתנות והיינו גם בשומא קטנה ויש בה שער דאין עשוי' להשתנות לא השומא ולא השער:
והנה הפוסקים כתבו דשומא מיקרי סי' אמצעי וכלישנא דסד"ר והטור כתב דאין מעידין על השומא מפני שעשוי' להשתנות. ובב"ש הקשה עליו בס"ק ע'. והגאון בעל עצי ארזים תירץ דהטור מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או סי' דרבנן. ואי סימנים דרבנן הוי קולא דשומא אין עשויה להשתנות. ואי דאורייתא הוי חומרא דשומא לא הוי סי' אמצעי. ולענין הורדת נחלה דמורידין אפילו בסי' שאין מובהק לגמרי שמשיאין בהם אשה. וא"כ איכא נפקא מינה אי שומא הוי סי' אמצעי. ולכך תפם שני הדברים לחומרא. וע"ש שכתב דלענין ע"א אין נ"מ כלל:
והנה כעין דבריו שם נוכל לאמר כאן דהנה כאן דהכירו כל הבגדים וכן היה היכר בציצית וכתונת דכתבו כל הפוסקים דהוי ככלים דלא מושלי אלא שהב"ש ס"ק ס"ט כתב דכ"ז אין מועיל אלא אי סימנים דאורייתא. אבל אי סד"ר גם בכה"ג שמא לפעמים מזדמן שאלה כזו ולא הוי סי' מובהק ביותר. ולמה שכתבתי דלמ"ד סימנים דרבנן ושומא אין עשויה להשתנות ע"כ דאין טבע של השערות ג"כ להשתנות. דע"כ מיירי גם בשומא שיש בה שער. ולמ"ד סי' דאורייתא דשומא עשויה להשתנות יכול להיות דהוא בין מחמת השומא עצמה ובין מחמת השערות. וא"כ כהן שהי' טב"ע בשערות וסי' בכליו שייכא כאן ס' מהר"ל מפראג דאי סי' דרבנן וחיישינן לשאלה לפעמים על כרחין לומר כאוקימתא דאין טבע של שערות להשתנות ולכך יש סברא לומר בכל שומא שאין שכיח דהוי סי' מובהק. והיינו גם בזה שהסי' מחמת שער. וכיון שכן כאן שהכירו ראשו עם טב"ע בהשערות. אם לא נשתנו הוי משום ט"ע לחוד היתר גמור שמת כיון שהותז ראשו. ואי סימנים דאורייתא ושומא עשויה להשתנות לא"מ וגם שערות בכלל זה. הא לפי זה בכה"ג לא חיישינן לשאלה וסגי סי' בכליו (אלא שבכאן צריכין אנו לעיין בחידושו של הב"ש משום שלא נמצא עליו הבגדים) ומכ"ש למ"ש דמשמעות התוס' דלמסקנא לכולי עלמא לא אמרינן שהשערות משתנין אלא שנושרין. וכן תפס בתשו' פנ"י דאין משתנה. ואפשר דגם לאוקימתא דשומא עשוי' להשתנות הוא רק השומא עצמה לא השערות דהוי מהטב"ע לחוד היתר בכאן. וגם למ"ש הב"ש ס"ק ע' ליישב דברי הטור דשומא לפעמים משתנה א"כ י"ל דגם השערות לפעמים משתנה וא"א לסמוך על הטב"ע לחוד. אבל מ"מ הוי זה ס"א בגופו וגם כל בגדיו אינו אלא חששא דלפעמים ישאל והוי לפחות ס"א וכמ"ש הב"ש. וא"כ איכא כאן צירוף ב' סימנים:
והנה בתשו' פנ"י הקשה שם לעצמו מהא דתנן אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם. ומחלק שם דוקא כשרוצה להעיד על צורתו אין מעידין. דא"א להכיר צורתו בלא שניהם אבל אם מכיר הפדחת בטב"ע שאומר שברי לו שזה הוא פדחתו של פלוני לא מחמת צורת פנים אלא שזה פדחתו שמכירו בטב"ע נאמן כמו בשאר אבר שנאמן עכ"ל. ותיתי לי שקיימתי זה מסברא דנפשאי בתשו' בעגונה אחת מטשערקאס והסברתי בזה דעת החולקים בס' ג' ימים. אמנם קשה על זה דבבכורות אמרי' בהדיא על הא דאין מעידין וכו' משום דבת"ע אחמירו רבנן ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד הרי מבואר להדיא דאף מכיר הפדחת לחוד כמו בתינוק הנולד דאין קאי הכרה בשם רק על הפדחת לחוד ואעפ"כ אין מועיל כאן בע"א דבעינן הכרת פנים. ובתשו' בעגונה מטשערקאס הארכתי הרבה בישוב הסוגיא:
אמנם ליישב דברי הפנ"י נראה ע"פ מ"ש התוי"ט בתשו' הובא בשו"ת גאוני בתראי סי' י' על מה שכתב הריב"ש דרוב האשכנזים וחכמי צרפת מקילין בע"א והביא טעם לזה מסוגי' דבכורות. וכתב וז"ל והשתא לפי האב"א אין לנו הא דהקילו רבנן בסופה דוקא. אלא דמן הסתם אין הכרה אלא בפניהם כדאמר קרא הכרת פניהם. ועל הסתם נאמר. אבל בלידה כתיב יכיר ולא פניהם. קרא מסהיד שא"צ אלא פדחת לחוד ולמה לא הוי מילי דסברא נמי שבתחלת לידה התינוק ניכר בפדחת לבד. ונמצא למדין כסברת המקילין וגם הצרפתים והאשכנזים סמוכים לעד באמת ויושר על האב"א וכו' עכ"ל. ונראה כונתו דמה שאמר אין מעידין הוא על סתם משום דע"פ רוב אין אדם נותן עיניו להכיר חברו אלא בצורתו לכך בעינן כל אלו. אבל בלידת התינוק לקיים יכיר הרי יכול להביט עינו בפדחתו והוי שפיר הכרה. ובחנם דחק הש"ש פט"ז בכונתו. וא"כ לפ"ז אם מעיד גם באדם גדול על פדחתו לחוד בלא צורת הפנים הוי שפיר הכרה וכמ"ש הפנ"י:
אך כ"ז לפי האב"א אבל לתי' הא' דבת"ע אחמירו והיינו אף שמכיר בפדחת לחוד והוי זה שפיר הכרת פנים מ"מ בע"א אחמירו. א"כ א"א לדינו של הפנ"י דאין סומכין על מה שמעיד שמכיר בפדחת לחוד אפי' בלא צורתו אלא בשלשתן דוקא. וה"ה ודאי לשאר אברים. וע"כ דהפנ"י סובר דהעיקר כל"ב וכמ"ש התוי"ט. אבל בתשו' עבוה"ג סי' ע"א כתב להדיא דרוב הפוסקים כל"ק. והביא כן בשם מהר"מ פדווה סי' ל"ו. ואנכי הבאתי ראי' לזה מדברי הרמב"ם וטוש"ע בח"מ סי' רפ"ד דכתבו וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות וכו' שלא החמירו בדברים אלא מפני איסור כרת. הרי שהם סוברים דכל מה דתנן במשנה הוא מדרבנן ורק שהחמירו בע"א. וא"כ הוי זה כל"ק שבת"ע אחמירו. ולפ"ז אין מועיל הכרת פדחת לחוד בלא הכרת צורתו. וה"ה לשאר אברים. ומכל שכן הכרת שטרות לחוד דאפשר לומר ג"כ שנשתנו:
ולכאורה לדעת ר"ת אם אין פ"פ שלם אם כל גופו שלם יכולים להכירו בטב"ע של גופו א"כ מוכח דמועיל טב"ע אף בשאר הגוף. ולא בעינן שיעיד דוקא על פ"פ. אמנם בתשו' פנ"י שם כתב לפרש לשיטתו דעת ר"ת דהיינו דע"י טב"ע שבגוף מכירין צורתו. לפ"ז להסוברים דהלכה כל"ק ג"כ נפרש כן כונת ר"ת דע"י ט"ע שבגוף נתעורר להכיר צורתו. וכמו שהוכיח העבוה"ג דכה"ג מועיל אבל אכתי מוכח מהמשנה מדנקט לשון שלילה דבעינן דוקא שיהי' העדות על הפ"פ וכמ"ש העבוה"ג. ובהכיר שאר אבר לחוד בלא הפ"פ אין מועיל כמו שאין מועיל היכר פדחת לל"ק:
האמנם שבתשו' מרן זקני הגאון שבסוף הש"ע בתשו' ארוכה להגאון הק' מבא"ד הביא שדעת הפוסקי' כל"ב דבכורות והסכים כן גם דעת קדשו. הן אמת שעיקר הוכחה שם דסוגיא דעלמא אזלא כל"ב מהא דמקשי על מ"ד דסי' דאורייתא מהמשנה דקתני אע"פ שיש סימנים וכו' ומאי קושי' הוא זו. הא זה הוי ק"ו מהא דאחמירו שלא לסמוך בת"ע על טב"ע דפדחת שמועיל מה"ת וטב"ע עדיף מסי' ע"ש. אנכי בתשובה כתבתי ליישב זה בטוב ע"פ מ"ש הריב"ש בתשו' סי' שע"ח דתרי חומרי לא מחמרינן בדרבנן, ובמשנה תני אע"פ שיש סי' מוכח דקאי על מה שאמר לעיל דאין מעידין אלא בפ"פ שלום ואם אין שלום אין מועיל אע"פ שיש גם סי'. ואם כן אי סי' דאורייתא איכא תרי חומרי. דמה דלא סמכינן על טב"ע דפדחת לחוד שמועיל מה"ת. משום דחיישינן לבדדמי שטועין בהכרתן. ומה שאין מועיל סי' דמועילי' מה"ת משום דחיישינן לשמא איתרמי הסי' גם באחר. א"כ איכא כאן תרי חומרי ביחד. וזה א"א לומר. א"כ ע"כ לומר דסימנים דרבנן. ומיושב הסוגיא אליבי' דל"ק. אמנם גם אם נאמר כל"ק הנה עכ"פ בכה"ג יצאה מא"ת אף בטב"ע באבר לחוד. ולפ"ז יהי' יוצא לנו קצת קולא דהפ"י מסיק בסוף הדברים דירא לסמוך ע"ז משום דלא מצא מי שהתיר בכה"ג ואם הראשונים וכו' ע"ש. ולדברי העבוה"ג מה"ט לא סמכו ע"ז משום דאין מועיל מדרבנן אלא בעדות על פ"פ. אבל מה"ת י"ל דכ"ע מודו בהכי דהוי שפיר טב"ע באבר אחד אף בדברים השוין. וכמו שהוכיח הפנ"י. וה"ה במה שהכיר השערות הוי עכ"פ היכר לענין דיצאה האשה מאיסור תורה:
ועתה נבוא להמלבושים הנמצאים סמוך לו. הנה הב"ש ס"ק ס"ט כתב דאם נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני. די"ל דהארנקי מונח מאז ומקדם. ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפ' אלו מציאות אם נמצאו פירות סמוך לכלי. כמ"ש בת"ה סי' רס"ב. ופשוט בעיני עכ"ל. והנב"י סי' נ"ד ביאר כונתו משום דשם בעינן הוכחה שבאו מהכלי וכאן ליכא הוכחה כלל. ובאמת דברי הב"ש אין מורין דזה כונתו. וגם משיטת רש"י ורא"ש בש"ס נראה דאף דליכא הוכחה כל שיש לומר שהוא מן הכלי. הרי הם של בעל הכלי וכ"כ בשו"ת בא"פ סי' ל"ח. אך לענ"ד נראה כונתו דשאני באבדה דהוי מקום סי' משום דאמרינן לא איתרחיש גם אחר לאותו מקום ואבד בו. וא"כ גבי פירות דכיון דנתן סי' בכלי הרי ידעינן דאבד באותו מקום גם פירות. וכיון דאפשר שיבואו מן הכלי לכך לא חיישינן שמא גם אחר הי' באותו מקום ואבד פירות והני פירות הנמצאים הם מרובא דעלמא. ומיושב קושי' הקצה"ח בסי' רס"ב אבל בכאן מקום לא הוי סי' וכמו שהוכיח הב"ש לעיל ס"ק נ"ה לדעת הט"ז דלא כמ"ב. וא"כ נוכל לומר דגם בעלה הי' כאן באותו מקום ואבד הארנקי ואח"כ נזדמן זה המת לכאן ונהרג. (ולכאורה י"ל דל"ד לשם דשם לא שכיח שיזדמן אחר ויאבד באותו מקום אותה אבדה דהיינו שיאבד ג"כ פירות אבל כאן בעלה של זו נזדמן באותו מקום ואבד כאן אבדה וזה נזדמן לכאן ונהרג והם שני ענינים. וא"כ אין זה דמיון להא דפירות. אבל משמעות האחרונים דאין לחלק כן). והמ"ב בתשו' סי' מד כתב לצרף העגלות הנמצאים סמוכים לההרוגים. ולמ"ש הוא משום דאזיל לשיטתו דמקום הוי כאן סימן ולכך מחמת העגלות או הארנקי ידענו שהיו כאן בעליהן ולא חיישינן דבעלים אזלו לעלמא וגם אחרים נזדמנו לכאן. דמקום הוי סימן. ולפ"ז היה אפשר לומר דבנ"ד שכבר יצאו מא"ת יש לומר דכ"ע מודו דבכאן מועיל סימנים שמועילים באבידה וא"כ בכאן הוי ג"כ סי' מקום. וכן האריך הגאון מהר"ע להוכיח דבמשאל"ס מועיל סי' דרבנן והובא בסוף ש"ע הקטנים. אמנם בפנ"י כתב דהמשנה דקתני אף על פי שיש סימנים ולמ"ד סימנים דרבנן הוי כאן סי' דאבידה ובבכורות אמרו לל"ק דבפדחתו לחוד יצאה מא"ת א"כ מוכח דאין סי' דאבדה מועילין גם בדרבנן. ובש"ש דחה דהא איכא שם ואב"א. ולל"ק י"ל דאוקמי בארוך וגוץ וזה דוחק. ולמ"ש בשם העבוה"ג דפסקינן כל"ק א"כ לפי זה יהיה הדין דאין מועיל ס"א גם אם יצאה מא"ת. אך באמת יש לדחות דהמשנה דקתני אע"פ שיש סימנים היינו שעל ידי סימנים בגופו ובכליו נתעורר להכיר צורתו דבכה"ג הוי ט"ע גרוע די"ל דמחמת הסימן נדמה לו ג"כ שהוא זה דהעין משקר. וכמו שנסתפק העבוה"ג בזה. ואף שמסיק להוכיח דמועיל טביעת עין על ידי סימנים בפרצופו ופדחתו שלם. אבל כשחסר פרצוף פנים אף שהפדחת שלם והוי היכר מה"ת מ"מ אם מעיד על סימנם וע"י הסימנים הכיר גם פדחתו בזה שפיר גזרו כיון דאין הסימנים מועילים לחוד אדרבה מגרעו גם הטב"ע. אבל במשאל"ס ואשה או עד הגידו סימנים ונמצאו בו אלו הסימנים יש לומר דמועיל אף סי' דאבדה. וא"ל על זה מהתוספת ד"ה וקאמרו סי' דכתבו דמועיל הטב"ע ע"י סימנים. דהא התנו שם שיהיה נשאר מה דתנן במשנה וכו'. אבל בפדחת לחוד י"ל דמגרע וכמ"ש. ובזה מיושב תשובת הרא"ש הובא בטור סי' קי"ח דהכירו הראש אחר ט"ו ימים והיה להם סימנים מובהקים ע"ש. והיינו ע"כ סימנים אמצעים. ואכתי למה לא יהיה זה מועיל בחששא דרבנן אחר ג' מים וכמ"ש כל האחרונים דמועיל. ולמ"ש ניחא דמיירי בכי האי גונא שעל ידי סימנים נתעורר להכיר דהסי' מגרעו הטביעת כין. אך לפ"ז גם בנ"ד י"ל דמה שהכיר השערות הוא על ידי שהכיר בגדיו וזה לא יהי' מועיל כאן וכמו שאין מועיל בהיכר הפדחת. מיהו אם יגיד העד שהכיר השערות בטב"ע גמור לא מחמת הבגדים י"ל שפיר דמועיל כאן לכ"ע כיון דכבר יצאה מא"ת. וא"כ מה שנמצאו הבגדים סמוך לו הוי כמו סי' מקום דמועיל באבדה:
והנה האחרונים הביאו בשם תשובת שאגת אריה וקול שחל שהתיר בבגדים סמוכים לו והסכים הט"ז ע"ז. ולכאורה למ"ש הט"ז הוא מן הסוברים דמקום לא הוי סימן ואיך הסכים על ידו. ואפשר דמיירי שם בגונא שיצאה מא"ת בל"ז דבזה הוי מקום סימן. ואפשר עוד לומר דהט"ז סובר הטעם בפירות כמ"ש הקצות החושן משום דהוי במקומו דעדיף מקורבא וגם מרובא וכמו שכתב הט"ז מסברא דנפשיה בסי' רצ"ד ס"ק י"ז. ולפ"ז הנה בכאן יהי' היתר גמור מהא דנמצאו הבגדים סמוכים דהוי במקומו ממש, ולדעת הרא"ש דחולק וסובר דאף במקומו אזלינן בתר רובא דעלמא. כבר כתבתי דהוא סובר כל"ב דבכורות וא"כ לשיטתו יהי' מועיל הטב"ע בהשערות לחוד להתיר וכמ"ש בתשובת פני יהושע. אלא שאם נאמר סימנים דאורייתא ושומא עשויה להשתנות וכתבתי לעיל דלפי זה יש לומר דגם שערות עשוין להשתנות. א"כ לא נשאר כאן היתר רק מחמת הבגדים הסמוכין לו. ואף דהוי במקומו אזלינן בתר רובא דעלמא. ואין כאן היתר כלל. אלא דכבר כתבתי דאין מוכרח. די"ל דרק עצם מראית השומא משתנה. אבל השערות אין משתנות וכדמשמע מדברי התוספת בב"ב פ"ט [דף קנ"ד ע"ב] ד"ה בחזקתו וכמ"ש לעיל:
ועוד דהרא"ש סובר דמקום הוי סימן דלא גרע ממה דלא חייש לנתלוה וכמ"ש המ"ב סי' מ"ה. וא"כ שוב דומה כאן לאבדה גבי פירות דלא חיישינן לאחר:
אמנם הקצה"ח שם כתב דלא מיקרי סמוך ובמקומו אלא לרש"י בתוך ד' אמות. ולתוס' בתוך אמה או חצי אמה. אבל כל שרחוק מזה השיעור לא נקרא סמוך לו. וא"כ בנ"ד לפי המבואר בהגב"ע היו הבגדים רחוק פחות מב' ארסין וא"כ לא מיקרי סמוכין לתוס' ואין כאן היתר כלל מהבגדים אף להחולקין על הב"ש. אך לענ"ד נראה דכ"ז שייך בפירות וכן בארנקי דאין שייך לגופו של אדם. וצריכי' אנו לומר דאבד ממנו והוי ממש כמו הא דע"ז [פ' ר' ישמעאל] אבל בנ"ד בבגדים הא אמרו בגמ' דקומת איש הוא ג' אמות. ומה"ט תקנו במקוה אמה על אמה ברום ג' אמות שיהי' כל גופו עולה בהן. ולפ"ז מהראש שנמצא עד משך ג' אמות הוי מדת קומתו. וכיון שנמצא בזה השיעור הבגדים נמצאו במקומו ממש. ואף שלא נמצא הגוף הא ידעינן דמתחלת מקום שמונח הראש ששם נפל שדוד עד משך ג' אמות הוי מדת קומתו. והרי באותו השיעור נמצאו הבגדים והוי מקומו ממש לכ"ע. ולכאורה לפ"ז הי' לן לידע אם הראש בסיום הצואר הי' פונה לצד הבגדים ואז שפיר הוי זה מקומו אבל אם הראש הי' פונה להיפך אין זה מקומו. דצריכים אנו לחשוב משך קומתו מצד האחר לא מצד הבגדים. וא"כ אין הבגדים במקומו ואינן סמוכין לו והוי כמו גבי כלי דאם אינו נגד הפירות לכ"ע לא תלינן ביחד. וה"נ כאן אף לדעת רש"י לא מיקרי סמוך. אך הא אמרינן בסוטה (ד' שגופו נופל במקומו ורישא היא דמתגלגל. כ"ש שיכול להתהפך. ואפשר עוד דכיון שאין עליו עור ובשר ומוכח דחיות היער אכלוהו אמרי' דבאכילתן נתהפך לצד אחר:
ואף אם לא נאמר דחיות אפכוהו לרישי' מן הבגדים מ"מ נראה דאין זה דומה להא דע"ז דשם לענין שנפל ממנו אמרי' דבארבע אמות הוי מרוחקות דודאי לא מינייהו נפל. וכן בפירות וארנקי דאנו באין לומר דנפל מהכלי או מאדם. אבל כאן בכל הבגדים אין שייך לומר נפלו ממנו אלא שנתפשטו בכונה ממנו והניחו אצלו או שהי' מונח מת מלובש בהן וחיות היער גדרו הגוף והעצמות מתוכן. א"כ אף שנאמר שנתפשטו מאתו. כל שהדעת נותן שזה נקרא סמוך ודאי נקרא המוך. ואף דא"א ליפול מעצמו בזה השיעור מ"מ להניחו בכונה ודאי אפשר גם בזה השיעור. וא"כ ודאי לכ"ע בכה"ג הוי סמוך. ואם הראש הי' פונה לצד הבגדים הוי גם מקומו ממש כנלע"ד. ויעו' נה"מ סי' רס"ב מ"ש על הקצה"ח הנ"ל]:
ועוד אפשר לומר כאן היתר ע"פ מ"ש המהרי"ו בסי' ע"ט דכל שזה הי' ודאי באותו מקום והשני ספק תלינן שזה שודאי הי' באותו מקום נהרג דאין ספק מוציא מידי ודאי. ועי' בש"ש שכתב דבעינן דוקא שלא יהיו שיירות מצויות. וא"כ הרי על כל פנים ידעינן מהבגדים שלא חיישינן לשאלה דבעלה הי' ודאי באותו מקום. וכאן לא היו שיירות מצויות ובכה"ג תלינן שנהרג הנמצא הוא בעלה. ובגוף דברי מהרי"ו הארכתי לבארם בתשובה:
היוצא לנו מכל דברינו שאם יאמר הר"ר בונים שהכיר מהשערות בט"ע גמור שזה יעקב בעלה של העלובה הזאת ולא מהיכר הבגדים נתעורר להכיר השערות רק שבהשערות עצמן הי' לו טב"ע גמור כאדם המכיר חפץ שלו בתוך מאה חפצים. בכ"ז נראה לענ"ד דהאשה מרת עטי' בתי' מותרת להנשא לעלמא. אך כל דברינו לא יהיו שרירין וקיימין למעשה עד יסכימו שלשה גדולי ישראל על היתרא דהך אתתא:
ומה שנסתפק כת"ר במה שנמצא שינוי בהפלאסץ מכפי הסימנים שאמרה האשה. בנ"ד אין מקום כלל להסתפק. דהרי הר"ר בונים והרי"ט העידו שהכירו הפלאסץ בטב"ע גמור שהוא של יעקב הנ"ל. וטב"ע עדיף לן וגם הם עדים כשרים. באופן דאין זה מגרע כלל. גם מה שאמרו העדים בשם הערלים שהבגדים היו מתחלה רחוקים והם קרבו אותן. אין דבריהם מגרע כלל להחמיר וזה פשוט. ומה שנסתפק כת"ר כיון שהר"ר בונים לא הכיר רק ב' בגדים שלו אפשר יש בזה ב' חששות אם להתיר ע"פ דברים אלו לחוד. וגם אם להתיר עפ"י טב"ע של ע"א די"ל דאומר בדדמי. ומה שעתה מכירים כל הבגדים בטב"ע מי יודע אם כל הנ"ל מצאו אצל עצם הגלגולת. אין זה ספק אם יגידו העדים הר"ב והר"י שמצאו כל בגדיו יחד מונחים סמוך כמו שהוא כן בהגב"ע ועתה יש על הבגדים היכר בט"ע וסי'. ודאי מועיל גם טב"ע דע"א בע"א. רק במלחמה וכדומה. גם מהקול שיצא אין זה מגרע להטב"ע לומר שמחמת זה הקול אומר בדדמי כיון שכתב כת"ר שכפי הנראה מאלו העדים הר"ב והר"י יצא הקול. אין זה גרעון כלל. ועי' בתשו' ביא"פ סי' ס"ו:
אמנם בהיכר הבגדים הנה על הפלאסץ ומכנסים של גיוואנט והלייביל. הי' בכאן ט"ע וכמו שמבואר בהגב"ע. גם על הכתונת שאמרה האשה שיש לה סימן מובהק שהיא של יעקב הנ"ל משום הנקבים. אם נחשוב אצל הבוזים צימצום מקום. ודאי הוי סימן טוב. אבל אם לא נחשוב זה רק כמו באבר פלוני. אין זה רק סי' אמצעי. מיהו י"ל דשני הנקבים נחשבים לסי' מובהק. אך בהט"ק שכתב כבודו שהגידה האשה שהט"ק הוא מצמר גפן והציצית הן מפשתן. וכתב כת"ר דלדעתו הוי זה אינו מצוי כלל. לא ידעתי הא ט"ק מצ"ג שכיחי הרבה. וציצית מפשתן ג"כ שכיחי הרבה. ואי בהצטרפן יחד. הא סי' גרועים אפי' מאה לא הוי אפי' סי' אמצעי. וע"כ אם אפשר שהכירו הט"ק בט"ע מה טוב למצוא עוד סברא לקולא לצאת מחשש שאלה. וכמ"ש הפוסקי' בזה דלא מושלי אנשי. אף שהי' גברא דלא מעלי ולא הניח תפילין בבית שישב. עכ"ז הרי גם בעת הזאת נשמר לילך בט"ק. ומוכח דבזה זהיר טפי וא"כ איכא הסברא דלא מושלי. ומה שרצה כת"ר לסמוך על הסווידיטעלסטווא דהוי כמו פאס דכתבו האחרו' דלא מושלי. לענ"ד גם בפאס אין סימן בזמנינו שנהגו לכתוב רק שם אחד משמו אף שהי' לו ב' שמות. וא"כ אף אי זה לא מושלי אין כאן היתר. דעיקר הטעם כאן דהוי זה ראי' על שמו ושם אביו ולא הוחזק עוד אחר בשמו לא חיישינן לב' יוב"ש. אבל י"ל דזה שלפנינו נקרא בב' שמות ויש לו ולאביו עוד שמות. ולא הוי באמת ב' ייב"ש בעיר אחת. ומ"מ בהפאס יהיו שמותיהן שוים משום דלא נכתבו כל השמות שיש לו וא"כ מהפאס אין לנו ראי' כלל על שמו ושם אביו והפאמיליע שלו לא נודע לנו מקודם כלל. ומכ"ש שאם גם בעלה נקרא בב' שמות ונכתב בפאס רק שם אחד. דודאי נפל היתר זה דפאס בבירא. אם לא שנחקור בעירו אחר שם זה ופאמיליע שלו אם לא נמצא כמוהו שיהיה נכתב בפאס כמו זה:
על כן לדעתי מהנכון גם כאן לכתוב לעירו לידע הפאמיליע ואם לא נמצא עוד אחר בשם זה ופאמיליע וכל טצדקי שנוכל לעבוד לצאת מחשש שאלה ודאי נכון לעשות:
וזאת לדעת אשר אם יסכימו שלשה גדולים להיתרא. ישבו אחר כך ב"ד של שלשה להתירה. כי העיקר בכאן עדות הר"ב שהוא עד אחד וצריך בית דין של שלשה להתירה וכמבואר בח"מ. סליק: