עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן לה
שאלה בעגונה שבעלה נמצא הרוג על הדרך שהלך והכירו המלבושים וגם סטראניס שנתן לו אחד שקנה באדעס:
תשובה. אחדשה"ט. הנה זה הגיעני עוד הפעם מכתבו אשר עוררני להשיב לו בדבר העגונה אשר שלח לי מעלתו בחורף העבר. ואת חריפותו אשר שם מטעמים להוציאה מכבלי העיגון. ולא ידעתי על מה ולמה שם כבודו המשא הזה עלי דוקא. מלבד אשר עיניו ראה הרבה בכל שיטות הראשונים והאחרונים הנה כפי מכתבו הלא מתיישב בזה עם גאונים מפורסמים ואנכי מוטרד הרבה. ובפרט מאשר עבר עלי מתחלת השנה ועד עתה. ה' יטיב השנה עלי מעתה. וכן בעת כזאת לישראל מוטרד אנכי הן בענינא דנפשאי והן בעניני דאחריני. אך כאשר זה פעמים ושלש אשר דרש כבודו זה ממני ע"כ אשיב בקצרה. וארמוז מעט. וכבודו בחריפותו יוציא לאור כל תעלומה:
הנה במהרי"ו סי' ע"ט אחר שדחה שם דברי השואל במה שרצה להתיר מטעם דהוא ודאי ואחר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. סיים בסוף להקל ע"פ תשו' הרא"ש וז"ל ואי לא שפי' הרא"ש הכי הייתי אומר שידעי' בודאי דלא נתלוה עמו אלא זה. וגם כתב בזו התשובה וז"ל והראה להם התוספת שידוע לנו שהוליכם מכאן הרי נתברר שהוא אותו אשר הלך עכ"ל. ומדכתב והראה להם התוספת משמע שרצה להביא ראי' מזה שהיה אותו שהלך לשם. ומה ראי' הוא זה הא חיישינן לשאלה ועוד שמא הניח לאחר להעתיק משלו. א"ו ר"ל נהי דבפ"ע לא מהני מ"מ לצרפו לטעמא אחרינא מהני. וה"נ נצרף סימני גופו וסימני כליו ושהי' היהודי בודאי על אותו הדרך ותלינן דהוא הוא שנהרג. עכ"ל מהרי"ו. ובתשו' אחת הארכתי הרבה דדינו של מהרי"ו נובע מדברי הש"ס [דקט"ו ע"ב] דסבר ר"ח לומר היינו הא דב' ת"ח ולא אמרינן הני אחריני נינהו והני אזלי לעלמא ופי' רש"י דלא אמרינן אחריני נינהו וסי' הכי איתרמי ואף רבא דחולק שם ואמר התם קאמרי סימנים. י"ל ג"כ דאין כונתו דעל סימנים לחוד בלא צירוף טעמא דלא אמרינן הני אזלי לעלמא סמכינן. אלא דבא לחלק דשם יש עכ"פ סימנים לצרף. וכאן מנין לא הוי סי' כלל:
עכ"פ מסוגי' זו יש ללמוד דכל שיש סי' אף שאין מועילים מצד עצמם מ"מ בצירוף הני סימנים שפיר אמרינן הסברא דהם אותן שנטבעו ולא אמרינן דהני אחריני נינהו:
הן אמת שבסוגי' זו יש ב' פירושים עי' בש"ך ח"מ סי' רצ"ז ובנה"מ שם דלהנמ"י והריטב"א הפירוש דזה עצמו בא ר"ח להוכיח דסמכינן על סי' מובהק וסבר דמנין הוי ג"כ סי' מובהק להוציא מיד המחזיק. ורבא דחי דבס"מ לא חיישינן. ומנין לא הוי רק ס"א. אבל לדברי התוס' מיירי הסוגי' במנין שדרך בנ"א להצניע בכך. ולרבא לא הוי מנין כזה אפי' ס"א. ור"ח סובר דכאן נמי הוי סי' אמצעי כמו בהא דב"מ. א"כ ע"כ לפרש הא דר"ח דסבר היינו הא דב' ת"ח כמ"ש מהרי"ו דאף דמצד הסי' לחוד לא מועיל. נצרפו לומר שזה שנאבד הוא שנמצא:
ואמרתי להטעים הדבר דבלא זה תלינן הנמצא ברובא דעלמא ולא שייך לדון בחזקה שזה שנאבד הוא שנמצא דרובא עדיף. אבל ביש סי' אף שהם אינם מובהקים וחיישינן בהו לאתרמי. אבל מ"מ שוב לא שייך בזה רובא דעלמא הכי אית להו ולכך שוב אמרי' דזה שנאבד הוא שנמצא. וכמו כן יהי' ניחא הא דהוכיח המהרי"ו מהא דתשו' הרא"ש דאף דחיישינן לשאלה ובפ"ע לא מהני. מ"מ לצרפו לטעמא אחרינא מהני. דגם בחששא דשאלה הנה מבואר בח"מ דלא חיישינן לשאלה אלא ביודעו ומכירו דרגיל להשאיל לו. ושוב אין כאן רובא דעלמא. וכל שכן כאן שזה ודאי נאבד מאותו דרך תלינן דזה שנאבד הוא שנמצא:
ובתשובה אחרת כתבתי דאפשר דגם הנמ"י והריטב"א יודו לסברא זו של מהרי"ו ורק דשם הוצרכו לומר דהסוגי' מיירי בסי' מובהק משום דשם בב' ת"ח דמיירי בנטבעים והרבה אנשים הם נטבעים והוי כמו ודאי נאבד אחר וכמ"ש הנו"ב קמא סי' מ"ו. אבל היכא דזה ודאי נאבד מאותו דרך ואחר ספק. אף דבזה לחוד לא נסמוך. מ"מ באיכא עוד צירוף סי' גופו או כליו אף שזה לחוד ג"כ אין מועיל מ"מ בצירוף טעמים יחד י"ל דגם הם מודו למהרי"ו דיש להקל:
והנה בהא דסעי' ל"ב בראו לטבע בבגדים אלו דעת הט"ז שם דלא חיישינן לשאלה ואמרי' דזה שנטבע בבגדים אלו זה שנמצא. אף שבלא סי' בגדים לא אמרי' זה שנטבע זה שנמצא ובבגדי' יש חששא דשאלה. וע"כ זה כסברת מהרי"ו:
וכתבתי שם ליישב הא דבסמי' ל"ב בהוציאו רגלו דבעינן סי' מובהק. דלכאורה לפי דעת מהרי"ו יהי' סגי בס"א דלא נאמר הני אחריני נינהו. וכמו דסבר ר"ח לומר בהא דב' ת"ח. ע"פ מ"ש בשו"ת זכרון כהונה ליישב הא דהוצרכו שם סי' מובהק באיסור דרבנן. דלכאורה יוקשה למה כתבו דין בהעלו רגלו בראו ודאי נפילתו במים. הא כמו כן יש לדון אפי' לא ראו כלל נפילתו למים ורק העלו רגלו אחת שיש עליה סי' מובהק והכירו שהוא של פלוני. אך י"ל דבלא הי' ודאי נפילה יש לחוש באמת שמא נעשה מגויד ביבשה ורק רגלו לחוד נפל למים. אך לפ"ז א"כ אף שהי' ודאי נפילה הרי יש לחוש שמא יצא ליבשה ונעשה מגויד ואח"כ נפל למים. אך ודאי דזה חששא רחוקה היא. אך כל זה בנודע שזה ודאי רגלו משום דיש סי' מובהק אבל אם יש ס"א ברגלו דיש לחוש גם לשמא אתרמי א"כ הוי תרי חששות לחומרא ע"ש. ולפ"ז ל"ק כלל על המהרי"ו דכל עיקר ההיתר לצרף ב' הדברים אף שכל א' אין מועיל וכמו כן בהא דהעלו רגלו אם יש שם רק ס"א. הרי להיפך ג"כ יש לצרף ב' חששות לחומרא אף שכל אחד לחוד אין מועיל כ"כ. והארכתי שם הרבה עוד בטעמים אחרים:
מיהו מהב"ש בהא דסעי' ל"ב ומס"ק צ"א וק"ס מוכח דאין סובר הא דמהרי"ו. והארכתי שם בתשובה:
האומנם דאכתי נוכל לומר דמהרי"ו מיירי דוקא באין ש"מ. ומה"ט אתי עלה השואל מטעם שזה ודאי והב' ספק וכ"כ הש"ש וכ"כ הנו"ב שבש"מ הוי גם אחר ודאי. אמנם בתשובה אחת מעגונה דק' באיארקא כתבתי דעיקר הפי' מה שזה ודאי נאבד מאותו הדרך והב' ספק. וזה שייך גם בש"מ דמ"מ כל אותן המצוים ועוברים שם י"ל דהם בביתם בודאי. ואין חשש מהם. ואין כאן רק ספק. ובזה הסברתי שם דלפי דברי השואל שם דהפי' במעשה דבי גננא כהרמ"ה. דא"כ מה זה דאמר רבא ועוד הא גברא חריכא ופסתא דידא דשדיא. דלכאורה הוא הוכחה לסתור כיון דאיכא פסתא דידא מעוד אחד. אך כיון דע"כ בא נזק על בעלה ועוד איש הבא להצילו. וכיון דבעלה ודאי נאבד. ואיש אחר הבא להצילו ספק. דאפשר דיושב בביתו ואזיל לבי אסיא. א"כ הוי ודאי וספק דבעלה נאבד לגמרי. אך מ"מ העלתי באותה תשובה דע"כ לא שייך לומר דתלינן דזה הנאבד הוא הנמצא רק כמו בהא דבי גננא דידעינן בודאי דבעלה הי' צ"ל במקום זה דודאי אין דרך לילך לעלמא בתוך ז' ימי חופתו דחייב לשמח כלתו. וא"כ מה שלא נמצא הבעל הוא מאיזה סיבה, ולכך מיקרי הוא ודאי נאבד. אבל באדם שהוחזק בדרך לילך אל אשר יהי' רוח רצונו ללכת. לא שייך עליו לומר דהוא ודאי נאבד במקום הזה. כיון דהוא הולך ושב אמרי' דאזיל לעלמא בדרך רחוקה. והגם שלא נודע לנו מזה. אין זה מיקרי נאבד שנאמר עליו הוא שנמצא. דאין עליו אלא ספק כמו על אחר. ולכל זה עשיתי שם סמיכה מדברי הש"ס:
האומנם אכתי יש מקום לדון ע"פ היתר של המהרי"ו ע"פ מה שאמרו בבכורות דאף רשב"ג דחולק וסובר דלא אמרינן דזה הקבר שנאבד הוא שנמצא. הוא דוקא בשדה משום דדרכה למקבר בה. וכי היכי דקבר בה איהו קבר בה אחרינא. ולפ"ז גם לפי מה שחידש הב"ש דגם למ"ד סד"ר חיישינן לשאלה משום דמ"מ אפשר זה לפעמים ומגרע הס"מ אבל עכ"פ אין זה חשש הרגיל. וא"כ עכ"פ יש לדון מטעם דזה שנאבד באותן המלבושי' זה שנמצא. ואין לחוש לשמא אחר הוא ששאל המלבוש הוא שנאבד. כיון דשאלה אינו חשש הרגיל ובכה"ג גם רשב"ג מודה. ולפ"ז י"ל דבהא דמהרי"ו דהוה שם סי' גופו וסי' כליו בזה שפיר שייך לצרף מה שהי' אותו היהודי ודאי על זה הדרך. דבזה ממ"נ מותרת דאם נאמר סי' דאורייתא ושאלה הוי חשש הרגיל ומה שהי' על זה הדרך גם כן אינו מועיל. דגם אחר הוה ודאי על זה הדרך. ואין כאן רק ספק וספק. הרי לסד"א מועיל סי' גופו לחוד. ואי סד"ר ע"כ חשש שאלה עכ"פ לא הוי חשש הרגיל. וא"כ לזה יש לדון כיון שזה ודאי נאבד מאותו הדרך באלו המלבושים ואחר ספק. בזה גם רשב"ג מודה דאמרינן שזה שנאבד הוא שנמצא. אך לפ"ז הנה לרבי דסובר גם בשדה דדרך למקבר בה דאמרינן זה שנאבד הוא שנמצא א"כ אפי' אם שאלה הוי חשש הרגיל ג"כ נאמר דזה שיצא לפנינו באותן המלבושים ונאבד מאותו הדרך הוא שנמצא. וא"ל דלא דמי' לשדה משום דכאן אדרבה ניזול שזה הנמצא הוא מרובא דעלמא. דז"א דכבר כתבתי דגבי חששא דשאלה לא שייך רובא דעלמא. כיון דלא חיישינן לשאלה אלא ביודעו ומכירו ורגיל עמו. ודוקא היכא דנמצא אחד לפנינו שלא ידענו בו מקודם ויש עליו סי' כליו. בזה שפיר חיישינן לשאלה. אבל באם ידענו שזה הלך באותן המלבושים ונאבד מאותו הדרך ואח"כ נמצא בזה הדרך א' באותן המלבושים. בזה אפי' אם שאלה הוי חשש הרגיל. מ"מ הא בשדה הוי ג"כ דרכה למקבר בה ואעפ"כ אמרינן לרבי דזה שנאבד הוא שנמצא. וה"נ נאמר דזה שיצא לפנינו באותן המלבושים בזה הדרך ונאבד הוא שנמצא. וזה יש לדמות להא דסבר ר"ח לומר דהיינו הא דב' ת"ח דלא אמרינן אחריני נינהו לפי שיטת מהרי"ו שכתבתי לעיל. ושם המעשה דב' ת"ח המתיר הי' רבי. ויש להאריך בזה. עכ"פ אם נאמר כן הנה לפ"ז הרי איכא כמה פוסקים דסברי כרבי וכמ"ש הנו"ב:
ובלא"ה הרי איכא כאן ס"ס שמא סד"ר וא"כ חששא דשאלה לא הוי חשש הרגיל. ובזה גם רשב"ג מודה דאמרי' זה שנאבד באותן המלבושים הוא שנמצא. ואפי' אי סד"א ושאלה הוי חשש הרגיל שמא הלכה כרבי דגם בשדה דדרך למקבר בה אמרינן דזה שנאבד הוא שנמצא. וא"כ כאן ג"כ אמרינן דהוא הנאבד בהמלבושים בזה הדרך הוא שנמצא. ובנ"ד שיש כמה מלבושים. לדעת כמה אחרונים עכ"פ לכ"ע הוי שאלה חשש שאינו רגיל. וא"כ י"ל דבנ"ד גם רשב"ג מודה:
והנה נמצא ת"י העתק תשו' אחת מהגאון הק' ר' יעקלא מסמילא ששלח להגאון הגדול בעל בית אפרים ושם חידש ע"פ מה שאמרו בסנהדרין דמ"מ קלא אית לי'. וכאן דלא נשמע מאחר שנאבד הוי כמו ב' יוב"ש שכיון שלא הוחזק עוד יוב"ש אחר שנאבד חזקה דלא הוי. ועפ"ז פי' שם גם דעת המבי"ט דכתבו האחרונים דתלוי בפלוגתת רבי ורשב"ג. ולפ"ז דמ"מ קלא אית לי' י"ל דגם רשב"ג מודה. וכמו דאמרינן בבכורות דטעמי' גבי שדה משום דדרך למקבר בה. משא"כ בנמצא חלל באדמה דקלא אית לי' והאריך שם. וחפשתי עתה בהכתבים שלי להעתיק דבריו לכבודו ולא מצאתו כעת:
והנה על ההיתר שכ' מעלתו ע"פ דעת הצ"צ דבכלים שאולים אין לחוש לשאלה. וכאן המכנסים היו של בנו. כבר העירותי לכבודו שבנ"ד שבנו לא רצה לילך בהן וכמו שכ' בהגב"ע שחדל מללובשם. א"כ לא שייך בזה עוד אדם רוצה בשלו. ושוב שייך כאן חששא דשאלה שהשאיל ע"מ לשלם כל אונסא דאתיליד:
ומה שכ' לי כבודו בחזרה דמי יאמר שהנאבד ידע מזה. ז"א כיון דאשתו ידעה מזה כ"ש שהנאבד שהוא אביו ידע מזה. וכל מה שדחה מעלתו בזה הוא לדוחק:
אמנם ההיתר שכ' מעלתו מה שנמצא אצלו הקויטל מהדיוטש והסטרינס שבזה לא שייך שאלה כ"כ בתשו' חוט השני גבי פנקסו וכתבי חשבונותיו שנמצא שכיון שאין שייך בזה שאלה שאין זה נצרך לחברו לא חיישינן לשאלה. וכ"כ הרבה אחרונים אמנם מה שיש קצת לחוש בזה אולי שכיון שחיישינן שהשאיל להנמצא המלבושי' א"כ הי' יודעו ומכירו. אולי שלא ע"י להדייטש נודע איך יצא משם ואנה פנה. רק הם שמעו מפי ר' בונים הפאקאפקא שעשה בשבילו משום שהוא הי' צריך ליזול לעלמא ולכך שלח ע"י יודעו ומכירו. כ"ז העירותי למעלתו מה שנראה בעיני להקל ולהחמיר. אבל אין אני מכניס עצמי מב' טעמים, חדא דלבי בל עמי מגודל טרדותי. והב' כיון שהדבר התחיל במעלתו ומסתיים בגדולי' שמתיישב כ' עמהם. ומה לי להכניס למרתי ביניהם. ובפרט אשר בעיקר הגב"ע אני נבוך וכמ"ש זה למעלתו מאז. ולא השבתי כ"ז רק מפני כבודו. והנני משיב לו דבר קונטרסו. להעתיק הדברים רציתי כדי שיהי' נשאר קונטר' ת"י. ולא נמצא כאן מי שיעתיק כראוי. ע"כ שולח אני את דברי קונט' מעלתו לידו למען יוכל להתיישב בזה עם הגדולי'. סליק: