אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן לג

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן לג

סימן לב

הגיעני מכתבו ע"ד השאלה מב' עגונות אשר בא מהפאלק להודיען שמתו בעליהם כמבואר בהשאלה. והנה בקיץ העבר הגיעני שאלה מאשר בא מהפאלק להודיע להראטסטוועניקעס שמת פ'. והעלתי להיתר משום דזה מיקרי מסל"ת כמבואר בק"ע בשם מהריב"ל דבאומר אמרו לאנשי ביתו הוא בכלל מסל"ת והארכתי הרבה בזה. וטעמא דערכאות כתבתי שם לצירוף בעלמא והסכימו גדולים ע"י והאשה כבר נחלצה מאחי בעלה:

אולם בנ"ד הנה בב' העגונות מבואר בהמכתבים שבאו מהפאלק שיתנו פאפיר לאשתו שהיא אלמנה. ובכה"ג מיקרי מתכוין להתיר. דבאומר אמרו לאשת פלוני שמת בעלה דעת הנמ"י דזה מיקרי מתכוין להתיר כמבואר בפוסקים כ"ש בנ"ד שכותבים ליתן נייר ראי' שהן אלמנות הרי הם מתכונים להתיר:

והנה בטעמא דערכאות לחוד. אם כי מבואר בהכנ"י ושאר אחרונים להתיר. ומקור הדברים הוא מדברי מהרי"ק שורש קכ"א שכתב להסתפק בזה. אולם חמי זקני הגאון ז"ל בתשו' עטרת חכמים באה"ע סי' ח' האריך להוכיח דאין לסמוך ע"ז מכמה טעמים. טעם א' האריך להוכיח מדברי רש"י והערוך ורמב"ן וטור דערכאות לא מיקרי אלא מקום משפט. והוא כמו לדידן פאלאטע וכדומה. אבל סופרי המלך אפי' המה שרים גדולים ואימת מלכות עליהם אין עליהם דין ערכאות. אלא לענין שטרות דעת הרמב"ן להכשיר בנעשה אצל סופר משום דינא דמלכותא דינא. וזה לא שייך לענין איסור. והביא כן להדי' בשם תשו' ב"י שכתב על המכשירים מטעם שהסופרים אימת מלכות עליהם. שנעלם מהם דברי הטור שכתב ולד"ה אלו השטרות שכותבים הסופרים אין עליהם דין ערכאות וכו'. ואין ספק שאלו הסופרים אי הוי משקרי הוי מרעו נפשייהו והיו נענשים בדין המלכות. אפ"ה כתב שאין עליהם דין ערכאות עכ"ל הב"י בתשובה. טעם ב' כתב להחמיר משום דכיון דבעינן דידעו שהערכי לא מקבל שוחדא כמבואר בש"ע. וא"כ בערכי הנחשד אף שעליה סמכו חז"ל דאשה דייקא ומנסבא. ומכ"ש לחוש שתתן שוחד להעיד על שקר. מ"מ הערכי יצא מכלל אנשים דלא מרעו נפשיהו לעדות שקר ופקע מהם דין ערכאות. טעם ג' כתב לאסור דלא שייך כאן כלל טעמא דערכאות משום דידוע דבבתי החולים כשמת אחד מהן הולך המשמש באותו החדר ומודיע להדאקטאר. והוא כותב וחותם פלוני מת ביום פלוני מתוך חולאת פ' ושולחו להראש וממנו להכומר. וכל א מעלהו בספרו. ועל המשמש ודאי אין עליו דין ערכי. וגם דבריהם שמעלין בזכרונות הוא ע"י שאלה מהמשמש שמתכוין להעיד. זה תוכן דבריו. ואחריו החזיק מו"ר חותני הגאון זצ"ל בספרו תשו' דברי חיים שלא לסמוך על טעמא דערכאות גם אנכי הפעוט כתבתי בתשו' דלהסוברים דערכאות שיש להם נאמנות הוא תקנת חז"ל. א"כ י"ל דזה תלוי בפלוג' בב' הלשונות בבכורות דלטעם הב' שפיר יש למילף ע"א מממון וכמ"ש הר"ן בתשו' אם אמרו להקל בממון החמור כ"ש שנקיל בערוה הקל ע"ש. אבל לטעם הא' שבגמ' דאדרבה ע"א חמור מממון א"כ י"ל דכיון דלא מצינו להדי' שהקילו מטעמא דערכאות בע"א. אין לנו ללמוד מממון שהקילו בזה. וטעם זה מצאתי גם בתשו' מהרי"מ מווארשא:

עוד כתבתי להעיר בזה ע"פ מ"ש המ"א באו"ח סי' כ' דבלוקח ציצית מתגר אינו נאמן. ודוקא גבי טלית נאמן משום דאיכא הוכחה דאין דרך עכו"ם להטיל ציצית בבגד. וגבי מורייס דנאמן הוא משום דהוי זיוף אף לנכרים ע"ש. הרי אף דגבי טלית בעינן ג"כ שיאמר שלקח מישראל מ"מ אין מועיל זה בציצית ולא סמכינן בזה על חזקה דלא מרעו נפשייהו. והארכתי בתשו' דע"כ דעת המ"א דטעם דלא מרעו נפשייהו אין מועיל אלא שלא ניחוש שיעשה פעולה בידים לגרוע. והיינו טעמא דמורייס דלענין שיעשה זיוף בידים לא מרע אומנותו. והיינו טעמא דסמכינן בס' נפשות על רופא מומחה וכמבואר בסי' קנ"ה משום דלא מרע אומנותו לגרוע בידים. אבל לסמוך על דיבורו לחוד אין מועיל טעמא דמרע אומנותו וחיישינן למשקר ורק היכא דאיכא הוכחה לדבריו כמו גבי טלית. וזה טעמא דהריצב"א דלא סמכינן על רופא עכו"ם לענין איסור רמ"ת אם לא באיכא הוכחה לדבריו שנפסק וסתה. ובלא הוכחה אמרי' דמשקר ולא סמכינן ע"ז הטעם דלא מרע אומנותו. ולפ"ז יש לחלק דגבי שטרות העולין בערכאות שם מיקרי מעשה דעבדי בידים. ועי' בגיטין (דס"ז) דעדים החתומים על השטר מיקרי דעבדי מעשה בידים וה"נ במה שהערכאות מקיימין מיקרי מעשה שיכולין לגבות ממון בהם. ומעשה בידים שעבדו לגרוע סמכינן על טעמא דלא מרע אומנותי' דלא עבדי מעשה בהכי. אבל דיבור לחוד מה שאומרים הערכאות שפלוני מת. ודאי לא סמכינן עלי'. כמ"ש הרא"ש להדי' בפ"א דגיטין סי' י"א. וא"כ אפי' נתנו זה בכתב כיון דאין זה אלא לראי' אינו אלא כדיבור בעלמא הרי ע"ז לא מועיל טעמא דלא מרע אומנותו וחיישינן למשקר כמו בהא דציצית ורמ"ת. הן אמת שהא"ר חולק שם על המ"א גם גבי ציצית ולשיטתו ע"כ טעמא דלא מרע אומנותו מועיל גם לענין דיבור לחוד:

והארכתי בתשו' לבאר דעת הא"ר והמ"א ואין כאן מקומו אבל מ"מ לענין טעמא דערכאות לסמוך על שטר ראי' לעדות מיתה שפיר נכון לחלק לדעת המ"א כמו שכתבנו וא"כ ודאי קשה הדבר לסמוך על טעמא דערכאות לחוד אם לא לצירוף בלבד. ואע"ג דהחת"ס בכמה תשו' סומך בכי ה"ג על טעמא דערכאות לחוד. מ"מ אחרי שחותני הגאון הק' ז"ל אינו סומך ע"ז להתיר והוא אחרון. נגדו ירא אנכי לסמוך ע"ז:

ומה שמביא כת"ר מדברי שו"מ אינו בידי. עוד י"ל דאפי' להמתירים לסמוך על טעמא דערכאות לחוד. הנה לא מצינו שסמכו ע"ז אלא בנתכונו להעיד. אבל לא בנתכונו להתיר. דהא לשמואל ור"ל דסברי דעכו"ם נאמן בנתכוין להעיד כתב הריב"ש סי' ש"פ דהיינו שנאמן מתורת עדות. ואעפ"כ במתכוין להתיר אינו נאמן לכ"ע. וא"כ ה"נ בערכאות דאפי' אם נחליט להסכים דנאמנים מתורת עדות משום דלא מרעו נפשייהו. אבל מי יאמר לן דה"נ במתכוין להתיר. כיון דמצינו חילוק בזה דאפי' מד"ס דעכו"ם נאמן מתורת עדות אינו נאמן בכי האי גונא:

אמנם אחרי אשר שקדו חז"ל על תקנת ב"י. נראה לחפש איזה היתר להעגונות האלו. והנה בק"ע סי' ס"ג וסי' פ"ב הביא בשם תשו' מהריב"ל דאס הסיח מתחלה לפ"ת ואח"כ הי' נתכוין להעיד זה ודאי אין מגרע לן מה שהסיח מתחלה לפ"ת. אבל אם נתכוין אח"כ להתיר יש ספק אי אמרינן בזה הוכיח סופו על תחלתו ע"ש. והנה גוף תשו' מהריב"ל אינו נמצא ת"י אמנם יראה אף שהדברים שהובא בק"ע משמע שבב' עובדות הי'. בא' הסיח לפ"ת. ובא' כיון להתיר. ובכה"ג כתב מהריב"ל דיש ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אבל נראה דגם בעובדא אחת הדין כן. דהא בחולין (דף ל"ט ע"ב) הביאו ראי' לענין שחט ואח"כ חישב מהא דהכותב נכסיו. וכן מאומר כתבו גט אף דשם היו ב' עובדות והפסק רב. וא"כ י"ל דדוקא בזה פליגי רבנן על רשב"ג דלא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו. אבל בשחיטה ובעובדא אחת בלי הפסק רב. י"ל דגם רבנן מודו. א"ו דאין חילוק ולרבנן אפילו בעובדא א' לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. ועי' בתב"ש סי' ד' ס"ק ה' שהוכיח דמיירי בהפסק אחר כדי דיבור. אבל עכ"פ בהפסק אחר כדי דיבור דמי' לב' עובדות ולרבנן לא אמרינן בזה הוכיח סע"ת. והנה נראה דזה אפשר טעמא דמהריב"ל דבמתכוין להעיד אח"כ לא מספקי' ובנתכוין להתיר מספקינן. דהנה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דעת הרמב"ם דהוי ספק וכמו דאמרו בברייתא דלא אמרו בזה לא איסור ולא היתר. וכן פסק בש"ע ח"מ סי' רמ"ה סעיף י"א ולפ"ז הנה במתכוין להעיד הרי בלא"ה הא איכא שמואל ור"ל ור"א דנאמן. ואף דאנן פסקינן בזה דאינו נאמן אבל מ"מ לא נשוה פלוגתא רחוקה בזה דאפילו לא נתכוין להעיד מתחלה. יגרע משום הוכיח סופו ע"ת. כיון דבאמת לענין הוכיח סע"ת דעת רבנן דלא אמרינן בכל גוני. וכ"ז במתכוין להעיד אבל נתכוין להתיר דכ"ע סברי דאין מועיל. בזה נשאר לן האי דינא דהוכיח סע"ת בספק. וכמ"ש הרמב"ם דהוי ספק:

והנה הטור בח"מ שם כתב דהרא"ש חולק על הרמב"ם דהלכה כת"ק דלא אמרינן הוכיח סע"ת. ובב"י כתב שם דכן נראה דעת הרי"ף והרשב"א. וביו"ד סי' ד' דעת היש"ש והב"ח והש"ך כרי"ו דאין אסור אלא באכילה מדרבנן. והיינו משום דהלכה כרבנן ולא אמרי' הוכיח סע"ת. הרי גם באיסור תורה לא אמרי' הוכיח סע"ת. ורק לענין אכילה החמירו מדרבנן:

ומעתה נראה דהמהריב"ל לא אמר דין זה דהוא בספק אלא לדעת הרמב"ם דהוי ספק אי אמרי' הוכיח סע"ת. אבל להרא"ש וסיעתו כיון דמן הדין אפי' אם תפס הנותן מוציאין מידו ולא אמרי' דהוכיח סע"ת. וכן בהא דשוחט ואח"כ חישב. לא אמרי' דהוכיח סע"ת ומותר בהנאה. אע"ג שאסרו באכילה מ"מ מוכח דלא משום הוכיח סע"ת. דהא לא אסרו בהנאה. א"כ לפ"ז גם בהאי דינא דמהריב"ל אין לספק דהוכיח סופו על תחלתו:

והנה בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' י"ז הביא להקשות על האי דינא דהנמ"י דבאומר אמרו לאשת פלוני הוי מתכוין להתיר. מתשובת הרמב"ם שהמעשה שהתחיל לספר לפ"ת אופן מיתתו וקישור דברים הרבה. ואח"כ אמר מי יודיע לאשה ופסק הרמב"ם דתנשא. ולשיטת הנמ"י הרי הוי זה כמתכוין להתיר. ותי' שם בשם מהר"א (נראה דהוא מהר"א חסון) וז"ל דמלשון שו"ת הרמב"ם מוכח דמתחלה סיפר לפ"ת ואח"כ בכלל דבריו אמר מי יודיע לאשה. והיינו דדמי' למה דקי"ל שהעכו"ם שהתחיל להסיח לפ"ת אע"ג דאח"כ שאלו ממנו. לא נפק מתורת מסל"ת כמ"ש הרי"ף. ה"ה דהמדות שוות כשהוא נשאל אם הי' השאלה באמצע הסיפור לא נפיק מתורת מסל"ת. וה"נ כשהוא שואל על האשה באמצע הסיפור לא נפיק מתורת מסל"ת. והמחבר שם השיג בזה דלא דמי דהתם גוף העדות כבר הסיח לפ"ת בלא כוונה להעיד וכו'. אבל בנידון דהרמב"ם כיון שמראש ועד סוף הוא מספר הדברים. וכשהוא אומר בתחלת הדברים מי יודיע הדברים לאשת פלוני שמת בעלה אמרי' ודאי כיוון להעיד. ה"נ כשאומר או בתוך דבריו או בסוף דבריו אמרו לאשת פלוני או מי יודיע לאשת פ'. הדבר ידוע שכוונתו של זה שתדע אשת המת ממיתת בעלה והוי מתכוין להעיד ולהתיר וכו' עכ"ל. והנה לפי מה שכתבתי ודאי יש לחלק. דאם הי' מה שאמר מי יודיע לאשת פלוני למשל בסוף דבריו וכבר הגיד עיקר עדות מיתתו בתוך תחלת דבריו. והיו אח"כ עוד דברים. כיון שעכ"פ מה שהגיד בסוף מי יודיע אחר כדי דיבור מתחלת דבריו על עיקר מיתתו. שוב בכה"ג לדעת כמה פוסקים לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו ואמרי' דמתחלה העיד לפ"ת ולא נתכוין להעיד ולהתיר:

אלא שאכתי לדעת הרמב"ם הוי ספק אי הוכיח סופו על תחלתו וא"כ הוי ס' מסל"ת דאין זה מועיל דהוי ס' מה"ת. ולשיטת הרמב"ם אפי' הפסיק אח"כ ולא הי' באותו מעמד מסתפק המהריב"ל בזה אי אמרי' הוכיח סופו ע"ת:

אמנם לולא דמסתפינא מאשי של המהריב"ל נראה דאפשר לומר דגם הרמב"ם דפסק דהוי ספק אי אמרינן הוכיח סע"ת היינו במקום דליכא למימר להיפך הוכיח תחלתו על סופו כמו בהא דהכותב נכסיו. וכמו בהא דהשוחט ואח"כ חישב. אבל במקום שי"ל להיפך ג"כ הוכיח תע"ס. בזה ודאי לכ"ע לא אמרי' הוכיח סע"ת. דהא מוכח בחולין [דל"ט] שם בהא דרשב"ג דגיטין דאמרו בגמ' שם טעמא דאמר מתחלה כתבו. הרי דמשום דאמר מתחלה כתבו גם רבנן מודו. ומשמע דזה סברא פשוטה יותר. דאף ע"ג דלא אמרי' הוכיח סוע"ת מ"מ הוכיח תחלתו ע"ס אמרי'. וכן משמע בהא דזבחים [ד"ב ע"ב] דעל מה שהוכיח מרישא דסתמא כשר דחי משום כל העושה עד"ר הוא עושה. וכשהוכיח מסיפא ודחי דלמא משום דהוכיח סופו על תחלתו. א"ל איידי וכו'. הרי דסברא זו הוכיח סוע"ת לא פסיקא להו. דאמרו ע"ז א"ל איידי וכו'. ורישא מוכרח לס"ד משום דכל העושה עד"ר הוא עושה. ועכ"פ נימא דדמי' להדדי וכ"כ הנו"ב ק' בק"ע סי' מ"ד ט"ש. וא"כ לפ"ז ניחא דברי הרמב"ם בתשובה. וכתי' מהר"א דכיון דמתחלה הגיד לפ"ת ובסוף דבריו אמר מי יודיע וכו'. בזה אין מגרע לן [את] מה שאמר לפ"ת מתחלה. כל שהי' אחר כדי דיבור מעיקר עדות מיתתו. ואם נרצה לספק בזה משום הוכיח סוע"ת שמה שהגיד לפ"ת הי' כוונתו ג"כ להתיר. הרי נימא להיפך דגם מה שהגיד לבסוף מי יודיע לאשה אין כוונתו להתיר אלא שתדע להתאבל עליו וכדומה. ונאמר הוכיח תחלתו על סופו:

אמנם נראה דמהריב"ל כתב דינו לספק דוקא אם בא אח"כ לב"ד וכמו שאמרו בגמ' ע"ז דזה ודאי הוי כוונתו להתיר ושוב אין שייך לספק להיפך הוכיח תע"ס דגם זה אין כוונתו להתיר. דזה אינו דכיון דבא לב"ד ואמר השיאו את אשתו ודאי כוונתו להתיר. וע"ז מסתפק אם נאמר הוכיח סע"ת. אבל כל שיש לומר גם להיפך הוכיח תע"ס שוב אפשר דגם המהריב"ל יודה דאין לספק בהוכיח סע"ת לגרע גם מה שהגיד בתחלה לפ"ת. דאין לנו להוציא דבריו שנאמרו בודאי לפ"ת משום הוכיח סע"ת. דהרי י"ל להיפך הוכיח תע"ס. וא"כ שפיר יהיו דברי הרמב"ם בתשו' מתורצים בתי' מהר"א גם לדעת מהריב"ל:

ומעתה הנה במה שבא כתב על צבי בן פסח פרידמאן שהודיעו מתחלה שמת. ושיודיעו זה לקרוביו ואח"כ כתבו ליקח מהם פאדפיסקא ולשלוח לידם בחזרה. הנה כבר הפסיקו בשיעור כד"ד בין ענין לענין למה שסיימו אח"כ ליתן לאשתו שטר ראי' שהיא אלמנה. ואם כן למ"ש המהריב"ל הובא בק"ע סעי' ס' דבאומר אמרו לאנשי ביתו דשפיר חשוב מסל"ת. והי' הפסק כד"ד למה שסיימו. א"כ לדעת הרא"ש והיש"ש והב"ח דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו א"כ אפי' נפרש מה שסיימו הי' כונתם להתיר. אין זה מגרע מה שבתחלת הדיבור היה מסל"ת. ולדעת מהריב"ל הנה אם נוכל לפרש הלשון שאין ברור שכונתם להתיר. א"כ דמי' זה להא דתשובת הרמב"ם. ולמ"ש מהר"א לתרץ הנה כשיש ספק בזה נאמר הוכיח תע"ס ואין זה מוציא ממה שהי' בתחלת הדברים מסל"ת. וכבר כתבנו דזה אפשר נכון גם למהריב"ל:

והנה בנ"ד י"ל דכונתם הי' בזה לפי חוק המלוכה דבאלמנה שיש לה בן יש לו פערווע איליהטע וביש לה בעל אין לו רק דין איליהטע שני'. א"כ י"ל דלענין זה הודיעו לה ליתן לה ראי' שאין לה בעל. ואם יש לה בן יש לו דין ראשון. ואף כי רחוק הדבר שיהי' לה בן שיצטרך לעמוד לצבא לפי שנותיו של הבעל. אך אולי נשא אותה גרושה או אלמנה שהי' לה בן מקודם. וא"כ כיון שיש לומר שאין כונתם להתיר שוב יש מקום לומר דגם למהריב"ל דיש לספק בזה והיינו לדעת הרמב"ם. הרי מתשו' הרמב"ם מוכח דבכה"ג לא מספקינן לומר דנפיק מדין מסל"ת שבתחלת הדברים. ואפי' אם נימא דכונתם בסוף הי' להתיר. הנה בזה יש לצרף טעמא דערכאות שהחת"ס והרבה אחרונים מקילי' בכה"ג שבא משרי החיל לסמוך על טעמא דערכאות. ואע"ג שכתבתי לעיל דאפשר דגם המקילין לא אמרו לסמוך על ערכאות אלא בלהעיד לא בלהתיר. וכמו דמצינו חילוק זה לשמואל ור"ל. הנה י"ל דיש לחלק מן הסברא. דהנה הא ודאי הא דלשמואל ור"ל במתכוין להעיד נאמן היינו משום דהוי מלתא דעל"ג לא משקרי וכמו בעד ישראל דנאמן מטעם זה. ולפ"ז י"ל דזה טעמם דבמתכוין להתיר אינו נאמן. דשוב לא הוי מלתא דעל"ג דיכול לומר להכשיל נתכונתי. אבל בטעמא דערכאות דנאמנים משום דלא מרעי נפשייהו ודאי אין לחלק בין להתיר או להעיד ובכל גוני לא מרעי נפשייהו. וכיון שלהרא"ש וש"פ ודאי לא אמרינן הוכיח סע"ת. ולהרמב"ם וש"ע אין זה רק ספק אי הוכיח סופו ע"ת. וגם בזה יש לצדד כמ"ש להרמב"ם דבנ"ד לא אמרינן הוכיח סע"ת. ואפי' אם נאמר בזה שיש לספק ג"כ. מ"מ בכה"ג ודאי נוכל לסמוך על טעמא דערכאות:

שוב חקרתי אצל היודעים בלשון רוסיא ופירשו הדברי' מה שנאמר ליתן לאשתו וודווי וויד. היינו שבזה א"צ להחליף פאס ורק וויד שהיא אלמנת איש חיל ויכולה ליסע בזה בכל מקום שתרצה. ואם כנים הדברים הנה בזה ודאי נוכל לומר דאין כונתם להתיר. ושפיר נוכל לומר בזה כמ"ש מהא דתשו' הרמב"ם דאף דהדין היכא דמזכיר האשה מתחלה אמרינן דכונתם להתיר מ"מ כיון שהגידו מתחלה לפ"ת ובסוף דבריהם הזכירו האשה. בזה לא אמרינן הוכיח סע"ת וכמ"ש לעיל:

אמנם אכתי לא דמיא כ"כ להא דתשו' הרמב"ם. ששם הגיד העכו"ם בפיו מתחלה לפ"ת ואח"כ הזכיר האשה. אבל בנ"ד הנה באו שרי החיל בסוף על החתום אחרי כל הדברים. וא"כ גם לדעת הרא"ש שכתבתי דלשיטתו ודאי לא אמרינן הוכיח סע"ת ואין מגרע [את] תחלת הדברים. הנה כאן שבאו עה"ח אחרי הדברים שהזכירו האשה. הרי אפשר דאין שייך בזה תחלתו וסופו. אך כיון שהדרך הוא שהכתב נכתב בהקאנציליאריע מאחד מהסופרים שבשם. ושרי החיל הגדולים אינם באים כ"א על החתום. ובזה הנה אדרבה יש קצת מקום להקל יותר. דכמו דאמרינן גבי עדים דעל מנה שבשטר המה מעידים לא על שארי הדברים שבשם. ה"נ א"כ י"ל דשרי החיל אינם באים רק להעיד שהא"ח פרידמאן מת. ומה שנכתב עוד אודות אשתו. זה כתב הסופר מדעתו. וכמו שבא לפני בקיץ העבר כתב תעודה מהפאלק על א' שמת ולא הזכירו בשם אודות אשתו. הרי דא"צ זה מדין החוק והנימוס דוקא להזכיר. וכאן י"ל דהסופר כ' כן מדעתו והמה הבאים על החתום אינו אלא על עיקר הדבר להגיד שפלוני מת. וא"כ שוב אין עליהם דין נתכוין להתיר:

גם י"ל עוד דאף על גב שהב"י הביא בשם רי"ו בהא דמצאו כתוב בשטר דעכ"פ צריך להיות עד חתום על הכתב. ובלא"ה אין משיאין את אשתו. היינו משום דבליכא עליו שום חתימת עד אמרינן דלא נכתב אפילו לזכרון רק שיחה בעלמא מה שלא היה. אבל כאן דע"כ נכתב זה בכונה מדעת. להגיד המעשה. א"כ גם הסופר שכתב זה הרי הוא שפיר מסל"ת בתחלת הדברים. ואף שלא ידעינן מי כתבו מה לן בזה אם היה נודע לנו שם העכו"ם הכותב מ"מ הרי גם עתה זה ברור לן דהסופר כתבו להגיד הנעשה ולא דרך שיחה בעלמא. וא"כ עכ"פ איכא כאן מסיח לפי תומו הסופר שכתבו. והוי כמו ששמענו מפי עכו"ם מסל"ת אע"פ שאין יודעין שמו מה לן בזה. וה"נ כל שידענו שהדברים המה נכתבים להודיע הדברים שנעשו. מה לן אם אין אנו יודעים שמו של הסופר שכתבו. ומכל שכן דעכשיו נמצאים בהקאנציליאריע הרבה ישראלים הכותבים. ואולי ישראל כתבו:

אמנם כל זה הוא לדעת מהריב"ל המובא בק"ע סעיף ס' דבאמרו לאנשי ביתו הוי בכלל מסל"ת וא"כ כאן עכ"פ הדברים שנאמרו בתחלה הם בכלל מסל"ת. אבל להר"מ אלשיך בתשובה סי' ק"ג דסובר לחלק בין הא דמאן איכא בי חיואי דלא אמר לשון אמרו. אבל כל שאמר אמרו הוי כאומר קבל עדותי ע"ש. וא"כ כאן שכתבו להודיע זה לקרוביו הוא ג"כ בכלל מתכוין להעיד עכ"פ. ובתשו' בקיץ העבר הארכתי בדברי המהריב"ל ומהר"ם אלשיך וביארתי דפלוגתתן תלי במה דפליגי הר"ן והב"י בתשו' הובא בק"ע סעיף ק"ס דלהר"ן כל שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד להיפך דאפילו בע"א לא הוי חוץ לב"ד כמו בב"ד. וזה דעת מהריב"ל. וא"כ מוכח דמה שאמרו בגמרא ה"ד מתכוין וכו' כל שבא לב"ד ע"כ ב"ד הוא דוקא משום סיפא. דמת סתם דברישא מתכוין להתיר. הרי מוכח מהנמ"י דבאמרו לאשתו סגי אפילו בלא ב"ד. וא"כ על כרחך הא דנקט בא לב"ד הוא משום סיפא. ואם כן מוכח דבלא ב"ד אף באומר אמרו לא הוי מתכוין להעיד. דהא בב"ד הוי ג"כ כאומר אמרו ומ"מ ב"ד דוקא. אבל הרמ"א סובר כהב"י דבעד אחד חוץ לב"ד כב"ד דמיא. וא"כ ע"כ מה שאמרו לב"ד הוא לאו דוקא. דחוץ לב"ד הוי ג"כ כמו בב"ד. וא"כ נוכל לומר החילוק דכל שאומר אמרו אפילו חוץ לב"ד הוי כאומר קבלו עדותי. ומזה יצאתי לחלק דגם לרמ"א הוא דוקא במגיד לפני ישראל דאז חוץ לב"ד דמיא לב"ד. אבל באומר עכו"ם לעכו"ם שיאמר לבית פלוני וכו' בזה גם לדעת הרמ"א לא שייך [לומר] בזה דהוי כאומר קבלו עדותי כיון דאין זה מקום קב"ע דאין זה ב"ד. ואין זה אלא שרצונו להגיד הדברים לפ"ת לאנשי ביתו ע"פ עכו"ם השליח מפיו:

ומצאתי אחר כתבי אז כמעט הדברים מפורשים ברד"ך בית י"ז כתב שם דכל שחוץ לב"ד הוי כב"ד. ומה שאמרו בגמ' בא לב"ד הוא ע"כ לאו דוקא. ומ"מ מחלק דכל שלא אמר הדברים לישראל הוי מסל"ת. ועי' ברשד"ם סי' ע' במה שחולק על הרד"ך ע"ש. עכ"פ הנה יש מקום להקל בנ"ד גם לדעת מהרמ"א ולומר דבתחלת הדברים שפיר נחשבה למסיח לפ"ת. ושוב אין מגרע לן מה שהזכירו האשה בסוף:

אמנם אכתי לא פלטינן דעת הרמב"ם דבעינן שיהי' כתב ישראל. ובתשו' בקיץ העבר הארכתי הרבה בישוב דברי הרמב"ם בדברים נחמדים:

ומ"מ מה שיש מקום בפשיטות להקל הוא ע"פ מה שכתב בעזרת נשים לבאר דעת מהר"י בי רב דבכותב עכו"ם לעכו"ם מה שיש נ"מ מזה להעכו"ם בעצמו. בזה לכ"ע מועיל. וכיון שבנ"ד נכתב שיקבלו פאדפיסקע ולשלוח אליהם בחזרה להניחו בשם אצל הדיעליס. הרי יש להם נ"מ בזה עצמו לאיזה דבר. ובכה"ג הרי לכ"ע מועיל. ובתשו' שם כתבתי דה"נ י"ל דנ"מ לפי חוק המלוכה בענין הצבא לענין ראזראדין אם זה מת אחיו הנשאר אצל אביו ואמו יש לו דין אחר. וכיון שבכלל ראדסטוויניקיס הוא בכלל גם אביו ואמו. וא"כ על שרי החיל מוטל להודיע זה לפי מה שנוגע לחק הקיר"ה. ואין זה בשביל טובת ישראל לחוד בזה ודאי מועיל לדעת מהר"י בי רב אפי' בכתב עכו"ם. ולדעת מהר"מ אלשקר החולק בזה על מהר"י בי רב צרפתי בשם טעמא דערכאות. וה"נ בנ"ד:

ולענין מקוים הנה כבר כתב החת"ס בזה במה שבא בחותם שרי החיל ובפרט שהולך מערכי לערכי וגם בנ"ד ציוו לשלוח להם בחזרה לאותו מקום להפאלק שיצא משם התעודה ודאי אין לחוש לזיוף בזה. ומה שלא נזכר רק שם אחד משם אביו שפיר כתב רו"מ דכן הוא הדרך בלשון רוסיא לקצר רק על שם אחד. וכיון דדרך הוא לשנות אין זה מגרע כלום כמבואר בתשו' הר"ן [סי' ל"ג]:

אמנם כ"ז הוא בהתעודה הבאה על צבי בן פסח פרידמאן. אבל התעודה שבאה לאשה זלאטא על בעלה שלום הענדליר אינה כלום כיון שהי' ע"י שאלת האשה. וגם הוזכרה האשה בתחלת דבריהם. ודאי אמרינן בזה דהוי מתכוין להעיד ולהתיר וכמבואר בהירושלמי הובא בהמרדכי דר"י אמר כל שמזכירין לו אשה. ור"ל כל ששואלין אותו ומשיב. וע' במרדכי בביאור דברי הירושלמי וכבר האריכו כל הפוסקים בזה:

עכ"פ בנ"ד שהאשה עצמה היתה השואלת והוא השיב על דבריה והזכיר בתחלת דבריו על בקשת האשה זלאטא הענדליר אין זה כלום. ולסמוך על המכתב שבא מיעקב בעזמאן שמת שלום הענדליר הנה שינה שם אביו שכתב עליו שהוא בן משה. ושם אביו הי' יואל. והגם שבתשו' הר"ן כתב להקל בשינה השם הנה שם הי' לבד השינוי עדות ברור בהרבה סימנים על המיתה וכמ"ש הר"ן ע"ש. וע"ז כתב הר"ן דמחמת ששינה שמו אין זה מגרע כיון שהי' ידוע מתחלה שרוצה לשנות שמו שלא יהי' נודע ע"י שמו. אבל בנ"ד כיון דמהתעודה מהערכאות אינו כלום ורק ע"י מכתבו של זה הנה הוא בשינה שם אביו. ואף שיש טעם נכון שכתב רו"מ על שינוי השם בזה. אין זה מועיל אלא אם הי' לנו בלבד זה עדות ברור על מיתתו. ובזה לא הי' מגרע שינוי שם האב. אבל כאן עדיין אין לנו ראי' על בירור מיתתי של זה. וא"כ אפשר באמת אחר הוא ואם הי' כותב במכתב ששלום בן משה הענדליר מאוריטש מת. בזה הי' מועיל מה דידוע להם שאין שלום הענדליר אחר נלקח לצבא כ"א שלום בן יואל ואז לא הי' מגרע לן שינוי שם האב במכתבו. משום זה שיש טעם על שינוי שם האב. אבל כיון שלא נזכר זה שנכתב במכתבו מאיזה מקום הוא א"כ שפיר נימא דהוא באמת איש אחר ממקום אחר ששמו באמת שלום בן משה הענדליר:

אך ממה שכתב יעקב ווייסבאנד לאמו ולאחיו וכותב שם בזה הלשון איך בין אייך מודיע אז שלום הענדליר איז גישטארבען. הנה ודאי יש מקום להתיר. דהא ודאי מה שכותב להם אז שלום הענדליר מת ע"כ דהוא על שלום הענדליר הידוע וניכר להם וכמ"ש הפוסקים במי שאמר היהודי בה' הידוע כונתו על היהודי הניכר להם. וכן גבי יצחק בן מיכאל שכיון שאמר שיודיע לשם הוי כאומר שהוא ממקום פלוני. וה"נ במה שהוא כותב לאמו ולאחיו ומודיע להם זה ששלום הענדליר מת ע"כ הידוע וניכר להם שהוא מעירם וא"כ איכא כאן שמו ושם עירו ושם משפחתו דהוי כש"א. וכמ"ש הב"ש בשם הרשד"ם:

ומ"ש מעלתו כיון דלא הי' אתו בפאלק אחד ודאי לא ראה מיתתו רק שמע. וחשש למה דמבואר בק"ע סי' קל"ט. הנה מלבד דמאין לנו לומר זה אולי כיון שנכתב במכתב יעקב בעזמאן שנפטר בערב פסח יכול להיות שעל חג הפסח הניחו היהודים להיות יחד. אך אפי' יהי' כן דלא הי' בשעת מיתתו מ"מ ע"כ לא החמירו המחמירים בזה אלא באומר להדי' שמעתי. דאז נוכל לומר ששמע קול הברה. שגם זה הוא בלשון שמעתי. אבל בכותב אחד שפלוני מת. כיון שאין העד לפנינו אין צריך לחקור אחריו. ואמרינן שנתברר לו שמת. ואם הוא לא היה אצל מיתתו נתוודע לו ברור מאותן שהיו אצל מיתתו וז"פ. אך זה הא אין הכתב של יעקב ווייסבאנד מקוים אף שקצת נוכל לצרף דבזה שיש לנו בירור על מיתת שלום הענדליר א"כ שוב מועיל לן גם מכתב של יעקב בעזמאן ולא איכפת לן שינוי שם האב. וכמ"ש הר"ן. אך יש לדחות דאדרבה כיון שמיעקב בעזמאן ניכר שהיה עוד שלום הענדליר שמת. אין ראיה כ"כ ממכתב יעקב ווייסבאנד. ע"כ ראוי לכתוב ליעקב ווייסבאנד ולבקש שישוב להם על האדרעס שיכתבו. ואולי אפשר שיבקש שיתנו על מכתבו חתימת הערכי. ודאי מה טוב. אך כל דברי אינם להלכה עד שיסכימו עמי ב' גדולים:

ואתפלא על מעלתו אשר רוצה לסמוך על שטר תעודה מערכאות שבא על שלום הענדליר.ורוצה ג"כ לקיים המכתב מיעקב בעזמאן שמה שכותב שם האב בשינוי הוא משום טעם שכתב מעלתו. ולא נזכר כי המה סותרים. כי בהתעודה נכתב שמת שלום דעם 19 טין מארט שהיה כ"ו אדר שני. ובמכתב הא' של יעקב בעזמאן נכתב שמת חברו שלום הענדליר ערב פסח. וא"כ ע"כ לומר דהאי שלום בן משה שכותב הר' יעקב בעזמאן אינו שלום הענדליר מאוריטש שעליו בא התעודה מיהו למה שכתבתי דאין לסמוך עליהם משום שהי' ע"י שאלה ומתכוין להעיד ולהתיר. ממילא התעודה אינה מעלה ואינה מגרע. דדבריהם אינם כלום. ומכ"ש שעיקר סמיכת ההיתר על מכתב יעקב ווייסבאנד ולמכתבו אין סתירה מהתעודה. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה