עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן לב
שאלה באשה אחת שבעלה הלך לאיש חיל במלחמה. ועתה בא כתב מהשרים דהפאלק להפאליציע דפה עירינו שאותו איש מקהל סקרילאוו שמו פלוני בן פלוני ופאמיליע פלונית שנלקח לאיש חיל בשנה פלונית באיזה יום בחודש נחלש בחולשה ונכנס לאשפיטאל ומת ביום פלוני. ומבקשים מהשרים דהפאליציע שיודיעו זה לקרוביו (ראדסעווינעקים) ויכתבו להם בחזרה שעשו כן. אם האשה מותרת לקבל בעדות זו חליצה. והאשה רכה בשנים בזכה ומיללת על בעל נעוריה:
תשובה, הנה מקודם יש לעיין אי מיקרי כאן מסל"ת במה שכתבו להודיע לקרוביו ממיתתו. הנה בק"ע סעי' ס' הביא בשם מהריב"ל דיש לחלק בין אומר אמרו לאשת פלוני דהוי מתכוין להתיר. ובין מאן איכא בי חיואי דמדבר לאנשי ביתו. ואם בא אל הבית ודיבר אל האשה יש להחמיר כאילו אמר אמרו לאשת פלוני. משמע דעיקר החילוק בין לא הזכיר אשה בדבריו. או שדיבר אל האשה ביחוד עדותו אבל אם אמר מאן איכא בי חיואי דהיינו אנשי ביתו וכמ"ש רש"י. אף שבכלל אנשי ביתו היא אשתו. מ"מ כיון שלא הזכיר אשתו בדבריו מיקרי מסל"ת. וא"כ אפי' באומר אמרו לאנשי ביתו אין חילוק בזה. דהא לא הזכיר אשה בדבריו. וכן משמע מהירושלמי שהביא המרדכי וש"פ דאמר שם ה"ד נתכוין כל שמזכירין לו אשה וכתבו הפוסקים דהיינו הא דכתב הנ"י דבאומר אמרו לאשת פלוני הוי מתכוין להתיר. וא"כ מוכח דוקא משום שמזכירין לו אשה או שמזכיר הוא בעצמו האשה. בזה הוי מתכוין אבל אנשי ביתו סתם אין זה מגרע שאינו נקרא מסל"ת. ואפי' באומר אמרו לאנשי ביתו יהי' הדין כן כיון שלא הזכיר אשה בהדי':
אך במהר"ם אלשיך סי' ק"ה כתב לחלק באופן זה דמאן איכא בי חיואי הוא שמחפש מי מאנשי ביתו שישמע דבריו כמ"ש רש"י. אבל באומר אמרו הוי כאומר קבלו עדותי ואמרו לה. ולפ"ז אין חילוק כלל בין אשתו לאנשי ביתו אלא כל שאומר לשון אמרו הוי כמתכוין להעיד. וא"כ בנ"ד מה כמו באומר אמרו. דהא שם נמי נראה הטעם דלשון אמרו לאנשי ביתו משמע יותר שמתכוין להגיד זה בתורת עדות. וכאן נמי הוי כאמרו לאנשי ביתו:
שכתבו להודיע לקרוביו, י"ל דבזה מגרע דאין חשוב מסל"ת. והנה לכאורה באמת יש להבין טעמא דמהריב"ל דאם באם אומר אמרו לאשת פלוני הוי מתכוין להתיר כמ"ש הנמ"י. א"כ ה"נ באומר אמרו לאנשי ביתו אף שבזה לא שייך לומר דהוי מתכוין להתיר כיון שלא הזכיר שם אשה. אבל אכתי נאמר שמתכוין להעיד. לדידן דהלכה כר"י דמתכוין להעיד פסול ובזה יהי' ניחא מה דאמר בירוש' ה"ד מתכוין. ר"י אומר כל שמזכירין לו שם אשה. היינו דמשמעות הירוש' דחולק עם הש"ס. דר"י מקיל טפי מר"ל. וכמו שהקשה המרדכי. וא"כ ר"י דסובר להירושלמי דמתכוין להתיר דוקא פסול. בזה הצריך דוקא להזכיר שם אשה. אבל לדידן דגם מתכוין להעיד פסול. א"כ כמו כן אמרו לאנשי ביתו ג"כ יש ספק זה דעכ"פ מתכוין הוא להעיד:
ולכאורה יש ראי' מהש"ס נגד מהריב"ל. דאמרו בגמ' ה"ד. אמר רב יוסף בא לב"ד ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו. זה נתכוין להתיר. מת סתם. זה נתכוין לעדות. דע"כ לדעת הנמ"י מה שאמר ברישא בא לב"ד הוא לאו דוקא. דאפי' באומר אמרו לאשת פלוני הוי מתכוין להתיר וע"כ דגם בש"ס הכוונה דודאי מה שבא לב"ד הוא כדי שיאמרו הם לאשתו של פלוני. וה"ה אפי' בלא ב"ד באומר להדי' אמרו לאשתו של פלוני שתנשא. וא"כ גם בסיפא במת סתם דהוי מתכוין להעיד. דב"ד בזה לאו דוקא. אלא הכוונה כל שבא להגיד בכוונה לאחרים שהם יאמרו עדותו. וא"כ כמו כן באומר להדי' אמרו מת סתם אפי' לא הזכיר בלשונו אשה אלא אמרו לאנשי ביתו הוי מתכוין להעיד:
אך נראה דאדרבה מש"ס זה הוכיח לו המהריב"ל חילוקו. דבאמת קשה לדעת הנמ"י למה אמרו בש"ס בא לב"ד. כיון דכן הדין אפי' בלא ב"ד כלל. אלא ודאי משום דבסיפא הוי דוקא בא לב"ד הוי מתכוין להעיד. אבל בלא ב"ד ואומר אמרו לאנשי ביתו. זה ודאי לא חשיב כלל רק מסל"ת כמו מאן איכא בי חיואי. ושאני באומר אמרו לאשתו כיון דפרט אשתו דוקא ע"כ דמתכוין הוא להעיד ולהתיר. אבל באומר אמרו לאנשי ביתו היינו כמספר לפי תומו המעשה שידעו אנשי ביתו מזה. וכיון שלא מצינו נתכוין להעיד במת סתם רק בבא לב"ד לכך תני בש"ס בא לב"ד גם ברישא אגב סיפא. אבל אם נאמר דגם בסיפא בא לב"ד הוא לאו דוקא א"כ נשאר הקושי' להנמ"י לעני' מה אמרו בש"ס בא לב"ד דוקא. וא"כ שפיר הוכיח המהריב"ל חילוקו מהש"ס:
וליישב דעת הר"ם אלשיך הי' נלע"ד לומר דפלוגתת המהריב"ל עם הרמ"א יהי' תלוי בפלוגתת הר"ן והב"י בתשו'. דהנה הר"ן סובר דגם בעדות אשה אם א' הגיד חוץ לב"ד פלוני מת יכול אח"כ בפני ב"ד לחזור ולהכחיש דבריו או לומר מבודה הייתי. ולא אמרי' בכה"ג כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דאין זה אלא במגיד לפני ב"ד דהוי כנחקרה עדותו. אבל לא במעיד חוץ לב"ד. והביא ראי' לזה מש"ס ע"ש בתשו' סי' מ"ז. והב"י בתשו' הובא בק"ע אות קנ"ט כתב דאף בהגיד חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד. דבעדות אשה חוץ לב"ד וב"ד שוים. ובתשו' א' כתבתי ליישב דעת הב"י מראיית הר"ן שכתב עלה שזו ראי' שאין עלי' תשובה. ואין כאן מקומו:
והשתא לשיטת הב"י הנה ודאי מה שאמרו בש"ס בא לב"ד הוא לאו דוקא. דבעדות אשה גם מה שאומר חוץ לב"ד אמרי' בזה דהוי כמו שנחקרה עדותו א"כ חוץ לב"ד וב"ד שוין. וא"כ גם בעכו"ם במגיד חוץ לב"ד בפני ב' פלוני מת סתם הוי כמו שבא לב"ד ואמר פלוני מת. דאין חילוק בין ב"ד או חוץ לב"ד ואמרי' דכל שבא ואמר פלוני מת או אמרו לאנשי ביתו של פלוני הוי כאומר קבלו עדותי כיון דגם חוץ לב"ד הוי כב"ד. אבל המהריב"ל סובר דיש חילוק הרבה גם בע"א בין ב"ד לחוץ לב"ד כדעת הר"ן. ואם כן מה שאמרו בש"ס בא לב"ד ע"כ דוקא הוא. עכ"פ משום הסיפא. אבל במגיד חוץ לב"ד לא אמרי' בזה כלל שמתכוין בזה לומר שיקבלו עדותו. דאין זה מקום קבלת עדות. אלא אמרי' שמתכוין לפי תומו להודיע המעשה לאנשי ביתו כמו במאן איכא בי חיואי. ודוקא בבא לב"ד אמרו בש"ס דהוי מתכוין להעיד במת פתם ולא הזכיר בלשונו אשה. אבל בחוץ לב"ד אפי' באומר אמרו לאנשי ביתו הוא מסל"ת:
ואם כנים אנחנו בחילוק זה לדעת מהרמ"א. א"כ יש מקום להקל בנ"ד גם לדעת הר"מ אלשיך. דחילוק של הר"מ אלשיך הוא דוקא באומר לפני ישראל אפי' חוץ לב"ד סתם מת פלוני או אמר אמרו לאנשי ביתו שמת. הוי בזה הדין כמו שאמרו בש"ס בא לב"ד ואמר מת סתם נתכוין לעדות. כיון שחוץ לב"ד וב"ד שוין. ואמרי' בזה דהוי כאומר קבלו עדותי. אבל באם עכו"ם אומר לעכו"ם שיודיע לאנשי ביתו של פלוני שמת. ודאי בזה לא הוי כוונתו שיקבל עדותו. אלא שרצונו לספר לפ"ת המעשה לאנשי ביתו ע"י עכו"ם השליח מפיו. והוי כמו מאן איכא בי חיואי דאמרינן דהוי כאומר מי איכא מבי פלוני שישמע דברו. ואין מתכוין להעיד. רק שידעו מזה. וה"נ ודאי אמרי' דאין מתכוין להעיד רק שידעו מזה אנשי ביתו וקרוביו:
ומצאתי אחרי כותבי ברד"ך בית י"ז כתב כן להדי' דכל שבא לב"ד לאו דוקא. דחוץ לב"ד וב"ד שוין בע"א. ומ"מ מחלק שם דכל שלא אמר הדברים לפני ישראל הוי מסל"ת. ואף שי"ל כוונתו שיספרו העכו"ם זבפ"ז. ולא שיאמר לעכו"ם אחר שיודיע לב"ב. אין הכרע כ"כ בדבריו שם די"ל כוונתו כמ"ש דכל שלא אמר הדברים ליהודי לא מיקרי מעיד. דעכו"ם לאו בר קבלת עדות. וע' ברשד"ם סי' ר"מ שחולק על הרד"ך דדוקא בא לב"ד מיקרי מתכוין להעיד. והוא כמ"ש למהריב"ל:
ובלא"ה הנה כל עיקר חילוק זה גם באומר אמרו לאשת פלוני שכתב הנמ"י דהוי מתכוין להעיד ולהתיר כתבו הפוסקים דלהסוברים דגזלן אינו נאמן במסל"ת. והוא ג"כ ע"כ מהוכחה זו עצמה של הנמ"י מפ"ב דיבמות הא דלא התירו אשתו משום מסל"ת. מוכח דאין סוברים חילוק זה של הנמ"י אלא דגם באומר אמרו לאשת פלוני נחשב למסל"ת. וא"כ בנ"ד ודאי יש לסמוך על דעת מהריב"ל דבאמרו לאנשי ביתו וקרוביו לכ"ע חשוב מסל"ת. ובפרט בעכו"ם שאומר לעכו"ם כן. בזה י"ל דגם הר"מ אלשיך יודה וכמ"ש:
אך כ"ז באומר עכו"ם לעכו"ם. אבל בכותב עכו"ם לעכו"ם הא מבואר בש"ע סעי' י"א דלהרמב"ם צריך שיהי' כתב של ישראל. ועי' בח"מ שם בשם המ"מ הטעם דלא התירו רק מסל"ת. ולא בכותב לפ"ת. והב"י בבד"ה הקשה ע"ז דמה טעם לחלק והח"מ כתב טעם המ"מ משום הבו דלא לוסיף עלה. ובתשו' א' כתבתי דלפי המתירין בעכו"ם מפי עכו"ם מסל"ת א"כ כמו כן גם בכותב לפ"ת יש להקל דהא גם בשם טעם המחמירין בריב"ש שם טעם אחד משום הבו דלא לוסיף עלה. וא"כ להמתירין דלא חשו בשם לטעם זה. הכא נמי כן. ולטעם המחמירין בשם משום דלמא הי' הראשון ע"י שאלה. אם נאמר דהחשש שמא הי' שאלת עכו"ם לעכו"ם וכמ"ש הב"ש ס"ק מ' א"כ י"ל דגם הם יודו כאן דלא שייך חשש זה כאן דהרי העכו"ם הכותב הוא הראשון המסל"ת בכתב. ואי דנאמר לחוש גם כאן שמא הי' כתב זה ע"י שאלת ישראל. וכמ"ש העצי ארזים טעם זה כאן. א"כ כ"ש דיש לחוש לשאלת ישראל בעכו"ם מפי עכו"ם. ומ"מ לא חששו בשם:
ובאמת דראיית מהרי"ק סי' קכ"א דעכו"ם מפי עכו"ם מסל"ת נאמן דלר"ע עכו"ם מסל"ת נאמן יותר מאשה המכונה להעיד. וא"כ אם באשה מפי אשה נאמנת. מכ"ש בעכו"ם מסל"ת מפי עכו"ם ע"ש. כמו כן יש להביא ראי' זו עצמה על עכו"ם מסל"ת בכתב. דודאי אשה בכתב כשרה להעיד. כמו כל ע"א לכ"ע. וא"כ כ"ש יש להתיר מסל"ת בכתב. ובתשו' שם כתבתי לדחות לדעת המ"מ ראיית המהרי"ק ולבאר במה דפליגי. אמנם עכ"ז קשה לי עתה. דא"כ הרמב"ם שכתב דבעינן שיהי' כתב ישראל יהי' סובר להדי' כדעת המחמירים בעכו"ם מפי עכו"ם מסל"ת. והרמ"א כאן כתב להחמיר כהרמב"ם ובשם מביא המחבר רק דעת התה"ד דעכו"ם מפי עכו"ם נאמן. ואף שהרמ"א הביא גם דעת הר"ן. לא הזכיר דיש להחמיר. אף שנאמר דזה ממילא משום דהוי ס' פלוגתא דהוא לחומרא. חבל מ"מ על המחבר קשה. ועוד דמ"מ דבר תימה מאין יצא זה להרמב"ם וכמו שהקשה הבד"ה ואם חידש זה בעצמו א"כ הי' צ"ל בלשון יראה לי. ולענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דדברי הרמב"ם הם דברים מפורשים בש"ס. דהא הטעם דא"צ קיום במצאו כתוב בשטר דעדות על השטר הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד. וכמ"ש כן הרמב"ן והריטב"א. וא"כ כיון דאמרי' בשטר דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד. א"כ גבי עכו"ם הא אמרינן כל שבא לב"ד ואמר מת סתם הוי מתכוין להעיד ואין מועיל עדותו. וא"כ כאן נמי שוב א"א לומר שהוא מסל"ת כיון דאמרי' דהוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד. ואפשר דהוי מטעם ממ"נ. אם לא נאמר בשטר זה דהוי כמו שנחקרה עדותו. חוששין למזויף. ואי נאמר דהוי כנחקרה עדותו שוב אין זה מסל"ת. כמו דאמרינן בגמ' בא לב"ד ואמר מת סתם הוי נתכוין להעיד. וזה נכון לענ"ד. ולפ"ז שוב לא קשה. דעכו"ם מפי עכו"ם מסל"ת יכול להיות דנאמן. ולא קפדינן ע"ז הטעם דהבו דלא לוסיף עלה. ובכתב עכו"ם מסל"ת בשטר אינו נאמן משום דאם לא ניחוש למזויף ע"כ דהוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד. ושוב אין זה מסל"ת:
אלא שלכאורה ז"א דלדעת כמה פוסקים אפי' עד אחד ישראל בשטר לא אמרינן בי' כמו שנחקרה עדותו בב"ד כמבואר בח"מ סי' מ"ג. וכ"ש בעכו"ם אפי' ב' עדים בשטר דלא אמרינן בזה כמו שנחקרה עדותן בב"ד. הן אמת שלפ"ז י"ל דהדבר תלוי בפלוגתא אם עכו"ם כשר לעדות מה"ת, ועי' בחת"ס סי' צ"ד. אבל באמת י"ל דל"ק דהרמב"ם לשיטתו דסובר דבכל שטרות הא דאמרינן דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד אין זה אלא דרבנן. וכמבואר בח"מ סי' כ"ח סעי' י"ב. וא"כ בעדות אשה שתקנו חז"ל שיועיל ע"א או עכו"ם מסל"ת. א"כ גם בכת"י אם נאמר דמועיל. קאי ע"ז תקנת חז"ל דהוי כמו שנחקרה בב"ד. ושוב אין זה מסל"ת. אלא שאם נאמר בזה דהוא מטעם ממ"נ וכמ"ש לעיל. א"כ היכא דאין שם חשש מזויף שפיר י"ל דנסמוך עליו בתורת מסל"ת. ולא אמרינן בשטר עכו"ם דהוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד מכ"ש מהא דאמרינן בשטר בע"א ישראל דלא הוי כנחקרה עדו' בב"ד. וא"כ אפשר הי' להקל בנ"ד דלא שייך כ"כ חשוד למזויף כיון דהולך מערכי לערכי וחתום בחתימת הערכי כידוע דרך הערכאות אין לחוש כ"כ למזויף. אך קשה לסמוך ע"ז:
אך י"ל למ"ש בע"נ בשם הרד"ך דגם בבא לב"ד מועיל באם סיפר בקישור דברים. ודוקא במת לחוד הוי נתכוין להעיד א"כ ה"נ אפי' אם נאמר דהוי כנחקרה וכו' מ"מ יועיל כיון דאיכא כאן קישור דברים. ואפי' להחולקים לענין בא לב"ד דאין מועיל. מ"מ בכתב י"ל דמודו. דדוקא בכתוב בשטר מת לחוד הוי כבא לב"ד. אבל לא בדרך מכתב:
אמנם מה שיש בפשיטות מקום להקל. אם הדין בזאקאן שלהם דכל שמת מי שהלך לצבא ואין עובד עוד בצבא המלך. שוב לא יהי' נחשב אחיו השני חפשי בראזראד ג' כמו שהי' חפשי בראזראד זה אם הי' אחיו חי ועובד בצבא המלך. ואם הי' כן יש מקום להקל ע"פ מ"ש בס' ע"נ לפרש טעמא דמהר"י בי רב דכל שכותב עכו"ם לעכו"ם אחר שמת פלוני מצד שאותו העכו"ם צריך לידע זה לטובתו. בזה לכ"ע מועיל. דדוקא אם כותב לישראל להודיע זה שמת פלוני בזה אמרינן דאין זה חשוב למסל"ת. אלא כונתו להעיד ולהתיר דמה לו לעכו"ם להטריח עצמו ולכתוב כתב בשביל ישראל. אבל אם זה הדבר צריך שידע העכו"ם שמודיע לו. שוב לכ"ע אמרינן בזה דהוי מסל"ת ואף שמהר"ם אלשיך חולק על מהר"י בי רב. נראה מבעל ע"נ דתופס להקל כדעת מהר' בי רב. וכן מצאתי שמכריח כן בס' קהלת יעקב להגאון בעל ח"ד. ואין הס' ת"י. וא"כ גם בנ"ד יש מקום לומר דמה"ט הוצרך להודיע זה לכאן שידעו דנפסק החפשית מאחי המת. ומה שנאמר להודיע זה לקרוביו. הנה בלשון רוסיא ראדסטוועניקיס חקרתי דנכלל בזה הוריו דהיינו אביו ואמו. והם ודאי צריכים לידע מזה שאין לבניהם אחר חפשית. או שנאמר בדרך אחר עכ"פ. דכיון שזה שהי' בצבא מת. יכול להיות שיהי' לאחיו הב' חפשית יותר טוב היינו שיהי' נשאר אחיו הב' מעתה יחיד לאביו ולאמו דהוי ראזראד א'. או שיהי' נשאר לפחות ראזראד ב'. וכיון שהדבר הזה נוגע לנימוסי הקיר"ה. ומטעם זה הוצרכו להודיע זה. שוב אין שום חשש כיון דאין זה בשביל טובת ישראל לחוד. דבזה ודאי היינו אומרים שאין כונתו רק להעיד. דלמה לו לטרוח ולהודיע זה בשביל טובת ישראל לחוד. לא כן בנ"ד שהדבר נוגע לנימוסי הקיר"ה. ואת דתי המלך הם עושים. וכיון שכן שפיר יש להחשיב זה למסל"ת וכדעת מהר"י בי רב בנידון שלו. וגם למ"ש הטעם דבשטר הוי כבא לב"ד. ג"כ יש חילוק זה דהיכא דעכו"ם כותב לעכו"ם בשביל טובת העכו"ם וצורכו ולא בשביל ישראל ע"ז לא שייך לומר דחשיב כנחקרה עדותו דאין דין שטר ע"ז. ולפי חילוק זה של הע"נ ממילא ליכא שוב גם חששא דמהר"ם אלשיך דאמרו לב"ב הוי מתכוין להעיד. דזה דוקא משום דלא נוכל לתלות ההודעה לב"ב כי אם בשביל הישראל. אבל בנ"ד מה דהוצרכו להודיע זה לב"ב. הוא בשביל נימוסי הקיר"ה לענין לקיחת הצבא לא בשביל להעיד. וכן הוא ברשד"ם סי' ע' דאם אמר עשה עמי חסד והודיע זה לחמיו. אם נוכל לתלות דכונתו שיבוא לקוברו. לא תלינן דכיוון להעיד ולהתיר וא"כ ה"נ תלינן מה דציוה להודיע זה לב"ב הוא בשביל דתי המלך שיעשו ביניהם בלקיחת הצבא. ולא תלינן כלל בכונתו להתיר ושפיר נחשב כאן מסל"ת:
ואכתי לא פלטינן דעת הרמב"ם דסובר דבעכו"ם מסל"ת בעינן קברתיו. הן אמת ששאר הפוסקים חולקין ע"ז דלא בעינן קברתיו אלא במלחמה וכאן הא מת על מטתו שהרי כתבו שמת מחולשתו באשפיטאל. אך מ"מ הא הקשו על הרמב"ם דמצריך קברתיו מהא דמאן איכא בי חיואי דלא נזכר שם קברתיו. ותירץ הריטב"א דכיון דמעייל נפשיה ומכריז מאן איכא בי חיואי אמרינן דודאי מת והוי כלשון וקברתיו. ובנ"ד נמי כיון ששלחו לערכי למאזיר. ונודע דרך ערכאות דנעשה כל הדברים בפריטיקאל. וגם כתבו שיודיעו להם בחזרה אם עשו כפיקדתם פשיטא דהוי כמעייל נפשיה לאכרוזי מאן איכא בי חיואי. ועדיף מהתם:
והנה דעת הר"ן דבעינן ק"ד במסל"ת ואף שתפסו האחרונים עיקר כדעת הריב"ש דא"צ ק"ד. מ"מ בנ"ד ודאי חשוב מסל"ת גם לדעת הר"ן. דהא לשיטתו מה שנזכר בהמעשה בגמ' מאן איכא בי חיואי נחשב זה לק"ד. וכ"ש בנ"ד מה שכתבו מקודם באיזה שנה ואיזה יום בחודש נלקח לצבא ומאיזה קהל ניתן לצבא. דכל זה הוי הוספת דברים ונחשב לק"ד כמו מאן איכא בי חיואי וא"כ בנ"ד נחשב זה למסל"ת לכל הדעות:
הן אמת שלכאורה נראה דלדעת הר"ן הוי פי' אחר בהגמ' דמאן איכא בי חיואי היינו אם יש לו בני' קטנים או ב"ב מרובים. והוא דרך התאוננות. וכמו שכתב הרמב"ם והוא מתאונן וכו' וזה שפיר נחשב לק"ד. אבל בתשו' מהר"ם אלשיך מוכח דגם להר"ן הפי' בהגמ' במאן איכא בי חיואי כמ"ש רש"י. ובלאו הכי האחרונים תפסו דברי ריב"ש לעיקר:
והנה המהרי"ק שו' קכ"א כתב להקל בערכאות אפי' בכיונו להעיד מטעם דאמרינן בגמ' בגיטין דמועיל לענין ממון. דחזקה דלא מרעי נפשייהו. ואע"ג דכתב שם בדרך אפשר. מ"מ הרבה אחרונים תפסו זה לעיקר. אמנם חותני הגאון זצ"ל בתשובותיו הנדפס מחדש הנקראים דברי חיים בח"ב סי' נ"ה וסי' ס' החמיר שם. ואף דהרבה טעמים לא שייכו בנ"ד. שכתבו שמת מחולשה באשפיטאל מ"מ טעם א' שייך גם כאן דהרי בעינן שידעו דלא מקבלי שוחדא. וע"ש בסי' ס' שהחמיר גם בכמו נ"ד וכותב שם שקיבל כן מאחו"ז ז"ל להחמיר שלא לסמוך על טעמא דערכאות. ובאמת לענ"ד יש עוד לומר דזה יהי' תלוי בב' הלשונות שבבכורות דלל"ב שמשני יכיר לחוד וכו' אז י"ל דילפינן ממון החמור. וכמ"ש כעין זה הר"ן בתשו' סי' ל"ג לענין דינו בעגונה שם דלמד שם ומה לעני' ממון החמור אמרו כך כ"ש לע"א דאקילו בי' רבנן. וה"נ נוכל ללמוד כזה לענין ערכאות. אבל לל"ק דבת"ע אחמירו רבנן הרבה יותר מממון י"ל דמה דלא מצינו בש"ס שהקילו בע"א הוי בכלל ת"ע דאחמירו חז"ל יותר מממון:
עוד יש להעיר בזה ע"פ מה שכתב המ"א באו"ח סי' כ' דבלוקח ציצית מתגר אינו נאמן. ודוקא גבי טלית נאמן משום דאיכא הוכחה דאין דרך עכו"ם להטיל ציצית בטלית וגבי מורייס דנאמן משום דהוי זיוף אף לנכרים ע"ש. הרי אף דגם גבי טלית בעינן שיאמר שלקח מישראל מ"מ אין מועיל זה בציצית ולא סמכינן בזה על חזקה דלא מרעו נפשייהו והארכתי בתשו' דע"כ דעת המ"א דטעמא דלא מרעו נפשייהו אין מועיל אלא שלא ניחוש שיעשה פעולה בידי' לגרוע והיינו טעמא גבי מורייס דלענין שיעשה זיוף בידים לא מרע אומנותי'. והיינו טעמא דסמכינן בס' נפשות על רופא מומחה לרבים כמבואר ביו"ד סי' קנ"ה משום דלא מרע אומנותו לגרוע בידים. אבל לסמוך על דיבורו לחוד חיישינן למשקר. ואין מועיל טעמא דלא מרע אומנותו. וגבי טלית איכא הוכחה כדבריו. וזה טעמא דהריצב"א דלא סמכינן על רופא עכו"ם לענין איסור רמ"ת אם לא דאיכא הוכחה לדבריו שנפסק וסתה. ובלא הוכחה אמרינן דמשקר ולא סמכינן ע"ז דלא מרע אומנותו. ולפ"ז יש לחלק דגבי שטרות העולין בערכאות שם מיקרי מעשה בידים דעבדי לגרוע. ועי' בגיטין (ד' ס"ז) דעדים החתומים על השטר מיקרי דעבדו מעשה. ולגרוע בידים סמכינן דלא מרעו נפשייהו. אבל משום זה שנסמוך על דיבורם של ערכאות י"ל דלא נסמוך. ואפי' נתנו זה בכתב לא הוי זה מעשה לגרוע בידים דאין כתב זה אלא כתב ראי' בעלמא. משא"כ בשטר העולה בערכאות דע"י יוכלו לגבות מיקרי מעשה לגרוע בידים. ובזה שפיר סמכינן דלא עבדו מעשה לגרוע בידים. אך הא"ר חולק שם על המ"א וסובר דגם גבי ציצית תגר נאמן אפילו בזה דליכא הוכחה כדבריו וע"כ דמשום חזקה זו סמכינן על דיבורו לחוד. והארכתי בתשובה שם ליישב דברי הריצב"א. ובישוב פלוגתת הפוסקים בענין קפילא אי בעינן מסיח לפי תומו או לא ולהמ"א ע"כ לומר דטעמא דהסוברים גבי קפילא דלא בעינן מסל"ת משום מלתא דעל"ג. וכ"כ להדיא המאירי טעם זה על קפילא:
על כל פנים נראה דלפי זה בנידון דידן ליכא למסמך על ערכאות לדעת המ"א ואפילו להפוסקים דסברי דסמכינן על קפילא בלא מסיח לפי תומו משום זה דהוי מלתא דעבידי לגלויי יש לומר דכאן לא מקרי מלתא דעבל"ג כל כך דאם ברח על נפשיה מהמלחמה שוב לא יבוא מחמת מורא שלא יתחייב ראשו למלכות:
אך להא"ר יש לומר דשפיר סמכינן על ערכאות אפי' בלא טעמא דעבל"ג וליכא הוכחה כדבריהם רק משום חזקה זו דלא מרעו נפשיהו. ועיין בחתם סופר סי' מ"ג וצ"ד ובתשובת נודע בשערים ובתשו' מהרי"מ מווארשא מה שהאריכו בענין ערכאות. אך מ"מ הנה מועיל לן כאן בנידון דידן האי טעמא דערכאות דיש מקום לומר אפילו לדעת מהר"ם אלשקר בסי' ס"ז דחולק על מהר"י בי רב שהבאתי לעיל דאפילו בכתב שכתב העכו"ם ממיתת הישראל לעכו"ם אחר בשביל טובת העכו"ם עצמו לא סמכינן על כתבו. יש לומר גם לדידיה דאכתי יש מקום להקל משום טעמא דערכאות. ואם כן אשה זו מותרת לקבל חליצה אך בלבד שיסכימו על זה עוד שני רבנים גדולי הדור להיתר ואם לאו יהיה כל דברי בטלים. סליק: