עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן כו
שאלתו חידות עגונה אשר בעלה מת בקאריקה כפי אשר העיד עמפ"ע. שבא כתב משם להאכסניא שהי' שם באמעריקע שמשה מענדל ליבאוויטש שבק חיים תיכף בבואו לקאריקאס. והאריך מעלתו להתירה וסיים שכבר יצא ההיתר מפי הרב הג' מיעליסאוועט גראד אלא שציוה שגם אני אצטרף עמם בהיתירא. ובאמת אנכי עמוס טרדא הרבה וא"א לי להכניס עצמי בענין חמור כזה. אך עכ"ז לא להשיב כלל א"א מפני הכבוד. ואנקוט בקצרה:
הנה מה דמסיים מעלתו דזה פשוט דאין לחוש שמא הוחזק באכסניא עוד אחד ששמו משה מענדל ליבאוויטש ואיתרמי שגם זה נסע לקאריקאס. דיש לומר כנכ"ה דאין לחוש לאחר כמבואר ברמב"ן ורשב"א בסוגי' דיצחק ר"ג. הנה ז"א דהרמב"ן כתב שם להדיא דזה דוקא אם הוחזק להדי' דבקרטובא לא הי' דר שם יצחק אחר. אלא לגבי חששא שמא יצחק ר"ג מעלמא בא לקרטובא ויצא משם. ע"ז מועיל טעמא דכנכ"ה. אבל כל שיש לחוש שמא הי' שם באכסניא עוד איש שנקרא משה מענדל ליבאוויטש שוב לא שייך טעמא דכנכ"ה. ואפילו לדעת הראב"ד דסובר דכל שלא הוחזק עוד אחר כשמו לא חיישינן לאחר דאם הי' שם עוד אחר כשמו היה נודע. לא שייך כאן שהחששא שמא באמת נודע להם עוד מ"מ אחר. וגם בל"ז הנה טעמא דכאן נכ"ה שכתב הרמב"ן הוא לשיטתו שכתב בחי' בב"ב (דף כ"ד) בסוגיא דרוב וקרוב דקורבא שהיא במקומה עדיף מרובא דעלמא מטעם כנכ"ה. ומשום זה עגבי אסורים אפילו לדידן דהלכה כר"ח. אבל הרא"ש סובר באמת דגם ענבי מותרין משום רובא דעלמא דעדיף אפילו מקורבא במקומו. ועי' בט"ז סי' רצ"ב ס"ק י"א. ואפילו להטוש"ע דפסקו דענבי אסורים מ"מ אין ראיה דסברי שקורבא במקומו עדיף מרובא וחזקה אלא שעדיף מרובא. ולדעת הריב"ש דכאן נחשב ב' חזקות. חזקת חי וחזקת א"א. א"כ הוי תרתי נגד חדא ורובא דעלמא מסייע לזה. ובפרט שכאן האיש שאנו דנין עליו הוא ג"כ בא מרובא דעלמא עובר אורח באכסניא. ולמה לא ניחוש לעוד עובר אורח מעלמא ששמו כשמו:
והנה בהא דתשובת הרא"ש דלא צריך לומר איש שיצא מכאן. אלא כל שידעינן שהיה זה האיש עם העכו"ם על הדרך לא חיישינן שמא נתלוה עמו אחר על הדרך. חולק הט"ז ע"ז ע"ש. ולכאורה למ"ש הט"ז לקמן סעיף י"ח לפרש הוחזקו ולא שכיחי דמיירי שידעינן שבעלה של זו הלך בזה הדרך. ואחר לא ידעינן. דכה"ג מותר והיינו מטעם שזה היה כאן ודאי ואחר ספק א"כ שוב ל"ק על הרא"ש דעכ"פ על זה ידעינן ודאי שהיה עם העכו"ם בדרך ואחר הוי ספק. וכ"כ באמת בתשו' מהרי"ו לפרש טעמא דהרא"ש מפני שזה הוי ודאי ואחר ספק ועכ"פ הרי גם להט"ז מוכרח כן מהא דהוחזקו ולא שכיחי דמותר. ואפילו לדעת השב שמעתתא דמפרש דברי מהרי"ו דהיכא דשכיחי שיירות גם אחר מיקרי ודאי על הדרך. הנה בהא דנתלוה עם העכו"ם בדרך י"ל דמיקרי לא שכיחי כיון דמן הדין אסור להתייחד עם העכו"ם כמבואר בע"ז. וא"כ כיון שידעינן שזה האיש נתלוה ודאי עם העכו"ם. ומאחר לא ידעינן הוי כאן כהוחזקו ולא שכיחי. אבל כאן הנה נויארק היא מדינה גדולה מחזקת כמה מיליאן אנשים וארץ רוכלת עמים היא. וגם משם למדינת באזולי י"ל דהוי ש"מ ושוב הוי כהוחזקו וש"מ דהוי תרתי לריעותא בזה לכ"ע חיישינן. דיב"ש שכיחי עוד בעלמא:
האומנם דיש לעיין בהא סוגיא דיצחק ר"ג דמדמה התוס' והרא"ש לסוגיא דגיטין ואביי ורבא פליגי בפלוגתא רבה ור"ז. דלכאורה דלפי המעשיות שהביאו בגמ' גבי קולר של י' בנ"א אפי' לפי' פי' הרמב"ם שזה סימן דהיו אסורים בקולר או נושאי גמלים וכמ"ש כאן בסעי' י"ז. מ"מ אנו רואים דבצירוף מקום היציאה והליכה אנו מתירים נשותיהם ומכ"ש לדעת רש"י דמפרש קולר חבורה שאין כאן רק סי' מנין בצירוף מקום היציאה והליכה וכמו שכתב המהריב"ל וש"פ בזה. והא כמו כן שמו ושם אביו ג"כ הוי ודאי סי' אמצעי עכ"פ. א"כ כאן דהוי סי' שמו וש"א יצחק ר"ג בר אחתי' דר"ב. ובצירוף מקום הליכה מקארטובא לאספמיא. למה לא נדמה זה להא דקולר של בנ"א שבצירוף מקום היציאה והליכה אנו מתירים. ואיך דמי' זה להא דשליח שאבד גט. ששם הוי סי' רק שמו ושם אביו. אבל צירוף מקום היציאה והליכה אין שייך. דהרי חיישינן שמא מעוברים ושבים אחרים נפל. ולא בא הגט מכאן או משום דחוששין לב' שיורי. אבל כאן ע"כ מיירי דליכא חששא דקרטובא אחרת וכגון שאמרו עדים דמקרטובא זו יצא האיש הלזה ואיכא סי' היציאה והליכה. ועכ"פ סי' הליכה לאספמיא שמת שם ודאי איכא כאן מה דלא שייך שם. ודוחק לומר דבאלו המעשיות שבגמ' מיירי דוקא באין שיירות מצויות. מדלא הזכירו זה הפוסקים. וזה נראה מלשון הרי"ו שכתב איש ששמו כך שהי' עמי בדרך מת או וכו' שהיו אסורים בקולר וכו' הרי דבהאי מעשה דאבא יודן הצריך שיזכיר שמו. ומדמה זה ביחד להא דקולר משום דשמו הוי ג"כ סי' כמו אסורים בקולר וחד טעמא הוא:
ובתשובת שב יעקב סי' י"ח כתב לאוקמי הא דיצחק ר"ג דכאן ידעו דיצחק ר"ג בר אחתיה דר"ב קא אזיל מקרטובא לאספמיא. אבל משם לא שלחו רק יצחק ר"ג סתם. דכן דרך העולם רק לידע שמו ושם כינויו וזה הוי כשמו לחוד. ומה"ט חייש אביי לתרי יצחק:
ובמלחמות מפרש ג"כ שלא שלחו משם רק יצחק ר"ג מת. אבל מבר אחתי' דר"ב שדר בקרטובא לא ידעו כלל לאיזה מקום נסע וכן הוא בנמ"י ע"ש. ובכה"ג הרי ליכא סי' היציאה והליכה. דהרי זה שאנו מכירין בקרטובא לא ידעו כלל מקום הליכתו. ולפי דברי המלחמות אם היו יודעים שיצחק ר"ג בר אחתי' דר"ב הוא שנסע לאספמיא. לא היו חוששין. ולטעם המלחמות הוא משום שכיון שדר בקרטובא כנכ"ה. ולפי החולקים על טעם זה י"ל דמ"מ הוי כאן סי' שמו וש"א עם סי' היציאה והליכה. שזה מועיל כמו בקולר:
וא"כ לפ"ז בנ"ד שמעיד העד שהאיש משה מענדיל בעלה של אשה מרים הוא שנסע מנויארק לקאריקאס מדינת באזולי. ומשם בא ידיעה שמשה מענדיל מת בקאריקאס תיכף בבואו לשם. הנה בזה איכא צירוף סי' שמו בצירוף סי' היציאה והליכה. ואם נאמר דשמו ושם כינויו הוי כשמו וש"א י"ל דכאן מותר לכ"ע. דדמי' להא דנושאי גמלים או סי' מנין. אבל לפי ד' המלחמות ובתשובת ש"י מוכח דשמו ושם כינויו הוי רק כשמו לחוד וא"כ סי' שמו לחוד י"ל דלא הוי אפילו ס"א:
ולמ"ש בתשוב' דדברי מהרי"ו שמצרף סי' אמצעי או כלים דחיישינן לשאלה למה שהוא היה ודאי על הדרך שלא נתלה באחר. לקוחין הם מדברי הש"ס יבמות (ד' קט"ו ע"ב) בהא דסבר ר"ח לומר דהיינו הא דב' ת"ח דלא אמרינן הני אזלי לעלמא והני אחריני נינהו. ואף רבא דחולק הוא למ"ש התוס' משום דמיירי בסי' מנין שדרך בנ"א להצניע בכך. שזה לא הוי סי' כלל. אבל ס"א י"ל דגם רבא מודה דמצרף לומר שלא נאמר הני אחריני נינהו. אך כ"ז לפי פי' התוס' בסוגי'. אבל הריטב"א מפרש הסוגי' דפליגי ר"ח ורבא אם סי' מנין הוי סי' מובהק או לא. ועי' בש"ך סי' רצ"ז ובנה"מ שם. ולפ"ז אין מוכח דינו של מהרי"ו כלל. והארכתי הרבה בזה בתשוב'. וא"כ אם נאמר דכאן הוי שמו ושם כינויו כשמו ושם אביו דזה הוי כמו ס"א. י"ל דזה תלוי בהא דמהרי"ו. דהרי בעלה של זו הי' ודאי על הדרך. ובצירוף סי' אמצעי משמו ושם כינויו לא חיישינן לאחר וא"כ יהי' מוכרח דלדעת התוס' הפי' בהא דיצחק ר"ג כמו להמלחמות דלא ידעו אם זה שדר בקרטובא נסע לאספמיא. ולכך תלוי בפלוגתא דכאן בהא דגיטין דכאן ג"כ ליכא סי' היציאה והליכה. ואותו שהוא דר בקרטובא אינו ודאי שהי' על הדרך לאספמיא. ולפ"ז י"ל להתוס' כדעת מהרשד"ם וריב"ש דשם כינויו הוי כשם אב. ובהא דיצחק אע"פ שהי' גם שם אב כמו בר אחתי' דר"ב. מ"מ משום דמיירי בלא הי' זה ודאי על הדרך. ואין כאן מקום יציאה והליכה ודמי' להא דגיטין. ומה"ט חייש אביי. אבל באיכא סי' יציאה והליכה וגם סי' שמו וש"א או שמו ושם כינויו לכ"ע מותר. דסי' מקום יציאה והליכה וסי' שמו וש"כ הוי כשמו ושם אביו ושם עירו דזה מועיל לכ"ע:
אך הנה מהא דתשובת הרא"ש שהביא המהרי"ו ראי' לדעתו (וכן מתשו' הרא"ש במכלוף בן מלול) דמצרפינן סי' כלים למה שהוא הי' ודאי על הדרך דמיירי שם גם כן בשמו ושם אביו ר' אשר ב"ר סיני. נראה לומר דשמו ושם אביו לא דמי לשאר סי' אף שאין מועיל, דמ"מ הוא סי' נוסף על האדם. וזה מועיל להצטרף לאומדנא שלא נתלה באחר אף שהסי' לחוד אין מועיל. אבל שמו ושם אביו הוא שם העצם של האדם וכמ"ש הרשב"א לעני' גט דמה שאמר בגמ' שמו ושמה נכלל גם שם אביהם. שזה ג"כ בכלל שמו. וא"כ גם שמו וש"א אין שייך להצטרף לאומדנא יתירה משמו לחוד. וא"כ י"ל דאין מועיל אפי' בצירוף סי' מקום היציאה והליכה. ולא דמי להא דקולר שמצטרף לסי' מקום היציאה והליכה שמ"מ זה הוי סי' נוסף ומצטרף לאומדנא. וגם לא דמי' לשם עירו. אך מדברי הרי"ו שהבאתי משמע דשמו מצטרף לאומדנא שהי' עם העכו"ם בדרך. וי"ל דשמו הוי ג"כ סי' אלא שחשוב כהוחזקו וכיון שהי' עם העכו"ם הוי כהוחזקו ול"ש וכמ"ש לעיל. וצ"ע הרבה בסוגי' זו שהיא עמוקה מני ים ואנכי מוטרד הרבה ואין בידי לעיין אפי' מה שדברו הראשונים בזה:
ומ"מ לעני' היתר עלובתא דא נראה עיקר מה דסיים כבודו שכיון שהודיעו זה לאחיו הר' בן ציון נראה ודאי שידעו מהמכתב שקאי על בעלה של זו אחיו של הר' בן ציון, ואפשר משום שהי' מבואר במכתב שהשותף שלו משה מענדיל ליבאויטש מת. וי"ל דזה ל"ד לנתלוה עמו בדרך שאינו אלא התחברות בנסיעה שנוסעים שניהם למק"א. וזה יש לחוש שמא אחר הלך ג"כ לדרך זה. ונתלוה עם העכו"ם. אבל להיות שותף עמו במסחר לא עם כל אדם מתחבר להאמין לו במסחרו וממונו. אלא בנאמן לו. וע"ז יש לומר דכ"ע מידו. ועדיף מאיש שיצא מכאן. דהרי ידעינן מכאן שיצאו יחד להשתתף בשם כמו שהיו שותפים בנויארק. ובזה לא שייך לחוש שמא נשתתף בדרך עם אחר. גם חילוק של כבודו נכון ובפרט בעמפ"ע יש להקל דתלינן דנודע להם במכתב בברור שזה המת הוא אחיו של הר' ב"צ שהוא גיסה של האשה הזאת:
עתה נבוא לחששא הב' שחקר מעלתו דכאן לא שמעו מפי השותף רק מפי כתבו בלא קיום. והאריך מעלתו בזה הרבה. והנה לא ידעתי מאין נחליט זה שהי' בלא קיום. הא אפשר שבעל האכסניא שאליו הגיע מכתב הזה הי' כת"י של השותף ניכר לו בטוב בעצמו והוא בעצמו הכיר כת"י של השותף. ומה לן אם היו אחרים מכירין ומקיימין הכת"י של פ' או שהוא בעצמו הכיר בקיום הכת"י של השותף:
אך י"ל דהנה זה ודאי דקיום לא מקרי רק בב"ד. ואם כן י"ל דתלוי זה בפלוגתת הר"ן והרד"ך אם גבי עדות אשה הוי חוץ לב"ד כמו בב"ד. דלדעת הר"ן דאם העיד במיתה חוץ לב"ד יכול לחזור ולומר מבודה הייתי דלא הוי כמעיד בב"ד א"כ כמו כן כאן מה שהוא מכיר בעצמו הכת"י אכתי לא מיקרי זה קיום כיון שלא העיד בפני ב"ד ויכול לחזור מדבריו ואכתי כתב הזה לא מיקרי נתחזק בב"ד שהוא כת"י של פלוני. אבל לדעת הרד"ך וכן הוא בתשו' ב"י דבעדות אשה הוי חוץ לב"ד כמו בב"ד ואם מגיד חוץ לב"ד שוב אינו יכול לחזור מדבריו א"כ מה שמכיר הוא עצמו הכת"י של השותף הוי כמו שהכירו בב"ד הכת"י, ונתקיים לפניהם. אבל נראה דגם לדעת הר"ן דחוץ לב"ד אינו כבב"ד היינו שיכול לחזור ולומר מבודה הייתי אבל כל זמן שלא חזר מדבריו לא חיישינן לזה. וכמו דאמרינן בשבועות דאמר לדידה ולא אמר לב"ד. וא"כ אם הי' בעל האכסני' אומר להדי' שמכיר את כתב השותף לאחיו הר' ב"צ ודאי בזה נתקיים הכת"י של השותף. ואפשר דגם אחי המת הכיר הכת"י של השותף וראה המכתב. וא"כ כאן דהוי עמפ"ע דכתב מהריב"ל דתלינן שהראשון ידע בבירור. אם נאמר כהסוברין דלעני' עדות אשה בעינן ג"כ קיום ממילא תלינן שהראשון אחיו של המת ידע בבירור שזה כתב ידו של השותף או משום שהוא עצמו ראה המכתב והכיר הכתב או מעדות של בעל אכסניא שאמר לו שהכיר כת"י של השותף. ואין כאן מקום לכל האריכות של כת"ר. וגם אין חשש למה שמביא כת"ר דכאן שנשלח ע"י הב"ד כיון דאינו יוצא משום יד אדם דבזה דעת הש"ך דצריך קיום מה"ת. דכאן באמת כיון דצריך קיום מה"ת. תלינן דבאמת יש כאן קיום שהכירו הבעל אכסניא או אחיו כת"י של השותף. וכמו דתלי' בעמפ"ע שהראשון ידע בבירור שמת. שזה ג"כ ודאי צריך מה"ת וז"פ. ובלא"ה הנה דעת הב"מ בסי' קנ"ד דבמה שבא ע"י הבי"ד ודאי לא חיישינן לזיוף ע"ש. והובא בפ"ת שם:
אולם עוד אחת יש להעיר כאן מה שלא זכר זה כ"ת דהרי כאן עמפ"ע בכותב שלא לב"ד דבזה כתב הב"ש ס"ק כ"ז דאין מועיל. ובבאה"ט הביא זה מדברי מהר"ם אלשיך. ובע"א השיג דשם מוכח להיפך. ובאמת דכן מבואר בתשו' מהרי"ט ח"א סי' מ"ח. ובתשו' מהר"י באסאן סי' ק' דגם בעמפ"ע מועיל בכתב שכתב לביתו לא לב"ד. לולא ששם הי' גירעון בגוף העדות ע"ש. ובתשו' אחת כתבתי דלכאורה למ"ש הח"מ בטעמא דמסל"ת ע"י כתב אין מועיל משום דתרי קולי לא מקלינן. א"כ ה"נ בעמפ"ע על ידי כתב אין מועיל דהוי תרי קולי. וכתבתי לחלק דהנה במה שאמרו דבמלתא דעבל"ג לא משקרי יש ב' טעמים. א' דמרתת משום שיותפס בשקרו. ב' משום דכיון דעבל"ג ולא יועיל בשקרו למה לו לשקר בחנם ועי' בתפארת צבי שהוכיח טעם הב' מדברי הרא"ש וזה נראה טעמא דהסוברים דמועיל בע"א שאומר שמעתי סתם וא"צ לומר ממי שמע. והנה בעכו"ם לא שייך טעם הב' דהרי פיהם דיבר שוא אבל טעמא דמרתת אמרינן גם גבי עכו"ם. כמו לעני' ביצי עוף פלוני וכדומה. והנה גם במסל"ת שייך טעמא דמרתת כמבואר בש"ך ביו"ד סי' צ"ח. וכל הטעם דסמכינן על מסל"ת בעדות אשה. ע"כ הוא משום דהוי עבל"ג. והנה בכתב לא שייך כ"כ טעמא דמרתת. דיכול לאישתמוטי דזה מזויף ולאו הוא כתבו. אבל טעם הב' ודאי שייך גם בכתב. ולפ"ז בעכו"ם שפיר לא מועיל כתב ומקרי תרי קולי. דלענין טעמא דמרתת דזה ג"כ קולא הוי לסמוך משום זה על מסל"ת ועוד קולא אחרת לסמוך גם בכתב שאין שייך בזה כ"כ מרתת. אבל בעד ישראל דיש טעם דלא ישקר בחנם. א"כ חדא קולא הוא. דמשום טעם זה אין נ"מ בין בע"פ או בכתב כיון שהיא מלתא דעבל"ג לא ישקר בחנם דהרי לא יועיל בשקרו. וא"כ גם בעמפ"ע מועיל כתב. וכן מבואר להדי' בהג"מ פ' האשה שהלך דמועיל עמפ"ע בכתב. ושם כתבתי עוד דע"כ לדעת הרד"ך דחוץ לב"ד שוה לב"ד. פשוט דא"א לחלק חילוקו של הב"ש בין כותב לב"ד או כותב לאיש אחר. וגם לדעת הר"ן כיון דמוכח במהרי"ט ומהר"י באסאן ובתשו' אלשיך דמועיל אפי' כתב לביתו. ע"כ לומר דמה ששולח להודיע לאיש אחד להודיע מפ' זה לכ"ע הוי כשולח לב"ד דעכ"פ הוא רוצה להודיע מה ששמע לחברו. אבל בנמצא כתוב אצלו לזכרון בתוך כתביו ולא שלח לשום איש להודיע בזה מחלק הב"ש דזה אין מועיל בעמפ"ע. ומ"מ צ"ע דבתשו' מהר"ם זיסקינד כתב השואל להסתפק בעמפ"ע בכתב. ומביא שם כהב"ש מהג"מ דפ"ב ומפרש שם החילוק בין כותב לב"ד ובין כותב אג"ש לחברו. וא"כ י"ל דזה דעת הב"ש. מיהו הגאון מהר"ם זיסקינד. מסיים להקל בשם. עכ"פ נראה דרבים חולקים על זה אם נאמר כן כוונת הב"ש. כ"ז כתבתי מעט רק להשיב לפי הכבוד. ואיני כותב להלכה כלל מחמת טרדותי וא"א לי לעיין. ואפי' להצטרף בזה א"א לי להעמיס עלי. רק אם יראה הה"ג מיעליסאוועטדגראד דברי ויסתפק גם בהטעמים שכתבתי לעורר היתרא דאשה ויאמר די בזה. אז יצרף הה"ג גם טעמים שלו להיתרא. סליק: