עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן כד
הנה בענין הנטבע הר' ניסן נדבר העיקר מעדות השני ערלים שבאו להר"מ והודים לו שמצאו אותו צף על פני המים במקום שנטבע והם היו מכירים אותו מקודם היטב. הנה לחוש בזה מה שמקודם הוציא הר"ם קול שמי שימצא אותו יתן לו עשרה רו"כ. ולחוש בזה שפיהם דיבר שוא. ורק שנתנו עינם בכסף. הנה כבר מבואר הדבר בתשובת מהר"ם במיימוני סי' ט' שעל זה אין לחוש. וכתב שם דהרי אם לא הי' מביא אותו לא הי' לוקח הליטרא. וכאן נמי דאם אין זה ניסין הנטבע לא הי' מגיע להם כלום. ואדרבה כתב שם דזה עדיף משאר מסיח לפי תומו. דכאן שייך מירתת ועביד לגלויי לאלתר אם היו אומרים לו כיון שאתה יודע מקומו וכו' וכמו כן כאן עביד לאגלויי תיכף שהרי הלך הר"ם תיכף עמהם לראות את הנטבע. ושייך מירתת ביותר. ונראה דזה כסברת הריב"ש סי' קנ"ו דיש חילוק בין מלתא דעבידא לגלויי במשך הזמן כמו בעדות אשה שבזה אין נאמנות אלא מתקנתא דרבנן. אבל במה שעבידא לגלויי תיכף בזה איכא נאמנות מן התורה עיין שם. וזהו ג"כ חילוקו של מהר"ם דכאן הוי מלתא דעבידא לגלויי תיכף ומיד. וזה עדיף מעבידא לגלויי שבעדות אשה דבכי האי גונא איכא נאמנות מן התורה. ולא חיישינן למשקר. ועיין ביו"ד סי' שי"ד בש"ך ס"ק ח' דבאו' מישראל פ' לכ"ע נאמן אף דכהן חשוד בבכור. והיינו דזה הוי עבידא לאגלויי תיכף שיכולין לשאלו:
ומצאתי במהרי"ק דסובר בערכאות דמועיל עדותן אפילו בלא מסיח לפי תומו משום דלא עבידי דמשקרי הרי היכא דליכא טעמא דמשקר מועיל אפילו עדות עכו"ם ואם כן לפי חילוק זה דכאן עביד לגלויי תיכף ובכי האי גונא עדיף ומירתת ביותר ולא חיישינן למשקר. הנה לפ"ז מועיל אפי' עדות עכו"ם בכי האי גונא בלא מסיח לפי תומו כמו בהא דערכאות:
והנה בתשובת מהר"ם שם כ' עוד ומה שנסתפק משום שהקרובים הוציאו קול בכל העיירות הסמוכי' ודמיא קצת לאיה חברינו לא דמי דהתם שאלו לי' בהדיא אבל הכא דלא שאלו לאותו עכו"ם גופא הוי מסל"ת. אף על גב דידע דמחפשי' אותו עיין שם. ומהרי"ק בסי' קכ"א הביא ראיה לזה מב"ק [דף קי"ד] דאמרו שם כגון שהיו הבעלים מרדפין ואשה וקטן מסיחין לפי תומם מכאן יצא נחול זה. הרי דמשום דבעלים מרדפין אין מגרע המסל"ת ופסק כן הרמ"א [בסעי' ט"ו]. ולכאורה למ"ש לעיל לפרש חילוק של מהר"ם דכאן עדיף משום דהוי עבל"ג מיד לא צריך המהר"ם לחלק דגם כאן הוי מסל"ת. ואפשר דמהר"ם כתב זה רק לענין הדין שנראה לו דגם זה הוי מסל"ת. אבל לענין שאלתו לא הי' צריך לזה משום דבשאלתו הוה עבל"ג תיכף לא חיישינן בכה"ג למשקר אפי' בלא יהי' זה מיקרי מסל"ת. אך הרמ"א לא הביא דינו של מהר"ם רק לענין מחפשים דגם זה מיקרי מסל"ת. וחילוק הא' דכאן עדיף משאר מסל"ת משום דעדיף לגלויי לאלתר לא הזכיר. וביש"ש ביבמות חולק על הא דמהר"ם. דבידוע דמחפשין לא מיקרי מסל"ת. רק דבשם ההיתר שאמר להם שהוא הי' מביאו. הרי דהיש"ש תפס בזה הטעם משום דהוי עבל"ג תיכף לא חיישינן למשקר אפי' בלא מסל"ת. ואפשר דתלוי זה בפלוגתת הראשונים אם עכו"ם כשר לעדות בממון מה"ת לולא טעמא דמשקר. דדעת ר"י בר יקר ורש"י דכשר. ודעת התוס' ושאר פוסקים דפסול מה"ת אפילו בלא משקר וא"כ אם נאמר דפסול מה"ת אפילו בלא משקר. י"ל דאין ללמוד תקנתא דרבנן זמ"ז. וגם בערכאות לא סמכי' להתיר בע"א. ועי' בחת"ס סי' צ"ד. ובתשו' נודע בשערים חלק ב' סי' ל"ה ול"ו. וא"כ י"ל דלדעת רמ"א לא הכשירו רק עכו"ם מסל"ת. אבל משום טעמא דלא משקרי כמו בערכאות או בעל"ג תיכף דגם בזה י"ל דמירתת לשקר. אין מועיל. דכל שהוא ע"י שאלה דמיקרי מתכוין הוא פסול מה"ת ולא הקילו בזה במידי דבעי עדות. רק במסל"ת שאין מתכוין לעדות כלל ולא סמכינן בכה"ג על עדותו של העכו"ם. בזה הקילו בע"א דדמיא לב"ק איש פלוני מת דמתירין בע"א אבל אין כאן משום עדות העכו"ם דהרי אין מתכוין כלל. ועי' בט"ז סי' ל"ח ס"ק ב'. מיהו הש"ך והפר"ח כתבו שם לחלק משום דהוי על"ג מיד מה"ט נאמן במסל"ת. ועי' בפר"ח שהביא ע"ז מדברי הריב"ש. עכ"פ מוכח מדעתם דאף בעל"ג מיד אין מועיל רק במסל"ת אלא שמשום זה נאמן בכל א"ת. ובפרמ"ג שם כתב דלא הוי על"ג כ"כ דיכול לדחות עצמו שאינו בקי בטעמא. אך אפשר לומר דהנה מה שמועיל מלתא דעל"ג הוא מצד ב' אופנים. האחד הוא משום דמירתת שיותפס בשקרו. והב' הוא כיון דהוי על"ג לא יועיל בשקרו ולמה לו לשקר כיון דלא יועיל כלל. והנה בשם גבי איסור מועיל מה שא"י אם סומכין עליו באו"ה. ולפ"ז אע"ג דלא שייך טעמא דמירתת כמ"ש הפמ"ג. אבל מ"מ שייך טעם הב' דלמה לו לשקר בחנם דהרי יטעמו אח"כ הישראל. ובשלמא אם הי' יודע שסומכין עליו באו"ה אז לא שייך טעמא דלמה לו לשקר דמשקר הוא בשביל שיכשיל את הישראל שיטעום האיסור אחריו. ורק שייך טעמא דמירתת שידע הישראל אח"כ ויהי' נתפס לשקרן ורק משום שיכול לדחות שאין בקי בטעם ליכא מירתת. ולפ"ז י"ל דזה שאמרו שם שיהי' מסל"ת דייקא היינו המסל"ת ששייך בשם שלא ידע שסומכין עליו באו"ה. דאז עכ"פ שייך משום זה דעל"ג מיד שלא ישקר בחנם משום דלא יועיל בשקרו אבל בלא מסל"ת היינו שיודע שסומכין עליו באו"ה אז אין שום תועלת מזה דעל"ג מיד. דמשום טעמא דמירתת לא שייך כמ"ש הפמ"ג ומשום טעמא דלא ישקר בחנם ג"ז לא שייך כיון שיודע שסומכין עליו באו"ה אדרבה ירצה להכשיל ויועיל לו שקר לזה. אבל במקום דלא שייך שירצה להכשיל הישראל כמו בנ"ד מה שבאו להודיע לר"מ. וגם שייך טעמא דמירתת. י"ל דזה גם להפר"ח וש"ך מועיל בכה"ג דעל"ג מיד אפילו בלא מסל"ת. ודו"ק:
והנה הא דמהר"ם דאף דידע דמחפשין מ"מ כיון דלא שאלו לאותו עכו"ם גופא הוי מסל"ת. לכאורה נרא' הטעם כמ"ש הרשב"א וש"ע בהא דסי' ל"ח דכיון דא"י שסומכין עליו הוי מסל"ת אף דשואלים אותו. כמו כן נמי אין מגרע לן מה דידע מזה שחוקרין עליו. כיון דלא שאלו לאותו עכו"ם הרי א"י אם סומכין עליו. אך לדעת הח"מ והט"ז דאם הי' העכו"ם באותו מעמד ששאל הישראל לעכו"ם אחר לא הוי מסל"ת. א"א לומר סברא זו דהא גם בזה הרי א"י אם סומכין עליו כיון דלא שאלו לו. אך י"ל דזה תלוי בפלוגתת התה"ד ור"ן דלדעת התה"ד דאם עכו"ם שאל לעכו"ם הוי מסל"ת ובלבד שלא בפני הישראל א"כ י"ל דזה סברת המהר"ם דאף שיודע שמחפשין הנה לא גרע זה משאלת עכו"ם לעכו"ם דמיקרי מסל"ת דמה שנודע לו שמחפשין הוא ג"כ מפי עכו"ם. רק אם הי' באותו מעמד ששאל הישראל הוי כ"ש משאלת נכרי לנכרי בפני ישראל. אך למ"ש הח"מ שם בהא דהתה"ד דאם שאלו בשם ישראל לא הוי מסל"ת. א"כ קשה הא דמהר"ם דהרי מה שיודע שמחפשין אותו אף שהוא מפי עכו"ם שאמר לו זה מ"מ משם ישראל הוא. וכאן לא שייך מ"ש הב"ש שמסתמא לא חיישינן ששאל אותו משם ישראל. דכאן רק ישראל הם המחפשין. א"כ מסתמא מה שנודע לו הוא משם ישראל. וע"כ לפרש לדעת הח"מ בהא דמהר"ם דשאני מה שנודע לו מה שמחפשין אותו שזה י"ל ששמע מפי עכו"ם המספרים דרך סיפור בעלמא ולא דרך שאלה. ועדיף זה הרבה משאלת עכו"ם לעכו"ם דעכ"פ הוא משיב ע"י שאלה ולכך אם הי' באותו מעמד והשיב על שאלת הישראל אף שלא שאלו לאותו העכו"ם מ"מ הרי הוא משיב על השאלה וכל שהי' תשובה על איזה שאלה לא הוי מסל"ת. משא"כ זה שנודע לו ע"י סיפור דברים בעלמא ולא הי' שום שאלה ממנו בכה"ג מיקרי מסל"ת. וא"כ י"ל דדינו של מהר"ם אתי' גם אליבי' דדעת הר"ן דשאלת עכו"ם לעכו"ם מגרע. ולפ"ז יש מקום לומר דאפי' אם אותן העכו"ם שהגידו שמצאו אותו הם שמעו מפי הר"מ שאם ימצאו אותו ר' ניסין יתן להם עשרה רו"כ או שעכ"פ היו באותו מעמד בעת שהבטיח הר"מ לעכו"ם אחרים. מ"מ במה שאמר להם הרי אין זה שום שאלה ודרישה מהם אם יודעים או לא רק שהבטיח להם שמי שימצא אותו יקבל שכרו ואין זה אלא דרך סיפור דברים בעלמא. וא"כ מה שבאו והגידו שמצאו אותו והכירו את הנטבע שהוא ר' ניסין. אין זה תשובה על שום שאלה מהם כיון דע"כ עיקר החילוק של מהר"ם הוא בזה דמה ששמע העכו"ם דרך סיפור אין זה חשוב כמו שאלה אפילו כמו שאלת עכו"ם לעכו"ם. והרי כאן ג"כ אף ששמעו מפי ישראל ההבטחה אבל אין זה שום שאלה מהם אם יודעים או לא. ואין זה רק סיפור דברים בעלמא דזה לא נחשב כמו שאלה. והוי כאן שפיר מסל"ת:
והנה לראיית מהרי"ק מהא דבעלי' מרדפין להא דמהר"ם שכתב שם דמסתמא מיירי שהי' בפני האשה והקטן ע"ש. נראה בלא"ה שלא כדעת הח"מ דאפילו אם הי' העכו"ם המשיב בעת שאלת הישראל מיקרי מסל"ת. אך רבים הקשו על ראיית מהרי"ק במהריב"ל וברד"ך ובמהרשד"ם. ועי' בשע"א ובעבוה"ג מה שתי' בזה:
אך חילוק זה שכתבתי דכאן מתחלה לא יצא מפי הישראל שום שאלה מעכו"ם רק הבטחה לכשימצא אותו. י"ל לכ"ע דכה"ג מיקרי מסל"ת
אמנם אכתי יש לחוש כאן דכבר יצא קול בין כל הערלים שהר"נ נטבע והרבה חפשו אותו מקודם ולא מצאו אותו. א"כ להסוברים דגם בידעו הטביעה חיישינן לבדדמי א"כ יש לחוש שאותן הערלים שהגידו שמצאו את הר"נ אמרו בדדמי שאפשר הכירו המלבושים של הר"נ ולכך אמרו בדדמי שהוא ר' ניסין וכמו שאמר הר"מ שהכיר שזה ר"נ מחמת המלבושים. ואף שהיו כאן ב' ערלים ובשנים לא חיישינן לבדדמי הרי הם עדים פסולים. והרי אמרו בגמ' דמאה נשים כע"א דמי. ועי' במהרשד"ם דאפי' בב' ישראלים שהם קרובים חייש לבדדמי משום דהוי עדים פסולים. כ"ש בעכו"ם שאין מועיל מה שהם ב' וחיישינן לבדדמי. והרי בלא"ה אכתי איכא דעת הר"ן ור"ש דסברי דמה שעכו"ם מסל"ת שהכירו שזה פ' אין מועיל. דכל הכרה תלוי בכונה ושוב אין זה מסל"ת. מיהו י"ל דכאן אפילו לדעת ר"ן ור"ש יש מקום להקל. דדוקא בכה"ג שאין שום נ"מ לאותן העכו"ם. ע"ז אמרו הם הסברא דמה שהביטו להכיר מי הוא אין זה אלא להעיד. אבל כאן י"ל שכיונו להביט כדי לקבל שכרן אם הוא ר"נ. אבל אין כונתם בשביל להעיד לישראל. אבל מ"מ לחוש לבדדמי י"ל דחיישינן. כיון דידעו הטביעה שיצא הקול שר"נ נטבע. אבל באמת ז"א דכל שראהו בשעתו לא חיישינן לבדדמי דהא אוקמו הרא"ש ורז"ה הא דאסקוהו על גישרא. דפי' וחזינהו בשעתו דמיירי שם בראו הטביעה ולכך בעינן חזינהו בשעתו אף שהי' שם ע"א. והרי כאן מצאו אותו הערלים דצף על פני המים. ולחוש מעצמינו שמא אמרו זה על פי הכרת המלבושים כבר כתב המהר"ם בתשו' שם דאין לחוש ולהוציא משמעות העדות מפשטן. וא"כ כאן אמרינן מסתמא שהכירו אותו בפרצוף פניו בשעתו בעודו בתוך המים. ועי' בתשו' מ"ב סי' מ"ד. וא"כ שפיר יש מקום [להתיר] ע"פ דברי הערלים שאמרו שמצאו את ר"נ בעודו צף ע"פ המים. ויש לדון ע"פ דבריהם שיש לומר שהיו מסל"ת. ובפרט שלדעת היש"ש יש להתיר אפי' אם נאמר שלא היו מסל"ת. וכן י"ל לדעת הש"ך והפר"ח וכמ"ש. וגם להסוברים דבעדות עכו"ם בעינן קברתיו הרי כאן טלטלוהו מהמים והוציאו אותו על הפליט. וכפי הנראה אותן הערלים שמצאו אותו הם הוציאו אותו. וזה דמיא לקברתיו כיון שטלטלוהו ממקום למקום וכמ"ש הפוסקים. וגם יש לצרף דעת ר"ת דבגופו שלם מעידין על טב"ע אפילו דאישתהי. וא"כ מועיל עדות של ר' אליקים געץ. אלא שהרא"ש כ' שיעיד על ט"ע שבגופו וצורתו וא"כ יש לספק בזה מהו ט"ע של גופו אם קומתו ורחבו שזה יכולין להכיר אפי' בעוד לבוש. או בעינן ט"ע של גופו כמו של צורתו שהוא בלא לבוש. גם יש לצרף דעת עבוה"ג שמתיר ע"פ ט"ע גרוע בצירוף כלים והארכתי בכ"ז במקום אחר. סליק: