אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן כג

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן כג

סימן כב

הגיעני דברי מעלתו פעם שנית עם גב"ע חדש. וגם בו אין בו טעם לשבח יותר מהגב"ע אשר שלח מקודם. רק זה אשר בהגב"ע השני נאמר שנמצאו הרבה עצמות ומוכח שיש מת או נהרג בכאן. אך כאשר ראיתי אשר מעלתו שוקד על תקנת העגונה הלזו כמצוה עלינו מרז"ל אמרתי גם אנכי אראה מקודם אולי אמצא איזה מזור ותרופה להתירה מכבלי העיגון. ואח"כ אבוא על סדר קונטריסו:

הנה הש"ש ש' ז' פ' י"ח הביא דברי השואל שבתשו' מהרי"ו סי' ע"ט שדעתו להתיר כל שזה הי' ודאי על הדרך. שאין ספק מוציא מידי ודאי. ומ"ש בש"ש שם שגם המהרי"ו התיר מטעם זה לסוף. לענ"ד לא כן הוא כאשר אבאר לקמן. והנה המהרי"ו הקשה שם ע"ז מהא דגברא חריכא ביבמות (ד' קט"ו) ופסקו הפוסקים לחומרא כרחב"א הרי אף שזה הי' ודאי וחברו ספקא ומחמרינן בזה:

והנה באמת דברי השואל יתורצו בדברי הרי"ו שהביא בשם הרמ"ה והובא בב"ש ס"ק ק"ס דהתם הגברא חריכא הי' שלם בכל אבריו והפס יד הי' מאיש אחר. אבל בלא הפס יד באמת תלינן דהגברא חריכא הוא בעלה. וכן מוכח להדיא שזה דעת השואל במ"ש המהרי"ו אליו שנית וז"ל וההיא עובדא דאתלי נורא בי גננא דחקת עצמך בשינוי' דחוקא ליישב הסוגי' בתר טעמא דידך. ופשטא דשמעתא לא משמע כן. ועוד אי הוי טעמא הא דקאמר ואינש אחרינא אתא לאצילינהו מטעם דהוי ודאי כמו שכתבת. א"כ מאי מייתי המרדכי והגמ"י מיני' ראי' דלא מקילינן בגוף העדות דלמא הכא הוי טעמא משום דהוי ודאי כמש"כ עכ"ל. הרי דהשואל פי' כן הסוגי' דהתם הוה ודאי איש אחר. והיינו כמ"ש הרמ"ה דמוכח מהפסיד דהי' ודאי איש אחר. ולכן לא תלינן בבעלה. הן אמת שמדברי הרמ"ה אכתי אין מוכח כ"כ דמפרש הסוגיא בכה"ג ואפשר דמפרש הסוגיא דמיירי שהפסיד הוא מהנחרך ופסק כרבא. והיכא דהפס יד הוא שלא מהנחרך גם רבא מודה. וכן נראה מדברי הב"ש שם ס"ק ק"ס דמחלק לרמ"ה דזה דוקא משום שאמרה ראו בעלי נשרף. וזה כדברי וטעמא דרבא דאמרה חזי גבראי. אך ברש"י מבואר להדיא דמפרש הסוגיא דהפס יד הוא מאיש אחר. ובאמת לכאורה לפ"ז הסוגיא תמוה דא"כ מאי הא דקאמר רבא ועוד גברא חריכא ופיסתא ידא דשדי' דמשמע דגם מזה יש לו הוכחה לדינו. ואדרבא זה נראה סתירת דבריו דהרי ע"כ הי' כאן איש אחר ולמה נתלי' בבעלה. ועי' בתשובת ב"ח סי' נ"ה מה שהאריך לפרש הסוגי' בזה. וגם אנכי הארכתי בזה בתשובה בדרך אחר. אמנם לפי דברי השואל נראה דמזה עצמו הוכיח לו סברתו דיש ח ליק בין ספק לודאי ולכך זה שאמר רבא ועוד גברא חריכא ופיסתא ידא דשרי' היינו כיון דע"כ בא נזק על בעלה ועל האיש הבא להצילו ובעלה הוא נאבד מעינינו והאיש האחר הבא להצילו יש ספק שלא נאבד כלל והוא יושב בביתו ואזיל לבי אסי לכך כיון דהוא ודאי נאבד תלינן דהגברא חריכא הוא בעלה ופיהתא דידא הוא מאיש אחר והוא באמת לא נאבד כלל אלא יושב בביתו. אבל בעלה הוא ודאי נאבד ואחר הוא ספק ומה"ט נמי לא חיישינן שמא ב' אחרים היו שבאו להצילו ובעלה ניצול לגמרי משום שבעלה ודאי נאבד ואחר הוא ספק. ולרחב"א חיישינן דאיכא טעמא דנאבד משום כיסופא וכיון שודאי הי' כאן איש אחר להציל שוב אין זה ודאי וספק אלא ודאי וודאי:

והנה לפ"ז לכאורה אף בשיירות מצויות תלוי בפלוגתא דרבא ורחב"א אפי' אם נאמר דש"מ הוי כודאי הי' כאן איש אחר. אבל מ"מ לרבא לא חיישינן. כיון דהוא ודאי נאבד מאותו דרך וכמו בי גננא דודאי הי' כאן איש אחר להציל ומ"מ לא חייש רבא גם משום טעם זה שנמצא גברא חריכא וכו'. ותלינן החריכא בבעלה משום שהוא ודאי נאבד והב' שבא להציל יש ספק אם נאבד או הוא בביתו. וכמו כן כאן. ולרחב"א י"ל דכיון שש"מ הוה ודאי חיישינן שמא איש אחר נאבד כמו בכאן. ואף דשם יש טעם משום כיסופא דמומא אזיל לעלמא. כמו כן בכאן נוכל לתלות משום מומא ערק לעלמא:

ובזה י"ל דפליגי אביי ורבא בהא דיצחק ר"ג ורבא לטעמיה דלא חיישינן לתרי יצחק משום דזה ודאי נאבד. אך קשה ע"ז הא בהוחזקו ושכיחי שיירות לכ"ע חיישינן וא"כ בהא דגברא חריכא דמי' להוחזקו ושכיחי כיון דבמקום הזה היו ודאי שנים. אך נראה דרב המרחק ביניהם. דע"כ לא שייך לומר דתלינן דזה הנאבד ודאי אלא כמו בהא דבי גננא דידעינן בודאי שהי' הבעל צריך להיות במקום הזה. דודאי אין דרך לילך לעלמא בתוך ז' ימי חופתו והמה הימים הנתונים לשמח כלתו. וכיון שכן הנה ודאי מה שלא נמצא הבעל ולא נודע מה הי' לו. כה"ג מיקרי ודאי נאבד. דאין זה אלא מחמת סיבה שנעשה לו. ולכך כאשר מצאנו גברא חריכא תלינן דזה הנאבד ודאי הוא הנמצא אבל באדם שהוחזק לילך. בדרך אל אשר יהיה שמה רוח רצונו ללכת בזה לא שייך לומר דהוא הנאבד במקום זה כיון דהוא מתנועע והולך ושוב אמרינן דאזיל לעלמא בדרך רחוקה. והגם שלא נודע לנו מזה אין זה מיקרי לאבד שנאמר עליו שהוא זה שנמצא. דאין אלא ספק כמו על אחר שמא הוא אזיל לעלמא וזה אחר הוא. ובזה י"ל הא דהוצרך הרמ"ה שתאמר ראו בעלי שנשרף. הוא משום דלא שייך שם להתיר מטעם גוף הנחרך לחוד כיון דלא הוה כמו בהא דבי גננא דלא שייך בכה"ג דלמא אזיל לעלמא. דבתוך ימי חופתו הוא קבוע בביתו. אבל בלא זה חיישינן שמא אזיל לעלמא. והנחרך איש אחר הוא שבא לכאן:

ובזה יש ליישב הא דרבא אמר לקמן גבי הני שטבעו שהתיר רבי נשותיהן דהתם קאמרי סימנים אבל בלא זה אמרינן הני אחריני נינהו והני אזלי לעלמא והכא התיר רבא גם מטעם דגברא חריכא ופיסתא ידא דשדי'. ומשמע דטעם זה מועיל בלא טעם הראשון שאמרה חזי גבראי. וכמ"ש הב"ח בתשו' שם. די"ל דגבי טביעה אף דרוב אינם ניצולי' היינו שלא יעלה ליבשה אבל מ"מ ודאי אינם נשארים במקומם שהמים שוטפין אותם והולכים עם זרמת המים ומריצתם. וא"כ אף דאסקינהו אמרינן הני אחריני נינהו והני אזלי לעלמא. אבל כאן בגברא חריכא לא שייך לחוש דהוא אזיל לעלמא כיון דהוי בי גננא ולכך אמרינן בזה דזה הנאבד הוא הנמצא:

ובזה ניחא גם הא דתשו' מהרי"ו שרצה השואל להתיר מטעם דזה הוא ודאי נאבד ואין ספק מוציא מידי ודאי. דאף דאין מבואר שם גוף המעשה מהגב"ע מ"מ הנה בתשו' מהרי"ו שם כתב וז"ל ומה שהעיד ר' דוד איך שאמר לו דיין אחד שאיש היהודי אמר לו שרוצה לחזור לעיר ליכון וכו' ועל דא קא סמכת דודאי הי' ר' אליעזר. מדאמר אני רוצה לחזור עכ"ל. הנה נראה דשם הי' המעשה שהי' נודע מאיזה דבר דהר' אליעזר הנ"ל מוכרח לחזור לעיר ליכון. ולכך כשנאבד מאותו דרך ולא בא ואח"כ נמצא הרוג. דן עליי השואל מטעם דהוא ודאי נאבד ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכמו דהא בי גננא דשם ג"כ לא שייך לחוש לשמא אזיל לעלמא בתוך ימי חופתו. ובכה"ג שייך לומר דהוא ודאי נאבד ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל בהא דתרי יצחק וכדומה היכא דשייך חששא דשמא אזיל לעלמא לא שייך לומר דהוא ודאי נאבד דע"ז אנו דנין דלא נאבד כלל והלך לדרכו אשר חפץ בה ללכת ולא שייך עליו לדון דזה שנמצא הוא ודאי הנאבד. וא"כ לפי מ"ש אפי' במקום שאין ש"מ לא שייך טעמא דמהרי"ו לבוא עליו מטעם דהא ודאי נאבד ואין ספק מוציא מידי ודאי. דכל היכא דשייך חששא דשמא אזיל לעלמא לא שייך לומר ודאי נאבד. ואין זה דומה להא דגברא חריכא ותשו' מהרי"ו וכמו שכתבתי:

וחפשתי ומצאתי כעין סברא זו שכתבתי בתשו' מאמר מרדכי מהגאון דלבוב סי' כ"ו כתב שם דלא שייך לדון מטעם זה שנאבד הוא שנמצא באדם שיצא אל מקום ידוע. דכל שראינו אותו הולך לא קנה מקומו ולדרכו מהלך. ושארי מקומות פתיחות לפניו להלך כמו אל מקום זה ע"ש שהאריך והוא כעין מה שכתבתי:

ומעתה יש מקום לדון עפ"ז בנ"ד אף דשיירות מצויות מ"מ כיון שהר"ר חיים יהודה הי' נשלח בשליחות להיות הולך עם העכו"ם הבע"ג להיות שומר עליהם ולבע"ב אשר יצטרכו א"כ הא קי"ל חזקה שליח עושה שליחותו. ואף להפוסקים דסברי דחזקה זו אין מועיל לסמוך עלי' בא"ת או להסוברים דאין זה אלא במקום שהמשלח יעבור באיסור אם לא יקיים שליחותו. אבל מ"מ כ"ע סברי דמסתמא שליח עושה שליחותו אלא שאם נכנס זה בגדר חזקה פליגי. אבל מ"מ י"ל דלכ"ע שוב לא שייך כאן החששא שמא אזיל לעלמא דבזה יסתור שליחותו דיניח העכו"ם בלא שומר והוי כדמיון דהא דבי גננא דלמ"ש הטעם דבתוך ימי חופתו אין שייך חששא דשמא אזיל לעלמא. וא"כ הוא ודאי נאבד. ובכה"ג גם בנ"ד שוב נוכל לדון דזה הנהרג שנמצא על הדרך שהיה הולך הוא הר"ח יהודה שנאבד. מטעם דהוא ודאי נאבד ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואין תלוי כלל במה שהדרך הוא מקום שיירות. ומ"מ הוא מיקרי ודאי נאבד משום דמקומו הוא קבוע שיהיה עם הערלים העגלנים ביחד ונאבד מאתם. ושייך לדון בזה מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי וכדעת השואל בהא דמהרי"ו:

אך הנה גוף דינו של הרמ"ה וכפי פי' הסוגי' שתפסו האחרו' בתשו' ב"ח ובתשו' פנ"י סי' נ"ח דבגמ' מיירי שהפס יד הוא מאיש אחר. הנה בחידושי הריטב"א במקומו מבואר להיפך וכן הוא בחידושי הרשב"א ד' קכ"ב במה שהקשה על הרמב"ם ע"ש דמוכח להדיא שהפס יד הוא מהנחרך וע"ש בחי' הרשב"א שכתב שאף רבא לא התיר אלא מטעם דאמרה חזי גבראי. ובתשו' אחת כתבתי ליישב דבריו דהא רבא קאמר ב' טעמים ואין כא"מ. אבל עכ"פ שוב נשאר הוכחת המהרי"ו דאין דנין להתיר מטעם דאין ס' מוציא מידי ודאי מהא דגברא חריכא. דשם הוא ודאי וס"ס וכמ"ש המהרי"ו מקודם וגם המהרי"ו עצמו לענ"ד לא הסכים להתיר מטעם דאין ספק וכו' ודלא כמ"ש הש"ש. דאף דהביא שם לסוף תשוב' הרא"ש וכמו שהעתיק לשונו בש"ש שם הנה סיים שם וז"ל ואי לא שפי' הרא"ש הכי הייתי אומר שידעינן בודאי שלא נתלוה עמו אלא זה וגם כתב בזה התשו' וז"ל והראה להם התוס' שידוע לנו שהוליכם עמו מכאן הרי נתברר שהוא אותו שהלך עכ"ל. ומדכתב והראה להם התוספת משמע שרצה להביא ראי' מזה שהי' אותו שהלך לשם ומאי ראי' הוא זה הא חיישינן לשאלה ועוד שמא הניח לאחר להעתיק משלו. א"ו ר"ל דנהי דבפני עצמו לא מהני מ"מ לצרפו לטעמא אחרינא מהני. וה"נ נצרף סימני גופו וסימני כליו ושהי' אותו היהודי בודאי על אותו הדרך ותלינן דהאי הוא שנהרג עכ"ל מהרי"ו, הרי נראה להדי' דלא סמך על הא דתשו' הרא"ש בהא דסגי אף דלא ידעינן בודאי שלא נתלוה אחר עם עכו"ם זה. וכמו שהקשה גם הט"ז על דברי הרא"ש הללו. רק על מ"ש הרא"ש עוד לצרף גם טעמא דהי' בידו התוספת. וגם בנידון דמהרי"ו שיש סימני כליו וגופו בצירוף דהי' זה ודאי על הדרך בזה הסכים מהרי"ו להתיר. ונראה דתי' של מהרי"ו הנ"ל נובעין מדברי הש"ס (ד' קט"ו ע"ב) דסבר ר"ח לומר היינו הא דב' ת"ח ולא אמרינן הני אחריני נינהו והני אזלי לעלמא. ופי' רש"י דלא אמרי' אחריני נינהו וסימנים הכי איתרמי ע"ש. ואף. רבא דחולק שם ואמר התם קאמרי סימנים י"ל ג"כ דאין כוונתו דעל סימנים לחוד בלא צירוף טעמא דלא אמרינן הני אזלי לעלמא סמכי' אלא דכוונתו לחלק דשם יש סימנים ושפיר בכה"ג לא אמרינן הני אחריני נינהו וסימנים הכי איתרמי וכאן מנין לא הוי סימן כלל:

עכ"פ הנה מסוגיא זו יש ללמוד דכל שיש סימנים אף שלא יהיו מועילים מצ"ע. מ"מ בצירוף הני סימנים שפיר אמרינן הסברא דהם אותן שנטבעו בהני סימנים ולא אמרינן דאחריני נינהו. וע"כ לומר דמיירי שאין הסימנים עצמן מועילים מצ"ע. דאל"כ קשה על ר"ח מאי ס"ד להביא ראי' מהא דב' ת"ח הא שם הסימנים עצמן מצ"ע מועילים אפי' אם לא ידעינן מטביעתן כלל אלא ע"כ לומר דהסימני' מצ"ע אין מועילי' ומצד זה הביא ר"ח ראי' דע"כ בהאי גונא לא אמרי' דהני אחריני נינהו והני אזלי לעלמא. וזה הוא כדעת מהרי"ו דאף דסימנים מצ"ע אין מועילי' בנ"ד מ"מ בצירוף שהי' ודאי על הדרך שנמצא ההרוג לא חיישינן שמא הוא אזיל לעלמא. וזה אחר הוא באותן סימנים שאיתרמי באחר הכי. וכמו דס"ד דר"ח בהא דב' ת"ח. וגם רבא י"ל דאינו חולק בזה. אבל באמת מדברי הנ"י וחי' הריטב"א מוכח דמפרשי הסוגי' דשומשמ' דזה עצמו בא ר"ח להוכיח דסמכינן על סי' מובהק ולא חיישינן דאיתרמי הכי. מדלא אמרינן בב' ת"ח דהני אחריני נינהו וסמכינן על סימנים. וסבר דמנין הוי ג"כ סי' מובהק להוציא מידי המוחזק. ורבא דחי דבסי' מובהק לא חיישינן. ומנין לא הוי רק סי' אמצעי דאינו מועיל רק במציאה. אבל להוציא מן המוחזק אין מועיל כלל סי' מנין. וא"כ אין ראי' כלל לדינו של מהרי"ו מכאן. אבל למה שכתבו התוס' לתרץ דהא דבב"מ הוי מנין סימן מיירי באין דרך בנ"א להצניע בכך. וכאן מיירי בדרך בנ"א להצניע בכך. א"כ ע"כ לרבא כאן מנין כזה לא הוי אפי' סי' אמצעי. ור"ח סובר דכאן הוי נמי ס"א כמו בהא דב"מ. א"כ ע"כ לפרש הסוגי' דסבר ר"ח היינו הא דב' ת"ח. כמ"ש מהרי"ו דאף שיהי' מיירי בסי' שאין מועיל מצ"ע מ"מ בצירוף זה אמרינן דהם אותן שנאבדו. ועי' בש"ך סי' רצ"ז ובנה"מ שם דיש ב' פירושים בסוגיא זו אי מיירי למעט מנין מסי' מובהק גמור או מס"א וא"כ לפי פי' זה יהי' ראי' לדינו של מהרי"ו מסוגי' זו וכמ"ש. והנה בטעמא דמהרי"ו דדוקא בצירוף סי' אמרינן דהוא שהי' על הדרך בודאי הוא שנמצא נראה כמ"ש הסברא בתשו' זכרון כהונה מהגאון הק' בעל ברכ"ע שודאי בלא זה אמרינן דהנמצ' הוא מרובא דעלמא. אבל ביש סימנים אף דחיישי' בהו לאיתרמי. שוב לא שייך בזה רובא דעלמא הכי אית להו. ע"ש שהאריך בזה בסברות דקות ופלפול ע"ש. והנה בזה עצמו יהי' ניחא טעמ' דמהרי"ו מה שהוכיח מדברי הרא"ש דאף דחיישינן לשאלה ובפ"ע לא מהני זה מ"מ לצרפו לטעמא אחרינא מהני. דגם בחששא דשאלה הנה מבואר בח"מ דלא חיישינן לשאלה אלא ביודעו ומכירו דרגיל להשאיל לו. וא"כ ה"נ שוב אין שייך בכה"ג רוב' דעלמא כמו בסי"א דאף דאפשר דאיתרמי באחר מ"מ כיון דלא שייך בזה רובא דאכתי אפשר דליכא אחר בסי' כזה. כמו כן בשאלה אכתי אפשר דאין עשוי להשאיל כליו דלא שייך בי' חששא דשאלה ואף אם משאיל אינו אלא לאיש פרטי שעכ"פ לא שייך כאן רובא וא"כ בכה"ג מצרפינן לטעמא דהוא הי' ודאי על הדרך. ונתלי שזה שנאבד הוא שנמצא. וא"כ בנ"ד כיון שנמצא סמוך לעצמות זאק אחת שאמרה האשה עליה סימן. אף דחיישי' לשאלה. מ"מ כיון דהוא הי' ודאי על הדרך הזה מצרפינן גם זה שאלו העצמות הם מרח"י, הנאבד:

אך גם בהיתר זה אין בו כדי סמיכה. חדא דהב"ש כתב דבנמצא סמוך לו לא תלינן בהנמצא וכבר האריכו האחרונים הרבה בדברי הב"ש. גם אנכי העני הארכתי בתשו' אחת בדברי הב"ש. ועוד דלא ידעתי אם זה הסימן שנתנה האשה בהזאק יהיה נחשב לסימן מובהק. ונוכל לומר שאינו אלא סי"א ואם כן יש לומר כאן דאיכא ב' חששות (חששא דשאלה וחששא דאיתרמי לאחר זאק כזו) מיגרע גרע עד שאין מצטרף גם לטעם אחר להתיר. ואף שבמהרי"ו כתב לצרף סימן גופו וכליו. י"ל דאגב סי' גופו תני צירוף סי' כליו אבל בסימן כליו לחוד כיון דאיכא בהם ב' חששות יש לומר דאין לצרף כלל להיתר. ועוד דלפי פירוש הנ"י וריטב"א בסוגיא דיבמות יש להוכיח להיפך מדעת מהרי"ו דדוקא משום ס"מ שהסימנים עצמם מועילים לא אמרינן דהני אחריני נינהו. אבל היכא דהסימנים עצמם לא מהני אין מועיל גם לר"ח לצרף שלא נאמר דהני אזלי לעלמא והני אחריני נינהו. גם בעיקר דברי מהרי"ו מה שהביא ראיה מהא דרא"ש שכתב וגם הראה להם התוספת. אף שיש לחוש בזה לשאלה. לא זכיתי להבין ד"ק דעל כרחך לא אמרינן חששא דשאלה אלא במצאו מת א' בבגדים שאז חיישינן לשאלה ואם הי' חי והיינו שואלין אותו על בגדיו היה אומר לנו שהם שאולין בידו. אבל אם הגיד לנו אחד על בגדיו שהם שלו ואחר כך ראינו שמת בהם. בודאי שוב אין כאן חששא דשאלה דודאי כל אדם נאמן על מה שתחת ידו שהוא שלו ואינם שאולין בידו וא"כ בהמעשה דהרא"ש הרי הראה להם התוספת בעודו בחייו שהביאם בעצמו מישובת הרא"ש. ומה שייך חששא דשאלה בכהאי גוונא. וא"כ אין שום ראיה מדברי הרא"ש שמזה הוציא המהרי"ו דינו:

אך יש לצדד עוד היתר על פי מה שנאמר בהגב"ע דאחר כך מצאו כל הבגדים קרועים לחתיכות גדולות אצל עכו"ם אחד מכפר לאקיאניווקא בהמים שבתוך גינתו ובתוכם היה גם הטלית קטן דלא חיישי' ביה לשאלה. וגם לשון כל הבגדים משמע שגם השיניעל נמצא בתוכם שזה הי' שאול בידו כפי הגבו"ע ובכהאי גוונא ודאי לא חיישינן לשאלה כמ"ש הפוסקים. וא"כ אף שמשום זה שנמצאו הבגדים לחוד אין להתיר כלל כמו שכתב הט"ז דלא כלבוש. אבל מכל מקום כיון שהכפר הנ"ל הוא סמוך להיער כפי שנאמר בהגב"ע. והעצמות שמצאו בתוך השדות שהם סמוכים להיער מסתמא הם סמוכים גם להכפר הנ"ל. והרי מבואר בב"ב (דף כ"ג ע"ב) דאוקמי' ביושבת בין הרים. דכיון דאין מצוים שם מרובא דעלמא אזלינן בתר קורבא. והרי בהשדות שנמצאו העצמות אין מצוים שם מרובא דעלמא א"כ שוב ניזול בהן בתר קורבא שהם מהבגדים שנמצאו בהכפר הקרוב וסמוך להם. וגם יש לומר דהוי קורבא דמוכח טובא כאן. כיון שנמצא גם חתיכות קטנות דומין להבגדים וגם זאק אחד שהם שייכים להבגדים וציצית אחת שנחסר מן הטלית קטן כמבואר כ"ז בהגב"ע וכבר העיר להתיר בזה בתשובת זכרון יוסף סי' נ"ג ע"ש והביא שם כן גם מתשו' פמ"א ח"ג שהתיר בטעמא דקורבא:

אך אכתי למה שפי' הריטב"א והרשב"א בהא דגברא חריכא דהוה פיסתא דידא מהנחרך א"כ קשה הא שם הוה הבעל קרוב ומצוי. ורובא דעלמא אין מצוי שם. ואדרבה שם הוי קורבא במקומי דלדעת רמב"ן עדיף מרובא. ואעפ"כ כתבו הפוסקים להחמיר בזה, ולכאורה יש לומר דכל קורבא אין מועיל נגד חזקה, ודוקא רובא עדיף מחזקה אבל קורבא לא עדיף מחזקה וכאן איכא חזקת חי וחזקת אשת איש וא"כ איך נקיל בקורבא לחוד. ומצאתי אח"כ בתשובת ביא"פ סי' י"א האריך בזה והקשה מהא דגברא חריכא. וגם כתב דקורבא לא עדיף מחזקה. אך מסיק שם דכאן ליכא חזקת א"א. דדייקא מגרע לחזקת א"א. והא דגברא חריכא היינו משום דהתם איכא חששא דבדדמי וליכא דייקא ע"ש. ולענ"ד תמוהין דבריו. דאפילו אם נאמר דחזקת א"א ליכא משום דייקא. אכתי איך נוכל לדחות מחמת קורבא חזקת חי מהבעל כיון דקורבא לא עדיף מחזקה. גם מה שחילק בהא דגברא חריכא. מדברי תשובת הרשב"א לא משמע כן שכתב דאף רבא לא התיר אלא מטעם זה דאמרה חזי גבראי. ומוכח דבלא אמרה כלל כ"ש דחיישינן שמא אחר הוא ע"ש. ולכאורה נראה דמזה עצמו מוכח דקורבא עדיף מחזקה. ממה דחייבה התורה להביא עיר הקרובה עגלה ערופה דלפי סוגית הש"ס בב"ב מוכח דהוא משום דכיון דקרובה משם בא ההורג ולכך חייבה אותה התורה וכמ"ש התוס' שם בד"ה בדליכא. והא איכא לקרובה חזקת ממון שלא נחייב אותה להוציא ממונם ולאסור מקומם מלעבוד ולזרוע. ונאמר משום חזקת ממון דלא בא ההורג מעיר הקרובה כי אם מעיר אחרת. ואם נאמר דזה אינו דגם לעיר אחרת איכא חזקת ממון כמו לזו ולכך שוב אזלינן בתר קורבא. א"כ ה"נ לענין חזקת חי הרי לכל אדם איכא חזקת חיים ואם נאמר שזה אחר הוא גם לו היה חזקת חיים ולכך שוב ניזול בתר קורבא. ולחזקת אשת איש איכא טעמא דדייקא דמגרע לחזקת א"א וכמו שכתב הבית אפרים. אך למ"ש הנו"ב סי' מ"ו טעמא דהב"ש ס"ק צ"א דאפילו נמצאו עצמות בגוב או בכבשן אין מועיל וחיישינן שמא מאדם אחר הוא וכתב שם הנו"ב הטעם משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה קודם שנפל זה לגוב או לכבשן ע"ש א"כ לפי זה אין מועיל כאן גם להתיר משום קורבא לתלות שהעצמות הן מן הבגדים. דאדרבה נאמר על העצמות כנוכ"ה קודם שנאבד זה מכבר. ובכל אלו הדברים יש הרבה אריכות. וכבר האריכו האחרונים בזה. עכ"פ גם בזה קשה להתיר. וכמ"ש:

אך נראה דעכ"פ משום קורבא נדון על החתיכות והזאק שהם אחד עם הבגדים שנמצאו אצל העכו"ם בכפר ולא ניחוש בהם גם לשאלה כמו דלא ניחוש לכל הבגדים שבכפר לשאלה. ובפרט דאיכא בהם כלים דלא מושלי. דהא לענין הבגדים ודאי ליכא חזקה הסותרת הקורבא. וגם רובא דעלמא ליכא משום דאין מצוין שם רבים. הרי מזה מוכח דודאי הבגדים והחתיכות] אחד הוא. ושוב נוכל לדון מהבגדים המונחים סמוך גם על העצמות לדעת החולקים על הב"ש דאף בנמצא סמוך ארנקי הוי כמו בנמצא עליו. ואפילו לדעת הב"ש מכל מקום הא עכ"פ מוכח מהבגדים דבעלה של זו הי' ודאי באותה השדה ובשדות הללו ודאי לא שכיחי שיירות. וא"כ בזה י"ל דגם הב"ש מודה דעל כל פנים הוי כהוחזקו ולא שכיחי דלדעת התוס' והרא"ש לא חיישינן בעיגונא. וכמ"ש הח"מ לפרש הא דמכלוף לדעת הרא"ש:

אך אכתי י"ל דלא דמי להא דח"מ דהתם לא נצטרך לדון רק על אדם פרטי דיוב"ש או מכלוף בן מלול שהוחזק כשמו הלך ג"כ באותו דרך. אבל כאן שנמצאו עצמות ויש לספק ברובא דעלמא יהודים ועכו"ם. זה ודאי לא נוכל לומר דרק בעלה עבר בדרך הזה ולא עבר אדם מעולם שם. וא"כ ודאי שעבר אדם שם. הוי כמו ב' יוב"ש אשר אחד הלך מכבר לשם ואחד הלך בקרוב לשם דלא תלינן בזה שהלך בקרוב. והב' שהלך מכבר אזיל לעלמא וכמ"ש הח"מ:

עוד יש לומר למ"ש הנה"מ לפרש ד' הב"ש דאין תולין בסמוך ולא דמי לפירות משום דשם ידענו שזה אבד פירות כמו שהוא טוען ולמשקר לא חיישינן. אבל כאן אכתי לא ידענו אם היה זה הכלי לנהרג הנמצא. ודלמא בעלה אבד כאן הכלי. ואחר מת או נהרג במקום זה אח"כ. ולפ"ז בבגדים שנמצאו י"ל דגם הב"ש מודה דתלינן גם בסמוך. כיון דזה ידעינן דכל איש מלובש בבגדים וע"כ דגם זה הנמצא הי' לו בגדים ושוב דמיא לפירות. אמנם למ"ש ביאור דברי הב"ש דבאבדה הוי מקום סימן. וכיון שעל ידי הכלי ע"כ ידענו דאבד זה גם פירות במקום הזה. שוב לא חיישינן דגם אחר איתרמי במקום זה ואבד פירות. אבל בעגונה דהב"ש סובר כהט"ז דמקום לא הוי סי א"כ אין ראיה ממה דנמצא סמוך אל המת. דלמא זה גם כן איתרמי במקום שאבד זה ומת או נהרג:

שוב יש לדחות דאף שידענו דגם הנמצא הי' לו בגדים כיון דכאן מקום לא הוי סי' חיישינן שמא עוד אחר איתרמי במקום שנאבדו הבגדים מבעלה:

אך מ"מ כיון שכתב הפנ"י בסי' נ"ח שלדעת הרמ"ה בנחרך אם הפס יד חסר בהנחרך תלי' בהנחרך ה"נ בנמצא בגדים סמוכים למת תלינן הבגדים במת דהם א' משום דהיכן בגדים של זה המת. וכאן נמי מחמת קורבא לכולי עלמא אמרינן דהבגדים א' הם כיון דאין כאן רובא וחזקה הסותרת להקורבא. וא"כ הוי כמו שנמצאו הבגדים סמוכים להעצמות. וגם להבית שמואל הרי למ"ש הנה"מ יש לחלק בבגדים וכמ"ש דמועיל בהן גם סמוך. וגם להריטב"א שמפרש בגברא חריכא שהכירו הפס יד שהיא מבעלה. ואעפי"כ לא תלינן שהנחרך הוא בעלה. מ"מ הא איכא דעת הז"י והפ"מ דהיכא דקרוב ומצוי ורובא שאינו מצוי אזלינן בתר קורבה וסמכינן בזה בע"ע. והא דגברא חריכא י"ל דהתם גם הרוב מצוי דאתי אינש מהרוב להציל. א"כ גם כאן יש מקום להקל. אף שגם זה יש לסתור משום חזקת כנוכ"ה העצמות קודם שנאבד הרח"י וזה סותרת הקורבה. ומכ"ש דהחזקה מסייע לרובא שאין מצוי. מ"מ הא איכא דעת השואל במהרי"ו דאין ספק מוציא מידי ודאי. והש"ש סמך ע"ז במקום שאין ש"מ וכאן עכ"פ מהבגדים מוכח דהרח"י היה בשדה זו שאין ש"מ. ומכ"ש אם נפרש מה שכתוב בהגב' עדות הב' שאמרה האשה שהכירה השערות בטוב שהיו טינקל ראסיאווע וגם גיגרייזילטי שכונתה שעל ידי המראה וסי' נתעוררה להכיר בט"ע דלמ"ש העבודת הגרשוני מועיל בכה"ג טב"ע. וא"כ ודאי יש מקום להקל גם מהא דהח"צ בסי' קל"ד. אך לשון זה אין מורה כל כך על ט"ע גמור. ומ"מ הרי הרבה צדדים יש כאן להתיר ובצירוף שכבר עבר י"ב חודש שנאבד זכרו וכמ"ש הח"ס בכמה תשו'. יש מקום להקל. ומ"מ צריך חיפוש בהכפרים ועיר טאראשטא הסמוכה אם לא נודע מאבידת אדם אחר. ומ"מ אין אני אומר בזה רק להלכה כיון שבכל היתר יש בו עו"פ. ואם יסכימו גדולים לדברי אמטינא שיבא מכשורי:

שוב מצאתי בידי תשו' כת"י מהגאון הק' הר"ר ארי' יעקב מסמילא שהי' שם מעשה כמעט כעין נ"ד שנמצא בשדה כל הבגדים וכו"כ ודם עליהם ואדם לא נמצא בתוכן. ובמק"א בשדה נמצא אדם מת ולא ניכר כי נשארו רק עצמותיו ובטנו קרוע. וגם בית יד מחלוק נמצא בשם והי' סי' על הבית יד מהגישטעפט שהוא של בעל אשה פלונית. והאריך שם להתיר מטעם קורבה דמוכח. וגם חידש ע"פ מה שאמרו בסנהד' (ד' י"ז) דמ"מ קלא אית ליה וכיון דלא נשמע מאחר שנאבד הוי כמו בב' יוב"ש דכיון דלא הוחזק עוד יוב"ש אחר שנאבד חזקה דלא הוי ועפ"ז פי' שם גם דעת המבי"ט שכתבו האחרוני' שתלוי בפלוגתא דרבי ורשב"ג. ולפ"ז דמ"מ קלא אית לי' י"ל דגם רשב"ג מודה. וכמו דאמרינן בבכורו' (ד"כ) דטעמי' משום דשדה דרכה למיקבר בה. וכי היכי דקבר האי קבר האי. משא"כ בנמצא חלל באדמה דקלא אית לי'. והאריך שם עוד. אך שם הי' לדעתו גם הסימן גישטעפט ס"מ דהי' בצמצום מקום. ובצירוף דעת הז"י דחלוק הוי מכלים דלא מושלי:

עתה אבוא בקצרה על סדר קונטרסו. מה שהשיג עלי שהבאתי דברי הט"ז לדברי. עד סתירה. ז"א דדוקא בשומן מיקרי אי אפשר לברורי. אבל כאן הרי נוכל לדמות ולכוון הקרעים כמו הראשי' והחתיכות. ואם לא היו מכוונים אין מועיל המראה ואיך נוציא אשה זו מחזקת א"א בזה. ועוד דכללא אמרו דחו"ס לא הוי סי' כלל. ואף שחידש החת"ס דבכמה מיני בגדים במיני צבעונים חלוקים הוי ס"מ אין מקור לזה מש"ס וא"א להוציא מחזקת א"א במה סתמא בש"ס להיפך. ומה שכ' על מ"ש דגם שם דעת הרבה אחרונים דאין לסמוך בא"ת. וכ' מעלתו דזה דוקא בשם. אבל כאן הדמיון נראה לעין. והביא ע"ז ראי' מהא דכתב הבל"י בשם הרדב"ז. טעה בזה דהבל"י לא מיירי אלא לענין שנסמוך גם בזמן הזה על בדיקותינו. אבל ודאי אם נאמר דאין מועיל בא"ת. גם בכה"ג כן דחיישינן לאיתרוזי. ומה שהשיג עלי במה שחידשתי בדברי הר"ן. לא ראיתי בדבריו שום השגה. ואם לדידי' לא נראה לדידי נראה הסברא נכונה. ובתשובה אחת הארכתי בזה. ומ"ש על מה שכתבתי לחקור לכאורה דאם נאמר דמשום שהי' חזרת העד ע"י שאלה ודאי משקר. על כרחך דשאלת עכו"ם מגרע. א"כ שוב מה שהגיד הערל משם הערלית אין כאן עדות לשיטת הב"ש דשמא הי' ע"י שאלה כדרך המספרים. וע"ז כתב דהא אף להר"ן דעכו"ם מפי עכו"ם לא מהני מ"מ עכו"ם מסל"ת מפי עכו"ם מסל"ת מהני ולא חיישינן אז לשאלה. ובנ"ד כפי הגבו"ע מבואר שהערל אמר שהגידה לו הערלית במסל"ת. הנה לפי הגבו"ע אשר שלח לפני לא נמצא כן ואין מבואר שם רק שהי' קישו"ד בדברי הערלית שאמרה שהעגלונים הם נתפסי' על לא חמס בכפם. אבל מסתמא הי' ע"י שאלה ששאל הערל מה נשמע מסליעדסטווע ואולי הי' איזה השמטה בהגבו"ע ששלח לפני. ומה שכתב על מה שכתבתי דאין עדות הערלית מועיל דודאי קשה הדבר להאמין שהרוצחים יגידו הדבר לפני אשת השומר ומוכחין הדברים דכ"ז אומרת בדדמי. ובזה כ"ע יודו. ועל זה כתב דאף דודאי האמת כן שהרוצחים לא יגידו בפניה. אבל ע"כ לומר ששמעה הדבר מבעלה השומר שהי' בעת מעשה מהחל ועד כלה. כמה הוא תקיף בדעתו להקל בתחלת עדות. ואם כתבו הפוסקים דאין להוציא דברי העדות מפשטן אבל לא להוסיף עליהן. וגדולה מזו כתב הרד"ך בבית מ"ז לחוש ע"ש. ואם כי חלקו הפוסקים עליו היינו בשם שאמר העכו"ם להדיא דהי' המעשה בפניו. ועי' בתשו' מהרי"ו סי' ע"ט ויראה כדברי ומהתימה יותר על מעל' איך הכחיד תחת לשונו החשש האחרון דיש לחוש ששמעה כן מפי הערלים שאמרו כן כדי להטיל אימה על בעלה שהוא שומר היער. שזה חששא דגמרא. דכל שיש לומר להטיל אימתא נתכוון אין מועיל עדות עכו"ם מסיח לפי תומו:

ולדעתי ברור דעל עדות המסיח לפי תומו אין לסמוך כלל. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה