עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן יט
שאלה. זה שבועים השגתי מכתב מאיש אחד מתושבי סלאבאדקא ראובן גרינבארג שכותב לי אשר איש אחד מפה נשא אשה בקיוב ביום א' כסלו והאשה הנ"ל איננה יודעת אם בעלה מת רק העמידה על החזקה אחרי כי עברו עשר שנים ואיננו מסתמא מת. ועפ"י זאת החזקה נשאת להאיש הנ"ל והנה חפשתי ומצאתים וזאת היא תשובת האשה הנ"ל זה שלש עשרה שנה שנסע בעלה לאחיו אשר באסטריחאן ובערך שני חדשים אחרי נסיעתו מפה קבלה מכתב משם שמת בעלה והמכתב אינו אצלה גם אינה יודעת מי הוא הכותב ואח"כ זה ערך ששה שנים היתה בקאנסטאנטין ישן שמעה מפי שני קאמיסנערין שהיו ג"כ באסטריחאן ושמעו בשם שמת אחד המכונה בהפאמליע של בעל' והגדתה הוא כי הקאמסינערין בדברם עם אנשי אסטריחאן נזרק דבר מפיהם כי כמו הפאמיליע הנמצא אצלם אין בכל כדור הארץ דוגמתה ע"ז השיבו אנשי אסטר' הלא זה יש ימים מועטים אשר הי' בכאן זקן אחד מכונה בפאמיליע הזאת ומת בכאן וע"פ זאת הידועה מהמכתב והקאמסינערין נשאת לאיש הנ"ל. על שאלתי אם התאבלה עליו השיבה כי ישבה שעה אחת גם צותה לבנה לאמור קדיש אך בלא שאלת הורים ומורים עשתה כן. לזאת אבקש מכ"ק הרמה להודיעני חו"ד הק' בזה במוקדם:
תשובה. הנה יש לחקור ב' הדברים הא' אם האשה נאמנת עתה לומר שכדבריה כן הי' המכתב והסיפור השנית גם אם נאמנת. אם הם מועילים להתירה לכתחלה או עכ"פ שלא תצא:
הנה בחקירה הא' ביבמות [ד' ע"ז ע"א] גבי יתרא אמרינן והא כל ת"ח שאמר דין קודם מעשה שומעי' לו. בשעת מעשה אין שומעין לו. ומשני שאני [הכא] דהא שמואל וב"ד קיים. ופרש"י והוי עבידא לגלוי ואין משקר. הרי דגם בכה"ג שכבר עשה מעשה אמרינן שאין משקר משום דעביל"ג. כ"ש גבי אשה שיש עליה גם חומר בסופ' והוי עביל"ג דאף שכבר עבדה מעשה שנשאת. מ"מ לא חיישינן שמשקרת שלא בא כלל מכתב משם. אך בריב"ש סי' קנ"ה כתב לחלק בין מלתא דעביל"ג תיכף ובין מלתא דעביל"ג אבל אינו ודאי שיתגלה דאפשר שנאבד זכרו ואין עתיד להתגלה כלל. והרי כאן איבעי' להו זה אם ע"א נאמן משום מילתא דעביל"ג או משום דייקא. והרי במקום דליכא דייקא אינה נאמנת לומר מת בעלי וכאן אנו רואים שליכא דייקא גבי אשה זו. שהרי אינה יודעת מי הכותב ולא כתבה לב"ד לחקור אחר זה. גם הסיפור שסמכ' עליו הוא סותר להמכתב שאמרו שזקן מפאמיליע כזו זה ימים מועטים שמת במחנם. וזה סותר להמכתב שכבר מקודם שש שנים שבעלה מת שם. עכ"פ אנו רואין דהיא לא דייקא כלל לידע בירור הדבר ונשאת בלי היתר ב"ד. א"כ נוכל לומר דכל דבריה שקר ולא הי' שום מכתב משם וגם כן הסיפור הוא שקר. ול"ד ליבמות דשם הוה מלתא דעביל"ג בודאי תיכף שבזה לא חיישינן למשקר כלל. אבל בהא דמית' לא סמכינן בכה"ג על טעם דעביל"ג לחוד שאינ' משקר' משום דלא הוי ברור כ"כ וכמ"ש הריב"ש. וכאן אומרת אחר מעשה שכבר נשאת דיש טעם לומר דמשקרת כדי לחפות על עצמה. דאפי' במקום דע"א נאמן מן התורה להעיד שכן נפסק הדין. אינו נאמן היכא דיש לתלות שמשום שעשה משקר להעיד שכן הדין אם לא בגונא דהוי מלתא דעבידי לגלוי תיכף:
והנה רש"י בכתובות (דכ"ב ע"א) גבי אומרת ברי לי פי' דאין לבי נוקפי דברי לי דאם הי' קיים הי' בא ע"ש. והר"ן חולק ע"ש. ולפי שיטת רש"י אכתי י"ל דגם באשה הזאת טעמא דדייקא ומינסבא דאם לא הי' ברי בלבבה שהמכתב שמת אמת שאם ל"כ הי' בא. לא היתה נשאת משום חומר שעליה בסופה כ"ש שלא ניחוש למשקרת מכל וכל משום זה. ובשלמא לשיטת הר"ן דלא מיקרי ברי לה אלא באומרת שיודעת בעצמה שמת. הרי כאן גם לפי דבריה אינה יודעת בעצמה מן מיתת בעלה רק מהמכתב והסיפור סמכה להנשא לאיש והרי ע"כ לא דייקא ומינסבא. דהרי גם בע"א שאומר שמת לא מיקרי ברי עד שתדוק ותדע בעצמה שמת. וכאן לא ידעה בעצמה וסמכה על פטומי מילי. וכיון דחזינן דלא דייקא שפיר יש לחוש שמשקרת מכל וכל. אבל לרש"י דגם זה מיקרי ברי לה שמת מההוכחה מה שלא בא לביתו. ועל כן אצלה דברי העד אמת. אף שיש עליו הכחשה שלא מת. א"כ כמו כן גם באשה הזאת נאמר דודאי דייקא וברי לה על המכתב שמת משום זה שלא בא לביתו. שאם הי' אצלה איזה ספק שלא מת והניחה לעגן משום איזה קטט או טעם אחר לא היתה מינסבא מטעמא דחומר ועי' בתשובת ח"צ סי' ב' וסי' ג':
והנה התה"ד סי' קל"ט בפסקים כתב דמה שנשתקע ואבד זכרו אף שהי' בעל שם ויש לו הרבה קרובים בכמה מקומות. זה דומה למים שאל"ס וע"ש. שסיים דבזמנינו אפי' אדם בינוני אם הי' חי עדיין. הי' לי' קלא טפי מצורבא מרבנן בזמן הש"ס. עכ"פ הרי מה שנאבד זכרו זה לחוד הוי אומדנא שמת כמו בטבע במשאל"ס. א"כ זה הוי כשיטת רש"י שמשום שלא בא הוי אומדנא אצלה שמת כמו טבע במשאל"ס שהדין דלא תצא:
ובתשובת פרשת מרדכי מהגאון מהר"מ בנעט הנדפס מחדש סי' מ"ט האריך שם להוכיח דמה שהקיל התה"ד הוא משום ששם הי' הגדת העכו"ם להדיא שמת (אף שהי' ע"י שאלה) ואומדנות שהיו ע"פ הגדת העכו"ם שתפס זה מהרר"ט להתיר והוא חולק ע"ז שם מחמת שזה ג"כ הי' ע"י שאלה. אבל [מ"מ] צירף לזה האומדנות חוץ הקול שנהרג ושנשתקע זכרו שזה הוי אומדנא להאמין לדברי העכו"ם אף בלא מסל"ת. אבל בקול לחוד הוכיח מדברי תה"ד סי' רכ"ב בתשוב' ותשובת רמב"ן סי' פ' שהביא הרמ"א סעי"ג דאפי' נשאת תצא. כ"ש בנאבד זכרו לחוד שבזה ודאי תצא ע"ש שנדחק לפרש גם לשון הח"מ וב"ש כן. ולפי דבריו הנה י"ל דכאן אין מועיל כלום מה שנאבד זכרו. וגם אם נאמין לדבריה י"ל דלא עדיף המכתב מיצא קול בעלמא שבעלה מת. כיון דלא ידעה מי הכותב:
ובאמת באומר שמעתי סתם וא"י [ממי] פליגי בזה הפוסקים די"א דזה הוי קול הברה. ויש אומרים שזה מועיל. עי' ברמ"א סעי"ה. ועי' בקו"ע סי' קל"ט וסי' קמ"ח. אך י"ל דזה דוקא באומר שמעתי. אבל בכתב שבא דבלא מקוים דעת הרבה פוסקים דאינו מועיל וחיישינן לזיוף ועכ"פ צריך שידעינן מי הכותב לדעת מהר"מ בח"מ. ולהרמב"ם בעינן לידע אם הוא כתב ישראל. [יעו' סעי' י"א] והרי אומרת שאינה יודעת מי הכותב שיש לחוש גם לצרה. דהרי לפי דברי' ממקום שבא המכתב שם הי' דר אחי בעלה שיש שם יבמתה. עכ"פ י"ל דהמכתב לא עדיף מקול הברה בעלמא שאין מועיל גם מה שנשתקע אח"כ זכרו ואפי' אם נשאת תצא למ"ש הגאון הנ"ל:
אמנם לענ"ד לכאורה זה יהי' תלוי בפלוגתת רש"י ור"ן בהא דכתובות [שם] ולשיטת רש"י מה שנאבד זכרו הוי זה לחוד אומדנא גדולה. וזה נראה למעיין דעת התה"ד דזו האומדנא לחוד מועיל שם שלא תצא. ולא משום שיהי' זה תועלת להחזיק דברי העכו"ם להתיר אפי' בלא מסל"ת. והא דבסי' רכ"ב בתשובותיו. שם מיירי בקול הברה בעלמא וליכא הוכחה דנשתקע זכרו. דהרי גם בהא דפסקום סי' קל"ט לא עשה מזה הוכחה אלא משום שהי' בע"ש. וקרובים יש לו בכמה מדינות. ומה שמסיים שבזמנינו אפי' אדם בינוני יש לו קלא. נראה דע"ז לא סמך רק משום שהי' בע"ש ויש לו קלא כמו צ"מ בזמן הש"ס ומזה עשה אומדנא שם. ואומדנא לחוד מועיל לדעתו שדומה למשאל"ס. וא"כ הגם שלא בכל אדם נוכל לומר אומדנא משום זה שנשתקע זכרו גם לפי דברי התה"ד. אבל היא עצמה ודאי תוכל לומר אומדנא זו על בעלה אף שהי' איש פשוט מכל מקום ידעה בנפשה איך היו דרים באחוה זל"ז עד שהמות יפריד ביניהם. וא"כ זה טעמא דרש"י שהיא אומרת ברי לי שאילו הי' קיים הי' בא. ומחמת זה לא תצא. ולפ"ז עכ"פ נוכל לומר לשיטת רש"י ותה"ד שאשה זו ודאי דייקא ומינסבא ואם לא הי' ברי לה שמת לא היתה מינסבא. ומכ"ש שלא נאמר שכל דבריה הם שקר. אבל לדברי הר"ן ולפי שיטת הגאון מהר"מ בנעט הנה מלבד שאפי' נאמין לדבריה שהי' לה מכתב. הוא אפשר ללא יועיל משום שלא ידעה מי הכותב. עוד זאת שנראה שלא נאמין לה כלל אחרי שכבר נשאת בלי רשות ב"ד. ואומרת עתה זה אחרי מעשה. אמרינן שמשקרת. ולא הי' לה כלל שום מכתב ולא שמעה שום סיפור מבעלה ואינה אומרת רק לחפות על עצמה. כיין שאנו רואים שהיא יצאה מכלל נשים. שנשאת בלא דייקא:
אמנם הנה בסעי' ל"ט דעת הר"ן דהא דעד הא' נעשה כב' לענין עד כמוהו הבא להכחישו אם בא אחר שהתירוה. דכ"ש אם נשאת מעצמה בלי התרת ב"ד שעשתה מעשה ע"פ העד דנעשה הראשון כב'. והרשד"מ סי' נ"ט חולק על הר"ן וסובר דדוקא בהתירוה ע"פ ב"ד אז נעשה הראשון כב' אבל בנשאת בלי התרת ב"ד דמיקרי נשאת שלא ברשות אין בדברי העד כלום עדיין. ואם בא אחר כך עד המכחיש הוי כבאו בב"א ע"ש שהאריך להוכיח כן מלשון רש"י. ולפ"ז ע"כ לדעת הרשד"ם מה דנשאת מעצמה בלי רשות ב"ד אין זה מעשה הוכחה כלום [לומר] שמסתמא דייקא ומנסבא דהא הא דמועיל התירוה ע"פ ב"ד לעשות הראשון כב' הרי הוא משום דייקא דהרי מה"ט ב"ד מתירין אותה גם ע"פ עמפ"ע וכדומה מחמת דסמכינן על מה שדייקא ומנסבא. וא"כ ע"כ מה שלא הביאה הע"א או העמפ"ע לב"ד ליטול רשות ב"ד להתירה. וב"ד מסתמא היו חוקרין ורואין אם יכולין להתירה ע"פ דברי העד המתיר אע"פ שעיקר ההיתר ב"ד הוא ג"כ על מה שהיא תידוק בעצמה מ"מ כיון שמעצמה נשאת בלי רשות ב"ד ולא הביאה העד לב"ד אין בזה שנשאת כלום ולא סמכינן שמסתמא דייקא הרבה קודם שנשאת. וע"כ דהוא מטעם זה עצמו דאם הי' דייקא ומינסבא היתה מביאה לב"ד ולהמתין על היתר ב"ד אם יכונה להנשא מן דברי העד ומה שסמכה בעצמה על הע"א ונשאת בלי היתר ב"ד מה"ט לא אמרינן בזה דייקא ומינסבא. ודעת הר"ן ע"כ לומר דכיון דגם מה שמועיל התירוה לעשות העד כב' הוא מחמת דב"ד סומכין על מה שהיא תהא דייקא ומינסבא כ"ש במה שכבר עשתה מעשה ונשאת מעצמה דודאי דייקא הרבה ומחמת זה נעשה העד כב':
ולפ"ז הנה בנ"ד שלא הביאה המכתב לב"ד לראות אם יש ממש במכתב שהי' שמו ושם אביו ושם מקומו בהמכתב גם היו חוקרין ויודעין אם עכ"פ כתב ישראל הוא או שהיו חוקרין לידע מי הכותב ומדלא עשתה כל אלה מה שנשאת מעצמה על פי מכתב זה לא מיקרי דייקא ומינסבא לדעת רשד"ם אבל לדעת הר"ן מעשה הנשואין שנשאת מעצמה ע"כ להחזיק שודאי דייקא ומינסבא והמכתב מפורש הי' על בעלה שמת. ואע"פ שגם עתה אומרת שלא ידעה מי הכותב הנה ע"ז נוכל לסמוך במקום עיגון גדול אע"פ שלא הי' מקוים ולא חיישינן לצרה כמו דלא חיישינן גבי ב"ק וכמו שכתב הח"מ בתשובתו למהר"ם. אבל עכ"פ הנה מה דנשאת בלי רשות ב"ד לדעת הר"ן אין זה מגרע מלומר בה הסברא דדייקא ומנסבא וממילא אמרינן דדבריה אמת שהי' לה מכתב שמת בעלה דאל"כ לא היתה סומכת עצמה להנשא משום חומר שעלי' ואין דומה לנאמנות ת"ח דאחר מעשה אינו נאמן דהתם המעשה עצמה שעשה אין ממנה הוכחה שעשה כדין רק מדבריו עתה שרוצה לתרץ המעשה שעשה. אבל כאן הרי המעשה עצמה שעשתה ונשאת אמרינן בזה שודאי דייקא ומנסבא משום חומר שעליה אף על פי שלא נטלה רשות ב"ד. וא"כ מה שאנו חוקרין אחר כך ואומרת שקבלה מכתב ע"ז לא שייך לומר דלא נאמין לה אחר מעשה. שמשקרת. דהרי אנו סומכין שודאי דייקא ומינסבא אפי' לא לקחה רשות ב"ד להתירה. אבל להרשד"ם ודאי נאמר דכל דבריה שקר דמה שנשאת ועשתה מעשה בלי רשות ב"ד אין זה הוכחה של כלום שדייקא ומינסבא ומה"ט אמרינן דאין בדברי העד כלום כל זמן שלא התירו ב"ד ע"פ דברי העד וא"כ הוא כ"ש מהא דת"ח דאינו נאמן אחר מעשה דג"כ כאן היא אינה נאמנת כלל:
אמנם הא המהרשד"ם כתב זה לפי שיטתו שהוכיח כן מדברי רש"י והרי לשיטת רש"י אכתי איכא אומדנא אצלה ממה דלא בא ונאבד זכרו. ועכ"פ נוכל לומר גם בזה דדייקא ומינסבא דאם לא הי' ברי לה מחמת אומדנא זו דהמכתב הוא אמת לא היתה מנסבא. וע"ז אין שייך מה דלא הלכה לב"ד ליטול רשות כיון דזה תלוי באומדן דעתה. והא דלפי דעת הרשד"ם אין מועיל לרש"י לעשות ע"א כב' במה שנשאת הוא משום דטעם זה דברי לה אין מועיל רק לגבי דידה שהיא סומכת שעד זה אומר אמת אבל לא לגבי מי שרוצה לישא אותה משא"כ היכא דשייך דייקא דאז אמרינן שידעה או תידוק אח"כ מפי הרבה אנשים שיודעים זה שבעלה מת ולזה הוי כב' גם למי שרוצה לישא אותה. וכאן שלא דייקא ונשאת בלי היתר ב"ד הרי לגבי מי שרוצה לישא אותה הכחשת עד כנגד עד. אבל עכ"פ גם לרש"י לא נוכל לדמות זה לת"ח שאין נאמן אחר מעשה דגם לרש"י שייך כאן טעמא דדייקא ולכך אינסבא משום זה דברור לה דהמכתב אמת שמת בעלה דאילו הי' קיים הי' בא כ"ש שלא ניחוש שמשקרת מכל וכל:
והנה בגוף המכתב שאומרת שבא לה אך לא ידעה מי הכותב כבר הבאתי דאיכא פלוגתא בזה אם מועיל משום שלא נתקיים ולא ידעינן אם כתבו ישראל והרמ"א פסק בכל פלוג' בעיגונא דאזלינן לחומרא [בסעי' ט"ו] וכ"כ בסעי' [י"א] גבי כתב דיש להחמיר וא"כ גם אם נאמין לדבריה וגם אם נתפוס כשיטת רש"י דאצלה שייך טעמא שברי לה משום אומדנא שלא בא אבל במה נוכל להתירה לבעלה שנשאת עתה שיהי' מותר לדור עמה כיון דאיכא ספק פלוגתא בזה ולדעת המחמירין כיון שלא נתקיים אין המכתב כלום א"כ עדיין בחזקת א"א היא עומדת לגבי בעלה ואצלו היא בספק א"ת וכמו דאמרינן בכתובות [שם] דדוקא בנשאת לאחד מעדים:
אך אכתי אפשר לומר דטעמא דהסוברים דבמצא' כתוב בשטר בלא קיום לא מהני הוא משום דחיישינן למזויף כיון דלא נמצא ביד אדם שיהי' מיקרי הבע"ד לא שייך לומר דלא חשיד לזייף כמ"ש הש"ך סי' מ"ג סק"ט. והמקילים סברי דגם בזה מקילים משום עיגונא עי' בש"ך שם. והנה אפי' לדעת הגאון מהר"ם בנעט דמה שנאבד זכרו לא הוי אומדנא לסמוך ע"ז לחוד שאם נשאת ל"ת ושיהי' דמי' למשאל"ס. על כל פנים גם לדעתו הוי אומדנא גדולה דהרי גם לדבריו מוכרח לפרש התה"ד דמועיל זה לאומדנא למה שאמר העכו"ם בשאלה שזה מדינא דגמ' אינו כלום רק מחמת האומדנא מחזיקין דבריו לאמת א"כ כמו כן לענין כתב דזה לכל הפוסקים מתירים ע"פ כתב כמו שמתירים ע"פ עמפ"ע ורק דבלא קיום איכא חששא דמזויף ונאמר שכל זה שקר ובעלה חי וזה כתבו אחד מן הפסולים או צרה וכמ"ש המהר"ם כ"ץ בח"מ מ"מ מי גרע זה מהגדת עכו"ם ע"פ שאלה דהוא פסול ודבריו מוחזקים לשקר מ"מ מחמת אומדנא דנאבד זכרו זה מועיל גם לדעת הגאון הנ"ל שנחזיק דברי העכו"ם לאמת כ"ש שיועיל זה להחזיק שדברי המכתב אמת ולא כתבו אחד מן הפסולים לשקר דאפי' אם כתבו אחד מן הפסולים הוא דומה לעכו"ם שאינו מסל"ת ומ"מ מחזיקין דבריו לאמת משום הוכחה זו:
אך לפ"ז קשה א"כ במה פליגי. ולדעת המחמירין אין מועיל [שטר] דלא מקוים אפי' במקום עיגון הא כ"מ עיגון הוי נאבד זכרו וא"כ זה עצמו הוי אומדנא שלא ניחוש למזויף. ולמ"ש האחרונים דנאבד זכרו מיקרי דוקא אחרי י"ב חודש עי' בחת"ס סי' ס"ה הי' מקום ליישב זה קצת. אך באמת ל"ק דודאי כל האומדנות לא יועילו לענין לכתחלה להנשא דאין לך יותר אומדנא מטבע במשאל"ס וכן בההיא דאיתלי בי' נורא דנמצא פיסתא דידא וכדומה. ולא כ' התה"ד דמועיל אומדנא אלא שיהי' דמיא למשאל"ס דאם נשאת ל"ת אבל לא להתירה לכתחלה מחמת צירוף אומדנות. וא"כ מה דפליגי בענין אי צריך קיום היינו לענין להתיר לכתחלה להשיאה אבל בנידן דידן שכבר נשאת וכבר אבד זכרו יותר מעשר שנים אם נחזיק אמת כדבריה שתיכף אחר ב' חדשים מן פרידת בעלה קבלה מכתב שמת בעלה. הנה ודאי יש לומר דלענין שלא תצא מועיל צירוף אומדנא לכתב אפילו שלא הי' מקוים לכ"ע. מ"מ זה צריך לברר תיכף אם אינה משקרת שצותה לבנה לומר קדיש כמו שהגידה לפני ב"ד שלך:
ודא דלפי הסיפור מאנשי אסטריחאן שמת זקן עם פאמיליע כזו זה ימים מועטים. דזה סותר להמכתב שהי' משך ששה שנים בין זה לזה. הנה מלבד דאיכא דעת הרא"ש בתשוב' והכי נפסק הדין בסעי"ט. ולדעת הב"ח וכ"כ הש"י אפילו הכחשה בחקירות לא הוי הכחשה. ואפי' לפי דעת התה"ד דבחקירות הוי הכחשה. הנה כאן שלא הזכירו רק הפאמיליע י"ל דלא מיקרי הכחשה. כיון דאין זה אלא כהזכירו רק שמו. דכמה יוסף איכא בעולם. ואף ששם כזה הוא פלא ולא נשמע כמוהו. מ"מ הלא הוא חנוכת משפחה וא"כ הרבה בני משפחה הם. ולא מיקרי זה הכחשה. אך כ"ז אם נאמין לדבריה. וכבר כתבתי דיש מקום לומר דבין לרש"י ובין לר"ן משום טעמא דדייקא יש להאמינה אפי' במה שמספרת אחר המעשה. ומלבד זה יש מקום לומר דהבעל יכול לומר דמאמין לה כבי תרי. וא"כ אין לכוף אותו להוציא ויש להאריך בזה. אך כל זה אני כותב שלא להלכה כלל בלי עיון מחמת טרדא דאורחא וישלח הדבר לגדולים: