עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן יח
הנה להתיר אשת חמיו אחר מיתת אשתו. הנה הנו"ב עצמו שחידש זה לא סמך ע"ז להתיר וכן החת"ס. ובתשו' רע"א ח"ב הנדפס מחדש ג"כ לא רצה לסמוך ע"ז אם כי מצאתי בס' יד אהרן מביא בשם ספר בית דוד שמסיק להתיר בזה לכ"ע. אבל א"א לסמוך ע"ז כיון שהגאונים הללו לא רצו לסמוך ע"ז. אך כיון דרוצה לישא אותה באתר דלא ידעין להו יש לעיין:
דהנה בירושלמי שם אסר ג"כ ב' אורגים משום מראית עין ומתיר דיסבין באתר דלא ידעי להון. והעיר ע"ז בתשובת רע"א דע"כ הירושלמי אינו סובר הא דרב דכ"מ שאסרו חכמים משום מר"ע אסור אפילו בחדרי חדרים. וכמו שאוקמינן הא דרב בביצה ובשבת (דף קמו) כתנאי. וכן בירושלמי פ"ט דכלאים הקשו על הא דרב מכמה משניות. דנראה דלא סברי כוותי'. א"כ לפ"ז בהא דאשת חמיו ג"כ מותר במקום שאין מכירין. להירושלמי. אף שלא אתמר זה בירושלמי רק אצל חורגים וא"כ לפ"ז לדידן דהלכה כרב אסור אפילו במקום דאין מכירין אותן. אמנם יש לעיין במה גזרו המ"ע. הנה בנו"ב כתב הטעם משום חמותו או משום אשת אב. והוי הגזירה משום חשד של איסור תורה. אבל החת"ס כתב דהמ"ע הוא משום גזירה דשניות משום כל שבנקבה ערוה. ופי' כן במהרי"ל. וא"כ אם המ"ע הוא משום דרבנן. הנה דעת התו' וכן הובא בב"י סי' של"ו להלכה דאם מה שחושדין הוא משום איסור דרבנן גם לדידן מותר בצנעה. והנה לדעת היש"ש למה שפי' הירושלמי י"ל דהמ"ע הוא זה שיטעו בדין דחותנתו הפי' על אשת חמיו כמו דודתו ובכי ה"ג הביא הר"ן פ"ק דביצה ג"כ דיש מי שמחלק דהיכא דהחשד שעושה איסור ובאמת אין זה איסור בכה"ג מותר בצנעה. גם לרב. א"כ י"ל גם בזה דמותר במקום שאין מכירין. והנה למה שפי' הנו"ב דברי בה"ג דהמ"ע משום אשת אב. דיסברו שחמיו הוא אב. ומה"ט אוסר בה"ג אשת חתנו דיסברו שזה אשת בנו. י"ל דזה יהי' כדעת השואל בתשובת מהרי"ל משום דחייב בכבוד חמיו יסברו שהוא אב דחייב בכבודו. ומחלק שם לפ"ז דאחר מיתת חמיו מותר אמנם י"ל עוד למ"ש מהרי"ל לפרש איסור אשת חתנו משום דאינו מפורסם איזו מהנשים היא בתו של זה. י"ל דמה"ט הוי גם איסור אשת חמיו. דבזמן בה"ג היו נושאים ב' נשים. א"כ י"ל דאם היה לו ב' נשים וא' היתה חמותו איכא גזירה שלא ידעו איזו מהנשים היא חמותו ויטעו בזה ושייך הגזירה על סתם אשת חמיו מחמת זה. ומה"ט אסר בה"ג גם אשת חתנו דשייך דלא ידעו איזו מהנשים היתה בתו. וזה י"ל כונת הרא"ש דבחורגים אמרו בסוטה דקלא אית ליה אבל באשת חמיו י"ל דלא שייך קלא ע"ש דכאן עיקר החשש היכא דלא ידעו מי מהנשים היא חמותו או בתו א"כ לענין זה לא שייך קלא. ובזה יש ליישב מה שהקשו על הירושלמי שמביא ראיה מהא דנשא דוד את רצפה בת אי' הא היא היתה רק פלגש שאול ומה ראיה לענין חמותו. אך אם החשש דלא ידעו מי מהנשים היא אם אשתו א"כ כמו כן בדוד שהי' לו לאשה בת שאול והרי לא ידעו ויטעו שהיתה אשתו בתו של רצפה. ואיך נשאה. ולחשש זה אין נ"מ מה שהיתה פלגש. וא"כ בזמנינו י"ל דלא שייך הגזירה מיהו התוס' והרא"ש דאסרו אשת חמיו והרי בזמנם היתה גזירת רגמ"ה ואעפ"כ אסרו. וי"ל דהוא משום דכיון שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אפי' היכא דבטל הטעם כמבואר בביצה [ד"ה ע"א]. אך זה הוא לענין גוף הגזירה א"א להתיר אף דבטל הטעם. אבל במקום דליכא מ"ע דלפי הירושלמי מתחלה לא גזרו בזה. א"כ לא שייך בכה"ג מה שנאסר במנין. דהרי בזה לא נאסר מתחלה. ובשלמא אי שייך גם בזמנינו טעם הגזירה א"כ אף דהירושלמי סובר דלא כרב. דמה שגזרו משום מ"ע מותר בצנעה. אבל לדידן יש לחוש להא דרב. אבל אם נאמר דעתה בזמנינו לא שייך החששא דמ"ע כלל. רק מ"מ אי אפשר להתיר משום שכבר נאסר אף שעתה בטל הטעם. הרי במקום שאין מכירין מתחלה אותם שגזרו במנין לא גזרו בכה"ג אם כן י"ל דגם לדידן עתה מותר בצנעה במקום שאין מכירין כיון דעתה ליכא חששא דמ"ע כלל. ועי' בתוס' שבת (דף ס"ב) ד"ה והתני ר"א דמתרצי דכיון דאפילו עומד בשוק ונושאן בקומצו ליכא מ"ע לא שייך למגזר דגם בחדרי חדרים אסור א"כ כיון שעתה ליכא חששא דמ"ע בכל מקום. יש לומר דלא שייך למגזר אפילו בח"ח. ורק במקום שהי' שייך בשעת הגזירה מ"ע י"ל דגם עתה אי אפשר להתיר משום שנאסר במנין אף דבטל הטעם. ומשום זה אסרו התוס' והרא"ש גם לפי מנהגינו. אבל במקום שאין מכירין יש לומר דגם התוספת והרא"ש לא אסרו. משום דעתה אף במקום שמכירין לא שייך חששא דמ"ע. דזה דוקא בזמן שהיו נושאים ב' נשים. ורק בזה א"א להתיר מחמת שבטל הטעם. אבל במקום שאין מכירין מתחלה לא אסרו במנין. וגם הטעם בטל. עכ"פ כיון דרבו המתירין לגמרי באשת חמיו. וגם להאוסרין י"ל דלא גזרו במתה אשתו כמו שכתב הנו"ב. ונטו לזה רע"א והחת"ס. וגם אם נאמר דגם בזה אסרו. הרי משום מ"ע מצינו בירושלמי דהקילו בזה במקום שאין מכירין אותן ודלא כרב. והר"נ גאון ורז"ה פוסקים בכ"מ דלא כרב. וגם אפילו לדידן דהלכתא כרב דאפי' בח"ח אסור. י"ל דאם הגזירה הי' רק משום שטועין בדין. גם לדידן י"ל דלא גזרו בצנעה. וכמ"ש הר"ן סברא זו. או שנאמר דהגזירה הי' רק משום הכלל כל שבנקבה ערוה. דאין זה אלא משום איסור שניות דרבנן. בזה דעת התוס' לחלק דבכ"מ לא חיישינן בצנעה. ואפי' אם נאמר דהגזירה הי' משום שמא יטעו בחמותו והוא א"ת. י"ל כמ"ש דהגזירה הי' בזמן שהיו נוהגין לישא ב' נשים דאז שייך חשש בכה"ג מ"ע זה ועתה בזמנינו דבטל הטעם אף שהגזירה לא נוכל לבטל משום שכבר נאסר במנין. אבל לחוש להא דרב י"ל דלא שייך עוד כיון דעתה לא שייך כלל חששא דמ"ע. וגם אחר מיתת חמיו דדעת השואל במהרי"ל להתיר. וכיון דאיכא כל הני ספקי במקום צורך גדול יש מקום להקל שישאו עצמן במקום שאין מכירין ולא יבואו לדור כלל במקום שהיה דירת חמיו. אם יסכימו לזה עוד רבנים ועי' בתשובת רע"א סי' כ"ח שם: