עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן יז
שאלה. אחד הרגיש בלילה איזה אדם בחדר שישן שם עם אשתו. ואח"כ ראה פלוני יוצא משם ועשה רעש ע"ז. כי חשד אותו על אשתו והיו אז אנשים אורחים בביתו. ויצא מזה קול כי נתפס האיש הלזה עם האשה הזאת. והנחשד נשבע בעוה"ב כי הי' בחדר הזה לחפש מלבוש הנצרך לו והעמיד לעדות המשרתת ששאל אותה מקודם על המלבוש והיא אמרה לו שהוא בחדר הזה. ואח"כ בעבור ב' או ג' ימים ונודע לו שנתפשט הקול עליו אמר לפני אחד ברוגז על הבעל. אחר שהוא גרם הלעז. אם כי אני אקבל תשובה אבל הוא יגרש אשתו והודה לפני ב' אנשים כי מקודם ב' שבועות מהלילה שעשה הבעל רעש הי' עם האשה הנ"ל ב"פ בב' לילות זאח"ז. אך בלילה הזאת לא הי' שום דבר. ושיסע לפני הרב לקבל תשובה. ובא ג"כ לחדר שהבעל והאשה היו ישנים שינת צהרים ואמר להאשה הזו את אסורה לבעליך. והאשה לא השיבה אותו דבר. ואח"כ חקר אותה הבעל ונשבעה לו בחייה שהיא טהורה. ונסע להרב לקבל תשובה וסיפר לפני הרב ג"כ שיש ביניהם אהבה כרותה מקודם חתונתה. אך לא הי' ביניהם עבירה בפועל. שהיו יראים שמא תתעבר. אך אחר חתונתה נכשל עמה ב' פעמים. ובארוכות דבריו הבין הרב מדבריו שסובר שהאשה תהי' מוכרחת להתגרש מבעלה ותהי' מותרת להנשא לו אחר שיגרש אשתו. אז אמר לו הרב אל תחשוב זה כי היא אסורה לך עולמית. וזה הי' בלילה. ולמחר כשחקר הרב עוד אצל הנחשד הבין הרב שמחזיק כן בדעתו כמו אתמול. אז אמר לו הרב הלא אמרתי לך שאסורה עליך עולמית. והשיב הנחשד הלא יודע אני מעשה מעיר אחת שהי' כן שגירשה בעלה ונשאת לזה ואל"כ יופלו שניהם בחולי מחמת אהבה שביניהם. אז השיב לו הרב שקר אתה אומר. והדין הוא כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל אז נתיישב הנחשד ואמר כי האמת הוא כי לא שכב עליה רק בצדה. שהי' ירא מהבעל ששכב על מיטתו בהחדר. שלא ירגיש בתנועה. וגם אינו יודע אם נכנס האבר אפילו בין ירכותיה. ואף שהוציאו זרעו אולי הי' בנגיעת האבר בבשרה לבד. ומחמת שכל זה עשה בבהלה מחמת יראת הבעל שלא ירגיש. לכך אינו יודע. ובפעם הב' הוא זוכר שלא הוציא זרעו כלל מחמת שנתעורר הבעל. אז אמר לו הרב הלא אמש אמרת לפני שנכשלת עמה. ועתה תאמר שלא הי' מעשה כלל. גם אמרת שהיא אסורה לבעלה והלא לדבריך עתה אינה אסורה עליו. אז השיב שגם אתמול שאמר שנכשל עמה היינו מה שהי' עמה במיטה אחת בקירוב בשר. וגם חושב שמחמת זה ג"כ הוא אסורה על בעלה. והנה הנחשד הראה לפני הרב ב' מכתבים מהאשה בלי חתימה אך הוא כתב ידה בבירור. ותוכן הדברים שמבקשת אותו מאוד שלא יגיד האמת משום חלישת דעת או"א. ובמשך הזמן אז תאמר לאביה ששונאת בעלה ותתגרש מאתו. זה תוכן המכתב. אח"כ כשחזר הנחשד לביתו אז חזר מדבריו ורצה לישבע בס"ת שאין שום חשד עליו מאתה כלל וכלל והבעל אומר שאינו מאמין לכל דבריו. אחרי שמשקר בכל פעם. וגם מה שהודה הוא כדי שיוכרח לגרש אשת נעורים בחנם:
תשובה. הנה משום קלא דל"פ לחוד. זה אינו כלום כמבואר בסי' י"א. וגם ראיית הבעל שיצא זה מהחדר באישון לילה לא מיקרי כיעור דאין זה דומה כלל ליוצאין ממקום אופל או הוגפו דלתות. וכמו שהאריך בתשובת רע"א סי' צ"ט. דכל היותר לא מיקרי כאן רק יחוד בעלמא. כיון שהיא היתה מכבר בהחדר. והנחשד נכנס לשם. וכמו שמחלק בזה שם הגרע"א ובפרט שאפשר גם יחוד לא מיקרי כיון שהבעל הי' שם ומי יודע אם ישן הוא. ובלא"ה דעת הרא"ש דאין ראיית הבעל בכיעור מצטרף לקלא דל"פ. והנה עדות הנחשד אף שפלגינן דיבורא והוא מעיד בכיעור גדול מ"מ לא הוי רק ע"א בכיעור שאינו כלום. אך מה שיש לעיין בזה הוא אם נחשב המכתבים להודאה. א"כ איכא כאן ע"א והודאה בכיעור דבזה נראה בתשובת מיימוני סי' כ"ה דאסורה ואבדה כתובתה ע"ש. אך י"ל דהתם קאמר הר"מ דכ"ע מודי בדינו משום דילדה לסוף י"ב חודש דבכיעור לחוד היא אסורה לבעלה והיינו ביש עידי כיעור אך בע"א הכשר הוא דוקא אי מהימן לי' כבי תרי אבל לענין הכתובה אינה מפסדת שיכולה להכחיש העד. אך אם מודית לעד הכשר מפסדת גם הכתובה. ולפ"ז י"ל דוקא בזה שהכיעור הוא כמו עד טומאה לכ"ע. ולכך גם בעד א' אי מהימן ליה נאסרת עליו. ורק לענין להפסיד כתובתה כיון שהיא מודית ממילא מפסדת. אבל משום עד כיעור לחוד ואין מהימן לי' כבי תרי פשיטא להחולקין על השאלתות דאין כאן עד טומאה כלל. אלא גם להשאלתות כפי פי' הר"מ ורא"ש דעידי כיעור הוי כעידי טומאה היינו ודאי דבכיעור לחוד לא נאסרה לבעלה. ורק משום שכיון שיש לנו עדים על כיעור אמרינן דודאי נעשה גם מעשה. אבל מ"מ צירוף הודאתה אינה כלום דהרי היא אומרת שלא הי' כלום רק כיעור. ואם כן אם נאמין להודאתה ממילא אין כאן גם מהעדאת העד כלום דכיון דאפשר דלא הי' כאן רק כיעור כהודאתה א"כ אין כאן איסור. ואין זה דומה לב' עדים על כיעור כלל דאף שלא ראו הם רק כיעור מ"מ אמרינן דודאי נעשה גם מעשה רע והם לא ראו זה. כיון דאיכא הוכחה בסינר וכו' וכדומה. אבל כאן אם נחזיק דברי העד מחמת צירוף הודאתה הרי היא אומרת דלא הי' רק כיעור ובזה ודאי אינה נאסרת על בעלה. וע"כ הא דהר"מ היינו דוקא בשם דאיכא צירוף דשהה הולד דזה הוי ודאי כעד טומאה שהרי מצטרפין הריעותא דכיעור לזה. שלא נאמר לגבי ולד אישתהי. וע"כ דהוא מזנות. ולכך מחמת זה אי מהימן לי' כבי תרי מועיל בכיעור לחוד בצירוף הוכחה זו. דכל שמהימן ליה הוא כב' עדים שודאי נעשה הכיעור. וא"כ ממילא לא אמרינן דאישתהי הולד. וא"כ רק לענין להפסיד כתובתה מועיל ודאי הודאתה על כיעור לחוד. אבל בלא הצירוף דילדה לי"ב חודש. בזה אפשר לא יועיל ע"א אפי' אי מהימן לי'. וכמו שכתב הר"מ שם בתחלת התשו' דאין מועיל בכיעור אי מהימן לי'. והיינו כיון דמ"מ אין כאן רק כיעור. רק שאנחנו אומרים שמ"מ ודאי קרוב או רוב שנעשה גם מעשה רע. אך משום מהימן לחוד הרי הוא אינו אומר רק על כיעור לחוד ומה מועיל האמנתו. מדבריו לחוד אין כאן איסור ולדון מזה כיון שהי' כיעור ודאי נעשה המעשה לזה אפשר לא דיינינן מדברי ע"א. ושאני בהא דהר"מ דאיכא הוכחה על זנות מלבד הכיעור שנאמן לו העד היינו מה שילדה ליב"ח. וכ"כ בתשו' רע"א שם ע"ש וכן הוא בתשו' רמ"א סי' י"ב. וא"כ ניחא דתופס הר"מ שם את הודאתה דאין אנו צריכין זה רק לענין כתובה דלזה ודאי מועלת אבל לענין צירוף הודאתה בכיעור לדברי ע"א בכיעור שנעשה מזה כב' עדים בכיעור ולדמות זה לתשו' מהרא"י בסי' רכ"ב [בפו"כ] דהוי צירוף ע"א בהודאה וע"א בהלואה זה ודאי לא שייך כאן דהרי לפי הודאתה על כיעור לחוד ולא הי' שום מעשה ממילא אין כאן חשש כלל גם מדברי עד הכיעור ועוד הא למה שכתב מהרא"י בסי' רכ"ב שם דהודאתה בצירוף רגל"ד דמועיל הוא לאו משום דהרגל"ד מורין על הענין שאמת רק דמועיל לזה דיכולה לשוי' נפשה חד"א ע"ש. וא"כ אפי' אם נצרף הודאת הנחשד שיהי' זה על הודאת רגל"ד. הרי אין זה מועיל רק שיהי' שוי' כחד"א וכאן דהודאה על כיעור לחוד. אין כאן חד"א עליו לפי דבריו. דהרי גם בעוברת ע"ד מותר לקיימה אם הבעל רוצה. א"כ אין כאן חד"א. א"כ מה מועיל כאן צירוף הודאתה דע"א על כיעור אינו כלום והודאתה אינה כלום כיון דאינה עושית כחד"א בהודאתה. וא"ל דאדרבה מטעם זה נאמנ' דאינה אומרת נגד שיעבוד בעלה. דז"א דמ"מ אינה נאמנת לעשות עצמה רשעה שע"ד. ואף להב"מ שחולק על מהרא"י וסובר דרגל"ד מועיל ונאמנת משום לתא דידי' ע"ש מ"מ זה שייך באומרת טמאה אני אבל בהודאה על כיעור אם נאמר דנאמנת ממש ברגל"ד וכמו הא דירוש' בנתנה אמתלא שהבי' הב"מ הרי ממילא נאמנת שלא הי' כאן רק כיעור לחוד לא מעשה ובזה ודאי לא נאסרה גם להשאלתות:
ועוד אפי' בעדות הנחשד יש לספק למ"ש הח"מ בסי' י"א להסתפק אם ראו דבר מכוער אך יודעים שעתה לא נעשה מעשה שמסתפק בזה אם יש לחוש שמא בפ"א נטמאת ע"ש. וראיתי בהרבה אחרונים שהכריעו דאין לחוש כי אם היכא דאפשר שמכיעור זה נטמאת, וא"כ לפי דברי הנחשד שהי' כל זה בבהלה עד שאפשר שלא הכניס האבר כלל אפי' בין ירכותיה. א"כ לדבריו בכיעור זה לא נטמאת. וא"כ אין בדברי העד ג"כ כלום. דהרי כל שא"א לחוש שבכיעור זה נטמאת ג"כ. שוב אין כאן מן עדי כיעור כלום. בין לרי"ף ורמב"ם לשיטתם ובין לר"מ ורא"ש ושאלתות לשיטתם. והרי לדבריו מעיד כאן על כיעור לחוד שלא נטמאת. א"כ בין מדברי הנחשד אם נחשוב אותו לעד. ובין אם נחשוב המכתבים להודאה אין כאן רק ראיה על כיעור באופן שלא נטמאת בכיעור הזה דזה אינו כלום:
אך לכאורה הרי כאן אין אומר הנחשד שודאי לא הכניס האבר בין ירכותיה. אך שאינו יודע מחמת בהלה. עכ"פ אנחנו נוכל לדון מחמת הכיעור שודאי נעשה המעשה. וכמו בכל עדי כיעור אף שאין אנו יודעין רק מכיעור אמרינן דמסתמא נעשה המעשה. וכמו כן נאמר בכאן. אך ז"א דהרי גבי הא דשראו כדרך המנאפים כתב רש"י בשוכבים זע"ז. וכן הוא ברמב"ם. ולפ"ז בשוכבים זה בצ"ז ודאי לא נקרא זה כדרך המנאפים. ולא מיקרי רק כיעור. ואם היו עדים אומרים שיודעים כל הזמן שלא היו ביחד זע"ז רק זבצ"ז לא היינו אוסרים אשה על בעלה בזה. לשיטת האחרונים שבעינן דוקא שמכיעור זה נטמאת. ולא חיישינן לפעם אחר כיון שלא ראו אותן כדרך המנאפים א"כ הרי הנחשד אומר כן שלא היו רק זבצ"ז. וטעמו עמו כדי שלא ישמע הבעל בתנועתם וגם נבהל ליצרו לעשות מעשה בחפזי. עכ"פ הרי אין כאן עדות מדבריו רק שהי' שם רק כיעור כל משך הזמן וא"כ ממילא בין מדברי הנחשד ובין מה שנתפוס המכתבים להודאה אין כאן רק ראיה על כיעור כל משך הזמן שהי' עמה ובזה אין בדבריו כלום אפי' לשיטת הר"מ ושאלתות:
עתה נבוא לדברי הנחשד. הנה לפי סוף דבריו ודאי אין כאן איסור כלל. דמסתפק אפי' אם הכניס האבר בין ירכותיה. כ"ש שלא הערה בנקב. ועי' בנוב"ת סי' י' וסי' כ"ג. אך לכאורה י"ל דלמא תפסינן תחלת דבריו לעיקר שאמר שנכשל עמה ב' פעמים. שמשמעות הדברים על עבירה בפועל. וכן משמע ממרוצת הדברים שאמר שקודם חתונתה לא רצו לעשות עבירה בפועל שהיו יראים שמא תתעבר. אך אחר חתונתה נכשל עמה ב"פ. מוכח דאחר זה שיצאה מחשש זה משום שתוכל לתלות העיבור בבעלה עשו עבירה בפועל. אף שודאי כל שאומר חוץ לב"ד הרי יכול לחזור מדבריו. א"כ מה לן בזה איך כיוון מתחלה הרי בסוף חזר מדבריו. אך י"ל דמה שחזר מדבריו הוא מחמת ששמע מהרב שאסורה לבועל לכך חוזר לומר שאינו בועל. וא"כ כאן שלפי דעתו הי' נוגע בדבר כדי שלא תיאסר עליו א"כ אין בדבריו האחרונים כלום ונתפוס דבריו הראשונים לאמת. אך ז"א הא אם חושבין אותו לנוגע כדי שלא תיאסר עליו ותוכל להנשא לו לפי דעתו. הרי גם דבריו הראשונים אינם כלום. שהוא כדי שתתגרש מבעלה ותנשא לו וכמו שחשב מקודם כמו שאמר לפני הרב בפירוש וכן הי' נרא' להרב שע"ז הי' כוונתו. והא הדין דעד המעיד לא ישא אח"כ האשה משום חשש לעז שמא מתחלה אמר עדות בשביל זה. והיינו אף שבעת עדותו לא הי' נראה שום רמז מדעתו ע"ז. כ"ש כאן שזה הי' נראה דזה כונתו א"כ ודאי אמרינן דעיניו נתן בה וכמו שאמר להדי' שיפול בחולי אם לא ישאנה:
ועוד כיון דאח"כ חזר מדבריו כשבא לביתו ורצה לישבע בס"ת שלא נגע ולא פגע בה. הרי כל דבריו הראשונים אינם כלום. דכל חוץ לב"ד יכול לומר מבודה הייתי [אלא שיש לעיין בזה כיון דכל עיקר דברי הנחשד שנתפוס אותן לעדות הוא משום דפלגינן דיבורי' ואמרי' שמעיד וכוונתו על אחר שזנה עמה לא הוא. א"כ שוב אין כאן חזרה במה שרצה לישבע ע"ז שלא זנה עמה כלל. דהרי כאן היינו תופסין גם אנחנו מתחלה בעת עדותו שהוא לא זנה עמה כלל רק אחר. וצ"ע כעת]:
ועוד דלמ"ש בתשו' הרשב"א סי' אלף רל"ז לחלק דבאומר אני זניתי עם אשתך דלא שייך לומר פלגינן דיבורי' ממילא אין כאן עדות כלל. ע"ש. אם כן כמו כן בנ"ד הדין כן. ואף להנו"ב סי' ע"ב דחולק על הרשב"א וסובר דבכל גוני אמרינן פלגינן דיבורא מ"מ י"ל דמודה בכה"ג דבא לפני הרב לסדר לו תשובה דשוב לא שייך פלגינן דיבורא. דלמה מקבל הוא תשובה בשביל אחר. וא"ל דאדרבה משום זה שבא לקבל תשובה ואומר דרך וידוי. זה לחוד מספיק לדעת החו"י סי' לאסרה על בעלה ע"ש. דז"א בנ"ד כיון שחזר ואמר בסוף דבריו דלא הי' רק כיעור. ואם דבריו דרך וידוי הם אמת הרי סוף דבריו אמת דהרי בא לקבל תשובה לפי חטאו וד"ל וכן אמר לו הרב בפירוש אם באת לקבל תשובה איך תחזור מדבריך ואעפ"כ אמר דזה האמת כפי מה שהגיד בסוף דבריו. ומכ"ש שאפשר שפיר לומר שדבריו האחרונים המה רק פירוש דבריו הראשונים. כמו שאמר זה בעצמו לתרץ עצמו:
עתה נבוא לעיין אם המכתבים שכתבה שמבקשת מאוד שלא יגיד האמת. וכן כותבת שהיא לא תגיד האמת בשום אופן. אם זה נחשב להודאה. ולכאור' נראה דזה תלוי אי אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן עי' בשבועות דל"ו דאמרינן לר"מ דכי לית לר"מ מכלל לאו וכו' אלא בממונא אבל באיסורא אית לי'. ושאני סוטה דאיסורא דיש בו ממונא הוא. וא"כ כיון דגם הפוסקים פליגי בזה אי הלכה כר"מ בממונא. א"כ לפ"ז להסוברים כר"מ. א"כ כאן הוי איסורא דאית בי' ממונא כמו בסוטה. ואם כן לא אמרינן מכלל לאו וכו' ולא נדייק מזה דהיא מוד' ע"ז דמה שאומר עתה שנכשל בה הוא האמת. אך בנ"ד שלפי סוף דבריו הרי לא הוי רק כיעור ועוברת על דת משה. ובזה אינה מפסדת כתובתה בלא התראה. ושוב לכ"ע הוי בכלל איסורא לחוד. אך הא בתשו' מיימוני שם כתב דאם הודית על כיעור מפסדת כתובתה. אך כבר כתבתי דהא דתשו' הר"מ שאני וכמ"ש בתשו' רמ"א סי' י"ב. אולם בתה"ד כתב להסתפק דברגילה אבדה כתובתה אפי' בלא התראה ובתשו' מהר"י אחיו של הט"ז והובא בתשובת גאוני' סי' כ"ו דעתו דבשני פעמים מיקרי רגילה ואבדה כתובתה אפי' בלי התראה. וא"כ בנ"ד אם נאמר דזה הוי הודאה על דבריו א"כ הוא אומר דהי' זה ב"פ ולדבריו א"כ בהודאתה אבדה כתובתה. וא"כ הוי כאן איסורא דאית בי' ממונא דלדעת הרמב"ם דפוסק הלכה כר"מ לא אמרינן בזה כלל מכלל לאו אתה שומע הן א"כ לא מיקרי כאן הודאה. דכל ענין חשיבת הודאתה הוא מחמת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. וכאן אין כאן הודאה בפירוש רק שנשמע מכלל לאו וזה לא נחשב הודאה לר"מ במה שיש בו ממון וממילא אין כאן הודאה לכלל איסור ג"כ אולם ראיתי באיז' תשו' (כעת אין בזכרוני באיזה מקום הוא) דסובר דרגילה לא מיקרי רק ג"פ. ולפ"ז אין כאן רק איסורא דלית בי' ממונא הוא כיון דלא אבדה כתובתה בלי התראה:
אבל מ"מ קשה לענ"ד לומר שזה מיקרי הודא' על כל דברי'. דאולי הי' כונתה רק על דברים מכוערים שהי' בינם קודם שנשאת לאיש. שזה הי' גם כן בכלל הסיפור וע"ז בקשה שלא יגיד האמת ואיך נוכל להחליט מדברי' דשוי' נפשה חד"א או עכ"פ עוברת עד"מ ואף דגם על יחוד פנוי' גזרו מ"מ לא מתקרי' בזה עעד"מ. עכ"פ אין כאן בירור לצרף הודאתה גם על כיעור אחר שנשאת לאיש אפי' לענין זה שיהי' רק מצוה לגרשה ומה גם שאפילו נחשוב להודאה אין זה כלום לאוסרה בזה וכמ"ש. ומדברי הנחשד לחוד ודאי אין בדבריו כלום אפי' לפי דבריו כ"ש שאנו רואים שמשקר בכל פעם. וגם זה שנראה מתחלת הדברים שכונתו הי' לאוסרה על בעל' שתתגרש ותנשא לו לפי דעתו הפסולה. וגם הרי הבעל אינו מאמין לכל דבריו. ע"כ נראה דאין כאן חשש איסור כלל ומותרת לבעלה הכהן:
אך מה שיש לעיין עוד בנ"ד הוא מה שאמר הנחשד לפני הבעל להאשה את אסורה לבעליך והיא שתקה. אף שאח"כ כשחקר בעלה ממנה נשבע' שטהורה היא. מ"מ לא הכחישה אותו בפניו והנה בש"ע סי' קע"ח מבואר דאפי' בהיא שותקת בעינן דוקא שיהי' נאמן לי' כבי תרי אולם בב"ש ס"ק ח' הביא שם דעת רש"ל דבהיא שותקת אפי' אי לא מהימן לי' כבי תרי חייב להוציאה ע"ש. ובתשו' הרשב"א סי' אלף רל"ז מבואר כהב"י. ועי' בב"י סי' קט"ו וכד"מ שם. מיהו מדברי התוס' סוטה (ד"ב ע"ב) ד"ה ת"ל דכתבו דלאביי צריך לדחוקי דקרא צריך לומר דנאמן ע"א אחר קינוי וסתירה דייקא כשהבעל מכחיש העד ולא תירצו דקרא צריך בהיא מכחשת העד. והבעל לא מכחיש לי' כס"ד דתוס'. משמע דגם מה דפליגי אביי ורבא בהא דסמי' היינו ג"כ בהיא מכחשת ורק הבעל שותק. אבל בהיא שותקת י"ל דגם רבא מודה. וכדעת מהרש"ל. וכן משמע בתוס' בכתובות פרק אע"פ (דס"ג ע"ב) דכתבו בחד תי' דעובדא דנדרים מיירי בשתק' ונתנה אח"כ אמתלא לשתיקתה. נראה דבלא אמתלא היתה אסורה מחמת שתיקתה ולא היה מועיל אפי' טעמא דמירכס. מיהו התוס' לשיטתם דשתוק הוי כעין רגל"ד עי' תוס' פ' האשה רבה והוי כהודאה קצת. אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א בסוגיא שם דעיקר משום נאמנות העד הוא לא משום השתיקה א"כ לשיטתם ודאי אין חילוק לרבא גם כשהיא שותקת דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה. ומצאתי בש"ע הרב ז"ל בתשו' שבח"ד סי' ל"א שהאריך בזה ע"ש. אמנם לענ"ד בנ"ד גם הרש"ל מודה. דזה דוקא באומר העד בפני האשה זנית והיא שותקת. אבל כאן שאמר סתם את אסורה לבעליך ולא אמר במה. א"כ מה ולמה תכחיש אותו. הלא הוא אינו מורה הוראה להורות דין. ובשלמא אם אומר להדי' עשית מעשה זנות והיא שותקת שפיר מה ששותקת היא מודית לדבריו. אבל כאן לא אמר רק הוראה ומה תכחיש אותו. הלא כשחוק הוא בעיני כל וכי ב"ד הוא להורות הוראה ומכ"ש למה שביאר דבריו לפני הרב [כפי מש"ל] שמה שאמר בסוף דבריו שהם אמת הרי אינו אלא כיעור ואינה נאסרת מחמת דבריו. א"כ גם מה שאמר בתחלה והורה הוראה שהיא נאסרת על בעלה. מה לנו מדעתו דודאי לפי הדין דאין אשה נאסרת אלא כשיראו כדרך המנאפים. גם ב' עדים שאמרו לאשה אסורה את לבעליך וביארו הדברים אח"כ מה שראו. וכי משום הוראתן שאמרו נאסרה. כ"ש כאן מה שאמר בדרך הוראה והיא שתקה דאין זה כלום. דהרי אחר החקירה מאתו אינה נאסרת אפי' לפי דבריו. וכיון דבלא"ה דעת הש"ע לפסוק כהרשב"א אין להחמיר בזה כלל: