אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן יא

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן יא

סימן י

שאלה בדין פצוע דכה שאומרים הרופאים שלא נגעו בביצה הב'. אם נאמנים בזה. ואם נאמנים אם מותר לדור עם אשתו:

תשובה. את יקרת מכתבו בהעתק דברי הגאון מלבוב הגיעני אחר ימי הפורים. ולא הייתי אז בכחי ל"ע וגם טרדא דפסחא מנעני מלבוא בכתובים אל כת"ר. עתה אנקוט בקצרה:

הנה הגאון גזר אומר שבנ"ד אפי' לר"ת יש להחמיר דאין זה שייך אלא היכא דרופאי' בקיאי' חותכים ביצה אחת וכמ"ש בירוש' שזה מהל' הרופאים אבל בנ"ד שמחמת טירוף דעת חתך בעצמו ביצה מי יודע אם לא נגע גם בהשני'. והגם שהרופא אמר שלא נגע. מי יודע אם יש לסמוך עליו בזה. ואם הוא מומחה. זה תוכן דברי הגאון:

הנה בקוצר אמרי הגאון הנ"ל נכללו הרבה דברים אם יש לסמוך על הרופאים במקום איסור. וכבר נחלקו האחרונים בזה לענין נדה. והרבה אחרונים אוסרים. ובתשו' פמ"א ח"א סי' כ' דלא מצינו שסמכו חז"ל במקום איסור על אומדן דעת הרופאים. אבל רובא דמוזכר באחרונים שסומכין על הרופאים ובראשם הגאון מהר"ם מלובלין. וגם אנכי בעניי תמהתי על דברי הפמ"א דלא ידעתי למה לא. כיון דמיקרי אומדנא כמבואר בפ' יוה"כ. והרי כתב היש"ש פ' גה"נ סי' י"ז וז"ל וכבר ידוע מן הגמרא דסמכינן אאומדנא דמוכח אפי' במלתא דאיסורא אפי' היכא דקצת הוכחות לאיסורא סמכינן אאומדנא לקולא כהא דמסיק בסוף נדרים עכ"ל. ובתשובה [חלק יו"ד] הבאתי ראי' מיומא [דפ"ג] דאומדן דעת עצמו לא חשוב יותר מאומדן דעת רופא (מהא דמבואר בגמ' שם דאם החולה אומר צריך ורופא אומר א"צ שומעין לחולה ומקשי פשיטא. ומשני מהד"ת דרופא בקי טפי. קמ"ל דלב יודע מרת נפשו. וכ"ז נגד רופא א' אבל נגד ב' בטלה דעת החולה. ומבר"א אומר דאם החול' אומר צריך אין שם בקיאים. ואפי' מאה אומרים א"צ שומעין לחולה. וכתב הרא"ש בשם הרמב"ן דכל זה להקל אמרינן דמשום הטעם דלב יודע מרת נפשו מרגיש בעצמו יותר לחשוב כתרי. אבל להחמיר לא חשבינן דעתו רק כחד. דה"ט דלב יודע עושה דעת כ"ד חשוב כרופא אחד בקי ועי"ש):

ומעתה לפי מאי דקי"ל כאן שנאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום. אף דאין עיניה באותו מקום לידע הדבר בבירור. ומכ"ש למה דקי"ל דבעינן שתדע שהמכה מוציאה דם. וזה ודאי אינה יכולה לידע ולהרגיש. וכמ"ש הרשב"א. וע"כ היינו רק דסמכינן על אומד' דעתה לקולא שמכה יש לה ומוציאה דם. וא"כ כיון דמוכח מהא דיומא דאומדן דעת עצמו לא חשוב יותר מאומדן דעת רופא. ומכ"ש נגד אומדן דעת ב' רופאים ישראלים. דבזה יש סברא שאפי' להחמיר גבי ס' נפשות חשבינן יותר אומדן דעת הרופאים ועי' בתוס' שם דיש פוסקים כן א"כ כ"ש בזה דודאי עכ"פ חשוב אומדן דעת הרופאים כאומדן דעת' וכי היכא דהיא נאמנת לומר מכה יש לי באותו מקום ה"נ נסמוך על דברי הרופאים דנחשב כאומדן דעתה עכ"פ. וזה לענ"ד ראי' ברורה. ובנוב"י סי' מ"ט ובמ"ל סי' ל"ד כתבו דאין להביא ראיה ממה דמחללין שבת עפ"י רופא דאינו רק משום ס' נפשות להקל. אבל ממ"ש הוא ראי' גדולה ודו"ק:

והנה מה שכתב הסה"ת וסמ"ק בהוחזקה לראות ג"פ מ"ת אין לסמוך על הרופאים אין סתירה מזה על מ"ש ראי' דסמכינן על הרופא דהרי בזה אם האשה בעצמה תעסוק ברפואות ותאמר ששפטה בנפשה שלא תראה עוד אינה נאמנת. אבל במה שהיא עצמה נאמנת לומר מכה יש לי. ה"ה דרופאים נאמנים. דאומדן דעת הרופאים חשוב כאומדן דעת עצמה מה שמרגשת בנפשה. וכתבתי בתשו' שם דלכאורה י"ל החילוק משום דלא הוי רק כמבררין המיעוט דדם זה אינו מן הרוב דמים שבמקור דגם ע"א נאמן. ועי' בקו"א לפנ"י בקידושין דמה שאומרים שיש לה מכה נגד חזקת הגוף. זה אין נ"מ לן. דאין אנו דנין על חזקת הגוף רק על הדם שהם אומרים שברור להם שזה הדם אינו מן הרוב דמים טמאים. משא"כ ברואה מ"ת הם אומרים שלא תראה להוציא מן החזקה שנתחזקה לן בג"פ שתראה. אמנם יותר נראה דיש חילוק בין מה שדנין בטבע גופה עתה. למה שדנין בזה שעתיד להיות בטבע גופה. דבזה יוכלו לשקר. ועוד אפשר לומר דגבי רואה מ"ת יש חששא שמא נתוספו כחות להבעל שגורם פתיחת המקור. ואף שהרופאים אומרים שמצדה הי' הראי' ועתה נתרפאת. דלמא הא והא גורם ועתה גם אם הועילו לה הרפואות. מ"מ תראה מחמת כחות הבעל שנתוספו. ולכך אין לסמוך על מה שאומרים שהיא נתרפאת. והריצב"א דמקיל סובר דכאן דנאמנים ע"ז שמצדה הי' הראי' ונחלשו קשרי המקור או מכה יש לה. אין לחוש שמא נתוספו כחות להבעל אלא שהראי' הי' מצדה שהיא נחלשה ועתה הם אומרים שנתרפאת. מיהו זה יש לדחות. ואין להאריך כאן:

אמנם כ"ז ברופא ישראל אבל ברופא עכו"ם גם הריצב"א דמיקל כתב דאין לסמוך עליו אפי' ברופא מומחה לרבים ע"ש. ולכאורה קשה הא ברופא מומחה לרבים מותר לסמוך בס' נפשות משום דלא מרעי' נפשי' וכמבואר ביו"ד סי' קנ"ה. ולמה לא נסמוך משום זה כאן בדבר דעבידא לגלויי אם תשמש ותראה. ואפשר לומר דהריצב"א סובר דהאי טעמא דלא מרעי' נפשי' אין מועיל אלא לענין שלא נחוש שיעשה פעולה בידים לגרוע' משום זה דרוצה יותר בתקנת עצמו אבל לא שנסמוך על דיבורו שכבר הועיל ברפוא' משום דפיהם וכו'. אך לפ"ז הנה זה י"ל דזה תלוי בפלוג' הפוסקים ביו"ד סי' צ"ח אם בעינן בקפילא מל"ת דלהסוברים דגבי קפילא אין צריך מסל"ת משום דלא מרע אומנותו הרי דמשום זה סמכינן על דיבורו שאינו משקר. ולהסוברים דבעינן מסל"ת הרי דהגם דאיכא טעמא דלא מרעי' וכו' חיישינן שמשקר משום דפיהם וכו' ורק במסל"ת סמכינן והריצב"א יהי' כדעה זו אמנם למ"ש הרשב"א דאפילו אם שואלין אותו אם יש בו טעם אם אינו יודע שסומכין עליו באיסור והיתר מיקרי מסל"ת. וא"כ הא ודאי מה שכתב הריצב"א דאין סומכין על רופא עכו"ם היינו מסתמא אפי' אם אין שואלין אותו רק בדרך רפואה על מה שרואה בשעת תשמיש אע"פ שאין יודע שבזה תלוי או"ה וא"כ בכה"ג מיקרי מסל"ת ולמה לא נסמוך בזה כמו בשם דבכה"ג לכ"ע מהני. ולכאורה אפשר לומר ע"פ מ"ש הב"מ בסי' קי"ז דבנתחזקה ג"פ אסורה מה"ת לשמש ע"ש. וא"כ מה"ט אינו נאמן כאן משום מסל"ת דאינו נאמן אלא בעדות אשה. אבל בטעימת קפילא יכול לטעום אח"כ ישראל. וטעימה לא הוי רק איסור דרבנן ובדרבנן נאמן מסל"ת וכמ"ש כן הכו"פ בסי' צ"ח. אבל בתשו' כתבתי להשיג על דברי הב"מ ואין כאן מקומו. ואפשר י"ל דהריצב"א סובר כדעת רש"י דקפילא אין מועיל רק בדאיכא ס'. וא"כ דוקא בזה סמכינן על קפילא. דבליכא קפילא סמכינן על השיעור לחוד. אבל לסמוך על דיבורו לחוד לא סמכינן כלל. ולפ"ז לדעת החולקים דסמכינן על קפילא לחוד אפי' בדליכא ס' ואפי' אין מסל"ת משום דלא מרע אומנתיה הנה י"ל דאם סמכינן ברמ"ת על רופא ישראל ה"נ סמכינן על רופא עכו"ם משום דלא מרע אומנתי' ומכ"ש היכא דאינו יודע אם תלוי בזה איסור והיתר דהוי מסל"ת:

והנה באו"ח סי' כ' כתב המ"א דלוקח מתגר ציצית אינו נאמן. ודוקא גבי טלית נאמן משום דאיכא הוכחה דאין דרך עכו"ם להטיל ציצית בטלית. ודוקא גבי מורייס שמערבין בו חומץ דהוי זיוף אף לעכו"ם ע"ש. הרי אף דגם גבי טלית בעינן שיאמר שלקחו מישראל וכמ"ש רמ"א מ"מ אין מועיל בכה"ג גבי ציצית. ודוקא בטלית לחוד משום דאיכא הוכחה. וא"כ ע"כ דחיישינן שמשקר במה שאומר בציצית שלקחן מישראל אף שהוא תגר. ונראה דכונת מ"א לחלק כמ"ש למעלה דהאי טעמא דלא מרע נפשי' אין מועיל אלא שלא ניחוש שיעשה פעולה בידים לגרוע. וה"נ גבי מורייס שיעשה זיוף בידים לזה לא מרע נפשי'. אבל לסמוך על דיבורו לחוד חיישינן שמשקר ואין מועיל טעמא דלא מרע אומנותו. וגבי טלית איכא הוכחה דאמת כדבריו ולכך ב' הטעמים יחד ההוכחה וטעם דלא מרע וכו' מועילין לסמוך על דבריו. וזה כדעת הריצב"א הנ"ל דגם גבי רמ"ת סיים הריצב"א דאם נפסק וסתה ואיכא הוכחה שהועילו הרפואות סמכינן גם על רופא עכו"ם ע"ש. וא"כ הוי כמו בטלית דלכך נאמן משום דאיכא ג"כ הוכחה. ובלא הוכחה משום האי טעמא דלא מרע וכו' לחוד לא סמכינן על דבריו. וע"כ לומר להמ"א דהא דלהפוסקים מהני קפילא בלא מסל"ת אפי' היכא דליכא הוכחה היינו כמ"ש הש"ך משום דהוי מלתא דעבל"ג. וכ"כ הרא"ה להדי' האי טעמא גבי קפילא דלא מרע אומנותו משום דעבידא לגלויי. אבל לגבי ציצית לא הוי עבל"ג כיון דאומר סתם מישראל לקחתי ואינו אומר מישראל פלוני והא דלענין רפואה סמכינן באומן אף דלא הוי עבידא לגלויי דיכול לומר דגברה עליו החולי. היינו כמ"ש. דלגרוע בידים בכל גוני לא חיישינן באומן משום דלא מרע אומנותו וכמו במורייס. אבל לסמוך על דיבורו אינו אלא אם איכא עוד טעמא עבל"ג או שאר הוכחה. אך לפ"ז אכתי יוקשה על הא דריצב"א דג"כ הוי עבל"ג דאם משקר ודאי תשמש ותראה. ואפשר דלא מיקרי זה עבל"ג כ"כ דאינו אלא כוסת הקפיצות למ"ש האחרונים דאינו אלא דמיחוש חיישי לה אבל אינו ודאי שתראה. ולכך לא סמך הריצב"א אלא באיכא הוכחה שפסק וסתה. וכמו דמועיל גבי טלית משום דאיכא גם הוכחה אבל משום עביל"ג לחוד לא סמכינן בזה (אך במקום אחר כתבתי להקשות על הא דכתבו האחרונים דדמי' לוסת הקפיצות. ואין כאן מקומו). ולמ"ש לעיל די"ל דהריצב"א סובר כרש"י. ממילא ל"ק. דגם גבי קפילא אין מועיל טעמא דעביל"ג אלא באיכא הוכחה כדבריו כיון דיש שם השיעור ס' דסמכינן ע"ז לחוד בדליכא קפילא. ויש להקשות קצת על מה שכתב הרא"ה הטעם דבעינן קפילא דוקא משום דלא מרע אומנותו כיון דעביל"ג אח"כ ע"ש. ולכאורה למה בעינן בכה"ג קפילא דייקא. הא מבואר בסי' קנ"ה דבאומר סם פלוני יפה מותר. והיינו משום דסובר כי היכי דמשאיל לי' ה"נ משאיל לאחריני ולא מרע נפשי'. הרי דגם באינו אומן שייך טעמא דלא מרע נפשי'. ולמה צריך כאן דוקא קפילא. ואין לחלק דכאן נוכל לומר דלהכשיל נתכוין אבל בשם כיון דמסתמא משאיל גם לאחריני לא יבוא כונתו להכשיל דאולי חבירו לא ירצה להכשיל ולכך לא מרע נפשיה ובאומן משום דלא מרע נפשיה ואומנותו לא חיישינן בלהכשיל. דא"כ הרי איכא גם כאן האי טעמא. דכמו ששואל לדידי' לטעום התבשיל ה"נ יכול לשאול לאחריני. ויש לחלק ולתרץ ואין כאן מקומו:

והנה הא"ר חולק בשם על המ"א וסובר דגם גבי ציצית תגר נאמן. הרי דסמכינן על דבריו בלא טעמא דעביל"ג או הוכחה. ודמיא זה להא דסי' קנ"ה דבמומחה מותר בכל גוני ולפ"ז יוקשה למה גבי קפילא אין מועיל לכמה פוסקים בלא מסל"ת. ונראה דאותן הפוסקים סברי דגבי קפילא לא שייך הטעם דמרע אומנותו. כיון דאין אומנותו גבי ישראל. דבשלמא תגר אומנותו בכך למכור לישראל. ולכך כשימצא שמשקר לא יקחו ישראל ממנו. וכן בהא דמורייס שמוכר לכל אחד בין לישראל או א"י ולכך לא מרע אומנותו וכן גבי רופא דבמומחה לא מרע אומנותו היינו משום דהוא רופא לכל ומרע אומנותו גבי ישראל אבל גבי קפילא דישראל אסורי בבשו"נ וא"כ לא שייך כאן מרע אומנותו דמאי איכפת לי' אם יהי' מרע אומנותו אצל ישראל. ולכך אין חילוק בין קפילא לשאר עכו"ם דבעינן מסל"ת. והא דאמרו קפילא משום דיודע בטעמים. אך לפ"ז יוקשה למה לא סמך הריצב"א ברופא עכו"ם. וע"כ לומר כמ"ש הח"ס בסי' קנ"ה הטעם משום דבזה יש לומר שמשקר משום התפארות שהועילו הרפואות שלו. וכדמיון הא דערכאות באה"ע סי' י"ז:

ומעתה נבוא לנ"ד הנה בכאן ודאי לא מיקרי עביל"ג כיון דמקודם ג"כ שהה הרבה עם אשתו ולא הי' להם בנים. א"כ מה שאומר הדאקטאר שלא נגע כלל בביצה הב' ויכול להוליד לא הוי עביל"ג כלל. וגם הוכחה ליכא כלל שלא נגע בחוטי הב'. א"כ למה שחילק המ"א. הגם שהדאקטאר הוא מומחה גדול מ"מ אין סומכין על דבריו שלא נגע בחוטי הב'. כיון דלא הוי עביל"ג אין מועיל טעמא דלא מרע אומנותו וכ"כ הרא"ה להדיא:

אמנם למה שסובר הא"ר דמשום דלא מרע אומנותו סמכינן על דיבורו אפילו בלא עביל"ג וליכא הוכחה כדבריו גם כאן שפיר נאמין לדברי הדאקטאר הגדול. ולא שייך כאן לסתור ממה דהריצב"א סובר דאין לסמוך על רופא עכו"ם. דהתם שייך טעמא דהתפארות שהועילו רפואות שלו וכמ"ש החת"ס. אבל כאן אין שייך התפארות במה שאומר שהוא עצמו לא נגע בחוטי הב'. ובכה"ג שפיר יש לסמוך על דבריו כמו בתגר גבי ציצית. אך כיון דהרא"ה כתב להדיא כדברי המ"א ודאי יש לנו להחמיר ועלו לנו ד' הגאון מלבוב מה שהחליט בקוצר דבריו:

אמנם למה שסיפר לי כת"ר המעשה בעת התראותינו יחד פא"פ הי' שם גם רופא ישראל שמו ר' יעקב, והנה אם הוא רופא מומחה ומעיד ג"כ כדברי הדאקטאר שלא נגע בחוטי הב' ודאי יש לנו לסמוך עליו לחוד וכמ"ש לעיל ראי' גדולה דסמכינן על אומדן דעת הרופא באיסורא. ועוד דהרי כאן מבואר בהירושלמי דזה מהל' הרופאים הרי דסמכינן בזה על הרופאים. ומה חילוק יש בין אם הרופא בעצמו חתך הביצה הא' ואומר שלא נגע בהב'. או שהוא בעצמו עשה מעשה קוף בעלמא, כיון שהרופא מעיד שלא נגע בהב'. אך גם אם אינו רופא מומחה לרבים. כיון שעכ"פ הוא מבין ויודע היטב בדרכי הטבע ובניתוח האברים. נראה דעכ"פ מקרי דבריו הוכחה לסמוך על דברי הדאקטאר שאינו משקר. דהיכא דיש הוכחה לכ"ע סמכינן גם על רופא עכו"ם. ויש ראי' קצת לזה מהא דגיטין [ד' י"ט ע"ב] דר"פ כי הוה בא לפניו שטרא פרסאה הוה מקרי לי' לב' עכו"ם זה שלא בפני זה ומגבי ביה והרי הי' צריך לשאול אותם מה שכתוב בשטר. וא"כ שוב לא הוי מסל"ת. ואיך סמך על עדות עכו"ם. וע"כ כיון דאמרו זשלב"ז בשוה הוי הוכחה דאין משקרים. וכ"כ בס' עצי ארזים בסי' י"ז ע"ש. [ומלשון הרמב"ם וש"ע משמע ג"כ שמפרשים ד' הגמרא דדינו כמסל"ת ולא מסל"ת ממש וכמ"ש כאן] וא"כ ה"נ דברי הרופא הם הוכחה שאין הדאקטאר משקר. ועי' בתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ה כתב ג"כ לסמוך על דברי רופא עכו"ם עם רופא ישראל. אך אם הרופא ישראל אינו יודע מזה כלום אם נגע בחוטי הב' או לא. ודאי אין לנו מדברי הדאקטאר כלום:

והנה הא ודאי גם בלא ד' הדאקטאר אין לנו רק ספק שמא נגע גם בחוטי הב' ולפ"ז למ"ש האחרוני' דגם לענין פצוע דכה אמרינן פצוע דכה ודאי ולא ספק ומותר מה"ת לבוא בקהל אם כן לשיטת ר"ת דבמה שחתך בינה שמאלית אן זה פ"ד כלל ואינו אלא ספק שמא נגע בהב' וא"כ הוי רק ספק פצוע דכה ולר"ת גם בכה"ג מותר לבוא בקהל מה"ת. ואף למה שכ' הנו"ב בסי' ו' לחלוק על היתר הגאון מראדוויל דבפצוע דכה ספק ליכא אפי' איסו' דרבנן משום דלאו בר אולידי הוא ע"ש שהאריך ולדבריו יהי' שוה לממזר דבהספקות איכא איסור דרבנן. מ"מ גבי איסור דרבנן שוב מועיל לן ד' הדאקטאר שלא נגע כלל בחוטי הב' כיון דאינו יודע אם תלוי בזה או"ה מיקרי מסל"ת ובדרבנן מועיל מסל"ת. וא"כ לשיטת ר"ת ודאי מחמת ד' הדאקטאר אין כאן אפי' איסור דרבנן וכיון שכתב הב"ח אחרי רואו ד' רמ"א דהסומך על דברי ר"ת לא הפסיד א"כ בכאן הרי שפיר אם נסמוך על דברי ר"ת אין כאן אפילו איסור דרבנן. ולפ"ז חזר הדין למש"כ לכת"ר בתחלה דאין לנו אלא להודיע האיסור אבל אין בידינו לכופו לגרש. ואת כת"ר המדע בכל פנות הפוסקים:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה