אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן ז

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן ז

סימן ו

שאלה. אשה שילדה ולד של קיימא אחר שפירשה מבעלה זה שלשה עשר חודש מחמת קטט שנתהוה ביניהם. ועפ"י דתה"ק א"א לשהות הולד במעי אמו יותר מי"ב חודש. וגם בזה יש דעות להחמיר כידוע. אך טענת האשה הנ"ל שהולד כשר מבעלה רק מה שנשתהה הולד כ"כ הוא מחמת שבעלה עשה לה כישוף שיעצור הולד שתמות עי"ז ח"ו. ויש הוכחה קצת לדבריה כי ידוע שבכלות תשעה חדשים מעת שפירשה מבעלה ישבה על המשבר כמה וכמה פעמים והדאקטיר נתן לה רפואות שתפיל הולד ולא הועיל. ואמר שאינו מבין הענין שידוע לו שאפי' הי' הולד דבוק בתוכה הי' יוצא ממנה מת ע"י הסממנים שנתן לה שתפיל. עד שהביאו לה סגולות מטשערנאביל וילדה בימים מועטים אח"ז ולד גדול משארי ולדות ובריא. והנה אם יתברר שכן עשה לה בעלה כנ"ל אין לנו מקום לסמוך להכשירה ולהכשיר הולד עי"ז. הגם שבמס' סוטה (ד' כ"ב) מביא העובדא של יוחני כידוע. עכ"ז אפשר שלא הי' רק לשעה או ליום. ולא מצאנו דיו זה. ע"כ באתי לבקש מרומעכ"ת להשיבני ע"ז כי תורה היא ובפרט שהענין מבהיל למאוד ואין אתנו יודע:

תשובה. ע"ד שאלתו אשר שלח לידי ש"ב מוהרי"א מאורוטש שי'. הנה לכאורה אם הי' אפשר לתלות דמשום מעשה כשפים אישתהי לא הי' צריך הבה"ג לומר שתלינן שבשם בא. ועי' בב"ש [סי' ד' ס"ק ט"ז] מ"ש בשם הרא"ש הגם שדבר זר הוא מאוד. ולא תלינן כן לענין עדים זוממין. והרי היה אפשר לתלות דעשו לה כישוף וכההוא מעשה דיוחני. ועוד דלהרמב"ם דהוא הדעה הראשונה ע"כ לומר דא"א לתלות בכה"ג. ואף אם תגיד האשה שעשה לה הבעל מעשה כשפים מוכח דלא נאמין לה. משום זה דא"א שישתהי יותר מי"ב חודש. וכמו שלא נתלי אם תגיד שבא ע"י שם. וכמו שנראה מהפוסקים דלהרמב"ם אין מועיל גם אם תגיד כן. ואם על ידי כשפים עדיף לתלות א"כ אף בלא הגדתה נתלי בזה. וגם למה שהביא הב"י בסי' קע"ח בשם הר"ד ליישב דהרמב"ם לא פליג עם בה"ג ומיירי כשהבעל לפנינו ואינו אומר שבא. והשתא אם נוכל לתלות במעשה כשפים אף אם יגיד הבעל שלא עשה לה כשפים אכתי אם הוא לא עשה יכול להיות דאחר עשה לה ואכתי נוכל לתלות בכה"ג. א"ו דבזה אין סברא לתלות שבכשפים ישתהה הולד. והאי מעשה של יוחני הוא רק שתצטער הרבה בלידתה ולא יצא הולד לאויר העולם מהרה. אבל לא שיהי מועיל לענין זה שישתהה הולד בתוכה:

אמנם יש מקום לומר דע"כ לא הוצרך הבה"ג לתלות בדבר זר שבא ע"י שם. אלא משום דהתם מיירי באשה ששהתה בעיבורה כל משך י"ב חודש ולא הרגישה שום שינוי בכל משך הזמן. אבל בנ"ד שאחר ט' הרגישה שולדה מתרפק לצאת. אף שודאי אין זה סימן. דהכי נמי יכול להיות לנשים בתוך ט' שאוחזות אותן צירי חבלי לידה להפיל. עכ"ז יש מקום לומר דה"נ לענין שנשתהה. לכ"ע לא נצטרך לתלות בדבר זר. אלא שכבר שלמו ימי עיבורה ומחמת זה נתרפק הולד לצאת ואשר נתעכב ביציאה לאויר העולם הוא מאיזה שינוי או מטעם כשפים. דהנה לשון הרמב"ם וש"ע שאין הולד שוהה יותר מי"ב חודש בתוך מעי אמו. והנה מה נקרא מעי אמו פלוגתא איכא בזה בין האחרונים והובא בספר דרכי נועם בקונטרס מלחמת מצוה. ולדעת הרא"ה לא נקרא מעי רק הרחם. והחולקין עליו סברי דעד שיצא לאויר העולם נקרא בתוך מעי אמו. וע"ש דבריהם בארוכה. ולכאורה הנה תלוי בזו הפלוגתא גם נ"ד. דאם כדעת מהר"א הלוי י"ל דמה שאמר הרמב"ם דיותר מי"ב אין הולד שוהה בתוך מעי אמו היינו שישתהה בתוך הרחם שהוא הנקרא מעי אבל יכול להיות דאחר ט' יצא מבית הרחם ויתעכב בבית החיצון. והא דלא תלינן בהא דרבה בכה"ג. משום דא"כ היתה מרגשת בצירי לידה. וכאן מיירי שנמשך משך עיבורה בלי שינוי וגרעון. וביבמות (דף ע"א ע"ב) אוקמינן שם בחד תי' הא דמילת זכריו איתנהו בשעת אכילה ולא בשעת עשי'. והיינו בכה"ג שהוציא ראשו חוץ לפרוזדר וחי הכי ח' ימים. ובשעת אכילה נולד. ואם אפשר שיחי' ח' ימים ה"נ אפשר שיחיה הרבה. אך א"א לומר דבר זה דאם יצא ראשו חוץ לפרוזדר היתה מקשה לילד ואינה יכולה לילך וכדתנן במשנה דאהלות פ"ז מ"ד. ובש"ך סי' רס"ב ס"ק ח' כ' דאם יצא חוץ לפרוזרר מיד היתה מקשה לילד. אך בתשו' דרכי נועם דייק הרבה שם בדברי הש"ך. ולמה שכתב הרא"ה כשיצא לפרוזדר עדיין אינה מקשה לילד רק בחוץ לפרוזדר אבל בפרוזדר אף שהעיבור נכנס למקום צר יכול לחזור עצמו לתוך הרחם. והנה מבואר בדבריו שם שפרוזדר הוא צואר הרחם שכתב הרמב"ם לאו היינו בית החצון. והאבר לא נכנס לשם רק בגמר ביאה ומקום דישה לאו היינו גמר ביאה. דבגמר ביאה האבר נכנס בין השיניים. ומבין השיניים עד לחדר נקרא פרוזדר. ועד בין השיניים הוי' ביה"ח וע"ש בדבריו הארוכים. ועי' תוי"ט פ"ג מנדה ובמעי"ט פ' תינוקת ובס"ט סי' קנ"ד. וכבר הארכתי גם אנכי בתשו' [בחיו"ד] לבאר הדברי' האלו. ולפ"ז אם נאמר דבין השיניים הוא התחל' הפרוזדר דהוא צואר הרחם ששם נכנס האבר בגמר ביאה א"כ מה שכתב הרמב"ם דצואר הרחם הוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד וכו' ועי"ש. וע"ז כתבו הפוסקים דהוא השיניים. א"כ ראשו דקאמר הרמב"ם הוא ראשו שלצד חוץ ולא ראשו שסמוך לחדר. וכל זה האריכו הגאונים בתשו' ב"ח החדשות. והגאון מהר"פ פי' שם דמקום דישה לאו היינו גמר ביאה אך מ"מ מפרש מקום השיניים לצד ראשו שבפנים. והב"ח חולק עליו וסובר דמה שנסתם הוא ראשו שמבחוץ. וראש הולד מונח בפרוזדר כל זמן העיבור:

והנה מ"ש הב"ח כל זמן העיבור ודאי הוא לאו דוקא. דהא בגמרא חילקו על ג' זמנים. דבג"ח הראשונים דר הולד במדור התחתון. ובג' האמצעים במדור האמצעי וכו'. ונראה דמדור התחתון הוא הפרוזדור. ואנכי הבאתי קצת ראי' לדברי הב"ח שראש החיצון הוא הנסתם היא מה שאמרו בגמ' (ד' ל"א) דג"ח הראשונים תשמיש קשה לולד. ופי' רש"י משום דדר במדור התחתון. ולפי זה יומתק הדבר דמדור התחתון הוא הפרוזדר ששם מונח ראש העיבור בג"ח ראשונים ולשם מגיע האבר בגמר ביאה למ"ש הרמב"ם. והנה אף שמלשון הב"ח בתשובה שם משמע דגם אותו צואר הרחם נכלל בכלל מעי מ"מ לפי מ"ש מהר"א הלוי הנ"ל שמעי לא נקרא רק הרחם. וע"ז קאי הא דאמרו בגמרא שהולד במעי אמו אוכל ממה שאמו אוכלת והיינו בעודו בתוך הרחם. והגם שלמ"ש הב"ח עכ"פ ג' חדשים הראשונים דר בפרוזדר. וא"כ קאי גם ע"ז מ"ש אוכל במעי אמו ממה שאמו אוכלת. נמצא דגם פרוזדר בכלל מעי. ז"א דבהדיא מבואר מתיקוני זהר חדש (דף צ"ט) דבירחא רביעא גמיל עמיה חסד ועאיל לי' פרנסה מטיבורא דאמי'. הרי מש"א אוכל ממה שאמו אוכלת לא קאי רק על ו' חדשים שאז אינו דר במדור התחתון שהוא הפרוזדר וצואר הרחם וא"כ שפיר נאמר כדעת הרא"ה הנ"ל דהמעי לא נקרא רק הרחם. וז"ש הרמב"ם פ"א דמילה הוציא הולד ראשו חוץ למעי אמו כבר תי' זה בתשו' הנ"ל דמשמעות לשון זה הוא על החדר. ולפעמים הוא על שאר מקום שבאשה. ויש להאריך הרבה בזה ואין כאן מקומו:

עכ"פ לפי כל הנ"ל דמעי אמו לא נקרא רק הרחם. א"כ יש לומר דמה שהניחו כאן הרמב"ם והש"ע שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חודש י"ל דקאי רק על הרחם. אבל אם יצא הולד ממעי אמו ונכנס ראשו בתוך הפרוזדר יכול להיות דישהה יותר כיון דאינו עוד לגמרי בתוך מעי אמו. ואף שמסתמא כשנכנס ראשו בתוך הפרוזדר נפתח ראשו שמבחוץ ג"כ הרבה עד שיוכל לעבור הולד. אבל אם ע"י איזו סבה אין הולד פותח ראשו בחוץ מ"מ יכול לשהות בפרוזדר. ואף שהוא מקום צר נגד הולד בגידולו הרי באמת הי' לה צירים וחבלים אחר כלות ט' חדשים. והא דלא תלינן בהא דרבה כה"ג היינו משום שאם הי' מתהפך הולד ממדור העליון למדור התחתון היתה מרגשת צער וחבלי לידה כמ"ש בגמ'. אבל בנ"ד שבאמת הרגישה צער וישבה על המשבר כמה פעמים. וכבר נתהפך הולד ממדור העליון למדור התחתון. וא"כ כיון שכבר נכנס לפרוזדר לא קאי ע"ז הכלל שאין הולד שוהה במעי אמו. שכבר אינו לגמרי בתוך מעי אמו דהוא הרחם. ואף למ"ש מהר"א הלוי הטעם שבפרוזדור שהוא קרוב לרחם יכול לכנוס ולחזור לתוך הרחם ולכך אינה מקשה לילד. מ"מ י"ל דלא קאי על זה הכלל שאין הולד שוהה כ"כ בתוך מעי אמו. דהרי בכל עת הוא יוצא ממעי אמו ורוצה לצאת. והגם שמתוך צערו חוזר ונכנס. מ"מ הרי תיכף יוצא ואינו שוהה במעי אמו. ומכ"ש למ"ש בשם הב"ח יכול להיות דנכנס ראשו לתוך הפרוזדר דאינו נקרא מעי אמו וכיון שאין כולו בתוך מעי אמו אפשר דיכול לשהות שם יותר:

והנה אף אם נאמר דמעי אמו הוי בכללו גם הפרוזדור כמשמעות לשון הב"ח. יש מקום להקל. על פי מ"ש בתשו' נחלת שבעה סי' ט' דאשה שישבה על המשבר אף שאח"כ פסקו ממנה צירים וחבלי' והלכה כמו חודש ימים. מ"מ צריכה לישב ז' נקיים. דישיבת המשבר הוי פתיה"ק. ויליף לה מהא דשבת (ודף קכ"ט ע"א) דאיכא מ"ד [והכי קי"ל באו"ח סי' ש"ל סע"ג] דמתחילין לחלל שבת עליה משישבה על המשבר. ועיין שם. ולפי הנחה זו נראה דיש אופן להקל בנ"ד. דהנה בש"ע י"ד סי' רס"ב סע"ד כתב ואם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מבעוד יום או ששמעו אותו בוכה אפי' נולד אחר כמה ימים מונין לו ח' ימים מיום שיצא ראשו או ששמעו אותו בוכה עכ"ל. ונשמע מזה דאם שמעו אותו בוכה אף שלא היו לה צירים וחבלים כלל והלכה אח"כ כשאר נשים אמרינן דיצא ראשו והחזירו. וחשבינן לי' כילוד מיום שהוציא ראשו. ואף שברמ"א כ' שם די"א דוקא בסתם אבל האם נאמנת לומר שלא יצא. היינו אם יודעת בודאי. וכן מבואר בנב"י ת' סי' ק"ב ע"ש. הרי דיכול להיות שיוציא ראשו ויחזירו. ומ"מ חשוב כילוד מיום יציאת ראשו אף שנולד אחר כמה ימי'. ואף דאפשר להיות שיבכה בתוך מעי אמו כמבואר ברמ"א. מ"מ אם היתה מקשה לילד לכ"ע תלינן שיצא ראשו. ואף אם שוב פסקו ממנה החבלים אמרינן דיצא ראשו והחזירו וא"כ בנ"ד שישבה על המשבר אם נחשב זה לפתיה"ק יכול להיות דיצא ראשו והחזירו. ובכגון זה י"ל דלא שייך הכלל שאמרו שאין שוהה בתוך מעי אמו יותר מי"ב חודש שהרי כבר הוא נחשב כילוד אף לחלל שבת למילתו. והם לא אמרו אלא שמוכרח להיות נולד ולא להשתהות כ"כ. והרי כאן כבר נחשב לילוד. והגם שכאן לא ידעינן אם הוציא ראשו מ"מ כיון שכבר נפתח הקבר כמו שנפתח בשעת לידה נתלי' דכבר הוציא ראשו וחזר לתוך הרחם. דהא לדעת הבה"ג תלינן בדבר דלא שכיח כלל להכשיר הולד. כ"ש כאן שנתלה זה לכ"ע שכבר יצא ראשו והחזירו ונחשב כבר כילוד. ואף אם האשה אומרת שלא הרגישה ביציאת הראש. מ"מ מדברי הראבי"ה שמביא הרמ"א דינו בסי' רס"ב נשמע דיכול להיות דמשום דטרודה בצערה לא תרגיש. והגם שבחולין (ד' ע"ב ע"א) אמרו אשה מרגשת. כבר הקשו האחרונים על הראבי"ה זה. וע"ש בס' דרכי נועם:

ולפ"ז יש לומר דהגם דהאחרונים חלקו על תשובת נ"ש הנ"ל וס"ל דכיון דפסקו הצירים וחבלי לידה אמרינן דטעתה בישיבת המשבר ולא הוי פתיה"ק כלל. מ"מ י"ל בנ"ד להכשיר הולד ולא תלינן דטעתה אלא דבאמת נפתח הקבר ויצא ראשו והחזירו. ומכ"ש אם בנ"ד בעת שישבה על המשבר שתת ממנה דם דודאי הוי פתיה"ק ומחללין עליו שבת לכ"ע דודאי י"ל דתלינן בכה"ג שיצא ראשו והחזירו כדי להכשיר הולד:

והנה בברכי יוסף הביא בשם מקצת גדולים דלאו דוקא י"ב חודש דה"ה אפי' ליותר מי"ב חודש תלינן באישתהי. ובגמרא מעשה שהי' כך הי' וע"ש דגדול א' עשה מזה ס"ס. אך נראה להוכיח מדברי בה"ג דאפי' מיעוטא דמיעוטא לא הוי. דאל"כ למה הוצרך הבה"ג לטעמא שבא ע"י שם שזה הוי מיעוטא דלא שכיח כלל. יותר טוב לומר הטעם דאישתהי יותר מי"ב חודש. א"ו דזה דיותר מי"ב חודש א"א כלל. ולא הוי אפילו מיעוטא דמיעוטא. ולכאורה קושיא זו קשה גם בדברי הרא"ש דמקשה על הבה"ג למה הוצרך רבה תוספאה לתלות באישתהי תיפוק לי' דתלינן שבא ע"י שם ובעל בצנעה ומאי קושיא למה נצרך לומר דתלינן ע"י שם שהוא מיעוט דלא שכיח כלל כיון שאפשר שנתלי' שנשתהי י"ב חודש. ולכך אמר רבה טעם דאישתהי. ורק ליותר מי"ב חודש שלא נוכל לתלות באישתהי. בזה נצטרך לטעמא דבה"ג. אבל בי"ב חודש שנוכל לתלות באישתהי שפיר תלינן בזה ולא נצטרך לטעם דלא שכיח כלל. אך י"ל דהרא"ש קשה לי' מהא דאמרינן בגמ' נימא דרבה עביד כרבי דהוא יחיד. ותי' דעביד כרבים כיון דרשב"ג סבר ג"כ אישתהי. משמע דעל העובדא שהכשיר יש לן תימה דעביד כיחידאי ולדברי בה"ג אף לרבנן דא"א דאישתהי אכתי נתלי' שבא ע"י שם. (אבל מבה"ג מוכח שפיר דאי אפשר לשהות יותר מי"ב חודש. דאל"כ למה הוצרך לעל ידי שם). אולם אפשר לומר דבה"ג סובר דאין הלכה כרשב"ג ולא אמרינן אישתהי כלל. אבל אם נאמר כרבה שיש אפשר דישתהי י"ב חודש. ה"נ שיש אפשר דישתהי יותר. ובגמ' מעשה שהי' כך הי'. וגם אפילו להרמב"ם דסובר דלא תלינן יותר מי"ב חודש כתב המ"מ הטעם דלא מצינו בגמ' דהכשירו ביותר מן י"ב חודש. ולפ"ז אפשר דאין זה מן הנמנע כלל אלא שלא שכיח והוי מיעוטא דמיעוטא. ולכך לא נוכל להכשיר ולתלות בכה"ג:

והנה המהרי"ק שורש ק"ג כתב טעם דהלכה כרבה משום דאיכא חזקת צדקת דאם. וכן נראה לכאורה מתשובת מהר"ם הובא במיימוני. ועי' בב"ש. מיהו מלשון מהר"ם אין ראי' כ"כ די"ל דקאי על כיעור שהוא חשוב כע"ט להשאלתות. ועי' כ"ז בתשובת מהרע"א מסימן צ"ט עד סי' ק"ה:

והנה מה דמצטרפין חזקת האם לולד היינו משום דפסקינן הלכה כמאן דסובר דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה. ולפ"ז אפשר לומר סברא חדשה דכ"ז אינו אלא מה שבגוף האם דהיינו חזקת כשרות דהיא בגוף האם הנה הוא מועיל גם להולד שבתוכה אבל אם נוכל להמציא בהאם סברא חיצונית הנה זה לא יהי' מועיל להולד כיון דאינו בגוף האם. ולפ"ז אפשר לומר דע"כ לא אמר הרמב"ם דביותר מי"ב חודש לא תלינן בבעל אלא לענין הולד שיהי' ממזר. משום די"ל דיותר מי"ב הוי מיעוטא דמיעוטא ולא שכיח כלל ולכך לא מועיל גם חזקת כשרות דהאם לולד. אבל לענין האם גופה יש לנו עוד סברא דאשה שמזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ולכך לא צריכה להמתין ג' חדשים לענין הבחנה. וכיון שכן יש לנו חזקה דלא נתעברה וחזקה זו הוי' חזקה הבאה מסברא דהיא חזקה אלימתא ולהולד אין מועיל חזקה זו דהיא תלוי' רק ברצון האשה ואינה חזקה בגופה כמו חזקה דכשרות. דהגם דחזקה זו דכשרות היא ג"כ רק מה שהיא רצון האשה. מ"מ אינה דומה. דכבר החזקנו זו האשה עצמה שהיתה בחזקת היתר לבעלה. וא"כ הוי' שפיר החזקה בגופה אבל חזקה דלא תתעבר בזנות לא החזקנו זאת האשה רק שקאי על כל הזונות דאינן מתעברין. וא"כ הוי רק כמו סברא חיצונית ולכך אין זה מועיל להולד דאפשר דלא נתהפכה ונתעברה בזנות וא"כ לסברת הריב"ש בסי' שע"ט הובא בנו"ב אה"ע סי' י"ג דב' חזקות עדיפות אפילו מרוב גמור. י"ל דלענין האם יש לנו ב' חזקות שלא נתעברה בזנות ועדיף אפי' מרוב גמור שא"א שישהה הולד יותר מי"ב חודש ודו"ק. אולם כיון דהוא דבר חדש יראתי מלהגיד זה. ועדיין הדבר צריך עיון אצלי. עכ"פ י"ל דבנ"ד דאיכא כל הני טעמים י"ל דיש להכשירה. ולענין הכשר הולד כיון דאצלינו רוב עכו"ם הם ודאי דיש עוד סברא להכשיר הולד. וכמ"ש כ"ז בתשו' מהרע"א שם. ועכ"ז איני רוצה לסמוך על דעתי כלל. וישלח הדבר עוד לגדולים. ואם יסכימו להתיר בין מטעמא דידי בין מטעמא אחרינא אצטרף גם אנכי ויודיעני נא מעלתו את תשובתם:

הנה מ"ש לעיל הסברא דגבי האשה יש כאן ב' חזקות דלא נתעברה מזנות. חזקת צדקת וחזקה שאינה רוצה שתתעבר מזנות. משא"כ גבי ולד. ולכאורה נראה בהיפך דחזקה זו דמתהפכת כדי שלא תתעבר אינה שייכה רק להולד. דמזה מוכח דהעיבור מבעלה. אבל לענין הכשר האשה מה לן אם לא נתעברה. כיון שזינתה אסורה לבעלה. וא"כ אין בהיתר האשה לבעלה רק חזקה זאת שנוקמוה בחז"כ לבעלה. משא"כ גבי ולד דאיכא חז"כ דאם וחזקה זו ג"כ דודאי לא נתעברה מזנות. וכמו דמועיל גבי הבחנה לענין הולד שנדע שהוא מהשני ולכאורה י"ל דגם דעת בה"ג דתלינן בדבר רחוק שבא ע"י שם הוא ג"כ רק להכשיר הולד דלגבי' יש ב' חזקות אלו דעדיפי מרוב גמור דליכא רק מיעוטא דמיעוטא. אבל לגבי האשה דליכא רק חז"כ להתירה לבעלה. באמת לא תלינן בדבר רחוק בזה וגם הוא מודה דאסורה לבעלה:

אך לענ"ד נראה דודאי חזקה זו שלא נתעברה מזנות (שייכה שפיר להאשה דהא בלא ריעותא זו שהיא מעוברת אין לנו לחשוש כלל שמא זינתה. רק מחמת שהיא מעוברת חיישינן שמא זינתה. א"כ ע"ז שייך שפיר הסברא דאשה מתהפכת ומזנה. ובודאי לא נתעברה עיבור זה מזנות. וגם) אינה שייכה לומר רק לגבי האשה. דמאי דאמרינן דמועיל חז"כ דאם לולד שהאשה אינה רוצית להתעבר מזנות. זה לא שייך להמשיך על הולד שגם הוא לא רצה להתעבר מזנות זה א"א לומר. ולא שייך היינו שגם לו יש חז"כ שמזאת החזקה שיש להאם שהיא בחזקת כשרה הנה זה עצמו המשכנו להולד שהוא ג"כ בחז"כ. אבל בזה דאמרינן להמשיך מזה חזקה יתירה לגבי הולד רק לומר שהולד הוא כשר ולא מזנות משום זה שאמו לא רצתה להתעבר בזנות. והוי רק כמו סברא חיצונית. והרי כבר אמרנו שהולד בחזקת כשר. ומה לן מאיזה טעם שהוא. בין שאנו אומרים שהוא בא"כ משום זה שאמו ג"כ בח"כ ולא זינתה כלל. או שאנו אומרים שהוא כשר משום שלא רצתה להתעבר בזנות הרי מ"מ על הולד לא שייך כאן לדון רק חזקה אחת שהוא בחזקת כשר. וזאת החזקה שפיר המשכנו על הולד עצמו שהוא לן בחז"כ כמו שאמו או אביו היו לנו בחז"כ. ואין צריך לטעמים כלל. והתם לגבי הבחנה דבעינן שיהי' זרעו מיוחס ונבחין בין נזרע בקדושה לשלא בקדושה. ודאי מועיל זה מה שידעינן הסברא שאשה המזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר. ומה"ט מה שתלד אח"כ הוא לן זרע מיוחס אחר השני ומכ"ש אם נאמר הסברא דסגי לן במה שהיא עצמה מבחנת בין זרע קדושה. והיא עצמה ודאי יודע' שלא נתעברה. משום זה שאמרינן שנתהפכה ואיכא כאן הבחנה. אבל לענין להמשיך מזה חזקה מסברא לגוף הולד איין שייך בזה. ואינה דומה לחזקת כשרות דשפיר נוכל להמשיך גם על הולד עצמו אותה חזקה שהוא בחזקת כשר. אבל לא זאת החזקה והסברא. (נמצא דאין לך ב' חזקות לגבי הולד) רק לגבי האשה ודאי מועיל כאן דהרי אתה בא לאוסרה מזה שיש לך רוב גמור שנתעברה מזנות, ונגד רוב זה יש ב' חזקות שלא נתעברה מזנות וא"כ שפיר נוכל לומר הסברא דגם הרמב"ם אינו פוסל רק הולד משום דנגד הולד הוי רוב גמור דעדיף מחז"כ. אבל לגבי האשה איכא ב' חזקות דעדיפי גם מרוב גמור:

ועוד אפשר לומר דבאשה יש ב' חזקות דהיינו חזקת צדקת וחזקת היתר לבעלה דהם ב' מיני חזקות דחזקת צדקת הוי' חזקה הבאה מכח רובא דרוב בנות ישראל הן צדקניות ואינן מזנות, ויש חזקת היתר לבעלה. דהא בעת שנשאת ודאי היתה שעה אחת מותרת לבעלה. דאפי' זינתה קודם הנשואין מותרת לבעלה ישראל וא"כ יש לה חזקה דגופה שהיא מותרת לבעלה עתה כמו שהיתה:

והנה לענין הולד מצטרפינן חזקת צדקת דאם וכמ"ש במהרי"ק. והיינו דרצה לאסור משום דרוב נשים יולדות לט' ונגד זה איכא נמי חזקה הבאה מכח רובא דאינה זונה והיא צדקת. אבל חזקה דגופה לא שייך לצרף לענין הכשר הולד דכיון דאנו צריכין לתת החזק' במה שאנו דנין עלי'. וכמ"ש המל"מ. א"כ כשאנו מספקין לומר שהולד כשר או פסול איך נאמר חזקה שהאשה מותר' לבעלה כמו שהיתה. הא אין אנו דנין עתה על האשה אם היא מותרת או לא רק על הולד משא"כ חזקת צדקת דאם שייכה גם להולד. דאתה בא לדון שהולד ממזר שבא מזנות משום שאמו יצאה מרוב נשים וילדתו ליותר מט' ע"ז אנו אומרים דיש חזקה מכח רובא שלא זינתה אמו וא"כ הולד כשר. וא"כ יש להאשה ב' חזקות דעדיפי מרוב גמור:

ואין זה תימה לומר דהולד ממזר והאשה תהי' מותרת. דהכי נמי מצינו כיוצא שחלקו הפו' גבי תינוק ועיסה יש לה בבית ולדעת רש"י וכמה פוסקים אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לר"מ. אף שהתינוק ודאי נגע, וכן בשלי' שהיתה ודאי בבית ויש עלי' רוב שאין שלי' בלא ולד. מ"מ לגבי הבית אנו דנין על החזקה שיש בה. וה"נ כאן לגבי אשה איכא עוד חזקה שנוכל לדון עליה שבהצטרפותן יהי' עדיף מהרוב אף שהוא רוב גמור וכמש"כ הריב"ש. וכ"ז כתבתי בראשית ההשקפה כיון שאין הדבר ניתר על ידי עד כי יבוא הדבר לפני גדולי ישראל והם יגידו את הדין והאמת. אמרתי כי די בזה לע"ע ואתן קנצי למילין. שוב נזכרתי שאף בתשו' הריב"ש איתא להדי' שברוב גמור דליכא רק מיעוט' דמיעוט' אין מועיל גם ב' חזקות. וגוף הספר אין לפני עתה. ולפי זה נפל מ"ש לעיל. ורק דעיקר ההיתר כאן הוא ממה שהרגישה צירים וחבלים בכלות ט' וכמ"ש לעיל. אך על כל אלה משנה לא זזה ממקומה. כי אם כנים אנחנו בענין ב' חזקות דאשה יהי' נפקא מינה לכמה דברים. ובלב חכמי ישראל להבין ולהורות הדין והאמת:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה