אור ברסלב
עמק שאלה אבן העזר › סימן ו

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

אבן העזר · סימן ו

סימן ה

שאלה אחד שילדה לו אשתו שני בנים ומתו בקטנן ר"ל. ובלידה אחרונה נחלשה אשתו מחמת הלידה ויתקלקל האם שלה. ועסק עמה ברפוא' וחזרה לאיתנה קצת. וזה שעברו אחר זה יותר מי' שנים ולא זכה להבנות ממנה. ושאל על נפשו אם מחויב הוא למנוע ממנה שכו"ע לכופה לקבל גט. כי היא אינה רוצה להתגרש מאתו בשום אופן כי אהוב לה בעל נעוריה יותר מחייה. וא"א באופן אחר:

תשובה. הנה בתשו' ושב הכהן סי' נ"ד הקשה דדברי הרשב"א בתשו' שהביא הב"י סימן קנ"ד הם נגד הירושלמי דהי' לה בנים ומתו מונה לה משעה שמתו וכן הוא סותר דברי עצמו מה שכת' בחידושיו ע"ש. וכן הקשה בנו"ב ת' סי' ק"ב. ומה שתירץ דבחידושיו סובר ג"כ דאין להוציא ולגרש אלא לישא אשה על אשתו. דחה זה בושב הכהן ע"ש:

ולענ"ד נראה דל"ק כלל דהנה ודאי אף לסברת הרשב"א דבילדה תלינן שנתקלקל האם וכל מחמת חולי סופו להבריא. מ"מ בהי' לה בנים מאיש אחר קודם שנשאה ואצלו שהתה עשר שני' ולא ילדה. ודאי הדין אצלו כמו דלא ילדה כלל דדוקא בילדה אצלו אמרינן נסתפחה שדהו. וכמו שכתב הרשב"א טעם זה. אבל בילדה אצל אחר אף שנאמר שמחמת חולי אינה יולדת. מ"מ הרי אפשר דמתחל' קודם שנשאה הי' בה חולי זה ולא שייך כאן נסתפח' שדהו. ולפ"ז י"ל דבהאי גונא מיירי הירוש'. בהי' לה בנים מאיש אחר קודם שנשאה ומתו. מונין לה משעה שמתו ואין מונין לה עשר שנים משעה שנשאה דיכולה לומר דמחמת צער הבנים התחיל בה החולש' וכמו שפירש בקרבן העדה. וא"כ אף שכבר עברו י' שנים משעה שנשאה הודיענו הירוש' דאכתי יכולה לומר דהחולשא התחיל בה משעה שמתו וכל שלא עברו עשר שנים משעה שמתו עדיין אין זה ראי'. ואפשר דתחזור לבריאתה אבל כל שילדה אצלו שפיר אמרינן נסתפחה שדהו. ואין מונין כלל בזה עשר שנים וא"כ אין סתירה כלל לדברי הרשב"א מהירושלמי. ולפי"ז ממילא מיושבים ג"כ דבריו בחידושיו שלא יוסתרו. דכתב וז"ל ואם הפילה מונה משעה שהפיל' פי' בירוש' דה"ה אם היו לה בנים ומתו. וכונתו דכמו אם הפילה בתוך עשר שנים אין מוני' עשר שני' משנשאה אלא משעה שהפילה. ה"ה אם היו לה בנים מאיש אחר ומתו לאחר שנשאה זה מונין עשר שנים משעה שמתו לא משעה שנשאה. וא"כ אין סתירה כלל מהירוש' להרשב"א וכמ"ש:

אך מדברי הנ"י והרמב"ן נראה להדי' דמפרשי הירוש' אפי' בילדה אצלו. ופליגי על תשובת הרשב"א והרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הזכירו את הירוש'. וזה היפך דברינו:

אמנם י"ל דלא פליגי רק על סברת הרשב"א שכתב שם בהתשו' וז"ל אלא כל שילדה. ודאי נראה דקלקול חולי הוא שנתקלקל בית ולד שלה. וכל מחמת חולי אין זמן עשר שנים עולה לה. וכדאית' התם בפ' הבע"י. וכל שהוא מחמת חולי סופו להברי' עכ"ל. ובזה י"ל דפליגי וסברי דלא תלינן בחולי דחזקתן בריאין הן. אלא תלינן שנתעקרה. או לא זכה להבנות ממנה מצד המזל. אבל כל שידעינן דמחמת קילקול חולי הוא שנתקלקל בית ולד שלה י"ל דכ"ע סוברים בזה כהרשב"א דכל מחמת חולי אין זמן עשר שנים בזה. וכן יש להוכיח מלשון הרא"ש ביבמות שכתב וז"ל ומזה אנו למדין שאם הי' הוא או היא חולה ומיהו משמשין מטותיהן וראוין להתעבר כשאר בנ"א וכו' דאם תמצא לומר שהחולי מנעם מלשמש או להוליד צריכה למימר שלא יעלו מן המנין עכ"ל. מדהפסיק באו ונקט או מלהוליד משמע דאף במשמשין אם יש חולי שמונע מלהוליד פשיטא ליה דאין זה עולה מן המנין. וע"כ הוא כדברי הרשב"א בתשו' דדוקא באין שום מניעה אז זמן עשר שנים מברר דלא זכה להבנות ממנה. אבל כל שיש חולי שמונע מלהוליד אין זמן י' שנים שייך בזה וכל חולי סופו להתרפאות:

האמנם דאכתי מדברי הרא"ש אין ראי' דיש לומר דכונתו דדוקא אם הי' החולי והמניעה בתוך עשר שנים. ואח"כ עבר החולי. ובזה כתב דזה פשיטא שאין לחשוב זה בתוך הי' שנים מה שהי' מניע' שלא שמשו כלל. וכן מה שהי' מניעה ע"פ הטבע מלהוליד. וע"כ פי' דקו' על שאר חולי שאינן כשאר בנ"א אבל משמשין וראוין להתעבר. וגם זה על מקצת עשר. דבזה הי' אפשר לומר דנחשוב גם זה בתוך הי' שנים. וע"ז אמר דאין מחשבין זה. אבל אם נמשך החולשא שיש לה מניעה מלהוליד במשך עשרה שנים אפשר לומר דאדרבה אנו רואין דלא זכה להבנות. ומצד זה יש לה מניעה. והנה למ"ש הב"ש בס"ק י"א לדעת הרמב"ם דיורה כחץ תלוי בזכות. וע"ז אמרו בגמ' שמא לא זכה להבנות ממנה. א"כ מוכרח לומר כן דבשהתה עשר שנים ואיכא מניעה מלהוליד. אמרינן דמה"ט המניעה משום דלא זכתה להבנות. אמנם לדעת התוס' והרא"ש דאוקמי ביש לו בנים. והא דצריך י"ש הוא מטעמא דענב"א. א"כ מוכח דאי לא מכח טעם זה גם בתוך י"ש נאמנת בטענת י"כ וצריך להוציא, א"כ ע"כ לומר די"כ אין תלוי ברפואה דאם לא כן קשה על מ"ש הוא עצמו דחולי אין עולה אפי' לחשבון י"ש כ"ש שלא נכוף להוציא' בתוך משך י' שנים משום זה. א"ו דזה גרע משאר חולי שאין לו רפואה. אבל הרא"ש מיירי בחולי שיש לה רפואה. וזה אין עולה אפי' לחשבון י"ש. ולפ"ז י"ל דאפי' נמשך החולי במשך י"ש לא איכפת לן וכדעת הרשב"א בתשו'. אך למ"ש הב"ש בס"ק כ"ג דלכ"ע הדין דאפי' טוענת דאינו י"כ כייפינן לי' לגרש. א"כ ע"כ דגם י"כ יכול לקלקל ולהתקן. דאל"כ כיון שהיא נאמנת וזה אינו תלוי ברפוא' א"כ למה כייפינן לי' לגרש. וכמ"ש רמ"א דאם יודע שאינו מוליד לא כייפינן לי'. וע"כ דהא דכייפינן ליה משום דיכול להתקן. וא"כ מוכח דאפי' בדבר שיש לה רפואה אם נמשך י"ש משום זה עצמו ג"כ כופין לגרש. ואולי י"ל דמ"ש הב"ש בס"ק כ"ג זה לכ"ע היינו שאינה נאמנת רק לענין כתובה. אבל לענין שלא לגרש אין מאמינים לה. וכ"כ הלח"מ. ומה"ט ניחא דין זה גם לדעת הרא"ש די"כ אין לו רפואה דמ"מ לענין שלא לגרש אין מאמינים לה. ולדעת הרמב"ם לשיטת הב"ש אפי אם מאמינים לה ניחא משום דזה תלוי בזכות. ולפ"ז י"ל דדינו של הרשב"א תלוי בפלוגתא דהרי לדעת הרמב"ם די"כ מה שנמשך י"ש תלוי בזכות. א"כ גם בשאר חולי במשך י"ש נאמר כן דזה משום שלא זכתה. אך אכתי י"ל דדינו של הרשב"א יתכן גם לשיטת הרמב"ם. דשאני די"כ היכא דהיא טוענת על כל משך הי' שנים דאינו י"כ והיא מרגשת בזה אמרינן דגורם זה משום שלא זכה. אבל בשאר חולי דאפשר כבר נתרפאה בתוך הי"ש. וא"כ לא שייך לומר דמשום שלא זכתה יש לה חולי שמונע. דלמא באמת כבר הוסר החולי וצריכי' אנו לחשוב הי"ש משעה שהוסר החולי מאתה. וא"כ בשאר חולי לא שייך י"ש כיון דכל חולי סופו להבריא ואפשר דבאמת נתרפאת. דע"ז לא שייך מרגשת. וכיון דלא ידעינן אימתי נתרפאת ומאיזה זמן נחשוב הי' שנים. שפיר אתי דינו של הרשב"א לכ"ע:

והנה הרשב"א בתשו' כתב וז"ל ומ"מ לא אמרתי אלא שלא לכופו בשוטים להוציא'. כמו שכופין למי ששהה י"ש ולא ילדה. אבל הוא מצווה שלא יתבטל מפו"ר. ואם לא מזו ישא אחרת. ותדע וכו' עכ"ל. והנה לשיטתו דכופין בשוטים על פו"ר ה"נ כופין אותו לישא אשה. וכמו שהוכיח הרא"ש. דאל"כ על מה ולמה כופין להוציא. ולפ"ז קשה הרבה דמה מחלק הרשב"א כאן בין לא ילדה כלל או ילדה אצלו מקודם. הא כיון דגם בזה הדין אכתי הוא מצווה שלא יתבטל מפו"ר וישא אחרת. וא"כ ודאי כופין אותו ע"ז. כיון דדינא דכופין על פו"ר א"כ מה חילוק יש עוד בין האי דינא לשהה י"ש ולא ילדה כלל. הא גם שם כופין אותו להוציא' או שישא אשה על אשתו. והברירה בידו. והיינו אם ימצא שיתנו לו אשה אחרת בעוד דהיא אגודה בי' ואם אפשר למיקם בסיפוקייהו ומסתמא אמרינן דלא ימצא שיתנו לו אשה אחרת בעוד דהיא אגודה בי'. עי' כ"ז בש"ס ובפוסקים. וא"כ בילדה אצלו מקודם דלהרשב"א ג"כ החיוב עליו דישא אחרת וא"כ ודאי כופין. וא"כ שוב ממילא היינו כופי' להוציא' דמסתמא לא ימצא שיתנו לו אשה אחרת וכו' וא"כ מוכרח להוציא אח זו כדי שיוכל ליקח אשה אחרת ולא יתבטל מפו"ר. וא"כ מה ראה הרשב"א לחלק כאן:

והי' נראה לומר דמה שכתב הרשב"א. אבל הוא מצווה שלא יתבטל וכו' היינו שאין כופין. והיינו משום דכבר הקדים הרשב"א דכיון דילדה מקוד' מסתמא מחמת חולי נתקלקל הבית ולד שלה. וכל מחמת חולי אין כאן י"ש. אם כן הוי כאן כמו בתוך י"ש היכא דלא ילדה כלל. דאז ודאי אין כופין אותו לא להוציא ולא לישא אשה אחרת. אבל מ"מ עליו רמיא חיובא דלא יבטל מפו"ר. וישא אשה אחרת אף שהוא עדיין בתוך י"ש. לדידן דפסקינן כרבא דיכול אדם וכו וא"כ גם בתוך י"ש חל עליו החיוב דלא יבטל מפו"ר וישא אחרת אולי יזכה ממנה. ואם יזכה אח"כ גם מהראשונה טובים השנים אבל בכה"ג ודאי אין כופין כלל. וה"נ כאן למה שחידש הרשב"א דכל שילדה תולין בחולי ואין מונין עשר שנים א"כ הוי כאן הדין כמו לא ילדה בתוך עשר. אלא שאכתי קשה סוף דברי תשו' הרשב"א וז"ל ועוד אילו היו לו בנים ומתו דקי"ל כר"י וכו' הנאמר שאלו אשר מתו אחרי שזקנה אמם שנכוף אותו בשוטים לגרש אם הבנים ויקח אחרת וכו' זה אין השכל מקבלו. אלא שחייב לישא אחרת על אשתו זו ותלד לו עכ"ל. והשתא כיון שזקנה אם הבנים ושוב ודאי לא תלד לו. והא כתב הריב"ש הובא בב"י דבזה ודאי לכ"ע כופין להוציא או לישא אשה אחרת. וא"כ אכתי קשה להרשב"א כיון דמסתמא לא ימצא אחרת בעוד דלא הוציא זאת א"כ כשכופין אותו שישא אחרת היינו גם להוציא זאת אם לא ימצא באופן אחר. וא"כ דין זה ה"נ הוא בלא ילדה כלל ואין חילוק בשניהם. וע"כ לומר דבאמת להרשב"א אם לא ימצא אחרת שתנשא לו בעוד היא אגודה בי' אין חיוב עליו כיון דאין הדין כן לכוף להוציא אשתו הראשונה הוי כמו שאין רוצין להנשא לו בשו"א. וזהו החילוק בין לא ילדה כלל או ילדה אצלו ומתו ולא קיים פו"ר. וחולק בזה עם הריב"ש. אבל מ"מ כל זמן שראויה שתלד לו אלא שיש מניעה מחמת איזה חולי שנתקלקל בית ולד שלה. בזה י"ל דכ"ע יודו להרשב"א דאין כופין בזה דאין מונין כאן עשר. דכל חולי סופו להתרפאות וכמו שמשמע ג"כ מהרא"ש. וכן י"ל גם להרמב"ם. ואף שנאמר שמ"מ עליו החיוב שלא יבטל מפו"ר מ"מ נ"ל דהוי כמו בתוך י"ש היכא דלא ילדה כלל. ועכ"פ משום חיוב זה אין לכוף להוציאה כיון דאפשר שתתרפא ותלד לו. דכל חולי סופו להבריא וכמ"ש הרשב"א:

ומעתה לפ"ז גם אם הבעל רוצה לגרשה והיא אינה רוצה אין לכופה אחר תקנת רגמ"ה דהשוה כח האשה לכח האיש. לכן אסור למנוע ממנ' שכו"ע. דגם זה בכלל כפי' הוא וכבר תמהו כולם על הב"ח דפסק בסי' ע"ז דיכול למנוע ממנה כל הדברי' האלה אם רוצה לגרשה. דא"כ בטלה תקנת ר"ג:

אמנם כ"ז כל הדברים ביחד. אבל למנוע עונה בלבד הרי פסק הרמ"א דלא מיקרי מורד ולא עובר על בל יגרע אם בדעתו לגרשה. אמנם נראה דרמ"א מיירי בכבר קיים פו"ר. אבל בדלא קיים פו"ר ודא לא יוכל למנוע. דאנן כייפינן לי' לקיים דמי גרע זה ממה דכייפינן לי' לישא אשה לקיים. והכי נמי כייפינן לי' לקיים העונה משום דיהיו בלי גרושת הלב:

וא"כ בנ"ד כיון דמשום זה אין לכוף להוציא משום דכל חולי סופו להתרפא. ואולי יפקד ממנה א"כ אדרבה אסור לו למנוע העונה דאולי עתה יהי' דבר ישועה. ויפקד בפקודת ההריון. דהוי כאן כמו בתוך י"ש שלא ילדה אך נראה לדעתי דיזהיר לה הבעל כיון דקרובה לבוא לימים ושנים. וא"כ עתה הברירה בידה אם תקבל גט אזי אפשר שלא זכתה להבנות ממנו ועם איש אחר תזכה. ואם לא תקבל גט אז אם ח"ו לא יהיו נפקדים עוד איזו שנים. אז אח"כ יהי' מוכרח מה"ד להכריחה לקבל גט במניעת שכו"ע והיא גם היא אין מושיע לה ח"ו. ואם מ"מ מכנסת עצמה בדבר זה ותקוה לישועת ד' כהרף עין שעוד תקבל הריון אז אין למנוע ממנה. ובזכות בטחונה ודמעתה אשר אין חוזרין יפקוד ה' אותם בקרוב בהריון זרע חייא וקיימא:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה