אור ברסלב
עמק יהושע חלק א דיני צדקה › סימן יח

עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא

דיני צדקה · סימן יח

סימן יז

וכיון שהבאתי תחילה תשובת המהרי"ט אבאר בה קצת בנידון השאלה שהביא מתשובות התשב"ץ בענין ראובן שהי' חבר עיר ומקבל פרס מהקהל ונדר הנאה משמעון א' מיחידי הקהל וגם שמעון הדירו מנכסיו ונשאל הרב ז"ל (סי' קל"ה) אם יכולין הקהל לתבוע ממנו חלק פרס ראובן. והשיב הוא ז"ל שאסור לתת לו יותר ממה שהי' פוסקים לו בפרס של אחרים כו'. עוד מא בדברי הרב ז"ל כלשון הזה דאפי' לא יתן לי שמעון אלא בה שיגיע לפרס אחרים כיון שמעותיו מעורבין עם השאר הו"ל היתר מעורב באיסור אע"ג דיבש ביבש חד בתרי בטיל הכא אסור מטעם דשיל"מ וכתב ע"ז המהרי"ט דאי טעמא דביטול טעמא. דחוי' לאו דחוי' הוא משום דראובן זה לגבי דידי' נדר שאין לו מתירין הוא שאין בידו להתיר הנדר שאסר עליו שמעון תדע דהא תרומה וחלה אע"ג דאיתנהו בשאלה כיון שאין בהתרה מצוה לא מקרי יש לו מתירין כ"ש הכא שראובן אין בידו כלל אם לא ירצה שמעון לשאל על נדרו כו' אלא שבלא"ה לא בטיל כו' ולא מצינו ביטול לענין איסור הנאה והביא ראי' מהא דאמרינן בפ' השוכר (דף ע"ד) ימכור כו' חוץ מדמי כו' שבו אע"ג דלענין איסור הנאה לא אמרינן דאוסר בכל שהוא עכ"ל. ולע"ד קשה לי דמנין לו למהרי"ט דלענין איסור הנאה אינו אוסר במשהו והרי הרא"ש שם כתב דכל איסורי הנאה אוסרין בהנאה במשהו ע"ש והקשה שם ג"כ על רש"י שכתב דבחמץ בפסח הואיל ואין דרכו למנותו בטל ומשליך א' מהם לנהר והשאר נותן לכלבו וכתב דלמאי דבעי רש"י לאוסרה באכילה ה"ה נמי בהנאה אבל לעולם מצינו ביטול באיסורי הנאה נמי והכי משמע ממה שהקשו התוס' במעילה (דף כ"א) אהא דפרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס כו' כיון שהוציא את הראשונה מעל דלבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה כו' אלמא דמצינו ביטול באיסורי הנאה. וכן גבי שור הנסקל אמרינן בזבחים (דף ע"ב) ונבטלו ברובא וכן בסוף תמורה (דף ל"ד) גבי האורג סיט מצמר הבכור ידלק הבגד משער נזיר ופ"ח ידלק השק א"ל לבטל שק ברובא א"ל בציפירתא משמע דאי לא הוי דבר חשוב הוי בטיל אע"ג דהוי איסורי הנאה:

וכן אמרינן בירושלמי (בפ' השוכר את הפועל) ר' יוסי בשם ר' חנינא בעי איסורי הניי' מהו שיבטלו בצרוף והתנינן שור הנסקל תפתר בחתיכות (פי' בחתיכה הראוי' להתכבד) והתנינן ציפורי מצורע תפתר ציפור בציפורין והתנינן שער נזיר אית לך מימר ציפור בציפרון כו'. ובפ"ג דערלה א"ר בא בר ממל הניית ערלה בטילה ברוב מתניתא פליגא על דר' בא בר ממל תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק פתר לה בקדירה בקדירות (פי' דהוי חשיב ולא בטיל אבל בלא"ה בטיל). וכן אמרינן התם ר' ייסא בשם ר' יוחנן צמר בכור שטרפו בטל ברוב אלמא דאיסורי הניי' נמי בטל ברוב. ואפשר לומר דכוונתו דאיסורי הנאה לא בטיל היינו בהנאה בבת אחת מכל התערובות. וכמו דאמרינן פ"ג דבכורות (דף כ"ג) איר יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא דטומאה כמאן דאיתא דמי וע"כ מטמא במשא דהא מ"מ הוא נושא את הטומאה. וכמו שכתב המ"ל (בפ"א מה' מטמאי משכב ומושב) דדוקא באכילה שייך ביטול משום דכל משהו ומשהו שיורד לבית הבליעה אמרינן דהתירא נחית וכן גבי מגע משום דאינו נוגע וחוזר ונוגע אבל כל שהוא בבת אחת דמי לטומאת משא. ומה שהקשה מהסוגי' דסוף תמורה דפריך דלבטיל בבגד ומשני בציפרתא דחאה מהלכה שהרמב"ם לא הזכיר הסוגי' דציפרתא ואפשר דסמך על הירושלמי (שם) דפריך והתנינן שער נזיר אות לך מימר ציפר בציפרין. והטעם כיון דמתהני בבת אחת דמי לטומאת משא ומה שהקשיתי מהא דשילהי ערכין אפשר לומר דקושית התוס' שיבטל האי פרוטה הוא לר' עקיבא שאומר דאם הוציא הראשונה מעל וע"ז הקשו התוס' דהא הכא לא מתהני בבת אחת:

ועוד אפשר לומר דהא דלא בטיל באיסורי הנאה משום דדמי לטומאת משא הוא רק מדרבנן וכמו שכתבו התוס' בבכורות (דף כ"ג) לענין טומאת משא דזהו רק מדרבנן וכיון דהא דאינו בטיל הוא רק מדרבנן שפיר הקשו התוס' דא"כ אמאי מעל כיון דמדאורייתא בטיל וכמו שכתבו התוס' שם דאע"ג דלא בטיל מחמת דשיל"מ אעפ"כ לא שייך מעילה כיון דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא וא"כ גם בתערובות הממון כיון שנתחלק לכל העניים ומה שיש יותר מעות בהכוס נתרבה לכל א' חלקו הוי כאלו מתהני בבת אחת ועדיין צ"ע:

אך אעפ"כ צ"ע דטפי ה"ל לומר דאינו בטיל משום דממונא לא בטיל כמו דאמרינן בפ"ג דביצה (דף ל"ח) הרי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין חיטין של חבירו יאכל הלה וחדי ע"ש. ואפשר לומר משום דכיון שנתן ליד הגבאי אע"פ שלפי דעת התשב"ץ עדיין ממונו הוא ולא פקע עדיין כח הבעלים אעפ"כ ה"ל ממון שאין לו תובעים. דזהו דוחק לומר דאע"ג דממונא לא בטיל איסורא מיהו בטיל וכמו דאמרינן (שם דף ל"ח) דהתם שאני דהא דאמרינן בנבילה דבטיל אע"ג שהיא נבלה של אחר אמרינן דממונא לא בטיל איסורא מיהא בטיל הוא משום שהאיסור של נבילה אינו מחמת הממון של אחר דאף אם הי' שלו הי' אסור משום נבילה ע"כ אמרינן אף דממונא לא בטיל איסורא מיהא בטיל וכן לגבי עירובין אע"ג דלכאורה האיסור הוא משום ממון אעפ"כ אפשר לומר דאין האיסור תלוי כל כך בממון. דהא אף אם הי' נותן לו ביו"ט אפ"ה אסור להוליך יותר מרגלי הבעלים כמו דתנן בביצה (דף ל"ז) המוסר בהמתו לבנו או לרועה כרגלי הבעלים ומיירי כשמסרה לו ביו"ט. אבל הכא הרי כל האיסור שזה אסור להנות הוא משום שהוא עדיין ממונו אבל אם הי' מפקיר הממון הי' זה מותר להנות. וכיון שהאיסור תלוי בממון כל זמן שהממון לא בטיל איך נימא דאיסור בטיל הא מ"מ זה נהנה מממונו כיון דממונא לא בטיל. [אך בירושלמי סוף ביצה אמרינן אפי' לגבי תחומין נמי כיון דממונא לא בטיל איסורא נמי לא בטיל דאמרינן בירושלמי שם א"ר בא תחומין עשו אותן כמדת הדין והק"ע פי' דקאי על השואל כלי מחבירו ע"ש ושגה שם בפירושו והפי' הוא דמתרץ דלא תקשה דאמאי לא נימא דלבטיל מים ומלח ע"ז אומר עשו אותן כמדת הדין ומדת הדין היינו ממון וכמו דלא בטיל לענין ממון ה"נ לא בטיל לענין איסור. וכמו דאמרינן בירושלמי בפ"ב דברכות ולמדת הדין אמר ר' יצחק כו' ע"ש פי' למדת הדין לענין ממונא כמו שפי' המפרש שם. וכן בירושלמי רפ"ג דקדושין אף למדת הדין כן כו' ע"ש פי' לענין דיני ממונות נמי הדין כן והרבה יש כיוצא בזה בירושלמי ובפ"ב דמ"ש איתא להדי' מתניתא פליגא על ר' יוחנן האשה ששאלה מחברתא תבלין ומים ומלח הרי אלו כרגלי שתיהן (פי' ואמאי קאמר ר' יוחנן דוקא הותיר המדה) וע"ז משני תחומין עשו אותו כמדת הדין פי' דממונא לא בטיל ודלא כהמפרש שם] אלא ודאי משום דהוי ממון שאין לו תובעים דהא מכיון שנתן ליד הגבאי שוב לא יטול ממנו וכן נראה ממה שהקשה המ"ל ברמב"ם (פ"ז מה' מעילה) מהא דאמרינן בשלהי ב"מ (דף קי"ח) דחיישונן שמא לא ימסרם יפה יפה ואין עומר ושתי הלחם באים משל צבור והקשה המ"ל דאמאי לא נימא דבטיל זוזי דידי' ברוב ע"ש. ולכאורה צ"ע דהא אמרינן ממונא לא בטיל והתם נמי כל האיסור הוא משום הממון משום דאין עומר ושתי הלחם באים משל צבור ואיך נאמר דאיסורא בטיל הא מ"מ הוי ממונו של זה וא"כ אינם באים משל צבור אלא ודאי משום דהוי ממון שאין לו תובעים וכן צ"ע במה שהקשו התוס' במעילה דנימא דבטיל פרוטה של הקדש והא אמרינן דממונא לא בטיל ואפשר לומר משום דהוי ממון שאין לו תובעים [אך מהך דב"מ (דף נ"ד) דאמרינן הכל מודים בהקדש שחילל הואיל וגזברים תובעים אותו בשוק משמע קצת דחשיב ממון שיש לו תובעים וכן בירושלמי (פ"ק דסנהדרין) מה בין הקדש מה בין מעשר שני הקדש יש לו תובעין ומ"ש אין לו תובעין ואפשר לחלק דזהו דוקא דמטא ליד גזבר]. ועדיין צ"ע דאפשר לומר דאמרינן בכל דבר נהי דממונא לא בטיל איסורא מיהת בטל ולא כמו שחילקנו:

והנה לכאורה יש לומר בהך עובדא דתשב"ץ והמהרי"ט דלא בטיל משום דמטבע הוי דבר חשוב כמו שתירצו התוס' במעילה (דף כ"א) אח"כ מצאתי להמ"ל בסוף הלכות מעילה שכתב זה לשונו תמה אני על ב' מאורות הגדולים איך לא השגיחו בדברי התוס' דמעילה שתירצו על מה שהקשו דלבטל האי פרוטה של הקדש ברוב ותירצו דמטבע חשיב ולא בטיל עכ"ל, ולע"ד נראה דהא דלא הזכירו הני גדולים דמטבע לא בטיל מחמת דהוי דבר חשוב הוא משום דהא דדבר חשוב לא בטיל הוא מדרבנן (וכמו שהאחרונים תמהו על התוס' דמעילה דמשמע דלא סבירא להו דלא בטיל מדאורייתא). וא"כ בעובדא דמהרי"ט דאין אנו יודעים אם הגיע לראובן ממעות של שמעון או שמעות של שמעון נותנו לאחר ולראובן שהי' חבר עיר הגיע לו מקופה של צדקה ממעות אחרים וא"כ אם כל האיסור דלא בטיל הוא רק מחמת דהוי דבר שבמנין א"כ הי' מותר ליטול דבדרבנן אמרינן תולין שמעותיו של שמעון הגיעו לאחר וכמו דאמרינן בזבחים (דף ע"ד) אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעות כו' שנתערבו במאה טבעות ונפלה א' מהם לים הגדול הותרו כולן וא"כ מכיון שנתן מעות לא' מהם הי' מותר לראובן ליטול מקופה של צדקה וכ"ת דזהו דוקא בנפל מעצמו אבל בהפילה הוא קנסינן שוגג אסי מזיד אעפ"כ כיון דבלא"ה צריך ליתן לכולם הוי כמו נפל מעצמו וכמו דפריך התם הגמ' מהך דאפי' א' בריבוא ימותו כולם אמאי נימא דמית איסורא מית אלא ודאי כיון דסוף כל סוף למיתה אזלי הוי כמו נפל מעצמו ובמ"א יתבאר וע"כ לא הקשו דנימא דלא בטיל מחמת דמטבע הוי דבר חשוב אלא שהקשו דנימא דלא בטיל מחמת דהוי דשיל"מ ובדשיל"מ לא אמרינן דתולין דכל הטעם דתולין הוא מחמת דהוו ס"ס ספק נפל וס' לא זה הוא משא"כ בדשיל"מ אפי' ס"ס נמי אסור כמו דאיתא ביו"ד (סי' ק"ב) ולפ"ז גם מה שכתבתי על המהרי"ט דהטעם דאיסורי הנאה לא בטיל הוא משום דהוי כטומאת משא נמי אינו טעם כלל דהא זהו רק מדרבנן כמו טומאת משא וכמו שהוכחתי מהתוס' דבכורות ובדרבנן אמרינן תולין:

אעפ"כ נראה לע"ד כמו שכתב התשב"ץ דלא בטיל משום דהוי דשיל"מ ומה שכתב המהרי"ט דלא הוי דשיל"מ משום שאין בידו להתיר הנדר שאסר עליו שמעון כו'. לע"ד צריך עיון בזה דהא בנידון שאלתו של התשב"ץ הי' ששמעון אסר הנאתו על ראובן וגם ראובן אסר על עצמו הנאת שמעון וא"כ אף אם נאמר דנדר שאסר עליו חבירו לא מקרי לגבי זה דשי"למ אעפ"כ הא הוי דשיל"מ לגבי ראובן מחמת נדרו שאסר על עצמו. ואע"פ שסוף כל סוף אף אם יתירו לו נדרו הרי אסור מחמת נדרו של שמעון וזה אין בידו להתיר אעפ"כ הוי דשיל"מ מחמת נדרו של עצמו ודין זה תלוי במה שכתב הצ"צ (סי' ס"ט) בביצת טריפה שנולדה ביו"ט דדן השואל להתיר לאוכלו ביו"ט ע"י ביטול והשיב הצ"צ לאסור כיון דעכ"פ אחר יו"ט יופקע איסור מוקצה ממנה א"כ למה יאכלנה ביו"ט דכל מה דאפשר למיעבד בהיתר עבדינן עכ"ל:

ולע"ד נראה להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ז דנדרים (ד' נ"ט) שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו הוי כדשיל"מ ואינו בטיל ברוב ופריך והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלייהו ובטיל ברוב. וכתב הרא"ש אע"ג דאי מיתשיל עלי' הדרה לטיבלא מ"מ מכלל תרומה יוצא ע"י שאלה עכ"ל ולכאורה קשה דהא עיקר כל הטעם דדשיל"מ לא בטיל ברובא הוא משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ למה יהי' תרומה דשיל"מ משום שיכול לשאול עליו הא אע"פ שישאל עליו אעפ"כ יהי' אסור משום איסור טבל ותו ליכא טעמא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא ודאי דטעמו של הרא"ש הוא משום דאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף פ"ג) בדין מי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו הקל הקל וטבל ותרומה תנאי הוא דתני' מאכילין אותו טבלו אין מאכילין תרומה בן תימא אמר תרומה ולא טבל ומפרש התם דת"ק סובר דתרומה חמירה וקיי"ל כת"ק דתרומה חמורה וע"כ ניחא שפיר דתרומה מקרי דשיל"מ מחמת שאפשר לשאול על התרומה דהא האיסור של תרומה חמור יותר אלמא אע"ג דהאיסור אינו ניתר לגמרי אלא חומר האיסור יש לו היתר כמו הכא שאע"פ שסוף כל סוף יאסור משום טבל אפ"ה כיון דאיסור תרומה יש לו שאלה הוי דשיל"מ וא"כ הוא הדין בנידון של הצ"צ בביצת טריפה שנולדה ביו"ט דאע"ג דאיסור טריפה אין לו מתירין אעפ"כ לאיסור נולד יש לו מתירין. וכן הוא הדין בנידון של התשב"ץ והמהרי"ט דאע"ג דאין לו מתירין מחמת נדרו של חבירו אעפ"כ יש לו מתירין מחמת נדרו של עצמו. וכ"ת דהא אכתי יש לומר דאע"ג דישאר איסור טבל אעפ"כ הרי טבל נמי יש לו מתירין כמו דחשוב בנדרים (דף נ"ח) טבל בכלל הני דשיל"מ דאמרינן התם כל דבר שיש לו מתירין כגון סבל ומ"ש והקדש כו לא נתנו בהם חכמים שיעור וא"כ היי טבל נמי איסור שיל"מ משום שבידו לתקנו ולהפרישו וע"כ הוי תרומה דשיל"מ משום דאפשר בשאלה ואח"כ כשיהי' טבל יהי' לו מתירין בהפרשה. והא דאמרינן בהשוכר (דף מ"ג) דטבל במשהו ומפרש בגמ' הטעם משום דחטה א' פוטרת את הכרי. כתבו התוס' דהא דלא קאמר הטעם כמו דאמרינן בנדרים (דף נ"ח) משום דטבל הוי דשיל"מ משום דמיירי כשאין הבעלים בעיר ואי אפשר בהפרשה דהא הכא ליכא למימר דא"כ אי אפשר בשאלה נמי כיון דאין הבעלים בעיר ואמאי קאמר דליהוי תרומה דשיל"מ ולא לבטיל:

אך לפי מה שאבאר לקמן (סי' כ"א) דטבל של תרומה לא הוי דשיל"מ משום שאין לו מתירין וכמו דאמרינן במנחות (דף ל"א) דיש שני מתירין לטבל או בדמאי אי אמרינן רוב ע"ה מעשרין הם או בלוקח כו' אם יש לו קנין להפקיע מיד מעשר דבמינו אי אפשר להפריש משום דאין תורמין מן החיוב על הפטור. וא"כ תו ליכא תקנה אלא להפריש מן הדמאי ותקנה זו אינו שייך רק בטבל הטבול לתרומת מעשר. אבל בטבל של תרומה אי אפשר להפריש מן הדמאי דהא כבר נפרשה הימנו תרומה דעל התרומה לא חשידי כמו דאמרינן בפ' בתרא דסוטה (דף מ"ח) ותו ליכא תקנה לטבל של תרומה וע"כ קאמר הש"ס הטעם משום דחטה אי פוטרת את הכרי דהא לא הוי דשיל"מ מחמת שאין לו תקנה במה להפרישו עליו ובנדרים (דף נ"ח) מיירי בטבל הטבול לתרומת מעשר דלזה יש תקנה להפריש עליו הדמאי וע"כ אמרו הטעם משום דשיל"מ דהא הטעם דכהתירו כך איסורו משום דחטה א' פוטרת את הכרי לא שייך התם וא"כ כיון דבטבל של תרומה לא שייך הטעם של הפרשה דהא אין לו ממה להפריש וע"כ פירש הרא"ש הטעם דאע"ג דלטבל אין תקנה אעפ"כ לאיסור תרומה יש תקנה:

וא"כ משמע מדברי הרא"ש שאע"פ שההיתר הוא רק לאיסור א' אמרינן דהוי דשיל"מ וא"כ הכא נמי בנידון של הצ"צ ובנידון דידן בתשובתו של התשב"ץ המובא במהרי"ט מקרי דשיל"מ מחמת איסורו של ראובן שאסר על עצמו אע"ג שמחמת איסור של שמעון הוי אין לו מתירין:

אך דלכאורה הי' אפשר לומר דכיון דכל עיקר הטעם דקונמות הוי דשיל"מ הוא מחמת דמצוה לאתשולי עלי משום דכל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן והכא אף אם יתיר ראובן את נדרו של עצמו אעפ"כ הרי אסור מחמת נדרו של שמעון ואף אם לא יתיר אינו כאלו בנה במה דהא בלא"ה אסור מחמת נדרו של שמעון וע"כ לא הוי דשיל"מ. אעפ"כ נראה לע"ד דהוי דשיל"מ דהא עלי' רמי' לאתשולי על נדרו ואף על פי שאסור מחמת נדרו של שמעון גם על שמעון מצוה לאתשולי ואף על פי דזה אינו ביד ראובן לשאול עליו אבל אעפ"כ אינו מפקיע שלא יהא נדרו של ראובן מצוה לאתשולי מחמת שאין בידו להתיר נדרו של שמעון כיון שעל שניהם החיוב הוא לאתשולי (וקצת ראי' מה מה שכתב המ"ל (בה' מלוה) דהא דאמרינן דאם יש אחר שהי' נותן לו אינו עובר על לפני עור ה"מ היכא שהי' לוקחו בעצמו אבל אם ישראל אחר רוצה ליתן לנזיר יין אעפ"כ זה המושיט לו עובר על לפני עור דלא אמרינן כיון שאם לא הי' נותן לנזיר הכוס יין הי' האחר נותן לו וא"כ ליכא לפני עור. דזה אינו נותן דאותו אחר הוא מוזהר ג"כ על לפני עור. וע"כ לא פקע מחמתו איסור דלפני עור כיון שעל שניהם הזהירה התורה שלא לעבור על לפני עור. וראיתי להאחרונים שרצו ליישב בזה דברי התוס' בפ"ק דב"מ (דף י') דאמרינן התם דאיכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. להך לישנא דאמר כל היכי דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו להך לישנא דאמרת כל היכי דשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו ה"נ כיון דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו. וכתבו התוס' דישראל אע"ג דעובר משום לפני עור אעפ"כ לא מקרי בר חיובא כיון שאם הי' מקדש לעצמו לא הי עובר. וכתבו האחרונים שמה שלא תירצו התוס' כמו שכתב הריטב"א דמיירי שאם לא הי' מקדש הי' לוקחה בעצמו וא"כ ליכא לפני עור. וכתבו האחרונים דכיון שאם לוקחה באיסור הרי הוא עובר על לפני עור מפני שמכשילה וכן היא עוברת על לפני עור מפני שמכשילתו וא"כ כיון שהוא עובר ג"כ על לפני עור ע"כ אף אם הי' לוקחה בעצמו אעפ"כ לא פקע הלאו דלפני עור כיון שהוא בעצמו עובר על דלפני עור. ולענ"ד נראה שאין הענינים דומים דהא התוס' כתבו בספ"ה דב"מ (דף ע"ו) ערב ועדים אינם עוברין אלא משום לא תשימון וכתבו התוס' דזמנין דעברי נמי אלפני עור כגון שלא הי' מלוה בלא ערב ועדים אבל לא תשימון פסיקא לי' אבל לפני עור זמנין דלא עבר כגון שהי' מלוה לו בלא"ה. אלמא דאף דהמלוה והלוה עוברים ג"כ על לפני עור אפ"ה כשהמלוה עושה בעצמו בלא אחר אז ליכא על האחר לאו דלפני עור ויש לחלק בין זה ובין הך דמ"ל שכתב דאם יתן אחר והאחר עובר ג"כ על לפני עור לא פקע הלפני עור מהשני]. ובנידון דידן נמי כיון שלכל א' הוא מצוה לאתשולי א"כ לא אמרינן דעל הא' ליכא מצוה לאתשולי דהא אין בידו להתיר לנדרו של שני וא"כ גם לגבי האחר ליכא מצוה לאתשולי דהא אין בידו להתיר נדרו של זה וא"כ יפקע החיוב משניהם. כיון דיש על שניהם החיוב לאתשולי וא"כ כיון שנקרא דשיל"מ מחמת נדרו דמצוה לאתשולי עליו אע"פ דאין בידו להתיר האיסור של חבירו עכ"ז ודאי דהוי דשיל"מ ולא בטיל כדעת התשב"ץ ולא כדעת מהרי"ט כן נ"ל:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה