עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני צדקה
סימן טז
שאלה א' שיש לו מעות ומסופק אם חם מעות צדקה אם מחויב ליתנם לעניים או לא:
תשובה בש"ע יו"ד סי' (רנ"ט ס"ה) פסק הרמ"א דבספק אינו מחויב ליתן דהמוציא מחבירו עליו הראי' ועיין בש"ך שהאריך בזה הרבה והניח בצ"ע. וראיתי בס' נתיבות המשפט שכתב ליישב הקושי' שהקשה בש"ך על הא דביו"ד (סי' רנ"ח) פסק לחומרא דיש יד לצדקה. (ובסי' רנ"ט) פסק לקולא במעות של צדקה שהמוציא מחבירו עליו הראי' ותירץ דהיכא דאיכא ס' בל יחל או ס' בל תאחר אזלינן לחומרא דמלבד איסור דגזל ממון עניים יש איסור במה שמחזיק אצלו מעות של צדקה משא"כ בהך דס' לקט דאמרינן בחולין (דף קל"ד) דמשום איסור ודאי אזלינן בתר רובא כו' וכן (בסימן רנ"ט) דגבי יורשים ליכא איסור בל תאחר עכ"ד. והנה הש"ך האריך שם דמתשובות הרשב"א משמע דאין לחלק בין שיש לעצמו ספק ובין שאם הס' הוא ליורשים ולענ"ד לא נראה מה שכתב הנתיבות דהיכא דאיכא ס' בל יחל וב"ת דצריך ליתן וכמו שאבאר:
ובתחלה נקדים הא דאמרינן בפ"ק דנדרים (דף ז') יש יד לצדקה או אין יד לצדקה וכגון דאמר הדין זוזי לצדקה והדין ולא אמר נמי מאי יש יד לצדקה או אין יד לצדקה והביא הר"ן מה שכתב הרמב"ן דבעיין לא אפשיטא וסוגי' דיש יד לצדק' וקיי"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא. ותמה עליו הר"ן דאיך מדמי לה לאיסורא והלא מפורש בפ' הזרוע והלחיים (דף קל"ד) שס' ממון עניים הרי הוא ככל ס' ממון דאזלינן לקולא יעו"ש שהאריך בזה הרבה. ולכאורה תמוה מה שכתב הר"ן דזו היא ס' ממון כמו לקט. דבשלמא בלקט אינו אלא ס' במתנות עניים והוי כמו של הדיוט והמוציא מחבירו כו' משא"כ הכא דס' נדר הוא וס' דאורייתא לחומרא ככל ס' נדרים דאזלינן בהו לחומרא:
ונראה לע"ד דהאי דבעי אם יש יד לצדקה כגון דאמר הדין זוזי ליהוו צדקה והדין הוא כמו נדבה ולא כנדר דהא לא אמר עלי וא"כ אינו חייב באחריותו אם נגנב או נאבד דכיון דאמר ה"ז כלתה לו נדרו. וע"כ אפי' מחזיק אח"כ לעצמו אעפי"כ אין בזה גרעון לנדרו דאילו הי' אחר נוטל המעות ליכא גרעון לנדרו. הכא נמי אם נוטלו לעצמו אעפ"כ יצא ידי נדרו כבר וא"כ אין בזה אלא משום ס' גזל עניים. וכיון שהביא הר"ן ראי' מהך דס' לקט דדינם כדין הדיוט דהמוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ מותר להחזיק לעצמו וליכא בזה משום ספק נדר:
ויש להביא ראיה לזה מדאמרינן בפ"ק דחולין (דף כ"ב) בעי ר' זירא האומר הרי עלי מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה מהו ס' הוי ונפיק. והקשו התוס' דממ"נ הא' פסול איך יכול להקריב. ותירצו דכיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו מאחר דממ"נ הא' מהן ראוי להקריב. ותמה ע"ז הרב המ"ל בפי"ד מה' מעה"ק וכתב וזה לשונו והנה תירוץ האחרון הזה הוא תמוה דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן דיוצא ידי נדרו כו'. וכעת דברי התוס' צריכי' אצלי תלמוד עכ"ל. ולי נראה דמיירי אם אמר ע"מ שאיני מתחייב באחריותו דהוי כמו נדבה דכיון דמטא ליד כהן יצא ואף בהפרשה בלבד נמי סגי דאע"ג דאינו ראוי להקריב אפ"ה יצא כמו דאיתא (בחו"מ סי' ע"ב) דע"מ שאינו מתחייב באחריות אפי' מפשיעה נמי פטור וכמו דאמרינן בסוף מנחות (דף ק"ט) הרי עלי עולה שאקריבנו בבית חוניו יקריבנו במקדש ואם הקריבו בבית חוניו יצא ואמרינן התם דנעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותו וא"כ אע"פ שהקריב תחילת הציהוב שאינו ראוי להקרבה יצא והכי נמי מכיון שהפריש יוצא ואף שמעכבה אח"כ עצמו מפני הספק אעפ"כ יצא כמו שאם הי' נאבדת ע"י אחר יצא והכי נמי אם נאבדת ע"י עצמו כגון שמחזיקה לעצמו מחמת הס':
[והכי נמי משמע בירושלמי פ"ב דנזיר בהא דתנן הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר. התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו ופריך לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים יום מכורה והקדישה קדשה (פי' וא"כ בהא נמי אעפ"י שאמר הריני נזיר כשיהי' לו בן הוי כמו שאומר שתקדש לאחר זמן ואפ"ה אם מכרה או הקדישה מהני וה"נ כיון שאמר אח"כ הריני נזיר מעכשיו א"כ אמאי צריך להפסיק). ומשני אמר לא באומר ה"ז דילמא באומר עלי. והאומר הרי אני כאומר הרי עלי (פי' דבאומר ה"ז ע"כ מהני אם מכרה או הקדישה דכיון שהקדישה לקדושה אחרת פקע קדושת עולה מינה והוא אינו מתחייב באחריות דהא אמר ה"ז אבל אם אומר הריני נזיר הוי כמו דאמר הרי עלי עולה וע"כ אינו יכול להפקיע אח"כ במה שאמר והריני נזיר) אלמא דבאומר ה"ז אפי' מפקיע ע"י עצמו נמי מהני]. והשתא לא קשה מה שהקשיתי בתחילה דהא הוי ס' נדר וכל ס' נדר להחמיר. אלא שאעפ"כ קשה דהא מ"מ הוי ס' איסורא משום איסור בל תאחר וא"כ איך מחזיקה לעצמו הא עובר בס' על לאו דבל תאחר:
ע"כ נראה לע"ד דבל תאחר לא חייל אלא היכא דהוא מתחייב ליתן אבל אם מחמת ס' פטור ליתן ממילא אזל לי' איסור בל תאחר ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ה) ופסח בר מיקרב ברגלים הוא פסח זימנא קביע לי' אי אקרבי' אקרבי' ואי לא אקרבי' אדחי לי' ופי' התוס' והרי עובר עליו. [ובירושלמי פ"ק דר"ה מבעי לי' דאמרינן התם פסחים בזמנן מהו שיעבור אשכחת תני פסחים בזמנן עובר דלא כן מה אנן אמרין א"ר שמואל כו' שלא תאמר שאם אבד ונמצא אחר שכפרו הבעלים גופו קרב שלמים עד כדון צריכה פסחים בזמנן מהו שיעבור עכ"ל הירושלמי]. והקשה הט"א דא"כ לפי' פי' התוס' דבק"פ ברגל הראשון עובר על בל תאחר קשה הא דאמרינן בזבחים (דף ק') לה וטמא מצוה לא רצה להטמא מטמאין אותו בע"כ. ופי' התוס' הטעם משום דעשה דלה יטמא ה"ל עשה שאין לה תשלומי' הילכך מטמאינן לי' וממילא אזל לי' כרת דה"ל טמא. דפסח יש לו תשלומין בפסח שני. וא"כ אם עובר על בל תאחר בק"פ א"כ יש בפסח עשה ולית עשה דפסח ול"ת דבל תאחר א"כ איך אתי עשה דלה יטמא ודחי לל"ת ועשה דפסח דהא משמע בשלהי חולין (דף קמ"א) דאין עשה דאלים דוחה לעשה הקל כשיש ל"ת עמה. ותירץ הט"א דה"מ דאין עשה דאלים דוחה לעשה ול"ת קלין היכא דעשה הקל קאי בפני עצמה וכן הל"ת ואין הל"ת באה מכח העשה. אבל הכא אין הל"ת דב"ת קאי בפני עצמה אלא העשה גורם להל"ת לבוא וא"כ כשאנו אומרים דעשה דלה יטמא דאלים דוחה לעשה דפסח דקיל ממילא אין כאן לאו דב"ת כיון דפקע חובת פסח מיני' ואין בו חיוב ממילא לא חל עליו ל"ת דב"ת ולא משום דעשה דלה יטמא דחי לה אלא משום דאין כאן ללאו דב"ת כלל דהא כיון דהעשה הגורמת ללאו פקע ליתא ללאו ולא חל מעיקרא כיון דבטל הגורם לו. ע"כ תירוצו:
ועדיין צריך להבין דהא בשילוח הקן נמי הל"ת גורמת לעשה דהעשה באה מכח הלאו דהא הוא לאו הניתק לעשה וא"כ כיון דעשה דוחה ל"ת א"כ פקע העשה נמי כיון דלא עבר ללאו ממילא אינו צריך לעשה לתקן הלאו. ואעפ"כ משמע בחולין (שם) דאין עשה דמצורע דאלים דוחה לעשה ול"ת הקלים. ואפשר לומר דבשילוח הקן אעפ"י שהלאו גורם לעש' אעפ"כ כיון דעשה בההיא גופא כתיבא מצטרפים יחד והוה עשה ול"ת. אע"פ שהל"ת גורמת לעשה. אבל גבי לאו דב"ת לא כתיבא בפסח גופא אלא בכל הקרבנות רק דממילא כיון דמחויב להביא ק"פ ממילא עובר על בל תאחר והיינו דוקא אם מחויב להביא אבל אם אינו מחויב מחמת דאתי עשה דאלים ודחי לה ממילא ליכא בית:
ועוד אפשר לחלק דגבי ב"ת הלאו בא מכח העשה. דאין מקום שיעבור על הלאו בלתי העשה דאימתי עובר בב"ת דוקא כשמחויב לקיים העשה כמו דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו') דאשה ליכא בב"ת כיון דאינה מחויבת לעלות. ואביי אמר התם כיון דמחוייבת בשמחה איתא בב"ת וא"כ כיון דליכא ללאו כלל כל היכא דליתא לעשה ע"כ הלאו אינו בא אלא מכח העשה וע"כ ניחא דבפ"ק דקדושין (דף כ"ט) במתניתין דכל מצות ל"ת בין שהז"ג ובין שלא הז"ג נשים חייבות חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. לא קא חשיב דלאו דב"ת דליתנהו בנשים. (והש"א תירץ משום דישנו בצדקה דמיחייב לאלתר. רק שהקשה דאמאי לא חשיב לאו דובנלתם לא תגעו דס"ל דנשים פטורות ג"כ) דהטעם כיון דהל"ת באה מכח העשה וכיון דפטורות מן העשה דעלית רגל ממילא פטורות מהל"ת ג"כ. וע"כ לא קא חשיב במתניתין. וכה"ג איתא בירושלמי פ"ח דפסחים את שהוא בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. ופריך והא תנינן כל מ"ע שהז"ג האנשים חייבין והנשים פטורות א"ר מנא חומר הוא מ"ע שבאה מכח ל"ת והכי נמי בהיפוך לא קא חשיב הל"ת שבאה מכח העשה ודו"ק]. אבל לגבי שילוח הקן אמרינן התם בחולין (שם) דאיכא עשה אפי' היכא דליתא ללאו כמו דאמרינן שם שנטלו ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא. וכן כתבו התוס' בקדושין (דף ל"ד) גבי הא דאמרינן התם דמעקה ואבידה ושילוח הקן שהם מ"ע שלא הזמן גרמא ונשים חייבות בהם דמיירי בגוונא דליכא ל"ת. דאל"ה תיפוק לי' משום הל"ת וכתבו דבשילוח הקן מיירי כגון שנטלו ע"מ לשלח:
וכה"ג היה נראה לומר לכאורה לענין בל יחל דנזירות ג"כ דאיתא בנדרים (דף ג') דמה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר. כמו שפירשתי לענין לאו דב"ת. דהא דעשה דטומאת קרובים דחי לא בתורת דחיה הוא אלא כיון דדחי לעשה דפסח ממילא ליכא לאו דב"ת. כן לענין נזירות נמי דבמקום דנזיר מותר להטמא כגון למת מצוה נדחה הלאו דבל יחל ממילא. כיון שהתורה התירתו לנזיר להטמא דהא אין דעתו בשעת נזירות אלא על דיני נזירות המפורש בתורה. כמו שכתב המהרי"ט על הא דאמרינן בריש נדרים (דף ד') דמה נדרים האב מיפר נדרי בתו אף נזירות ואמרינן התם דצריך הקישא דאל"ה הוי אמרינן דנדרים הוא דמיפר דלית לי' קיצותא אבל נזירות דאית לי' קיצותא דסתם נזירות ל' יום אימא לא קמל"ן. וביאר המהרי"ט דאע"ג דהאומר שבועה שלא אישן דעתו לעולם ה"מ התם שאומר בעצמו דבר זה אבל גבי נזירות כיון דדיני נזירות מפורש בתורה אין דעתו אלא על דיני נזירות המפורש בתורה כמו דאמרינן בנזיר (דף ג') האומר הריני נזיר מן החרצנים או שאמר הריני נזיר מן התגלחת או שאמר הריני נזיר מן הטומאה ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו:
וכן נראה לי מהא דפליגי תנאי בפי"ד דזבחים (דף קי"ד) דקרבן נזירות לא הוי דבר שנידר ונידב דנזירות חובה היא דמכיון שקיבל עליו נזירות הכתובה בתורה והתורה קבעה עליו חובה ע"כ הוי דבר שבחובה וכן ברפ"ב דתמורה (דף י"ד) ולימא מר שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא כו' סמי מכאן נזירות פי' דנזירות הוי דבר שבחובה. וכן בירושלמי ספ"ק דמגילה תני אף הנזירות א"ר יוחנן לית כאן נזירות נזירות חובה היא. וא"כ כיון שהנזיר לא פירש בפי' להיות ניזר מדברים האסורים אלא שאמר הריני נזיר כדין תורה בנזירות א"כ במת מצוה דהתורה התירה ממילא מותר להטמא בלא דחית הלאו דבל יחל דברו אלא דממילא נדחה כמו שביארתי לגבי לאו דב"ת:
ובזה הי' מתיישב אצלי מה שהקשו האחרונים בנזיר (דף מ"ז) דאמרינן התם דאם היו מהלכין כה"ג ונזיר בדרך ומצאו מת מצוה ר"א אומר יטמא כה"ג ואל יטמא נזיר וחכ"א וטמא נזיר ואל יטמא כה"ג. דר"א סובר דנזיר חמור יותר שמביא קרבן על טומאתו וחכמים סברי דכהן חמור יותר דקדושתו קדושת עולם. ואמאי לא אמר התם דנזיר חמיר יותר משום דאית בי' ג' לאווין הלאו דעל כל נפש מת לא יבא והלאו דבל יחל ולאו דב"ת כמו דאיתא בפ"ק דנדרי' (דף ד') ובשלמא בלאו דב"ת כבר ביארתי תחילה דכיון דפקע החיוב ממילא ליתא ולא בתורת דחי' אבל מלאו דבל יחל קשה דהא איכא בנזיר ב' לאוין ואמאי פליגי חכמים דיטמא נזיר דהא בנזיר איכא ב' לאוין ובכהן ליכא אלא לאו א':
וכ"ת כיון דכהן חמיר להו יותר דקדושתו קדושת עולם ע"כ אף דבנזיר איכא ב' לאוין אעפ"כ מוטב יטמא נזיר דקיל אע"ג דעובר על ב' לאוין משיטמא כהן דחמיר אע"ג דליכא אלא לאו א'. וכמו דאמרינן ביומא (דף פ"ג) דמי שאחזו בולמוס ויש לפנינו טבל ותרומה דפליגי תנאי דמר סביר דטבל חמיר יותר ומר סביר דתרומה חמיר יותר. ואמרינן התם היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' וספינן לי' כי פליגי היכא דלא אפשר בחולין דמר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמירא. ופי' רש"י היכא דאפשר בחולין פי' שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתן דכ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' וספינן לי' כי פליגי דלא אפשר בחולין אלא א"כ אוכל את כולו. והקשו האחרונים דאעפ"כ יפריש ויהי' מקצת חולין ומקצת תרומה ויעבור על לאו א' של תרומה משלא יפריש ויעבור על כמה זיתים של טבל אלא ודאי כיון דסבר דתרומה חמורה יותר ע"כ מוטב שיעבור על כמה לאווין של טבל משיעבור על כזית א' של תרומה דחמיר יותר. וא"כ משמע דמותר לעבור על כמה לאוין משיעבור על לאו א' דחמיר. ואפשר לומר בכהן ונזיר הכי נמי (אף שיש לחלק קצת). אעפ"כ אינו מוכרח התם פי' רש"י דאפשר לומר דהא דאמרינן היכא דלא אפשר בחולין היינו שאין הבעלים בעיר דאע"ג דמותר לו לאכול כמו דאמרינן בב"ק (דף ס') דמותר להציל עצמו בממון חבירו אעפ"כ לא הוה דידיה להפריש עלי' תרומה אלא דמפני פקוח נפש התירה לו התורה לאכול אבל לא לתרום. וכמו דאמרינן בב"מ (דף צ"ב) פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני דאי משל שמים הוא אוכל אינו יכול ליתן לאשתו ובניו. והאריך בזה המהרי"ט בתשובה (שאלה ק"נ) דאפי' פועל האוכל אצל בעה"ב אין לו רשות אלא לאכול אבל לא לתרום דאין לו זכי' רק לאכילה אבל לא לתרום:
ולע"ד נראה דזה תלוי באשלי רברבי הרא"ש והר"ן דאמרינן בנדרים (דף ל"ד) בעא מיני' ר"ח ב"א מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו ככרי א"ל כי איתי' ברשותי' הוא דאסור או דילמא עליך אמר לי' עילוי' שוויתי' הקדש א"ל פשיטא דאע"ג דיהבה ניהלי' במתנה אסור אלא ככרי עליך לאפוקי מאי א"ל לאפוקי דאי אזמני' עלי', ופי' הרא"ש דאי אזמני' עלי' לענין זה חל האיסור שאסור להזמינו עלי' שמיד כשהזמינו עלי' הוא נהנה במה שמזמינו ומכבדו ורוצה בו להאכילו אע"פ שעדיין לא אכל. [וצ"ל פירושו דההנאה היא במה שמזמינו על הככר ונמצא נהנה מן הככר ולא שהאיסור הוא מפני שנהנה ממנו דהא לא אסור עליו הנאתו אלא הנאת הככר דאם הי' אוסר עליו הנאתו איך נותן לו הככר הא זה גופא הנאה הוא כמו דאמרינן התם (דף מ"ג) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו'] והר"ן פי' לאפוקי דאי אזמני' עלי' משום דההיא שעתא נמי ככרו הוא. פי' דהוי כמו שמזמינו על ככרו שלא הורשה לו רק לאכול אבל לא שיהא שלו. וא"כ לפ"ז במזמינו על ככרו אף דרשות לו לאכול אפ"ה לא הוי דידי' ממש כגון לתרום או לקדש בו את האשה:
והכי אמרינן בירושלמי (בפ"ו דעירובין ה"ז) בהא דתנן האחין והשותפין שהיו אוכלים על שולחן אביהם וישנין בבתיהם צריכים עירוב לכל א' וא' מ"מ אינן שותפין במה שהם אוכלים א"ר בא שאין אביהם זכה להם אלא מה שהם אוכלים. פי' דלכך לא הוו שותפין מתחילה שאינם זוכים אלא בשעה שהם אוכלים. ולפ"ז במזמינו על ככרו נמי אינו זוכה אלא בשעה שהוא אוכל:
וכן אמרינן בירושלמי (פ"א דתרומות) אתם פרט לתורם שאינו שלו מה את עביד לי' כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו נשמעינה מן הדא הפקיר כריו ומירחו וחזר בו וזכה בו אין תעבדיני' כתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיני' כתורם של חבירו תרומתו תרומה נשמעינה מן הדא גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן א' מני תורם לא גיזבר הרי הוא תורם את שאינו שלו והוי תרומתו תרומה הוי טעמא כתורם של חבירו כו' גיזבר כמאן דאינן בעלים עכ"ל הירושלמי אלמא אע"פ דאין להם בעלים אחרים רק שאינו שלו אין תרומתו תרומה. וה"נ אע"פ שהורשה לו לאכול ולית להו בעלים אעפ"כ כיון דלא הוי דידי' אין תרומתו תרומה. ומה שיש להבין בירושלמי יתבאר במ"א וא"כ הכא נמי דכיון שלא הותר לו אלא מפני פקוח נפש אעפ"כ אינו יכול לתרום ובכה"ג מיירי ביומא. ואפי' אם תאמר כיון דמ"מ הותר לו לאכול א"כ אין קפידא לבע"ה בדבר א"כ אפי' אחר יכול לתרום דכל הטעם שאין האחר יכול לתרום הוא מפני שאינו יודע דעתו של בע"ה אם בעין יפה או בעין רעה אבל הכא הרי סוף כל סוף אוכל כולה וא"כ אין נ"מ [ועיין לקמן (סי' כ"א) שביארתי דאין הטעם משום עין יפה או עין רעה אלא דבלא"ה אינו יכול לתרום משל חבירו]. אעפ"כ אפשר לומר בפשיטות כמו שכתבו האחרונים דמיירי כשאינו בקי לתרום. ובמ"א הקשתי על פי' רש"י דהא יכול להפריש תרומה דחטה א' פוטרת כו' והארכתי בזה ואין כאן מקומו. וא"כ כיון שאין ראי' מזה דמוטב שיעבור על כמה לאוין דקילי משיעבור על לאו א' דחמיר וא"כ אמאי יטמא נזיר מוטב יטמא כהן שאינו אלא בלאו א' משיטמא נזיר שהוא בב' לאוין (או בג' עם לאו דבל תאחר) אלא ודאי כיון דמותר להטמא לו ממילא לא חייל לאו דבל יחל וב"ת:
ויש להביא ראי' לזה מהא דאיתא בנזיר (דף ג' ושם) מה נדרים עובר בבל יחל ובית אף נזירות נמי אמר רבא לעבור עליו בשנים ולפי זה צריך למילף לענין העשה ג"כ כמו שכתב הרשב"א בתשובה דבנדרים איכא עשה ול"ת עשה דכל היוצא מפיו יעשה דהא אין היקש למחצה. ולפ"ז ק"ק דלמה פי' רש"י ביבמות (דף ה') הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר. פי' דעשה דמצורע דוחה אותה ופי' רש"י נזיר איכא עשה ול"ת תער לא יעבור על ראשו קדוש יהי' גדל פרע. ואמאי לא פירש רש"י עשה דכל היוצא מפיו יעשה וכ"ת דרש"י נקיט עשה המפורשת אבל עשה דכל היוצא מפיו גמרינן מנדרים. מ"מ תקשה על הרמב"ם שהרמב"ם (בפ"ג מה' נזירות ה' פ"ו) כתב וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי הנזירות ה"ז מגלח את כל שערו. שהרי תגלחתו מ"ע שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וכל מקום שאתה מוצא מ"ע ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת. והלא נזיר שגלח בימי נזרו עובר על עשה ול"ת שנאמר קדוש יהי' גדל פרע ובכל מקום אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות. מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלומו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהם ובטל המעשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעביר על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הנזיר ודוחה אותו עכ"ל. וא"כ קשה דהתינח עשה דקדוש יהי' ליכא כמו שפירש כיון דכבר נטמא ממילא אזיל לי' העשה דקדוש יהי' אבל עשה דכל היוצא מפיו יעשה איכא וא"כ תקשה דאיך אתי עשה דמצורע ודחי לה שהרמב"ם לא סבר דהטעם משום דישנו בשאלה אלא ודאי כמו שביארתי דכיון שאין זה עשה מפורש בנזיר אלא שזהו כולל כל הנדרים והעשה הוא אינו אלה לקיים הנזירות שקיבל עליו וכיון שעשה דמצורע דוחה לל"ת דנזיר וא"כ מדין תורה מותר הנזיר לגלח וכיון שמותר ממילא ליכא לעשה כלל דכל היוצא מפיו ולא בתורת דחי'. משא"כ עשה דקדוש יהי' שכתובה בנזיר גופא:
רק דמ"מ דוחק גדול הוא לומר לענין לאו דבל יחל דנזירות דנדחה ממילא. אבל בלאו דב"ת בודאי כיון דהחיוב ליכא ממילא ליכא ללאו דב"ה. וא"כ בספק מעות של צדקה כיון דמצד החיוב אמרינן דהמוציא מחבירו עלי' הראי' וא"כ ממילא ליכא ס' לאו דבל תאחר:
ועוד אפשר לומר כמו שכתב הריטב"א בשם הרמב"ן לתרץ קושית התוס' שהקשו על הא דאמרינן בקדושין (דף ל"ד) ואיזהו מ"ע שלא הזמן גרמא מעק' אבידה ושילוח הקן. והקשו התוס' דהא גבי כל חד איכא לאו וא"כ תיפוק לה דנשים חייבות משום הלאו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ותירץ הרמב"ן דבהני לא בא הל"ת אלא לחזק העשה. וביאר בס' הפלאה כיון דהמצוה הוא בקום ועשה גם הל"ת שבה אינו אלא לחזק העשה משא"כ בלאו דיו"ט וכיוצא בו שהיא בשב ואל תעשה הל"ת עיקר. והקשה בס' הפלאה משילוח הקן דהתם אי אפשר לומר שהל"ת בא לחזק העשה דהא לקי על הל"ת ותירץ דבשילוח הקן מתורץ כתירוץ התוס' בגוונא דליכא אלא עשה כגון שנטל ע"מ לשלח. ולפ"ז כל היכא דהעשה היא בקום ועשה והל"ת הוא בשב ואל תעשה אמרינן דהל"ת הוא לחזק העשה ואילו היו נשים פטורות ממ"ע שלא הזמן גרמא היו פטורות ממעקה כו' אע"ג דיש בהם ל"ת דהל"ת אינו בא אלא לחזק העשה וכיון דהעשה ליכא ל"ת נמי ליכא. וא"כ הוא הדין ללאו דב"ת שהלאו הוא בשב ואל תעשה והעשה הוא בקום ועשה א"כ הל"ת בא לחזק העשה וכיון דעשה ליכא ממילא ליכא ל"ת ואינו חייב ליתן משום דהוו ס' בל תאחר דלא כמו שכתב הנתיבות:
ויש להביא ראיה למה שכתב הריטב"א בשם הרמב"ן ממה שהקשה הקצ"ח (בח"מ סי' כ"ו) דמ"ש נודר לצדקה מצדקה עצמה דאין כופין על הצדקה משום דהוו מ"ע שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך וא"כ בנודר מי לית ליה האי ברכה ברכת ד' וכי משום דנודר לצדקה יפסיד הברכה וא"כ הוי נמי מ"ע שמתן שכרה בצדה ואי משום דבנודר איכא לאו דבל יחל וכופין על הלאו הא בצדקה גופא נמי אות בה לאוי טובא לא תקפוץ ולא תאמץ ואפ"ה אמרו דאין כופין על הצדקה עכ"ל. ולפי סברת הריטב"א ניחא שפיר דבצדק' אף דאיכא לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ אפ"ה אין כופין משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה דכל הני לא קאי אלא לחזק הלאו כיון שהעשה הוא בקום ועשה והל"ת הוא בשב ואל תעשה לא תאמץ כו' ולא תקפוץ כו' וא"כ הל"ת אינו בא אלא לחזק העשה וע"כ אם הוא מ"ע שמתן שכרה בצדם דאין כופין על העשה גם על הל"ת נמי אין כופין. משא"כ בנודר לצדקה דאיכא לאו דבל יחל דליכא למימר שבא לחזק העשה דצדקה דהא אפי' אם נשבע שיאכל ושלא יאכל נמי איכא לאו דבל יחל כמו שכתבו התוס' בפ"ג דשבועות (דף כ'). משא"כ לאו דב"ת דאינו אלא במצוה כמו קרבנות וצדקה דקיימי עניים בהני איכא למימר דהלאו בא לחזק העשה. אבל בלאו דבל יחל דאפי' במילי דחולין נמי איתא כגון בנשבע שלא יאכל וע"כ לא אפשר לומר דבא לחזק העשה וע"כ אף שאין כופין מחמת העשה דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה אפ"ה בנודר לצדקה כופין מחמת הל"ת דבזה לא בא הל"ת לחזק העשה:
ועוד יש לומר דהלאו דבל יחל בודאי לא בא לחזק העשה והראיה דעל לאו זה לוקין עליו אם עוברים עליו בקום ועשה וע"כ לא אמרינן דבא לחזק העשה כמו שהקשה בס' הפלאה על מה שכתב הריטב"א על מעקה אבידה כו' דהל"ת אינו בא אלא לחזק העשה. והקשה משילוח הקן דלא נוכל לומר שהל"ת בא לחזק העשה דהא לוקים על לאו זה. וא"כ גם בלאו דבל יחל לא נוכל לומר דהל"ת בא לחזק העשה דהא לוקים על לאו זה אם עבר עליו בקום ועשה:
ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בחולין (דף קמ"א) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפשה נגדיה רב יהודא משום הלאו. ולכאורה קשה דהא הוי מ"ט שמתן שכרה בצדה ודעת הרבה פוסקים דמקרי מ"ע שמתן שכרה בצידה אע"ג דאיכא לאו ואמאי כפאו רב יהודא [ועיין בתוס' ב"ב (דף ח') במה שכתב הריצב"א שם]. אלא ודאי דכיון דלוקין על הלאו א"כ לא בא הלאו לחזק העשה. וכן בנודר לצדקה דכיון דיש לאו דבל יחל שלוקין עליו ע"כ כייפינן ליה. ויש לדחות דהתם בההיא גופא לוקים אם לא יקיים העשה והכא ליכא מלקות על לאו דבל יחל דהא אם אינו משלם אין בו מעשה. אך לפי מה שביארתי תחילה דכיון שאין הל"ת בא לחזק העשה כייפינן ליה מחמת הלא תעשה ניחא שפיר:
ובזה יש ליישב מה שהקשה הט"א בר"ה ולפי מה שכתב הרשב"א דהמבטל מ"ע בדבר שעובר בעשה עובר נמי בל"ת דבל תגרע א"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו המבטל איזה מ"ע שבתורה ילקה משום לאו דבל תגרע עכ"ל ומלבד שאינה קושיא דילקה על מ"ע משום לאו דבל תגרע דהא הוא לאו שבכללות ואין לוקין על זה. ובמק"א הארכתי בזה. אך לפי מה שכתבתי ניחא דסבירא להרשב"א כהרמב"ן דבל"ת דבל תגרע הלאו הוא בשב ואל תעשה והעשה הוא בקום ועשה והל"ת אינו בא אלא לחזק העשה וע"כ אין לוקין על לאו זה:
ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בסוכה (דף ל"א) לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר ופריך פשיטא ומשני ס"ד ליתי כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג קמל"ן ואם איתא דאינו עובר על בל תגרע כשמבטל כל המ"ע אלא אם עושה העשה ואינו עושה בשלימות א"כ בודאי שלא יטול פריש או רמון דכיון שמעכבין זא"ז השתא עובר בשניהם בביטול העשה ובלאו דבל תגרע. אבל אם אינו נוטל כלל ליכא אלא ביטול עשה. וכן הקשה הט"א בעצמו ורצה להוכיח מזה דבמקום שמעכבין זא"ז אינו עובר בלאו דבל תגרע דהוי כמו שביטל העשה כולו והקשו ע"ז מהספרי דבד' מינים שבלולב אף שמעכבין זא"ז אעפ"כ ישנו בלאו דב"ת. אבל לפי מה שכתב הרשב"א דאם מבטל העשה נמי ישנו בלאו דבל תגרע אתי שפיר. ובזה א"ש מה שכתב הרשב"א שם על שביטלו עשה דשופר בשבת וכתב דתקנת חכמים לצורך ליכא לאו דבל תגרע משום דכתיב ע"פ התורה אשר יורוך. והקשה הט"א דא"כ איך אמרינן בר"ה (דף) כ"ח) אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה הא כיון דתקינו חכמים בסוכה (דף מ"ז) דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן וכיון דתקינו חכמים אין בו משום בל תוסיף כמו שאין בו משום בל תגרע. ועוד הקשה דא"כ אמאי פליגי בר"ה (דף כ"ח ושם) הנתנין במתנה אחת שנתערבו בנתנין במתן ד' ר"א אומר ינתן במתן ד' וא"ל ר"ו הרי הוא עובר בב"ת ומאי קושיא הא כיון דלר"א ראוי ליתן מתן ד' כדי לקיים מצות זריקה א"כ לפי דברי הרשב"א אין כאן בל תוסיף. אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דלאו דב"ת הוא רק לחזק העשה וע"כ אינו עובר רק במקום שמחויב בעשה אבל היכא דבטלו חכמים העשה כגון בשופר או סדין בציצית או לולב כמו דאמרינן ביבמות (דף צ') דיכולים רבנן למיעקר בשב ואל תעשה. (וסובר הרשב"א דזהו דוקא בביטול העשה ולא בל"ת. וע"כ הוי קשיא ליה מבל תגרע). ועל כן כיון דלאו דבל תגרע לא נאמר אלא במקום חיוב העשה וכיון דבטלו העשה הרי הורו שאין כאן חיוב ע"כ אין לאו דב"ת. אבל לאו דבל תוסיף לא נוכל לומר שבא לחזק העשה דהא לאו דבל תוסיף הוא אדרבא שלא יוסיף על העשה. וע"כ ניחא שפיר הא דאמר ליה ר' יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף ובזה מיושב דברי הרשב"א (אף שאין זה כ"כ במשמעות לשונו):
ולפי מה שביארתי א"כ בספק צדקה ליכא ס' איסורא ודלא כמש"כ הנתיבות. ואע"ג דבמקום שיש ס' איסורא אזלינן בתר ס' איסורא וס' דאורייתא לחומרא כמו שכתב הרשד"ם. ואע"ג שהש"ך הקשה עליו בסוף הלכות רבית שכתב דבס' רבית צריך להחזיר משום דהוה ס' דאורייתא ממה דאמרינן בש"ס גבי מתנות כהונה וכן גבי בכור דפטור משום דהמע"ה אע"ג דהתם הוי מ"ע שבתורה. התם שאני שהעשה הוא משום הממון כמו שכתבו התוס' בפ"ק דבכורות (דף ט') דאמרינן התם זכר ונקבה מפריש עליו טלה והוא לעצמו ופריך וכיון דלעצמו למה ליה לאפרושי ומשני לאפקועי איסורא מיניה. וכתבו התוס' דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מס' כמו שאינו נותן לכהן מס' כמו כן אין צריך לעורפו מספק. אבל ברבית שהתורה הטילה איסור גם על הלוה הוי ס' איסורא. ומספיקא צריך להחזיר
וכן משמע בירושלמי (פ"ג דחלה) תמן תנינן גר שנתגייר והיה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ואם ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה תמן אמר ספק פטור והכא אמר ס' חייב אמר ר' אחי איתתבת קומי ר' אמי ואמר מי יימר לי שהוא נוטל דמים מן השבט (וצריך לגרוס מי יימר שהוא נוטל דמים מן השבט) ר' יעקב בר זכריה הוא נוטל דמיו מן השבט ויפרוש תמן ויטול דמיו מן השבט (פי' גבי מתנות) א"ר יוסי חלה שהיא טבל והיא בעין מיתה מפריש ולא יטול דמיו מן השבט על שם המוציא מחבירו עליו הראיה. (וצריך לגרוס ויטול דמיו מן השבט) פי' אבל התם דאין שם טבל ואין שם איסורא רק ממונא וע"כ אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה וא"כ משמע דגבי מתנות א"צ להפריש וליטול דמיו מן השבע משום דכיון דעיקר מצות הפרשה היינו משום ממונו של כהן וכיון שפטור משום המוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ אינו מחויב כלל במצות הפרשה. משא"כ בחלה שמצוה להפריש משום טבל. וה"נ בחולין (דף קל"ד) ס' איסורא לחומרא ס' ממונא לקולא ובנדה (דף כ"ה) ס' ממונא לקולא כו':
ויש להביא ראיה לזה מהא שכתב הרמב"ם (בפי"א מה' שמיטה ויובל) האחין שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל והקשה הרש"ל בס' ים של שלמה כיון דאנן מספקינן אם יש ברירא או און ברירא ובדאורייתא פסקינן לחומרא וא"כ למה מחזירים זה לזה ביובל נימא המוציא מחבירו עליו הראיה. אלא ש"מ דס"ל להרמב"ם דהלכה דאין ברירה ולפי מה שכתבתי היה אפשר לדמות זאת לס' איסורא לחומרא. דהא כתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות שמיטה ויובל ה"א) וזה לשונו א"י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנ' והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים אלא תחזור שדה לבעלים. והמ"ל כתב ע"ז דלא מהני תנאה ביובל לומר ע"מ שלא תחזירנו ביובל כדאמרינן בשביעית. א"כ לכאורה דמי' לס' איסורא דאם היה דומה לממונא הא קייל"ן דבדבר שבממון תנאו קיים אלא ודאי דדמי טפי לס' איסורא. וכמו ברבית כיון שהאיסור הוא על שניהם דמי טפי לאיסורא. רק אפשר לומר דהתם טעמא אחרינא הוא שאין לו כח להתנות כמו שכתב המ"ל דכתיב כי לי הארץ ומסתבר יותר לומר דדמי טפי לס' ממונא. ובס' כפות תמרים תירץ ע"ז דאמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת ואין להם חזקה בזה וכבר הארכתי בזה במ"א. ובזה מיושב לשון הש"ס בגטין (דף כ"ה) ואי אשמועינן שדה משום דלחומרא אי נמי כתחילתו. דהיינו ב' תירוצים דאי אמרינן דדמי לאיסורא ע"ז אומר לחומרא ואי דמי לממונא ובממונא לא מפקינן מיד המוחזק ע"ז אמר ואי נמי בתחילה פי' דקרקע בחזקת יורשים קיימא וכתירוץ הכפ"ת ודו"ק. אבל הכא בודאי דליכא אלא ס' ממונא כמו דאמרינן בכל ס' מתנות ומעשרות. אע"ג דאמרינן בר"ה (דף ד') דעוברים עליהם בב"ת אפ"ה בספיקות אמרינן דהמוצא מחבירו עליו הראיה ולא מדמינן זה לס' איסורא [והא שכתב התה"ד בכתבים (סי' רל"ג) על אשר שאלתני בפדיון הבן שאירע בשבת איך יעשה הפדיון כו' (ובסי' רל"ב) כתב דאם אירע כך שנתן המעות בע"ש והחזיר הכהן נראה דודאי אין לחוש כו'. אך שהתוס' פ' מרובה בשמעתין דהרשאה פסקו בפשיטות כשמואל שאין בנו פדוי כו'. וא"ת אין כאן לומר לחומרא מפני שהפדיון אינו אלא ממון כהן הא ליתא באשרי פסק כרב לגבי שמואל שבנו פדוי היינו דקייל"ן כרב באיסורי אלמא י"ל איסור הוא אם אינו פודהו כהלכתו. הא שכתב שאיסור הוא לאו דוקא הוא דהא הוי ככל הספיקות כמו דאמרינן בבכורות (דף מ"ט) ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול. רק יש לחלק דהכא הוי בחזקת חיובא ובחזקת חיובא מסקינן בחולין (דף קל"ד) דצריך ליתן אבל לא דדמי לאיסור. ועיין בתוס' ב"מ (דף נ"א)]:
ומה שהקשו האחרונים מהא דפסק ובסי' רנ"ח) המפריש סלע ואמר ה"ז לצדקה ואמר על אחר וזה גם השני צדקה. אהא שפסק (בסי' רנ"ט) דהיורשים פטורים מספק אפשר לו' שהדין (שבסי' רנ"ח) הוא מהרמב"ם שכתב (בפ"ח מה' מתנות עניים) וזה לשונו המפריש סלע ואמר ה"ז צדקה ולקח סלע שניה ואמר וזו הרי שניה צדקה עכ"ל. ולא מחמת דס' לחומרא פסק הרמב"ם כן אלא משום דהרמב"ם אזיל בשיטת הגאונים דכל את"ל פשיטותא היא. ובנדרים (דף ז'). אמרינן את"ל קאמר את"ל דיש יד לצדקה יש יד להפקר או לא וע"כ פסק דיש יד לצדקה דהוי כמו פשיטותא דיש יד לצדקה וכן פסק לגבי פיאה (מה' מתנות עניים פ"ב הי"ג) וזה לשונו וכן בעל השדה שהפריש פיאה ואמר ה"ז פיאה וגם זו או שאמר ה"ז פיאה וזו הרי שתיהן פיאה עכ"ל. והתם נמי פשיט מהאי את"ל דאין היקש למחצה וכי איתקש לקרבנות איתקש בין לבל תאחר בין לידות כמו דאיתא בגמ' (שם) דליכא למימר דבפיאה פסק נמי מס' לחומרא דיש יד לפיאה דהא זהו חומרא דאתי לידי קולא דאתי למיפטר ממעשר. ובכה"ג אמרינן בספ"ד דפסחים (דף נ"ז) בן בוהין נתן פיאה לירק כו' אמר להם בני השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעושר לא מפני שעינו צרה אלא שאמרו חכמים אין נותנים פיאה לירק וכתבו התוס' דהא דאינו פטור מן המעשר מטעם הפקר משום דבעינן שיהא הפקר לעשירים כעניים כשמיטה. אלמא דאם אין בו דין פיאה מתחייב במעשר. וא"כ אם מטעם ס' לחומרא פסק הרמב"ם דיש יד לפיאה היה להם לעשר מס' אלא ודאי דלאו מטעם ס' פסק דיש יד לפיאה אלא מטעם דכל את"ל פשיטותא הוא [ויש לדחות ועיין בפ"ק דנדרים (דף ז') מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פיאה עושה ובב"ק (דף כ"ח) מאי זה וזה פיאה לפוטרן מן המעשר] והוא הדין לגבי צדקה דבחד בעיא בעי להו וחד טעמא הוא אם אתקש לקרבנות לבל תאחר או לכל מילי איתקוש דהיינו לענין ידות ג"כ ואיפשיט דלענין ידות נ"כ. אבל בעלמא בס' מתנות עניים סובר הרמב"ם ג"כ דס' ממונא לקולא וע"כ פסק הרמב"ם בבעי' (דף קמ"ח) דחילק כל נכסיו לעניים דמחזיק לעצמו (בפ"ח מה' זכיה ומתנה ה' י"ט) ומכל זה נתברר לנו שבס' צדקה אינו צריך ליתן לעניים ומחזיק לעצמו רק היכא דאיכא חזקת חיובא כמו דאמרינן בחולין (דף קל"ד) [אך שקשה לי קצת מה שכתב הרמב"ם בריש הלכה זו. וזה לשונו בעה"ב שנתן פיאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר פיאה זו וזו פיאה. דאמאי לא כתב הרמב"ם מאי דמסקינן בב"ק (דף כ"ח) דפריך הגמ' התם ואי אמרת עביד אינש דינא לנפשיה לנקוט פיזרא וליתוב ומשני אמר רבא מאי זה וזה פיא' לפוטרן מן המעשר וכתב רש"י דאף פיאה הנשארת הפקר היא חשיבה ופטור מן המעשר ואמאי לא הביא הרמב"ם הא דמסקינן דלא הוי פיאה רק לפוטרו מן המעשר:
ואגב ראיתי להביא מה שיש להקשות על מה שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ב מה' תרומות ה"י) שכתב הרמב"ם הלקט והשכחה והפיאה של כו' חייבים בתרומות ומעשרות אלא אם כן הפקיר וכתב ע"ז הרב המ"ל ויש להסתפק בהא דקיי"ל דפיאה פטורה מן המעשר אם פטור משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו העניים ונ"מ דאם הפריש ובא עשיר ולקח כו' ומסיק דכללו של דבר כל שלא בא ליד העני דזכי ליה רחמנא חייבת וכתב עוד דלא תקשה מהא דתנן שיבולת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שיבלים דשאני לקט מפיאה שתלוי בדעת של בעה"ב ע"כ:
והנה בלקט הוא גמרא ערוכה בפ"ה דתמורה (דף כ"ה) אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר לקט הוי או הפקר הוי לקט הוי שכן קדושתו בידי שמים או דילמא הפקר הוי כי' א"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אלמא דקדוש מיד בשעת נשירה. וכן בירושלמי פ"ז דפיאה הדא אמרה פרט בנשירתו קידש הדא פשיטא שאלתיה דאילפא דאילפא שאל לקט בנשירתו מהו שיקדש אלמא דזה ודאי דאם הגיע לארץ הוי לקט. ותמה אני על המ"ל שלא הביא גמרא ערוכה:
וכן מה שנסתפק בפיאה נמי דראייתו שהוכיח שם מהא דלקט שכחה ופיאה חייבת בתרומות ומעשרות משום דלא אפקיר אלא אדעתא דישראל הא התם כולהו מתניי' לקט ושכחה ופיאה ועוד דמהסוגיא דב"ק (דף כ"ח) שהבאתי מוכח דהפטור הוא משעת הפרשה (ועיין בירושלמי פ"ו דתרומות על הא דתנן אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה. וחכמים מתירים ר"ש בן לקיש אמר אמר להן על תרתין אחריניתא למה מפני שיש בה זיקת תרומות ומעשרות כו' לית הדא פשטא שאילתא דאילפא כו' ע"ש) וראייתו שהוכיח יש לדחות בכמה גוני עכ"פ מהסוגיא דב"ק מוכח בבירור שהפטור הוא משעת הפרשה ויהי' מזה עוד נ"מ לדינא אם הפריש פיאה ולא היו עניים למשקל דלוקח בעה"ב לעצמו כמו דאמרינן בחולין (דף קל"ד) דלוי זרע בכישר ולא הוה ליה עניים למישקל אתא לקמיה דר"ש א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים וא"כ לוקח בעה"ב לעצמו ולפי מה שביארתי דהפטור הוא משעת הפרשה וא"כ יהיה פטור מן המעשר ויש להאריך בזה עוד. ועיין ביו"ד (סי' של"ב ס"א) לקט שכחה ופיאה אם אין עניי ישראל מצוים שם א"צ להניחם וכתב הש"ך שאינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ובח"ל הם דרבנן עכ"ל. ואינו מובן דהא בחולין (דף קל"ד) מרבינן מקרא דלעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים וצע"ג. וכן אמרינן בירושלמי פ"מ דפיאה תני מתנת עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהם הרי הן של בעה"ב ר' בון בר חיי בעי ויש אדם קורא שם פיאה לעצמו תני ר"ש בן יוחאי לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים] הרי מוכח מכל מה שנתבאר דס' עניים הוא כס' של הדיוט והמע"ה וע"כ בדמאי מפריש מעשר ראשון ומ"ש ומעכבם לעצמו כמו דאמרי' בסוף סוטה (דף מ"ח) וכן בס' בכור כמו דאמרי' בפ"ק דב"מ וכן בס' פ"ח אמרינן בפ"ק דבכורות (דף י"א) ישראל שהיה לו עשרה ס' פ"ח בתוך ביתו מפריש עליהן י' שיין ומעשרן והן שלו. ואפי' לר"א אית ליה בספ"ק דבכורות (דף י"ב) דחייב באחריות בפדיון פ"ח ואינו קדוש עד שיתן לכהן כמו דאמרינן התם מת פ"ח ר"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה אלמא דאינו פדוי עד שיתננה לכהן אפ"ה אמרינן התם שאם יש לו ספ"ח בתוך ביתו שמפריש עליו טלה והוא שלו. והקשו האחרונים דמאי מהני מה שמפריש והא לר"א אינו פדוי עד שיתננה לכהן ונדחקו בזה מאוד. ונראה לי דלא קשה כמו דאיתא בירושלמי פ"ו דתרומות גזל תרומה משל אבי אמו כהן ר' יוחנן אמר משלם לשבט ור"ל אמר משלם לעצמו כו' במקום שחיטתה שם תהא שריפתה כו' מקום פרישתם מחיים ר"י כרבי ריש לקיש כר"א ביר שמעון א"ר בון ואין יסבור ר"ש בן לקיש כרבי ובלבד בדבר שזקוק ליתנו לכהן אבל בדבר שאין זקוק ליתנו לכהן אף ר' מודה. (פי' דר' נמי מודה דכיון שאין זקוק ליתנו דהפרשתו מקדשתו) דהיא מתניתין הפריש פדיון פ"ח ומת ר"א אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן וחכ"א אין חייבין באחריותו אלא כפדיון מ"ש מודה ר"א בפ"ח שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מכיון שהפרישו קדשו. (פי' דמכיון שא"צ ליתנו ר"א נמי מודה דהפרשתו מקדשתו). אלמא דבדבר שא"צ ליתנו הפרשתו מקדשתו אפי' לר"א ולא קשה מידי מה שהקשו האחרונים:
[והא שהקשה הט"א אהא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף י"ב) במעשה דר' עקיבא שליקט אתרוג ונהג בו שני עישורין אמרינן בירושלמי פ"ק דר"ה וכן בפ"ב דביכורים מה עשה קרא לו שם למעשר שני ופודאו ונותנו לעני דאמאי צריך ליתן לעני ואמאי לא אמרינן דהמע"ה וכמו דאית ליה לר"ע גופיה בבכורות (דף מ"ם) דאם לא נתן לא יתן. נראה לי דאפשר לומר כיון דהירושלמי מסיק דשנה שניה הנכנסת לשלישית הוי ומספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה כיון שעומד בשנה שלישית היא שנת מעשר עני הוה כמו שהעני מוחזק ע"כ צריך ליתן לעני והכי איתא בירושלמי פ"ז דשביעית לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן לית כאן מששית לשביעית ששית אלא שביעית תמן ברשות בעלים הן הכא ברשות עני'. (פי' אם מספקא ליה אם צריך למיזל בתר שנה שניה או שלישית צריך ליתן לעני דברשות עני הוא עומד אבל אם ספק אם צריך למיזל בתר ששית או שביעית אינו צריך ליתן דברשות בעלים הוא עומד וע"כ בהא דשנה שניה שנכנסה לשלישית גבי מעשר דר' עקיבא צריך ליתן לעני כיון שעומד בשנה שלישית ברשות העני הוא עומד ומיושב קושית הט"א ודו"ק]. הילכך בכל הספיקות א"צ ליתן חוץ מהיכא דאיכא חזקת חיובא כמו דאיתא בחולין (דף קל"ד) כן נ"ל:
סימן יז
שאלה אם מהני שאלה בצדקה לאחר שהגיע ליד הגבאי או לא:
תשובה גרסינן בכריתות (דף י"ג) יש אוכל אבינה א' וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשים ביוה"כ. והקשו התוס' דאמאי לא קא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנו ואכלה וי"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה מכל מקום השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה עכ"ל התוס'. והנה הט"א בר"ה (דף כ"ח) כתב דמהני שאלה אע"פ שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ומיישב בזה הקושיא שהקשו התוס' בעירובין (דף ק"ג) על הא דנתערבו מתן א' במתן ד' דר"י סבר דינתנו במתן א' ואמאי יבוא עשה וידחה ל"ת דבל תוסיף ותירץ הט"א משום דמתן ד' הוא שלמים שישנו בשאלה דקילא ואינו דוחה לל"ת דבל תוסיף גבי בכור דליתא בשאלה וכמו דאמרינן בפ"ק דיבמות (דף ה') דאתי עשה ודחי עשה ול"ת שישנו בשאלה וכתב על דברי התוס' אלו שכתבו דלאחר שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה שקשה מגמרא ערוכה בשבועות (דף כ"ד) דמשני התם כי קתני מידי דליתא בשאלה מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור דקדושתו מרחם והחשיב נותר ונותר נשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ואפ"ה אמרינן מידי דאיתא בשאלה לא קתני:
[וכבר ישבו האחרונים בטוב פעם דהתם משני לרבא שאומר דחייל בכולל ולרבא ליכא לשנויי אשבועה דמידי דאיתא בשאלה לא קתני דהא אכתי קשה דליחשוב כגון שאכל ככר ולא שייר כלום דהא רבא אית ליה בשבועות (דף כ"ז) דאם אכלה כולה אינו נשאל עליה. ומוכרח לתרץ דכיון דעיקר הדבר ישנו בשאלה אע"ג דאם אכלו ליתא בשאלה אעפ"כ כיון דעיקר האיסור ישנו בשאלה לא קא חשיב וע"כ פריך והרי הקדש דאע"ג דמיירי בנותר ונותר לא מהני בי' שאלה דהא נשחט ונזרק דמו כהילכתא אעפ"כ כיון דעיקר הקדש ישנו בשאלה לא קא חשיב. אבל התוס' בכריתות תרצו אליבא דהילכתא דבשבועה מהני שאלה אף דאכלו כבר כאמימר דאמר בשבועות (דף כ"ח) דישנו בשאלה או בשוגג מחוסר קרבן וע"כ לא קא חשיב משום דמהני בי' שאלה משא"כ הקדש קא חשיב כיון דלאחר שנזרק לא מהני ביה שאלה אף על גב דעיקר הקדש דישנו בשאלה אף על פי כן כיון דלאחר שנזרק לא מהני ביה שאלה קא חשיב עכ"ד. והוא נכון] וא"כ לדעת הט"א מהני בו שאלה אע"פ שנזרק כבר וכ"ש דמהני שאלה בצדקה לאחר שהגיע ליד הגזבר ואפי' לפי מה שכתבו התוס' בכריתות (שם) דלא מהני שאלה אפשר דאין הטעם משום דהגיע ליד הגזבר אלא משום דנעשה כבר הקרבן כמצותו ע"כ אינו שואל עליו מי שהקדישו אע"פ שזה אכל נותר:
ונראה לי להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ו') ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני ושבאו לה עדים שהיא טמאה אי אמרת בשלמא המים בודקין אותה אלמא בת מקדש ומיקרב הוא משום הכי מנחתה נשרפת כו'. והקשו התוס' דאמאי נשרפת כיון דקייל"ן כב"ה דיש שאלה להקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין אלמא דאפי' הגיע ליד גזבר מהני ביה שאלה:
ולכאורה דברי התוס' אלו סותרין למה שכתבו בכריתות אלא ודאי דדוקא התם כיון שנזרק דמן כהלכתן ונעשית מצותן ע"כ לא מהני בשאלה מה שאין כן הכא דהמנחה נשרפת מהני שאלה אף על גב דמטא ליד גזבר. ועוד אפשר לומר דהא שכתבו התוס' דלא מהני ביה שאלה היינו משום דאם ישאל א"כ עבר על חולין בעזרה ואע"ג דאמרינן במנחות (דף מ"ח) דפריק ליה בעזרה וחולין ממילא קא הוי היינו דוקא בפדיון משום שאין פדיון חל אלא מכאן ולהבא משא"כ בשאלה דחכם עוקר את הנדר מעיקרא א"כ כיון שעוקר הנדר מעיקרא הכניס חולין לעזרה. וכמו שכתב הט"א שם דהא שישנו בשאלה היינו דוקא למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אבל למאן דאמר דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא א"כ אי אפשר לשאול עליו דכיון דעוקר הנדר מעיקרא הכניס חולין לעזרה ע"כ אינו בשאלה וע"כ למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא קילא העשה כיון דמדאורייתא אפשר למישאל עלייהו וע"כ אינו דוחה לל"ת. והא דאמרינן בשבת דאי לאו קרא דהבוקר ה"א דאתי עשה דשריפת נותר ודחי אע"ג דשריפת נותר ישנו בשאלה תירץ ע"ז הט"א כיון דביו"ט עסקינן א"כ הרי ובטל מצות פסח כיון דהוא חולין א"כ לא יקיים מצות פסח וע"כ לא הוי בשאלה אבל בלא"ה קיל ליה העשה משום שישנו בשאלה וזהו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן כ"ע מודו דחולין בעזרה אסור וא"כ אינו בשאלה משום איסור חולין בעזרה וא"כ אפשר לומר דאף התוס' דכריתות מודים לזה דמדאורייתא אפשר לשאול. אך הא שכתבו התוס' דלאח"כ לא מהני שאלה היא משום איסור חולין בעזרה דלכל הפחות אסור מדרבנן וא"כ לא מוכח מהתוס' דכריתות דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר:
ונ"ל להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפ"ח דפסחים (דף פ"ח) בהא דחמשה שנתערבו פסחיהן דפטורין מלעשות פסח שני ופריך והאיכא חד דלא נפיק ומשני דהיכי ליעבד ליתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין לעזרה. ולכאורה קשה דאי אמרינן דמהני שאלה בתר דמטא ליד גיזבר א"כ ישאלו על פסחיהם דהא התם מפסדינן לקדשים דאמרינן התם כולם יצאו לבית השריפ' וא"כ אמאי יצאו לבית השריפה וכולם פטורין מלעשות פסח שני ישאלו על פסחיהם ויתחייבו כולם בפסח. אלא ודאי דלא מהני שאלה בתר דאתי ליד גזבר. אך לפי מה שביארתי דכיון דמדרבנן אסור להכניס חולין בעזרה א"כ אי אפשר לשאול ג"כ משום שעוברין על איסור של חולין בעזרה וכמו דמשני התם דלא יכלי למיתי כל חד וחד פסח משום חולין אבל אי לא משום איסור חולין בעזרה מסני שאל' אף שנשחט בעזרה בתר דמטא ליד גזבר:
ולכאורה נראה להביא ראיה דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר מהא דאמרינן בספ"ח דערכין (דף כ"ט) גבי ההוא גברא דאחרימנהו לנכסי' בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר לי' זיל שקול ארבעה זוזי ושדינהו בנהרא ולשתרי לך. וקשה דאמאי לא נתן לו עצה שישאל על חרמו. אלא ודאי דאיירי דמטא ליד גזבר ולא מהני שאלה. ואע"ג דבמקרקע איירי אעפ"כ אפשר לומר דהחזיק בהם הגזבר. אך דיש לדחות דרב יהודא לטעמי' דאמר בפ"ב דנדרי' (דף כ"א) אמר ר"י אמר רב אסי אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו סבר אין פותחין בחרטה וע"כ לא אמר לו לשאול על נדרו:
עוד הי' נראה להביא ראיה דלא מהני שאלה בתר דאתא ליד גזבר מהא דאמרינן בפ"ו דיבמות (דף פ"ח) הקדש מנלן אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף משום דבידו למיתשיל עלי'. ולכאורה קשה דאמאי לא אמר הש"ס גם על קדושת דמים הטעם משום דבידו לאתשולי דהא האי טעמא טפי עדיף דאילו לטעם משום שבידו לפדותו לא מהני אלא אם אומר שהוא עכשיו חולין אבל אם אומר שהי' חולין מעיקרא לא מהני כמו דאמרינן בפ"ח דב"ב (דף קל"ד) בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה כי אתא רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ומשנינן התם לא קשי' כאן למפרע כאן להבא וא"כ אי אומר למפרע אינו נאמן אפי על להבא משום דלא פלגינן דיבורא וכמו דלא מהימנינן לי' למפרע ה"נ לא מהימן על להבא. וא"כ לטעם שבידו לפדותו לא מהני אלא להבא אבל אם אומר למפרע לא מהימן ואילו הואיל ואי בעי מיתשיל מהני אפי' למפרע דהא אם ישאל הרי נמי עוקרו למפרע. וא"כ טעמא דאי בעי מיתשיל עדיף טפי ואמאי לא אמר טעמא דהואיל ואי בעי מיתשיל גבי קדושת דמים נמי ולמה לו לומר הטעם משום דבידו לפדותו ואע"ג דהטעם דבידו לפדותו מהנו אפי' לאו דידי' אפ"ה הו"ל למימר הקדש נמי משום דבידו לאתשולי עלי' והוי קאי על הקדש דמים וקדושת הגוף. ואח"כ הו"ל למימר ואי דאחר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף וא' דאתשיל מארי' עלי' היא גופא מנלן [ואין לומר דהא אמרינן שאם אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן על למפרע היינו דוקא באם אירע דבר בינתים כמו שפי' הרשב"א שם שאם עמד לפנינו בא' באייר ואמר גרשתי את אשתי מא' בניסן אינו נאמן להחזיקה מגורשת למפרע שאם יבואו עדים אחרי כן ויאמרו אנו ראינו שזינתה בט"ו בניסן תידון בחנק כדין אשת איש דאין הבעל נאמן לעשות מגורשת על למפרע. משמע דהיינו דוקא אם זינתה בינתים אבל בלא"ה נאמן על למפרע וע"כ אמרינן התם הואיל ובידו לפדותו משום דכיון דלא אירע דבר בינתים אמרינן נאמן על למפרע נמי. אבל לע"ד נראה דאינו נאמן על למפרע אע"ג שלא אירע דבר בינתים מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"ח) ר' זירא רמי מתניתין אברייתא ומשני תנן המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ורמינהו המביא גט כו' קתני מיהת בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה. והקשו התוס' תימא כיון שמודה שממנה נפל וכבר גירשה אמאי הוה לן למימר דלא יחזיר כיון דנאמן לומר גרשתי' כו' ותירצו דכיון שאומר שגירשה מזמן הכתוב בגט כמו שאינו נאמן למפרע כך אינו נאמן על להבא עכ"ל. משמע דאפי' לא אירע קלקול בינתים אפ"ה כיון שאומר שגירשה מזמן הכתוב בגט לא מהימנינן לי' אף על להבא אעפ"י שלא אירע דבר בינתים דאל"ה לישני לי' דהא דמהימן למפרע ג"כ היינו כשלא אירע דבר בינתים. וכי תימא משום לקוחות הוא שאם אומר שגירשה מזמן העבר א"כ תטרוף לקוחות מזמן העבר וע"כ כיון שאינו נאמן על למפרע אינו נאמן על להבא. דזה אינו דהא אמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"ט) דכי אתא למטרף לקוחות אמרינן לה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך. וא"כ משמע מזה דאפי' לא אירע שום דבר בינתים אפ"ה לא מהימן על למפרע. וכן תמהתי על מה שראיתי בתשובות מהרשד"ם (שאלה קצ"ו) באדם שהי' לו שפחה וגלה מארצו לארץ אחרת ובמקום ההוא בא להשיא שפחתו הכנענית לישראל ב"ח ושאלו אותו חכמי המקום על שפחתו ואמר שכבר נתן לה הגט שחרור במקומו ובארצו ופסק דנאמן והביא ראי' מהא דאמרינן בגטין (דף מ') האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר והטעם דנאמן הואיל ובידו לשחררו עכ"ל. ולפי מה שביארתי דאם אומר על למפרע אינו נאמן אף על להבא אפי' כשלא אירע קלקול בינתים א"כ אמאי מהימן מטעם דהואיל שבידו לשחררו הא כיון דאינו נאמן על למפרע אינו נאמן על להבא] וא"כ כיון שאם אומר למפרע אינו נאמן כלל א"כ אמאי קאמר ביבמות אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו דלא מהני על למפרע לימא הטעם הואיל ואי בעי מיתשיל דמהני אפי' למפרע אלא ודאי דעדיף טעמה דאי בעי לפדותו משום דמהני אפי' מטא ליד גיזבר משא"כ הטעם דהואיל ואי בעי מתשיל לא מהני במטא ליד גזבר. וא"כ מוכח לכאורה מזה דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר:
אך דאפשר לומר דהכא מהני הטעם דהואיל ואי בעי לפדותו על למפרע ג"כ והוא משום דקשה לי על האי סוגי' דיבמות דמשמע דאמרינן הואיל ואי בעי פודה או דאי בעי מיתשיל מהימן מהא דאמרינן בספ"ו דערכין (דף כ"ג) המקדיש נכסיו והי' עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך ומסקינן דפליגי אם יש שאלה בהקדש דר"א סובר אין שאלה בהקדש וע"כ חיישינן דלמא קנוני' עושה על נכסי הקדש דהא לא מצי למיתשיל עילוי' וע"כ ידירנה הנאה ור"י סובר דיש שאלה בהקדש ולא חיישינן לקנוני' דהא מצי למיתשל על ההקדש וע"כ אמר ר' יהושע דאינו צריך. והקשו התוס' דלמאי דקיי"ל כב"ה דהקדש בטעות לא הוי הקדש וא"כ האיך קאמר רב הונא דבבריא אדם עושה קנוני' על הקדש ודוקא בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו אם אמר מנה לפלוני בידי נאמן דחזקה אין אדם עושה קנוני' על הקדש משום דאין אדם חוטא ולא לו אבל בבריא חיישינן כמו דאמרינן בשבועות (דף מ"ב) ואמאי הא אי בעי מיתשיל עלי' ולמה יעשה קנוני' כיון דמצי למיתשיל עלי' כמו דאמרינן לר' יהושע. ותירצו דקנוני' זוטרתא דבר שהוא קל עביד ולא ישאל על הקדשו אבל לגרש את אשתו כדי להחזירה לא עביד כיון דמצי שאול על הקדשו עכ"ל. וא"כ בדבר קל דהיינו לומר דמנה לפלוני בידי נאמן חיישינן שאומר כן כדי שלא יצטרך לשאול עלי' אע"ג דמצי שאיל וע"כ בבריא לא מהימן. וא"כ קשה דאמאי קאמרינן בר"פ דיבמות (ד' פ"ח ושם) דנאמן לומר שהוא חולין מטעם דבידו לפדותו או משום דאי בעי מתשיל דהא כיון דלא מהימנינן לי' לומר מנה לפלוני בידי דחיישינן דלמא הוא עושה קנוני' על הקדש א"כ אינו נאמן לומר ג"כ שהוא חולין דלמא הוא עושה כן כדי להנצל מן הטרחא דשאלה. וע"כ נראה לע"ד דהטעם הוא כמו שכתב הרא"ש בגטין (דף נ"ד) דהא דאמרינן משום שבידו לפדותו הטעם הוא משום דהוי כבעליו והתורה האמינה לכל מה שבידו וכמו דאמרינן דאי סבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו עכ"ד. והיינו כמו דאמרינן בשבת (דף ל"ב) תני' רשב"ג אומר הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לע"ה. ופי' רש"י שלא מסרו לב"ד למנות שומרים לדבר והאמינה התורה את כל אדם עליהם כו' והן הן גופי תורה שהיינו צריכים לחוש במטלטלין שמא הקדישו וחזר בו ואע"ג דתקון רבנן דמאי התורה האמינתו. ולפ"ז הא דמהימן הוא מטעם דהוי בעליו וע"כ ה"מ אי כוונת עדותו משום האיסור ע"כ אמרינן דהתורה האמינתו לכל אדם במה שבידו על כל האיסורים אבל אי כוונת אמירתו הוא מטעם ממון על הממון לא האמינה התורה מטעם דהוא בעליו ואדרבה בממון כל שהוא יותר בעלים הוא פסול מטעם נוגע. וע"כ ביבמות מיירי שכוונתו להתיר האיסור וע"כ מהימן ואף שנוגע אח"כ לממון ג"כ אעפ"כ מהימן נמי אממון כיון דהתורה האמינתו אבל בערכין (דף כ"ג) וכן בשבועות גבי רב הונא דאם הקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי וא"כ אינו מעיד כלל על ההקדש רק שאומר לענין ממון דמנה לפלוני בידי וע"כ חיישינן ולא מהימן וכמו דאמרינן ביבמות (דף קי"ז) באת לב"ד ואמרה מה בעלי התירוני להנשא מתירין אותה להנשא ונותנים לה כתובת'. תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה. וכן כתבו התוס' בכתובות (דף פ"ט) באשה שאמרה לבעלה גרשתני דאם תובעת כתובתה אינה נאמנת. וכן כתב הרא"ש בשילהי נדרים (דף צ"א) ע"ש ואפי' להפוסקים שחולקים על הרא"ש דהטעם הוא משום מינו כמו שהביא הש"ך (בס' קכ"ז) עכ"ז יש חילוק דלענין ממון צריך מיגו טוב וכמו שהקשו התוס' בב"ב (דף ל"ג) דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי ותירצו דאין זה מיגו טוב דרוצה להחזיק גם הקרקע וע"כ לא אמרינן לענין ממון מינו דאי בעי מיתשיל או לפדותו דלמא אינו רוצה לטרוח ולשאול על הקדשו או לפדותו משא"כ לענין איסור מהני האי מיגו אם כוונתו להעיד על האיסור. וע"כ מהימן אף לענין ממון ג"כ. [והכי משמע בתוס' דפ"ב דכתובות (דף כ"ה) דאמר לו רבי לר' חייא אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה והקשו התוס' דהאיך נאמין אותו על התרומה בהאי מיגו הא אין בידו להאכילו לאחר מיתה ואין זה מיגו טוב כמו שמצינו ביש נוחלין ובפ' בתרא דקדושין (דף ע"ח) דתני' יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור ופרכינן למאי הילכתא אי בעי למיתב לי' מתנה מי לא מני יהיב לי ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. אלמא אי לאו קרא לא הי' נאמן לפי שאין בידו ותרצו דלא דמי דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום דבידו הוא דנאמן אפר לאחר מיתה נמי עכ"ד. אלמא כיון דמהימן לתת לו תרומה בחייו מהימן נמי לאחר מיתה וה"נ אם כוונתו להעיד על האיסור מהימן נמי לענין ממון]:
והכי משמע בירושלמי (בפ"ו דסוטה) דתני' ר' טרפון אומר עד א' נאמן לטמאותה ואין עד א' נאמן להפסידה כתובת' ר' עקיבא אומר כשם שעד א' נאמן לטמאותה כך עד א' נאמן להפסידה כתובתה אמר לו ר' טרפון איכן מצינו עד א' בממון כלום אמר לו ר' עקיבא ואיכן מצינו עד א' באשת איש כלום אלא כשם שעד א' נאמן לטמאותה כך עד א' נאמן להפסידה כתובתה ר' בון בר חייא בעי חמותה שאמרם אני ראיתי שנטמאת ובא א' ואמר אני ראיתי שנטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראית שלא להשקותה (פי דהא חמותה ג"כ נאמנת שלא להשקותה ולא להפסידה כתובתה) אלא לא בא אלא להפסידה כתובתה שאין מפסידין ממון ע"פ עד א' (פי' כיון דעיקר לא בא אלא לממון וע"כ לא מהימן) אלמא דעד אחד כיון שנאמן לטמאותה נאמן נמי להפסיד כתובתה וע"כ מבעי לי בירושלמי אם חמותה כבר העידה שנטמאת ולאוסרה חמותה נמי נאמנת א"כ לא נשאר העדאת ע"א אלא לענין הפסדת כתובתה ע"כ אפשר דאינו נאמן עכל"ה בספרו נחלת יהושע (ס' י"ד) ד"ה עכ"ד. ועיי"ש מ"ש לתרץ קושיות הק"ע אמאי לא הביא הרמב"ם להאי איבעי' דר' בון דחמותה שאמרה כו' עיי"ש שהאריך בזה. וגם מ"ש בספרו נועם ירושלמי סוטה (פ"ו ו') ד"ה והנה עש"ה]:
וכן משמע בירושלמי ספ"ב דכתובות גבי אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כו' מהו להוציא ממון מתוך עדותן האיך עבידא הי' הכל יודעין עד שדה ראובן תחום שבת ובאו ואמרו עד כאן היינו באים בשבת ונמצאת שדה של שמעון מהו מפיקתה מן שמעון ומחזירתם לראובן (פי' כיון שנאמנים לענין תחומין יהיו נאמנים ג"כ לענין ממון):
וכן משמע בקדושין (דף ע"ד) דאמרינן התם נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי במה דברים אמורים שבעלי דינים עומדים לפניו אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו לא. והקשו האחרונים דלדעת הפוסקים דאם אומר' מפי א' והוא מכחיש' דהראשון נאמן אף להפסידה כתובתה א"כ הכא אמאי אין הדיין נאמן דהא זה אומר משמו אלא ודאי דזה תלוי אם עיקר העדות לממון אז אין הראשון נאמן אבל בכתובות אם אומרת פלוני טיהר לי את הכתם כיון דעיקר העדות לענין איסור מהימן נמי אף לענין כתובה ג"כ לדעת הרמב"ם:
וא"כ לפי דעת הרא"ש דלאו מטעם מיגו הוא אלא הטעם דהואיל ואי בעי מיתשיל ה"ל כבעליו וא"כ כיון דהטעם הוא משום דהוי כבעליו ודאי מהני הטעם דהואיל ובידו לפדות אף למפרע נמי ועיין בש"ך ביו"ד ס' קכ"ז אע"ג דעל למפרע אין לו מיגו ואמרינן בב"ב כאן למפרע כאן להבא ה"מ התם דהטעם דנאמן הוא משום מיגו ולא מטעם דכל אדם נאמן בשלו דלגבי גירושי אשתו ל"א דמהני משום דהוי כבעליו דהא אין דבר שבערוה פחות משנים [ועיין במה שכתבו התוס' ביבמות (דף פ"ת) ויש ליישבן וע"כ כיון דלא מהימן מטעם שהוא שלו אלא מטעם מיגו ע"כ אינו נאמן על למפרע ואי אמר למפרע לא מהימן נמי על להבא כמו דאמרינן בב"ב שם דבחד גופא לא פלגינן דיבורא אבל הכא דאמרינן דהואיל ואי בעי מיתשיל הוי כבעליו וכיון דהוי כבעליו מהימן נמי למפרע דהא לא מטעם מיגו הוא והא דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל היינו שיהא מטעם זה כבעליו. ובמ"א הוכחתי דהעיקר כדעת הרא"ש ואין כאן מקום להאריך:
וא"כ כיון שביארנו דהטעם הוא משום דהוי בעליו ומהימן אף למפרע ע"כ סגי בטעמא דאמרינן התם בגמ' אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ולא צריך הש"ס לומר הטעם משום דאי בעי מיתשיל כדי שיהא מועיל אף למפרע דהא בטעם דבידו לפדותו נמי מהימן אף למפרע. ולא כמו שהוכחתי מתחיל' דהא שאומר משום שבידו לפדותו כדי שיהא מועיל אף בתר דמטא ליד גזבר דלא סגי בטעמא דאי בעי שאיל אלא דיכול לשאול אף בתר דמטא ליד גזבר רק שהטעם משום דבידו לפדותו נמי מהני אף למפרע אבל לעולם אימא לך דמועיל שאלה בתר דמטא ליד גזבר:
וכן משמע בערכין (דף כ"ג) דמועיל שאלה בתר דמטא ליד גזבר דהא אמרינן התם לר"י שאומר שא"צ להדיר הנאה משום דלא חיישינן לקנוני' שמגרש את אשתו כדי שתגבה כתובתה דהא מצי לשאול על הקדשו ואם זה דוקא אם לא מטא ליד גזבר אבל אם מטא ליד גזבר לא מהני תו שאלה מ"ט אמר ר' והושע דאם מגרש את אשתו א"צ להדירה ואמאי לא חיישינן לקנוני' דהא לא מצי לשאול על הקדשו. ואלא ודאי דמועיל שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר:
ולכאורה נראה לי להביא ראי' דמהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר מהא דאמרינן בספ"ו דמנחות (דף ע"א) ואלו שמיחו בידם חכמים מתירין גמזיות של הקדש והקשו התוס' דיחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפי' לכתחיל' ותירצו התוס' דמיירי דאסרוהו בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (דף ו') אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנא על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל א' לפדות הקדש של חבירו כו'. והנה על תירוץ הראשון של התוס' קשה לי דהא ודאי מה שתירצו דמסותא דב"מ דאסרוה בקונם מיירי שאסרוה בקונם כללי דאי בקונם פרטי א"כ אמאי פרשי מינה רב חנינא ורב הושעי' וכולהו רבנן. אלא ודאי דאסרוה בקונם כללי על כל העולם ובקונם כללי יש לה פדיון כמו דאמרינן ברפ"י דיבמות (דף פ"ח) קונמות נמי אי קא סבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו משום דבידו לפדותו וכתבו התוס' דהא דאמרינן בפ"ב דשבועות (דף כ"ב) דאפי' למאן דאמר יש מעילה בקונמות אין להם פדיון היינו דוקא בקונם פרטי אבל בקונם כללי אם יש בו מעילה יש פדיון משום דדמי להקדש. וא"כ כיון דקיי"ל דיש מעילה בקונמות כמו דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) בעא מיני' רבא מר"נ יש מעילה בקונמות ופשוט לי' ר"נ דיש מעילה בקונמות וא"כ יש לה פדיון נמי וכמו שכתב הר"ן דהכי קיי"ל דיש מעילה ויש לה פדיון. וא"כ לא ניחא תירוץ התוס' דאסרוה בקונם דהא עדיין תקשה דמ"ט לא פדוה על שו"פ כיון דקיי"ל דקונם כללי יש לה פדיון ועוד קשה לו גם בהא דגמזיות של הקדש דהא אמרינן בספ"ד דפסחים (דף נ"ו) על הא דמתירין גמזיות של הקדש שאמרו אבותינו לא הקדישו אלא קורות שקמה ואנו נתיר גמזיות כו' ובגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וסברי לה כמ"ד אין מעילה בגידולין ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא אסורא מיהו איכא. משמע דמיירי בקונם כללי דהא קאמר אין מעילה בגידולין אבל בהם עצמם יש בהם מעילה אלמא דמיירי בקונם וא"כ יש להם פדיון. ועוד דהא אמרינן דמתירין גמזיות של הקדש ואם כן אי מיירי בקונם ודאי הוא קונם כללי א"כ לר"מ דאמר התם דמתירין גמזיות של הקדש שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות ושהיו עושין שלא ברצון חכמים וא"כ קשה קושית התוס' דאמאי לא פדוה דהא ר"מ אית לי' בנדרים (דף ל"ה) דיש מעילה בקונם כללי ויש לה פדיון ואמאי לא פדוה. ואפי' למאן דמפיך לה ברפ"ג דשבועות (דף כ"ב) דר"מ סובר דאין מעילה בקונמות וחכמים סברי דיש מעילה בקונמות אכתי תקשה לר' יהודא דאמר על ג' מיחו בידם ועל ג' לא מיחו וקא חשיב דאלו שמיחו בידם חכמים מתירין גמזיות של הקדש והא סתם חכמים דר' מאיר הוא ר' יהודא ולפי מאי דמפיך סבר ר' יהודה דיש מעילה בקונם כללי ויש לה פדיון אלא דהעיקר כתירוץ שני של התוס' דדוקא בעלים הוא דיכולים לפדות בשו"פ אבל אחר לא ולכאורה החילוק שיש בין הבעלים ובין האחר הטעם הוא מפני שהבעלים יכולים לשאול על הקדשם משא"כ באחר וכן כתב הט"א. והא שכתבו התוס' בפ"ד דר"ה (דף ל"א) דכרם רבעי נמי נפדה בשו"פ אע"ג דכרם רבעי אי אפשר לשאול אך משום דגמרינן בכרם רבעי קודש קודש ממעשר. וא"כ משמע מהתוס' דסברי דיש שאלה אף בתר דמטא ליד גזבר דהא התם מטא ליד גיזבר ואי אמרינן דבמטא ליד גזבר לא מהני שאלה בפשיטות ה"ל לתרץ דלהכי אינו נפדה בפרוטה משום דאפי' בעלים נמי כאחר דמי ואינם יכולים לפדות בפרוטה דהא אי אפשר בשאלה [שוב ראיתי בט"א במגילה (דף כ"ג) שכתב דלטעם החילוק שיש בי' בעלים לאחר הוא מחמת דאפשר בשאלה א"כ במטא ליד גזבר לא מהני שאלה ולפי מה שביארתי דאפי' במטא ליד גזבר מהני שאלה א"כ אפי' במטא ליד גזבר יוכל לפדותו בפרוטה]:
(אך אפשר לומר דטעם החילוק שיש בין בעלים לאחר הוא מפני שאין סברא לומר שיוכל כל א' לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו אבל הבעלים הרי הי' בידם שלא להקדישו כלל וע"כ אף שהקדישוהו יכולים לפדות בשוה פרוטה דהא אין מרויחים כלל דמי הכריחם להקדיש). ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הט"א בהאי דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף י"א) דפ"ח נפדה בשוי' דלא יהא חמור מהקדש. דא"כ אמאי אינו פדוי בדיעבד בנדמה דלא והא אלא כהקדש שחיללו על שוה פרוטה דמחולל. דהא התם אין תלוי ביד הבעלים דהא ממילא קדוש וע"כ אינם יכולים לפדות בשו"פ. ובזה אתי שפיר ברבעי שכתבו התוס' בר"ה (דף ל"א) שהיו מחללים על שו"פ דהא יכולת ביד הבעלים להעלותו לירושלים ובפרט שהי' סמוך לירושלים ואף שבזמן הזה אינו נאכל. אך בזמן הבית הי' מחולל על שוה פרוטה ולכך נמי בזמן הזה יכולים לחלל על שו"פ. דלא ניחא לי לומר כמו שתירץ הט"א דהטעם הוא משום דגמרינן קודש קודש ממעשר דהא ר"א שמותי הוא וב"ש לית להו ג"ש דקודש קודש כמו דאמרי' בקדושין דף נ"ד):
אך דמהירושלמי משמע דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר. דאמרינן בירושלמי פ"א דמעשרות אר"י חבורה הי' מקשה. הרי הקדש אין ידו וידך שוין בו א"ר אילא במה אנן קיימין כו' אלא כי אנן קיימין כשהפקיר שבלין וחזר וזכה בהן בהפקר פטור ובהקדש חייב. בהפקר פטור מן ההוא דא"ר יוחנן ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך במה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הפקר שידו וידך שוין בו מה בין הפקר מה בין הקדש הפקר יצא ידי בעלים הקדש לא יצא ידי גזבר. א"ר אבין אפי' ידי בעלים לא יצא מאחר שאמר לי' פדה את ראשון. והשתא אם איתא דמהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר למה לי' למימר הטעם שלא יצא ידי בעלים מאחר שאמר לו פדה את ראשון נימא הטעם משום דיכולים הבעלים לשאול אלא ודאי דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר:
ועוד דהא אמרינן בפ"ז דנדרים (דף נ"ט) בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל עלייהו. אך דהרא"ש כתב בשם הר"א ממיץ דהא דאמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל עלה שהרי הוא לא קרא עליהם שם תרומה משמע דישראל מצי למיתשל עלה. אך לדעת הפוסקים דמפרשי דבתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל היינו דלא מהני שאלה. א"כ לפ"ז לא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר:
וע"כ הי' נראה לי לומר שיש חילוק בין תרומה וקדשי בדק הבית לקדשי מזבח. דבתרומה וקדשי בדק לא מהני שאלה ובקדשי מזבח מהני שאלה. ובזה יתיישב הירושלמי שהבאתי דמשמע דס"ל דלא מהני שאלה. וכן הא שהבאתי תחילה מהך דרפ"י דיבמות (דף פ"ח) דקאמר הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו אי קדושת הגוף משום דבידו לאתשולי עלי' ולא קאמר גבי קדושת דמים נמי משום דבידו לאתשולי עלי' דהאי טעמא טפי עדיף דמהני אפי' למפרע נמי. לולא נצטרך לומר דטעמא דבידו לפדותו מהני נמי אפי' למפרע). ועוד דמ"מ קשה דלמה לי' להש"ס לומר שני טעמים לימא הטעם בקדושת דמים נמי משום דבידו לאתשולי עלי'. אלא ודאי משום דבקדושת דמים לא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר. וע"כ אומר דטעם משום דבידו לפדותו. אבל בקדושת הגוף דמהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר. וע"כ אומר משום דבידו לאתשולי עלי' והטעם הוא משום דבתרומה דכיון דמטי ליד כהן שוב אין לבעלים חלק בהם כלל וא"כ כיון דקני לי' כהן ע"כ לא מהני עוד שאלת הבעלים. וכמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ה) שמסתפק אם מועיל שאלה באיסורי הנאה בתר דקני לי' אחר וכמו כן בקדשי בדק הבית דכיון דמטא ליד גזבר שוב אין לבעלים חלק בו. אבל בקדשי מזבח שיש לבעלים חלק בו אף לאח"כ מהני נמי שאלה אח"כ. ודבר זה יתבאר ע"פ מאי דאמרינן בפ"ז דתמורה (דף ל"ב) דקדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית מה שעשה עשוי ופי' רש"י משום שיש בו טובת הנאה לבעלים בחטאת ליתן לאיזה כהן שירצה וכן בעולה ליתן העור לאיזה כהן שירצה וכיון שיש בו טובת הנאה לבעלים דהא אותו טובת הנאה יש כח ביד הבעלים להקדיש וכן אמרינן בערכין (דף כ"ח) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים ועי' שם ברש"י ובתוס'. וא"כ כיון שיש לבעלים חלק בו ע"כ לא נסתלק עדיין כח הבעלים. אבל בקדשי בדק הבית אמרינן התם דאין יכול להקדיש אלמא שנסתלק כח הבעלים וכיון שנסתלק כח הבעלים ע"כ אי מטא ליד גזבר תו לא מהני שאלה והוי כמו תרומה דלא מהנו שאלה אם נתן ליד כהן כיון שנסתלק כח הבעלים ותו לא מהני שאלה בתר דזכה בי' אחר וקדשי ב"ה דמי לתרומה אבל בקדשי מזבח כיון שיש להבעלים כח להקדיש כמו שפירשו רש"י ותוס' שם מהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר:
ויש לי להביא קצת ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ז דב"ק (דף ע"ח) בשלמא אטביחה לא ליחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח לא דמרי' קא טבח אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ומשני דהתם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וע"כ לא הוי מכירה. וכתבו התוס' דהא דאמרינן לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו בקדשי ב"ה דלא מקרי על שם בעלים עכ"ל. וע"כ בקדשי ב"ה אי מטא ליד גזבר הוי כמו תרומה דמטי ליד כהן אבל בקדשי מזבח מהני שאלה אפי' בתר דמטי ליד גזבר:
ויתיישב בזה מה שהקשו התוס' על רש"י בפסחים (דף מ"ז) דאמרינן התם יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור כו' ופ"ה דבמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור שהוא קדשי ב"ה חייב משום מעילה. וכתבו התוס' ובחנם דחק דבשור גופי' חייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת. ועוד הקשו התוס' על רש"י דבפ' בתרא דמכות (דף כ"ב) אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר והשתא מחמור ה"ל לאקשויי לפ"ה כיון דאיירי בחמור הקדש. לפי מה שבארתי חדא קושיא מתורצת באידך דרש"י מפרש לפי מאי דמשני התם במכות (דף כ"ב) בבכור דמידי דאית בשאלה לא קתני דאין לומר דמיירי דאתא ליד גזבר ושוב לא מהני שאלה. דהא בקדשי מזבח כיון שיש לבעלים חלק בו עדיין ע"כ אית להו שאלה אף בתר דמטא ליד גזבר אבל בחמור שהוא קדשי ב"ה ניחא דקדשו ב"ה לא מהני להו שאלה בתר דאתא ליד גזבר ומיירי דאתא ליד גזבר וא"ש קושיות התוס'
[ובזה
אפשר ליישב מה שהקשה הט"א בפסחים (דף כ"ח) דיליף ר' יהודה חמץ מנותר דדינו בשרפה והרי"ף והרמב"ם פסקו כחכמים דמפרר וזורה לרוח. והקשו האחרונים דאף דחכמים הקשו לר' יהודה אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק יוכיחו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה וא"כ לדברי רבנן אשם תלוי וחטאת העוף היא בשריפה א"כ מ"ט לא גמרינן מנותר. וכתב הס"א משום דיש להקשות איך יליף מנותר והא אמרינן בפסחים (דף מ"ד) ובקדושין (דף נ"ח) דגמר מנזיר ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו כו' אלמא דהא דיש היתר לאיסורו נחשב לקולא. וא"כ איך גמר מנותר דדלמא דוקא נותר שאין היתר לאיסורו דינו בשריפה. אבל חמץ שיש היתר לאיסורו הא קיל מנותר ולא בעי שריפה. בשלמא לר' יהודה דגמר אפשר לומר משום דר' יהודא לטעמי' שסובר דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה וא"כ חמץ נמי אין היתר לאיסורו אבל אנן דקיי"ל דחמץ שעבר עליו מדאורייתא שרי ליכא למילף מנותר. אך שאח"כ הקשה דאפי' לדברי ר' יהודא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אעפ"כ אינו חייב כרת וא"כ יש היתר לאיסור כרת משא"כ בנותר דאין היתר לאיסור כרת. וכתב דיש ליישב הקושי' הזו בדוחק אבל לפי מה שביארתי דמה שהוא קדושת הגוף ישנו בשאלה אף לאחר שנזרק דמו והא שכתבו התוס' בכריתות (דף י"ג) דלאחר שנשחט ונזרק ליתא בשאלה. היינו משום איסור חולין בעזרה למ"ד דאורייתא הוי מדאורייתא ליתא בשאלה משום איסור חולין בעזרה דהוי חולין למפרע. ולמ"ד דאיסור חולין בעזרה הוא מדרבנן הוי מדרבנן ליתא בשאלה. וע"כ שפיר גמר מנותר דהא נותר נמי יש היתר לאיסורו ע"י שאלה וגם ר' יהודה לטעמי' דס"ל בפ"ב דפסחים (דף כ"ב) דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. וא"כ יש היתר לאיסורו מדאורייתא וחמץ חמור יותר דאין היתר לאיסורו והא דלא השיבו רבנן לר' יהודה דנותר אין היתר לאיסורו דהא סתם רבנן דר' יהודה הוא או ר"מ או ר"ש ור"מ סבירא לי' בפסחים (דף כ"ב) דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ור"ש ס"ל בפ"ב דקדושין (דף נ"ח) דתולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. וא"כ לית לי' היתר לאיסורו משא"כ חמץ דיש היתר לאיסורו. אך שרוצים להקשות לר' יהודה גופי'. אך לדידהו כיון דסבירא להו דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ליכא למילף ומיושב בזה קושיות התוס' בפ"ב דפסחים (דף כ"ח) דאמאי לא ילפי רבנן מנותר דר"ש לטעמי' דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ואין היתר לאיסורו. ור"ש גופי' חשיב לי' בקדושין (דף ל"ח) לחומרא הא דאין היתר לאיסורו. והשתא מיושב קושית הפ"א שהקשה לר' יהודה דהא נותר חמור שכן אין היתר לאיסור כרת שלו משא"כ חמץ דיש היתר לאיסור כרת שלו דהא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא בלאו. דלפי מה שביארתי הוא בהיפוך דלר"י כיון דסבירא לי' דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא א"כ בנותר יש היתר לאיסורו לגמרי משא"כ בחמץ דמ"מ אין היתר לאיסור לאו שבו וא"כ חמץ חמיר יותר וא"ש]:
והשתא לפי מה שביארתי שיש חילוק בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח דבקדשי מזבח כיון דמקרי עדיין על שם בעלים ע"כ מהני שאלה אף בתר דמטא ליד גזבר. משא"כ בקדשי ב"ה דכיון דמטי ליד גזבר הוי כתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשל עלי' לדעת שאר פוסקים וא"כ בצדקה דאף בתר דמטא ליד הגבאי עדיין שייך קצת לבעלים ולא דמי לתרומה דמטא ליד כהן דלא מהני שאלה לדעת ש"פ דסתם כיון דמטא ליד כהן הוי של הכהן לגמרי אבל בצדקה הרי לא נתן להגזבר אלא ע"מ ליתן לעניים ואם לא יתן לעניים צריך להחזיר לבעלים. וא"כ לכאורה מהני שאלה אף בתר דמטא ליד גזבר נמי:
ויתבאר דבר זה ע"פ מאי דאמרינן בפ"ט דנדרים (דף ס"ה) נימא כל דמעני לאו עלי' נפל. ופי' הר"ן ואמאי קתני דפותחין לו שמא יעני ויהא צריך לפרנסו והא כל דמעני לאו עלי' נפל אלא על הגבאי והוא יתן להגבאי והגבאי נותן לו דכיון שאם ירצה הגבאי ליתן לאחר רשאי ע"כ מותר ליתן לו אע"פ שאסר עליו הנאתו דהוי לי' כהא דתנן נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה כן פי' הר"ן אבל הרא"ש פי' דהאי דקאמר כל דמעני לאו עלי' נפל פי' שהוא יתן ליד הגבאי מעותיו ומה שהוא נותן יתן הגבאי לוד עניים אחרים ולאותו עני יתן מה שיתנו לו אחרים. וכתבו האחרונים דהטעם של הרא"ש הוא דלא דמי לנותן לאחר לשום מתנה דהלה מותר בה דהתם הוא נותן במתנה לגמרי דנהי דביד הגבאי ליתן נמי שירצה אעפ"כ לא פקע כח הבעלים לגמרי עד שיתנם לעניים דאין לומר דכל שנתן ליד גבאי ליתן לעניים שירצה סילק עצמו מהם והגבאי זכה בהם כדי ליתן לעניים שירצה דאדרבה סתמא דמילתא כל אדם רוצה לעשות צדקה בנכסיו ושיהנה העני מממונו וכמו דאמרינן ס"פ השותפין (דף מ"ח) דאפי' למאן דאמר קני ע"מ להקנות קנה הכא שאני דסעודתו מוכיח עליו וכתבו הראשונים דסתמא דמילתא ניחא לי' לבן שיהנה אביו מנכסיו וה"נ לנידון דידן וא"כ כיון שלדעת הרא"ש עדיין לא פקע כח הבעלים ע"כ איתא בשאלה אפי' מטא ליד גזבר ודמי לקדשי מזבח שביארתי שישנו בשאלה אע"ג דמטא ליד גזבר. וכן מוכח מתשובות המהרי"ט (סי' ה') מה שהביא תשובות התשב"ץ שאם הקפיד חכם א' ונדר מא' הני' אם יכול ליטול מקופה של צדקה ע"ש ודו"ק:
ובזה הי' מתיישב נמי מה שכתבו הטור והמחבר ביו"ד (סי' רנ"ח) והש"ך (ס"ק י"ח) והביאו ראי' מתשובות הרשב"א שכתב דאפי' נתחרט ובא ונשאל על ההקדש דאינו רשאי משום דאין אחר מסירה כלום דאנן יד עניים אנן וכל שכבר מסר ביד הזוכה או ביד אחר שיזכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו אך מתשובת הרא"ש משמע לכאורה דמהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר ע"ש בש"ך. דלפ"ז אפשר לומר דהרא"ש לטעמי' אזיל שכתב בנדרים (דף ס"ה) בהא דפריך נימא כל דמעני לאו עלי' נפל שמה שנתן יתננה לאחר. אלמא דס"ל דלא נפסק כח של בעה"ב מן הצדקה אפי' בתר דמטא ליד גזבר. והרשב"א ס"ל כמו שכתב הר"ן שמותר ליתן לעניים דה"ל כנותן סלע לאחר והלה מותר בה. אלמא דס"ל דכיון שמטא ליד גזבר כבר נסתלקו הבעלים. וע"כ לא מהני שאלה:
אך אעפ"כ לא יתיישב בזה הירושלמי. דהירושלמי לא ס"ל לחלק בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח דהא אמרינן בירושלמי (פ"ז דב"ק ה"ד) ר' יוסטא ב"ר מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבל למעשרות (פי' דקייל"ן מקח טובל למעשרות וקא מיבעי לי' אם הפדיון כמקח) מתיב ריש לקיש והא תנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוותי' הפודה אינו כלוקח עכ"ל הירושלמי אלמא דלא סבירא להירושלמי כש"ס דילן דמחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה דהא פשיט מדלא הוי מכירה לגבי קדשי מזבח הוא הדין נמי לקדשי ב"ה: