אור ברסלב

עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא

דיני חדש

דיני אתרוג ולולב

סימן טו

שאלה אם יש לסמוך גבי חדש על ההיתר של הפוסקים דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל או לא:

תשובה גרסינן בקדושין (דף ל"ו) כל מצוה שהיא תלוי' בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ חוץ מהערלה והכלאים ר"א אומר אף החדש והביאו התוס' הירושלמי (ספ"ק דקדושין) דמקשה אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינ' נוהג בעיסה של כו' ולא מיירי מתניתין אלא בדברים הנוהגים בישראל כו'. וכתבו התוס' שם דמהירושלמי משמע דחדש נוהג בשל כולם דפריך אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה בשל כו' משמע דחדש נוהג בשל כולם. אמנם הב"ח הוכיח מהסוגי' דר"ה (דף י"ג) דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל דאמרינן התם בעא מיני' חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הקריבו אם תאמר דעייל ביד כו' קצירכם אמר רחמנא ולא קציר כו'. ופריך ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו. ומשני לא סיד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלי כו'. והוכיח הב"ח מזה דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל דאי חדש נוהג בשל כולם לא הי' צריך להוכיח מדכתיב ממחרת הפסח והלא אסור משום חדש אלא ע"כ דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל. והט"ז תירץ דאפשר דאכלי תבואה ישינה משל אשתקד שנתברר להם שזאת הי' תבואה ישינה ואפי' בספק כתיב בתשובות הרא"ש (כלל ב') בשם אבי העזרי דמותר שיש ס"ס וכמ"ש גם הטור וע"כ הוצרך להוכיח מדכתיב ממחרת הפסח כו':

אמנם מהירושלמי שהביאו התוס' בר"ה (שם) מוכח דלא כהט"ז דאפי' משל אשתקד נמי אסור. דאמרינן בירושלמי (רפ"ב דחלה) ר' יונה בעי קמי' דר' ירמי' בשעה שנכנסו ישראל לארץ מצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדין לחה ואפי' יבישה א"ל ואפי' יבישה ואפי' קצורה ואפי' חטין בעלי' עכ"ל הירושלמי א"כ מבואר להדי' דאפי' חטין של אשתקד נמי אסור וראיתי להש"ך שפי' בדברי הירושלמי דאפי' יבישה ואפי' חיטין בעלי' הכל קאי על תבואה של שנה ההיא. והביא הרא"ש שפי' דיבישה הוא אפי' משל אשתקד וכתב הש"ך ע"ז ותימא גדולה למה לא התירו עומר משל אשתקד. ולא ירדתי לסוף דעתו דהדבר ברור כדפרישית עכ"ד:

ולע"ד נראה כמו שכתב הר"ש בטל תוס' ז"ל דגרסינן ברפ"ט דמנחות (דף פ"ד) ר' יוסי בר' יהודא אומר עומר בא מח"ל ומה אני מקיים כי תבואו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וקא סבר חדש בח"ל דאורייתא דכתיב ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע. ולפ"ז מוכח דאפי' מאן דסבר דנתחייבו מיד בעומר אפי' קודם שבע שכבשו ושבע שחילקו אפ"ה לא חל עליהם אלא לאחר שנכנסו לארץ והא דחדש בח"ל דאורייתא הוא לאחר שנאסר בארץ מדקאמר וקא סבר חדש בח"ל דאורייתא דכתיב ממושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע ובפ"ק דקדושין (דף ל"ז) מוכח למאן דדריש מושב כל מקום שאתם יושבים קא סבר דחדש נוהג מיד שנכנסו לארץ ולא דריש מושב לאחר ירושה וישיבה. ואע"ג דאנן קיי"ל כמתניתין דאין העומר בא אלא מאר"י ודרשינן לקרא דוכי תבואו אל הארץ שאין העומר בא אלא מארץ אעפ"כ לא מפקינין קרא מפשטי' ולא מפשינן פלוגתא וגם חכמים מודים לר' יוסי בר' יהודא דלא חל עליהם איסור חדש אלא משנכנסו לארץ:

והשתא א"ש הא דבעא מיני' ר' יונה קמי' דר' ירמי' דמצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה פי' כיון דקודם שנכנסו לארץ לא הי' עדיין איסור חדש בעולם וע"כ בעא מיני' לאחר שנכנסו לארץ ונאסר להם החדש אי אינו נאסר להם אלא מכאן ולהבא אבל התבואה שהי' מקודם לא נאסר להם או שהתבואה שהי' מקודם ג"כ נאסר להם והוא ממש כבעי' דר' ירמי' עצמו בפ"ק דחולין (דף י"ז) דאמרינן התם בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו פי' דבשר נחירה היה מותר להם מתחילה ואח"כ כשנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה ומיבעי לי' אם לא נאסר להם משנכנסו לארץ אלא מכאן ולהבא אבל בשר נחירה שהי' להם מכבר לא נאסרו או דאפי' מה שהיה בתחילה נאסר להם וכתב הרא"ש דנ"מ בבעי' זו לאדם שאסר על עצמו א' מן המינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן הי' לו מאותו המין שהי' אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנותר בידו ועל דרך זה בעי ר' יונה קמי' דר' ירמי' (לסברת האיבעיא שלו שאע"פ שהותר מתחילה חוזר ונאסר) בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש משום דאיכא למימר כיון דבעומר אזלינן בתר השרשה וכל שהשריש קודם העומר העומר מתיר וא"כ ה"נ אם השריש קודם איסור העומר אע"פ דאח"כ חל עליהם משנכנסו לארץ אעפ"כ אזלינן בתר השרשה כיון דהשרישו קודם איסור העומר והשיבו ר' ירמי' דלא אזלינן בתר השרשה דכיון שחל עליהם איסור חדש בעודם גדילים על הקרקע אסור מחמת שמחובר עדיין לקרקע והגדילו באיסור. ע"ז בעא מיני' ר' יונה מר' ירמי' עד כדון לחה ואפי' יבישה כיון דיבישין הרי הן כתלושין וא"כ לא חל עליהם איסור בעודם גדילים בקרקע. א"ל ואפי' יבישה ואפי' קצורה ואפי' חיטין בעלי'. דהטעם דמכיון שנאסר נאסר להם אף מה שגדלו מתחילה ולא היה להם עומר שיתירם והיום ג"כ לא התיר כיון שלא הי' אסור מתחילה. ובשעה שנכנסו לארץ נאסר להם אף מה שבתחילה ור' ירמי' לטעמי' בחולין. אך שבש"ס דילן מספקא לר' ירמי' זאת. ובתלמוד ירושלמי פשיטא לי':

והא דאמרינן בירושלמי בספ"ק דעירובין על הא דתנן ארבעה דברים פטרו במחנה כו' ומדמאי נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו יצאו עמהן מעיר כבר נתחייבו. וכתב הק"ע שם דהירושלמי פשיטא לי' דלא כר' ירמי' בפ"ק דחולין. אלא דאמרינן דכיון דהותרו במלחמה הותר נמי אח"כ. וא"כ קשה לפי מה שביארתי דהירושלמי סבירא לי' דכיון דנאסר חדש נאסר נמי התבואה שהי' מעיקרא. דאפשר לומר דבדמאי הקילו. ועוד דהא לא דמי כלל להא דר' ירמי' דבעי' דר' ירמי' אינה אלא בדבר דלא הי' אסור מעיקרא כלל כגון בשר נחירה דלא איתסר כלל מתחילה קודם שבאו לא"י ומיבעי' לי' אם נאסר נמי מה שנחרו תחילה או לא. וכן הא שכתב הרא"ש דנ"מ לענין אם אסר על עצמו מזמן ידוע ואילך דלא הי' אסור מעיקרא כלל שייך נמי הבעי' דר' ירמי' אבל הא דאשתרי דמאי זה הי' אסור אלא דאשתרי במלחמה וזה שייך לענין שביארתי בתשובה (סי' א') אי אמרינן כיון דאשתרי אשתרי וכמו דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כ"א) גבי יפ"ת בפלוגתא דרב ושמואל אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. וכבר הארכתי בזה הרבה ובזה נדחו כל דברי הק"ע (שם) דלא אפשר לומר דבעיא דר' ירמי' בחולין (שם) הוא נמי לענין כתלי דחזירי דהותר במלחמה ע"ש ודו"ק. ולפ"ז לא קשה כלל מהירושלמי למה שביארתי גבי חדש] וע"ז אמר לי' ר' יונה לר' ירמי' מעתה לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח דכיון שכל התבואה שהי' הי' אסיר מחמת חדש. ובזה ניחא פי' הר"ש ז"ל דאפי' יבישה ואפי' חיטין בעלי' היינו התבואה משל אשתקד. עכ"פ מוכח מהירושלמי דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ילשראל. דהא התבואה שמתחילה לא הי' של ישראל:

אך לכאורה מסקנת הירושלמי מוכח להיפוך דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל דזה לשונו (שם) א"ר יונה מאן דנפקית תהית דלא א"ל שני' היא שמ"ע דוחה לית (פי' שדוחה ל"ת דחדש וניחא שאכלו ישראל מצה) על דעת ר' יונה דאמר מ"ע דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב בצדה ניחא על דעת ר' יוסי דאמר אין מ"ע דוחה ל"ת אלא א"כ כתוב בצדה ממה שהיו תגרי כו' מוכרים להם וכר' ישמעאל דאמר ר' ישמעאל כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ירושה וישיבה עכ"ל הירושלמי וא"כ מוכח דבמסקנא הדר בי' דאמרינן דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל לבד. אבל כד דייקת אין כוונתו של הירושלמי דממה שתגרי כו' מוכרים היינו משום שחדש אינו נוהג רק בשל ישראל אלא ממה שתגרי כו' היינו ממה שהביאו מח"ל. והשתא ניחא הא דמסיק וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה הוא לאחר ירושה וישיבה דאם כוונתו ממה שתגרי כו' וחדש אינו נוהג רק בשל ישראל א"כ למאי אומר וכר' ישמעאל וליכא למימר שב' תירוצים הם דהא התירוץ השני אינו מספיק דא"כ בסוף שבע שכבשו איך אכלו ישראל מצה כמו שמקשה על כניסתם לארץ איך אכלו מצה. אלא ודאי שכוונתו דממה שתגרי כו' מוכרים היינו מח"ל וע"ז אומר וכר' ישמעאל דא"ר ישמעאל כל מקום שנאמר מושב לאחר ירושה וישיבה משמע ודו"ק. ולפ"ז מוכח דסבירא להירושלמי אף לפי המסקנא דלא אמרינן דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל. [ומעתה יתיישב ג"כ קושית הב"ח דלמה לה להגמ' לדייק מדכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקר אלא אכול ואמאי לא מדייק דאיך אכלו ישראל דאפשר לומר דאכלו משל אשתקד דתלמודא דידן לא סבר להא דר' ירמי' דנאסר חדש למפרע. ואף לר' ירמי' מספקא לי' בחולין (שם) ונשאר בתיקו וע"כ מדייק מדכתיב ממחרת הפסח ממחרת אכול כו'. ועוד דאיכא למימר כדאמרינן בקדושין (דף ל"ח) דמושב לאחר ירושה וישיבה. להכי אמרינן שם בקדושין בשלמא למ"ד מושב כל מקום שאתם יושבים משמע דהיינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח כו אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר:

ובזה שביארתי אפשר ליישב קצת הא דסותר הירושלמי שהביאו התוס' בקדושין (שם) דמקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור והירושלמי שהביאו התוס' בר"ה (שם) אינו אומר דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור. ועוד קשה דמשמע מהירושלמי דקדושין דעשה דקודם הדבור גריעא דאין דוחה ל"ת דלאחר הדיבור. ובפ"ק דיבמות אמרינן (דף ה') דממילה ותמיד דדחי שבת ליכא למילף דעשה דוחה ל"ת דהתם שאני משום דהוי עשה דלפני הדבור. אלמא דעשה דלפני הדבור עדיפה יותר. וכבר האריכו האחרונים בזה לתרץ קושי' זו ומה שנראה לי ליישב קצת והוא דאם יש עשה דלפי הדבור בא לאחר הדיבור ל"ת אשר בודאי יתבטל בזה העשה דלפי הדבור אמרינן דמסתמא לא בא הל"ת דלאחר הדבור למעקר לעשה דקודם הדבור כגון מילה ותמיד דאם הוה אמרינן דאינו דוחה שבת וא"כ תמיד דשבת או מילה דאתרמי בשבת נדחה בודאי. ע"כ אית לן למימר ולא בא הל"ת למעקר העשה. אבל במקום שאינו אלא דאתרמי שהעשה ידחה הל"ת. ואי לא אתרמי לא הי' נדחה העשה. ע"כ אי אתרמי ליכא למימר דתבוא העשה דקודם הדבור ותדחי דכיון דקודם הדבור נאמרה בשעה שלא נאמרה הל"ת לא אלימא למדחי הל"ת של אחרי'. וע"כ הא דמקשה בירושלמי דקדושין למה לא יבא עשה דבערב תאכלו וידחה ל"ת סבירא לי' שאם היו משיגי' תבואה משל אשתקד לא היו צריכים לדחות אלא שלא השיגו. ע"כ משני בירושלמי דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת שלאחר הדבור אבל הירושלמי שהביאו התוס' בר"ה כבר ביארתי דסבירא לי' שנאסר כל התבואה אף משל אשתקד דחדש נאסר למפרע כמו שביארתי. א"כ אם בא הל"ת דחדש מוכרח שתיעקר העשה דמצה בפסח ראשון כיון דעדיין לא הקריבו העומר ונאסרו כל התבואות ע"כ עשה דקודם הדבור נמי דוחה ל"ת ועדיין צ"ע]:

והנה לפי מה שביארתי מוכח בפשיטות דסבירא לי' דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל. עד שאני מתמי' על התוס' דקדושין למה לא הביאו ראי' מהירושלמי דר"ה דמוכח שסבירא לי' דחדש נוהג בשל כו' מדמקשה דאם נאסר מה שהי' משל אשתקד אלמא דלא אמרינן דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל (וכן הש"ך הביא ראי' מזה לפי פירושו) רק דאפשר לומר דסבירא להו דמסקנת הירושלמי אתי כפשטי' דממה שהיו תגרי כו' מוכרים להם היינו כפשוטי' דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל דאל"ה הי' לו לומר דמח"ל הביאוהו:

אך דקשה א"כ מאי שקיל ומרי הירושלמי הא לא נאסר משל אשתקד כיון שלא הי' של ישראל ואפשר לתרץ ע"פ מה שהקשו התוס' בר"ה (דף י"ג) דמאי בעו מיני' חבריי' מר"כ עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו הא קצירכם אמר רחמנא ולא קציר כו' הא אמרינן בע"ז (דף נ"ג) דירושה היא להם מאבותיהם וא"כ הוי של ישראל ותירצו התוס' דמ"מ יש להם חלק במה שזרעו והקשה הט"א דא"כ מאי מקשה התם דלמאי אמר רחמנא ואשריהם כו' הא ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. כיון דיש להם חלק במה שזרעו ונטעו ותירץ דר"א דמדייק התם לטעמי' אזיל דאית לי' בפ"ט דבכורות (דף נ"ז) גבי אחים שחלקו לענין מעשר בהמה דאם חלקו ט' כנגד ט' אמרינן זהו חלקו המגיעו משום דיש ברירה ומשום הכי דייק דאמאי קאמר רחמנא ואשריהם כו' יחלוקו ויטלו ישראל חציו ולשתרי אותו החצי דזה דומה כמו שהם שותפים דהקרקע הוא של ישראל ולהם יש לו חלק במה שנטעו כמו דאמרינן רפי"א דחולין (דף קל"ה) ישראל כו' שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה רשב"ג אומר שלו חייב כו' פטור. וה"נ האשירות המגיע לחלקו לשתרי משום שיש ברירה. ולפ"ז אין ראי' מהירושלמי ממה שפריך דכיון דנאסר חדש למפרע (או לפי פירוש הש"ך ע"ש) איך אכלו ישראל מצה דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל די"ל דפריך הירושלמי איך אכלו ישראל מצה משום חלקו של ישראל שאסור משום חדש:

גם נראה לע"ד דסברא זו מוכרחת היא דהוה כמו חציו של כו' וחציו של ישראל, דאל"כ קשה קושית הט"א דמאי פריך בר"ה (דף י"ג) ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול משום דאקריב עומר והדר אכיל. ואמאי לא אכלי הא אמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ז ושם) בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו ומקשה הש"ס אימת אלימא בשבע שכבשו ושבע שחילקו השתא דבר טמא משתרי להו דכתיב ובתים מלאים כל טוב בשר נחירה מיבעי'. וא"כ כיון שהותר להם כל האיסורין מ"ט לא אכלי קודם העומר אלא ודאי הא דלא אכלי הוא משום דמשני התם בחולין כי אשתרי שלל של כותים דידהו לא אשתרי. והשתא איש דכיון דהקרקע של ישראל הוא הוה כמו דידהו ואע"ג דיש להם ג"כ חלק במה שנטעו הא לחבריי' דר"כ לית להו ברירה:

[וזה התירוץ מחוור יותר מהתירוצים שתירץ הט"א דמה שתירץ דלישנוי' קמא בגמי דחולין (שם) דלא מחלק בין דידן לדידהו אפשר לומר הא דמעיקרא לא אכיל לא משום איסור אלא משום שלא היו צריכים שהיו מסתפקים ממן שבכליהם עכת"ד. ז"א דהא לחבריא דר"כ ס"ל שהיה אסור תחילה משום חדש דקא אמרי דאקריבו עומר והדר אכול אלמא דסבירי להו דהי' אסור תחילה משום איסור חדש וגם לדעת הירושלמי דפריך מעתה לא אכלו ישראל מצה אלמא דסבירא ליה דהיה איסור תחילה משום איסור חדש ומחמת זה לא אכלו מצה וא"כ זה ודאי עדיף יותר מרעב המצטער דמותר אף לדעת הרמב"ם כמו שכתב הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"ח) ע"ש. ולקיומי עשה בודאי עדיפא טפי מרעב המצטער. אלא ודאי דכיון דירשו למפרע וא"י מוחזקת היא והוה כמו של ישראל וזה לא אשתרי. וגם התירוץ שתירץ בט"א דדבר שיש לו היתר לא אשתרי דלמה לו למיכליה קודם העומר באיסור והביא ראיה מהא דאמרינן בכתובות (דף כ"ה) דבשבע שכבשו נתחייבו בחלה ואמאי הא אפי' דבר טמא אשתרי להו וליכא למימר דנתחייבו בחלה אם הניחוה לאחר מכאן כדמשני אאיברי בשר נחירה דפשטי' דקרא משמע שאם אכלו מיד שבאו לארץ נתחייבו בחלה דכתיב בבואכם אל הארץ והיה באכלכם מלחם הארץ. וכן בקדושין (דף מ) גדול לימוד שקדם לחלה ארבעים שנה כו'. גם זה דוחק דלדברי הירושלמי דמקשה מעתה לא אכלו ישראל מנה א"כ איך שייך לומר דכיון שיש להם היתר לא אשתרי ומחמת זה יבוטל מ"ע דמצה. וכ"ת כיון דעיקר האיסור יש לו היתר לא משגיחין במה שנמצא שאין לו היתר וחדש עיקר האיסור יש לה היתר. דהא בבשר נחירה ג"כ יש לה היתר בשחיטה אלא דמחמת לאחר שנחרו שוב אין לה היתר וא"כ לא אזלינן בתר עיקר האיסור. והכי נמי היה להם לאכול מצה ולא לבטל מ"ע דמצה. ועוד דהרדב"ז בתשובה (ב' אלפים ר"ה) כתב וזה לשונו פ' כלי מדין למה לא נאמרה גבי סיחון ועוג שהרי לקחו השלל והבזה תשובה כבר קדמך הרמב"ן וזה לשונו והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלה ישראל הם והותר להם כל השלל אפילו האיסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב כו' ואמרו חז"ל אפי' קדלי דחזירי אשתרי להו אבל מדין שלהם הוא ונהגו בו איסור בכליהם ע"ש. ואכתי קשה שנראה שלא הותר להם איסור אלא בשפת מלחמה וכן כתב הרמב"ם (פ"ח מה' מלכים) חלוצי צבא אם יביאום בכלל השלל למקומם שיש להם מה יאכלו אסור וא"כ גיעולי כלים אסור וי"ל דלעולם שלל של כנענים מותר להם אפילו בלא רעב כמו שאר השלל כו. וא"כ גיעולי כנענים מותרים גיעולי מדין אסורים ואכתי קשה הלא סתם כלים לאו בני יומם ונותנים פעם לפגם. ונותן טעם לפגם מותר ולמה הוצרכו כלי מדין הגעלה. ויש לומר דנ"ט לפגם מותר בדיעבד אבל לכתחילה אסור לבשל בהם עד שיטהרם כל כלי כראוי לו עכ"ל הרדב"ז. והנה מה שכתב הרדב"ז בסוף הוא תמוה מאד מה שהקשה דאמאי הוצרכו כלי מדין הגעלה דהא בהדיא אמרינן בפסחים (דף מ"ד) גיעולי כו' חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבלה והכא אסור ור"ע כדר"ח בר"ה דאמר לא אסרה תורה אלא קדירא בת יומא. גם מה שתירץ דנ"ט לפגם אסור לכתחילה ג"כ תמוה דהא בהדיא אמרינן בסוף ע"ז (דף ע"ה) דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ושאינה בת יומא אינה אסור אלא מדרבנן. עכ"פ מה שהביא בשם הרמב"ן הם דברים נכונים דלכך לא נאמרה פ' כלי מדין גבי סיחון ועוג משום דהותר להם כל האיסורין והשתא אי אמרינן דדבר שיש לו היתר לא אשתרי אמאי לא אסרה להם התורה קדירות בת יומא דהא יש להם היתר למחר. אך דיש לומר כיון דעיקר האיסור אין להם היתר וא"כ כיון שהכלי בלוע מאיסור שאין לה היתר כבר אשתרי]:

וע"כ נ"ל דהטעם הוא שנאסר להם חדש משום דהוי כדידהו מפני שירשו למפרע והוי שלהם ודידהו לא אשתרי וע"כ אין ראי' מהירושלמי דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל מדקאמר דנאסר להם של אשתקד דהא הוי של ישראל נמי:

וכ"ת הא ממסקנת הירושלמי מוכח דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל מדמסיק ממה שהיה תגרי כו' מוכרים להם וכר' ישמעאל כו' וכבר הוכחתי שהוא תירוץ אחד והפי' ממה שתגרי כו' מביאים להם היינו מח"ל דליכא למימר שב' תירוצים הם דבמה יתיישב בתירוץ הב' וכדר' ישמעאל כו' דא"כ תקשי לאחר שבע שכבשו איך אכלו ישראל מצה דהא נאסר להם למפרע לפי מה שביארתי זה אינו דאפשר לומר דה"מ דאמרינן דנאסר להם למפרע היינו אי אמרינן דמושבות כל מקום שאתם יושבים משמע ע"כ חדש אסור אף בח"ל וא"כ כיון שנאסר להם אח"כ נאסר ג"כ למפרע כמו דאמרינן גבי בשר נחירה אבל אי אמרינן דחדש בח"ל מותר ומושבות הוא לאחר ירושה וישיבה א"כ אפשר לומר דלא נאסר להם למפרע כיון דהא אפי' לאחר שנאסר אינו אסור בח"ל וא"כ איך איתסר למפרע. ואף דאמרינן בירושלמי (פ"ב דחלה) דהשיב ר"ע את ר"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו בצקין וקמחין שהן חייבים בחלה ולאו גידולי פטור נינהו ואמר ר"י תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א תמן עד שלא נכנסו למפרע ירשו דאמר ר"ה לזרעך אתן אין כתיב אלא לזרעך נתתי כבר נתתי ואם כן משמע דירשו למפרע אין ראיה מזה דהא אעפ"כ ר"ע מדמה פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ להא דבצקות וקמחין דס"ל דהוו כמו שגדלו בח"ל ועוד דלא דמי לחלה דהתם נתחייבו בשבע שכבשו ושבע שחילקו וע"כ נוכל לומר דהוו כמו שירשו למפרע משום דא"י מוחזקת היא כמו דאמרינן בב"ב (דף קי"ט) אבל כיון שלא נתחייבה אלא לאחר שבע שכבשו אף שנכנסו לארץ וא"כ אף שא"י מוחזקת היא הרי לא כבשוה וחלקוה עדיין ע"כ לא נוכל לומר דאיתסר למפרע. ויש בזה פנים לכאן ולכאן ודו"ק בזה. עכ"פ אינו מוכח ממסקנת הירושלמי דאפשר לומר שב' תירוצים הם לתירוץ קמא הוא ממה שתגרי כו' מוכרים דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל ולתירוצא בתרא של הירושלמי הוא דלא נתחייבו אלא לאחר שבע שכבשו וחדש בח"ל מותר ולא נאסר למפרע אף שירשו למפרע אעפ"כ הרי לא חלקוה עדיין והוי כמו שנתגדלו בפטור. ומהתחלת הירושלמי אין ראיה ממה שאומר שנאסר להם החדש דאפשר לומר כיון דירשו למפרע הוי חדש של ישראל. אבל אעפ"כ קשה דעכ"פ יש להביא ראיה מהירושלמי דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל ממה דפריך איך אכלו ישראל מצה והלא נאסר להם חדש למפרע כמו שביארתי. ואע"פ שביארתי דהוי של ישראל מכיון שירשו למפרע אעפ"כ הא יש להם ג"כ חלק והוי כמו ישראל כו' שלקחו שדה בשותפות ואפי' לחברי' דר"כ דסברי דאין ברירה אעפ"כ יש בכל כזית וכזית חצי זית שלהם וחצי זית של ישראל ובחצי זית שלהם ליכא איסור חדש. וא"כ אמאי אומר בירושלמי על דעתי' דר' יונה דאמר מ"ע דוחה לל"ת אע"פ שאינה כתוב בצדה ניחא על דעתיה דר' יוסי דאמר אין מ"ע דוחה ל"ת אלא א"כ כתוב בצדה ממה שהיו תגרי כו' מוכרין להם הא בלא"ה ניחא דאפילו ע"ד דר' יוסי דאמר דאין מ"ע דוחה לל"ת אלא א"כ כתוב בצדה אפשר לומר דבהא מודה דה"מ דאין עשה דוחה לל"ת מפני של"ת חמירא דוקא בשיעור שלם אבל חצי שיעור גריעא מעשה כמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"ג) דבחצי שיעור ליכא אפי' איסור עשה אלא איסור גרידא ולא חשיב מושבע ועומד וגרע מעשה בודאי דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש דליכא אלא חצי שיעור דגריעא מעשה דהא חצי כזית הוא שלהם. וא"כ אם אין חדש נוהג אלא בשל ישראל ליכא אלא חצי שיעור דהיינו חצי כזית של ישראל אלא ודאי לא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל לבד. ולכאורה קשה על התוס' דקדושין למה לא הביאו ראיה מהירושלמי הזה:

איברא דעל התוס' לא קשה מידי דהתוס' לטעמייהו אזלו בגטין (דף מ"ז) בהאי דטבל וחולין מעורבים זה בזה שכתבו דאי אין ברירה לא אמרינן דהוה חציו של כו' וחציו של ישראל דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של כו' או חציו ולא ידעינן כמה וע"כ לשיטת התוס' לא קשה מידי דלשיטתייהו ליכא לאתויי ראיה דאפשר דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל אעפ"כ אסור החדש דכיון דמעורב חלקו של ישראל ע"כ אסור להם החדש דדלמא הגיע להם כל חלקו של ישראל והוה שיעור שלם דבדאורייתא אין ברירה לחבריא דר"כ כמו שביארתי רק לשיטת רש"י שסובר דאי אין ברירה הוי חציו של כו' וחציו של ישראל ולפי שיטת רש"י יהיה מוכח מהירושלמי דחדש נוהג בשל כולם דמשל ישראל ליכא אלא חצי שיעור והיה מ"ע דמצה דוחה אותה:

ומעתה נבאר איזה שיטה מרווחת יותר אם שיטת רש"י או תוס'. והנה דעת הרמב"ם נראה דס"ל כשיטת רש"י דבהלכות תרומה (פ"א ה"ב) כתב שותפות כו' חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל כו' שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה בכל קלח וקלח של כו' עכ"ל. משמע דסבירא ליה כדעת רש"י דבכל קלח וקלח הרי חציו של ישראל וחציו של זה. (וגם מהלכה שפסק מוכרח דסבירא ליה כשיטת רש"י ואין מקום להאריך פה) והוא מהירושלמי שאביא לקמן וא"כ מוכח דהרמב"ם סבירא ליה כדעת רשיי ולא כש"א שכתב שהרמב"ם סבירא ליה כדעת התוס' ומעתה נראה לתרץ הקושיות שהקשו התוס' על רש"י דמה שהקשו התוס' על רש"י בגטין (דף מ"ז) דאם כדעת רש"י דבכל קלח וקלח איכא חציו של זה וחציו של זה א"כ מאי מקשה הגמ' בגטין (דף מ"ח) אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד דא"ר אסי אר"י האחים שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. והקשו התוס' דמאי קשה דהא אי אין ברירה יש בזה מחצה ירושה שזהו ודאי חלק שלו והמחצה השני שהוא חולין מצי להקדיש. קושיא זו אינה מכרעת כ"כ כמו שדחו התוס' בעצמם וכתבו שדוחק לומר דלא משכחת דמייתי ביכורים שלא יצטרך להקדיש. אלא שקושית הש"א (סי' צ') קשה ביותר דלפי דעת רש"י א"צ להקדיש כלל דהא בהבאה ודאי מחויב דהא אמרינן בגטין (דף מ"ז) דהמוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא וקושית ר"י לא היה אלא דלא מצינו דמייתי למקרי. וא"כ לשיטת רש"י דהחצי הוא שלו א"כ ודאי דיכול להביא ולקרות משום המחצה שלו ואינו צריך להקדיש כלל וזה קשה לי טובא לדעת רש"י:

[איברא דהמק"ח כתב דאשתמיטתיה דברי הרשב"א בחידושיו שכתב דגם ר"ל דסבירא ליה מביא ואינו קורא צריך להקדישו משום דעיקר ההבאה ג"כ מדרבנן. וכן משמע בב"ב (דף קל"ו) שהביאו התוס' פי' הרשב"ם דמביא משום דאדמתך קרינא ביה ואינו קורא דלא קרינן ביה מן האדמה אשר נתתה לי וכתבו התוס' דלא נראה להם פי' זה אלא שתקנו מדרבנן להביא משום קנין פירות כו' ולא קשה קושית הש"א דבהבאה ודאי מחויב דהא אינו מחויב רק מדרבנן. ורב יוסף הקשה דלא מצינו דמייתי מן התורה. אמנם המעיין שם ברשב"ם כתב ג"כ דבהבאה מחייב מדאורייתא והמתיק זאת בלשונו שכתב דאינו קורא שאינו יכול לקרות האדמה אשר נתתה לי ומיהו בהבאה ודאי מחויב מדאורייתא דכתיב אשר תביא מארצך שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירות ומצאתי ג"כ למהרי"ט שכתב בתשובה (ח"א סי' מ"ג) דבמוכר שדהו לפירות יש לו מקצת קנין בגוף הקרקע לענין פירות שאל"כ לא היתה מכירתו קיימת דהוא דבר שלא בא לעולם כדאמרינן בפרק מי שמת (דף קמ"ז) יאכל פלוני פירות דקל לא אמר ולא כלום תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו דבריו קיימין. אלמא יש לו קנין בגוף לענין הפירות ולכך מביא ואינו קורא עכ"ל:

והכי משמע קצת בירושלמי (ספ"ד דגטין) ר' יוחנן אמר מביא וקורא רשב"ל אמר אינו מביא וקורא אמר ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי כל עמא מודיי שהוא מביא מה פליגן בקריאה ר' יוחנן אמר מביא וקורא רשב"ל אמר מביא ואינו קורא עכ"ל הירושלמי משמע דבהבאה לא פליגי ולכ"ע דאורייתא דאל"כ הרי יש נ"מ בהבאה גופא בין ר' יוחנן לר"ל. ולפ"ז יפה כתב הרשב"ם דבהבאה חייב מדאורייתא דכתיב אשר תביא מארצך. פי' והרי הקרקע משועבד לפירות ולשיטת התוס' אף אם הקנה לו הקרקע לפירות אפ"ה לא קרינן ביה מארצכם ולכך כתבו דההבאה היא רק מדרבנן:

ובזה יתיישב מה שנדחק בעל מחנה אפרים (בהלכות מוכר דשלב"ל) בהא דאמרינן בשבח (דף קל"ה) דיליד בית נימול לא' משכחת לה בלוקח שפחה לעוברה. והוכיח מזה המ"א דעובר חשיב כדבר שבא לעולם ויכול להקנות דאי עובר חשיב כדבר שלב"ל ואינו יכול להקנות א"כ ע"כ מיירי דהקנה לו השפחה לעוברה א"כ הוי לכם כדכתיב ובן ח' ימים ימול לכם כל זכר. והקשה על התוס' דבכורות (דף ג') גבי רב מרי בר רחל שכתבו התוס' התם דרב מרי לא היה מקנה אוזן העובר משום דהוי דשלב"ל אלמא דעובר הוי דשלב"ל ונדחק לתרץ דאוזן העובר שאני:

ובירושלמי (פ"ק דקדושין ובפ"ו דדמאי) אמרינן המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה ולא כלום וולדי שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום עוברי בהמתו לחבירו לא עש' ולא כלום אלמא דולד הוי דשלב"ל ומובא ברא"ש בב"ב (דף ס"ג) והא דהביא הרא"ש התוספתא בפ' המוכר את הספינה שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד היינו משום דמכר גם את השפחה והוי כאילו מכר שפחה לעוברה. אלמא דולד הוי דשלב"ל ודלא כמו שכתב המ"א:

ולפי מה שביארתי א"צ לכל זה דהתוס' לטעמייהו אזלו דאפי' אם מקנה לו הקרקע לפירות לא קרינן ביה מארצכם כמו שביארתי. ולהכי סברי דאפילו אם מקנה לו גוף השפחה לעוברה לא חשיב נמי לכם ואינו נימול לשמונה ומה שנדחק המ"א דמיירי בדתפס אח"כ הולד דאפילו בדשלב"ל אמרינן ביבמות (דף צ"ג) דאי שמיט ואכיל לא מפקינא מיניה. צריך לעיין בזה דהתם מטעם מחילה הוא שמחל לו אח"כ כמו דמשמע בב"מ (דף ס"ו) וא"כ לאו יליד בית הוא. ודוחק לומר דאפילו אם מטעם מחילה היא אפ"ה נגמר הקנין למפרע ויש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו]:

ולפי מה שביארתי שיטת רש"י מחוורת יותר דבהבאה חייב מדאורייתא וא"כ קשה קושית השיא דמאי פריך רב יוסף איך מייתי ביכורים הא יכול להביא ולקרות משום מחצה שלו:

אך גם ע"ז תירץ הש"א דאינו יכול להביא ביכורים כמו דאמרינן בפ"ב דב"ב (דף כ"ו) דאילן הסמוך למיצר גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים כמו שהאריך הש"א יעו"ש. ולא קשה על שיטת רש"י דאם אין ברירה הוי מחצה שלו ומחצה של חבירו:

[אמנם המק"ח כתב דאשתמיטתיה להש"א סוגיא ערוכה ושגה בדבר הפשוט דאמרינן בחולין (דף קל"ו) דקרקע של שותפים חייבת בביכורים וא"כ אפי' אי אין ברירה מ"מ לדעת רש"י הוה כאילו הקרקע עדיין של שניהם ושותפים חייבים בביכורים ולא אמרינן דחלק כל א' יונק משל חבירו דרחמנא רבי' כיון דשניהם בני חיובא והם שותפים בדבר כחד חשיבי עכ"ל. ולי נראה דלא קשה מידי דהא אמרינן התם בחולין דשותפות כו' פטורי משום דלאו בר חיובא הוא ושותפות של ישראל חייב וא"כ בעינן ששניהם יהיו בני חיובא. ולפ"ז לא דמי לשותפים דבשותפים כל א' מחויב להביא ושניהם בני חיובא. משא"כ בנידון דידן דאף אם אמרת דקנין פירות לאו כקנין הגוף אעפ"כ אחיו השני נפטר מקרקעו ממצות ביכורים כיון שמכר דאם א' מוכר לחבירו בזמן שהיובל נוהג פטור ממצות ביכורים ועיין בגטין (דף מ"ז) בד"ה לוקח ומביא כו'. וכמו דאמרינן בירושלמי פ"א דביכורים פשיטא הדא מילתא מכר פירות ושייר קרקע המוכר אינו יכול להביא שאין לו פירות וא"כ כיון שהמוכר פטור מביכורים לפ"ז כשהאילן יונק מחלק חבירו אשר אין לו בה רק קנין פירות לא מקרי ארצך ופטור כמו דאמרינן גבי אילן הסמוך למיצר]:

ובזה נ"ל ליישב הקושי' שהקשו האחרונים על הרמב"ם שפסק דאין ברירה וא"כ איך מביאין ביכורים דאפשר לומר דסמך על הירושלמי פ"א דביכורים תני אם הבריך ברשות מביא וקורא ר' יוסי בשם ר' איסי והוא שנתן לו רשות לעולם הא לשעה לא ר' יונה בשם ר' איסי אפי' לשעה כו' אמר ר' אבין מילתא דר' יוחנן מסייע לאבא דא"ר יוחנן כולן משום תורת גזלן ירד להם כאן מכיון שנתנו לו רשות להבריך אין זה גזלו. אלמא דהירושלמי סבירא לי' דמשום גזל הוא וכפי' ר"ח בתוס' ב"ב (דף כ"ז) וא"כ כיון שנתן לו רשות מהני דמשום גזל הוא וא"כ בהאחין השותפין דודאי ברשות הא ע"כ מביאין וקוראין ועיין בירושלמי בב"ב בפ"ב. והרמב"ם פסק (בפ"ק מה' ביכורים ה' י"א) דאפי' נתן לו רשות לשעה ה"ז מביא ביכורים. וע"כ לא קשה מידי על הרמב"ם:

וא"כ לפי מה שביארתי לא קשה מידי לדעת רש"י שסובר דאי אמרינן אין ברירה הוי מחצה שלו ומחצה של חבירו:

והכי משמע נמי בירושלמי (פ"ו דדמאי) כדעת רש"י דאי אמרינן אין ברירה הוי חצי' של זה וחציה של ישראל דאמרינן התם ישראל כו' שקנו שדה בסורי' הרי הוא כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה רשב"ג אומר חלקו של ישראל חיוב כו' ר' יוסי בשם ר' חנינא מה פליגין כשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו גדיש אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא א"ר יונה מה פליגין כשחלקו שדה בקמתה אבל אם חלקו עמרים אף רשב"ג מודה לרבי שכל קלח וקלח של שותפות הוא עכ"ל הירושלמי. אלמא דס"ל להירושלמי כדעת רש"י דאי אין ברירה כל קלח וקלח הוא של שותפות וכו':

וכן משמע בירושלמי פ"ח דדמאי שנים שבצרו כרמיהן לתוך גת א' א' מעשר וא' שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו בכל מקום שהוא כו' ר' יונה בעי מוכר ודאי ומתקן דמאי אין לך אלא כההוא דאמר ר' יוחנן ד"ה הוא המעשר מעשר את שלו ודאי וחלקו בכל מקום שהוא דמאי וחצי חלקו שביד חבירו משלו דמאי עכ"ל הירושלמי. ועיין בהמפרש ופי' הר"ש והרא"ש שהס' הוא או שכולו שלו ויש ברירה או אין ברירה אבל עכ"פ החצי ודאי שלו ועיין בתוס' פ"ג דמעילה (דף י"ג) שכתבו דלר"ל דאין מועלין אלא בג' לוגין אינו מועל עד שישתה ג' לוגין אחרונים הוא משום דאין המים מקדשין אלא כשיעור וע"כ אין אנו יודעים איזה ג' לוגין הם מקודשים. ובירושלמי (פ"ז דדמאי) מחלפא שיטתי' דריש לקיש תמן הוא אומר מועלין בפרוטה לחשבון שלשה לוגין כו'. היינו דהירושלמי לטעמיה אזיל דבכל מקום דאין ברירה נתפס הקדושה לפי חשבון והתוס' אזלי לטעמייהו דלא אמרינן לפי חשבון]. אלמא דהירושלמי סבירא ליה דאי אין ברירה הוי חצי שלו וחצי של חבירו וגם ר' יונה גופיה סובר הכי. ואם כן מוכח דרש"י והרמב"ם תרווייהו סברי דאם אין ברירה הוי מחצה שלו ושל חבירו והכי נקטינן:

ועוד יש להביא קצת ראי' לזה מהא דאמרינן בעירובין (דף ס"ח) א"ל רבא כו' לאביי מבואה דאית בה תרי גברא דרבנן לא ליהוי עירוב ולא שיתוף כו' ואמר לי ניקני לי' מר רביעתא דחלא בחביתא אין משתתפין באוצר והתני' משתתפין כו' הא ב"ש הא ב"ה ולכן לא אקני לי' דאי אמרינן אין ברירה אי אסתפק לי' אזיל לי' שיתוף וא"כ אי אמרינן דאין ברירה היינו שמעורב בכל חלק משל חבירו ניחא שפיר דאי אסתפק לי' אזל לי' שיתוף וכן כתב רבינו יהונתן ע"ש בפי' קמא ודלא כמו שכתב דאי אמרינן אין ברירה לא מינכרא מלתא. והכי משמע בירושלמי שם תני' אין מזכה להם בחבית שבמרתף תני רב הושעי' שמא ישכח וישתנה עכ"ל הירושלמי פי' שיסתפק ממנה ואזיל לה שיתוף ודלא כפי' הק"ע שם אבל אי אמרינן דאין ברירה היינו דאיכא למימר או כולו של זה או כולו של זה א"כ אפי' אי אין ברירה יש לומר שנשתייר רביעית וה"ל ס' דרבנן ולקולא כמו דאמרינן בעירובין (דף ליה) ר' יוסי אומר ס' עירוב כשר ואין לדחות דהטעם הוא משום דאפשר לומר דהעמיד גברא על חזקתו בחזקת שלא עירב דהא לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים שסוברים דס' עירוב כשר הוא אפי' היכא דליכא חזקה. ועיין במ"א (סי' שצ"ד) ולדידי' מוכח בודאי דאי אין ברירה הוא מחצה שלו ומחצה של חבירו דאל"ה מ"ט לא אקני לי' רביעתא דחלא בחביתא דהא ס' עירוב כשר לשיטתי' אפי' היכא דליכא חזקה ודו"ק ועיין שם במה שכתב בע"ח ודו"ק:

והשתא לפי מה שביארנו דאי אמרינן אין ברירה היינו מחצה שלו ומחצה של חבירו יש להוכיח מהירושלמי דחדש נוהג בשל כולם ממה שאומר שנאסר להם החדש משנכנסו לארץ ואיך אכלו ישראל מצה דאי משום שהי' שם חלקו של ישראל דהיינו הקרקע של ישראל אעפ"כ הי' בה ג"כ חלק האחר וחדש שלו מותר וא"כ הוי אתי עשה דמצה ודחי חצי שיעור דחדש אלא ודאי דחדש נוהג בשל כולם ג"כ [אך דאפשר לומר דס"ל להירושלמי דלא אתי עשה ודחי ל"ת אפי' בחצי שיעור נמי]:

אך דאכתי יש להביא ראי' דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל ממאי דמקשה הירושלמי ליתי עשה דמצה וידחה לל"ת דחדש דאיך יצא בזה משום מצה דהא אמרינן בפסחים (דף ל"ו) דאינו יוצא י"ח בטבל וכו' משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל. ואמרינן התם דר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתני' ר"ש אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור פי' דאיסור חמץ הוי כולל דכולל לשאר חמץ שאינו טבל וחל בכולל על טבל וע"כ יצא. והשתא לפי מה שביארתי דכשנכנסו ישראל לארץ היו כל מיני תבואה אסורים משים חדש א"כ לא חל ע"ז איסור חמץ. ואיך יוצא בה משום מצה ובשלמא אי אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל חייל חמץ בכולל מיגו דחייל על שאינו שלו חייל נמי על של ישראל אבל אי אמרת דחדש נוהג בשל כולם וא"כ לא חל ע"ז איסור חמץ ואינו יוצא בזה משום מצה:

ואין לומר דחל חמץ על חדש משום דהוה איסור הנאה והוי כמו איסור מוסיף דהא התוס' כתבו בשבועות (דף כ"ד) ובחולין (דף ק"א) דאיסור הנאה לא מקרי איסור מוסיף וליכא למימר דהוי איסור מוסיף משום הלאו דבל יראה דודאי מחמת זה לא מקרי איסור מוסיף דאף שכתבו התוס' ביבמות (דף ל"ב) דאיסור מוסיף הוה אף כשאין השמות שוין כדמוכח פי אמרו לו (דף י"ד) אפשר לומר דה"מ כשהאיסורים שוים דהיינו איסורי ביאות אבל לא כשהאיסורים אינם שוים והכא האיסורים אינם שוים דזה באכילה וזה בשהי' ואע"ג דאמרינן בקדושין (דף ע"ז) אמר רבא האי תנא איסור חל על איסור לית לי' איסור כולל באיסור מוסיף אית לי' אלמנה אסורא לכה"ג ושרי לכהן הדיוט ה"ל גרושה מיגו דאיתוסף איסורא לגבי כהן הדיוט כו' ועדיין מותרת לאכול בתרומה ה"ל חללה מיגו דאיתוסף איסורא לגבי תרומה איתוסף נמי איסורא לגבי כה"ג. אלמא אפי' המעשים אינם שוים הוי איסור מוסיף אעפ"כ אפשר לומר דהתם משם א' הוא אבל הכא שני שמות הם. ואפשר לומר דאיסור חמץ הוי איסור מוסיף לר"א דאמר דחייב אף על תערובת חמץ בלאו וא"כ אפשר שיעבור על חצי זית ג"כ אם יערבנו בשל היתר. והוי כמו דאיתא בשבועות (דף כ"ד) במפרש חצי שיעור וחל חמץ אף בכזית שלם משום דהוי מוסיף. והרמב"ם פסק להלכה כר"א (בפ"א מהלכות חמץ ומצה) וכ"ת א"כ מה מייתי מר"ש דלית לי' איסור כולל והא חמץ בפסח איסור מוסיף הוא על טבל כמו שביארתי וכה"ג הקשו התוס' בכריתות (דף כ"ג) ובקדושין (דף ע"ג) וא"כ מנ"ל דלא חייל איסור מוסיף זה אינו דהא לריש לא הוי מוסיף דלר"ש אפי' בטבל מחייב בכל שהוא דאמרינן בשבועות (דף כ"א) ר"ש אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן וכן במכות (דף י"ג) כמה יאכל מן הטבל כו' ר"ש אומר כל שהוא. ועוד דהירושלמי סבירא לי' דאיסור חמור מחמת שאסור בהנאה חל על איסור קל נ"כ. וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דפסחים) ארבעה רבעים בפני עצמן וחימצן וארבעה רבעים בפני עצמן ועירבן אם התרו בו משום האוכל טבל אינו לוקה משום האוכל חמץ בפסח לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור אבל אם עירבן ואח"כ חימצן אם התרו בו משום האוכל טבל לוקה משום אוכל חמץ בפסח לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור עשה כרי כו' לו ומירחו ואח"כ אכלו אם התרו בו משום האוכל טבל אינו לוקה משום האוכל כו' לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל טל איסו' חמור אבל אם מירחו ואח"כ השתחוה לו אם התרו בו משום האוכל טבל לוקה משום האוכל כו' לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור עכ"ל הירושלמי והק"ע שנה שם הרבה בזה לבאר למה חל ונעלם ממנו מה שכתבו התוס' בחולין (דף ק"א) דאיסור הנאה הוי איסור חמור וכן בשבועות (דף כ"ד) אלמא דסבירא להירושלמי דאיסור הנאה שהוא איסור חמור חל על איסור קל ופליג אש"ס דילן והכא נמי חל חמץ על האיסור חדש משום דהוו איסור הנאה והוא איסור חמור וחל על איסור קל משום דטבל אינו אסור רק בהניי' של כילוי ולדעת הר"ש אינו אלא מדרבנן והוכיח מהירושלמי ועיין במ"ש הרמב"ם (פ"ג מהלכות תרומה) וכן איתא בירושלמי פ"ט דסנהדרין חמותו וכלתו כאחת מה אמר בה ר"י אמרין דמה דאשתאלת על ר"י כך אשתאל' על דר"י דתני בשם ר' ישמעאל נתארמלה ונתגרשה נתחללה וזנת ואח"כ בא עלי' אינו חייב אלא א' זינת ונתחללה ואח"כ בא עלי' חייב על כל א' וא' נתארמלה ונתגרשה כא' מה אמר בה ר' ישמעאל חומר בקל מה אמר בה ר' ישמעאל עכ"ל הירושלמי, [והפ"מ טרח להמציא אופן שיהי' נתאלמנה ונתגרשה כא' וכתב דמיירי בנתקדשה ס' קדושין ע"ש שכתב דליכא לאוקמי באופן אחר והוא דוחק דא"כ ליכא מלקות בשום אופן בס' קדושין אלא דמיירי כמו דסבירא לר' יוחנן בקדושין (דף ס') אפי' מאה תופסין בה וכן איתא בירושלמי (פ"ג דקדושין) ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפי' קדושי מאה תופסין בה א"ר לעזר לכן צריכה אפי' קידשה השני קדושין גמורין כו' כל אשה שאינה קנוי' לאדם א' אפי' קדושי מאה תופסין בה ומשמע דתופסין בודאי ולא מחמת ספק עכ"ל הירושלמי ועי' לעיל (סי' ט')] אלמא דמיבעי להירושלמי דאפי' איסור חמור חל נמי טל איסור קל. דבאיסור מוסיף חזינן לר' ישמעאל דחל דהא קאמר זינתה ונתחללה ואח"כ בא עלי' חיוב על כל א' וא'. והוא מטעם איסור מוסיף כמו דאמרינן בקדושין (דף ע"ז) אלא דמבעי לי' באיסור חמור. וכן בירושלמי פ"ק דמגילה איסור חמור חל על איסור קל. ואין איסור קל חל על איסור חמור. והכא נמי חל חמץ על איסור חדש משום איסור חמור דהוי איסור הנאה. ומכל זה נתבאר דלא אמרינן דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל לבד:

וכיון שביארתי דחדש נוהג בשל כולם. אחזה אנכי אשית לבי לראות על מה סמכו רבים להקל באיסור חדש. והנה בש"ע יו"ד (סימן רצ"ג) כתב הרמ"א בשם תשובת הרא"ש דמותר מכח ס"ס. והקשה הש"ך דהא חדש הוי דשיל"מ ודבר שיל"מ אפי' בס"ס אסור. ותחילה נקדים הגמ' דמנחות (דף ס"ח) רב פפא ור"ה ברו' דר"י אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קא סברי דחדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן. והפר"ח הביא מה שהקשה המרדכי דהא דשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו אסור כמו דאמרינן בביצה (דף ד') רב אשי אמר לעולם ס' יו"ט וס' חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל ובשלמא לר"פ אפשר דלא סבירא לי' דדשיל"מ ס' אסור אפי' בדרבנן דהא משני התם בביצה האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא ולא כשינוי' דרב אשי אבל על רבנן דבי רב אשי קשה דלמאי קאמר הגמ' רבנן דבי רב אשי בצפרא דשיבסר קא סברי חדש בח"ל דאורייתא. לימא משום דכרב אשי סבירא להו דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו אסור דמסתמא כרב אשי רבייהו סבירא להו. ואפשר לומר דאע"ג דאנן בקיאין בקביעא דירחא אפ"ה מחמרינן ביו"ט שני כל שאסור משום איסור יו"ט דלא ליתי לזלזולי בי' אבל חדש שאינו אסור ביו"ט משום איסור' דיו"ט וע"כ הוי אכלי ביו"ט שני כיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא ולא חשבינן כספק דדשיל"מ כיון דידעינן בקביעא דירחא. [אח"כ מצאתי בס' כרו"פ זה התירוץ. ועוד אפשר לומר כיון דאינהו סברי דחדש בח"ל דרבנן ולא הוי אלא גזירה אטו א"י דאי לא מנטרי בח"ל בא"י נמי לא מנטרי. וא"כ כיון דבא"י לא עבדי אלא יום ראשון משום דבקיאי בקביעא דירחא וא"כ איך נחמיר בח"ל יותר מא"י הא כל האיסור אינו אלא משום א"י. אבל אם חדש בח"ל דאורייתא ומן התורה אסור בח"ל ע"כ לא הוה אכלי ביו"ט שני דהא אנן עבדינן יו"ט שני משום דשלחו מתם כו']:

וא"כ אפשר דהמקילים בחדש סמכי על הא דר"פ ור"ה בדר"י דסברי דחדש בח"ל הוי דרבנן דהא אינהו הוו אכלי משום דסברי דהוי דרבנן. אך אעפ"כ צריך לחפש ולחקור עוד ללמד זכות דהא אינהו לא משגחי כלל ומקילין אפי' בחד ספיקא במדינתנו שזורעין כמה מיני תבואות אחר העומר ואינו אלא ספק אחד דילמא הוי משל אשתקד ושל אשתקד לא הוי רובא:

ותחילה אבאר קצת דיני ערלה ומזה יובן לדיני חדש ג"כ. והנה ראיתי להרדב"ז בתשובה (תקל"א) לענין ערלה וזה לשונו וא"ת כיון דאסיקנא דפלוגתא היא הוי ס' דהלכתא כמאן וס' ערלה בח"ל מותר. הא לאו כלום הוא דלא אמרי' ס' להקל אלא בס' הנולד מעצמו אבל בס' הנולד בחסרון ידיעתנו דלא ידעינן כמאן לא הוי בכלל ס' להקל כו' ואל תשכח עיקר זה כי הוא אמת ומועיל עכ"ד:

ולכאורה אינו מובן דהא אף בפלוגתא אמרינן כן כמו דאמרינן בברכות (דף ל"ו) הוא דאמר כר"ע דר"ע אומר דאין מתעשר אלא אביונות בלבד וע"כ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. וכן כתבו התוס' (דף ל"ה) דלענין רבעי נוהג דוקא בכרם ולא בשאר אילנות משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. וע"כ סמכינן אהא דתני כרם רבעי. ואין לומר דזהו דוקא בפלוגתא דתנאי אבל לא בפלוגתא דרבוותא דהוי ס' דדינא. דהא אמרינן בברכות (דף ל"ו ושם) רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקא אכיל קפריסין ואמר לי' ליעבד מר כב"ש דמקילי טפי דתנן צלף ב"ש אומרים כלאים בכרם וב"ה אומרים אין כלאים בכרם אלו ואלו מודים שחיוב בערלה אלמא מין אילן הוא ומשני הא לא קשי' דביש ספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא. מ"מ לב"ש הוי ס' ערלה ותנן ספק ערלה כו'. וא"כ איך כתב הרדב"ז דהא דס' ערלה מותר בח"ל אינו אלא בס' דמציאות אבל לא בס' דדינא ודוחק לחלק בין הא דמספקא לב"ש ובין הא דמספקא לדידן בחלוקת הפוסקים. דס' ידיעה שלנו אינו נחשב לספק כלל שהוא מחסרון ידיעה ועיין בש"ך ביו"ד (סי' נ"ז) דמ"מ הוי ס' דדינא:

וגם על בעל שעה"מ (בהלכות יו"ט) אני מתמי' שכתב בב"ב (דף כיד) גבי ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה שרי' רבינא וקאמר בגמ' לימא משום דסבר להא דר' חנינא. פי' שאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב. וכתבו התוס' דליכא למימר דשרי משום דס' ערלה בח"ל מותר דהא אי לית לי' כר' חנינא אלא רוב וקרוב אזלינן בתר קרוב א"כ הוי ודאי ערלה. וכתב השעה"מ דאין כוונתם דבחד סברא צריך למיזל או דרוב עדיף או דקרוב עדיף דא"כ סתרי למה שכתבו התוס' מתחילה בד"ה דגרסינן דהגירסא הוא דתני ר' חייא. וגמרא הוא דמייתי לה דשפיר מוכיח אביי דרוב וקרוב הלך אחר הרוב דאע"ג דקתני ספיקו טמא ע"כ לאו ספיקא הוא מדתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש. והשתא אי אמרת דבחד סברא צריך למיזל א"כ אי לא נימא דאזלינן בתר הרוב צריך למיזל בתר הקרוב. וא"כ נימא דיהא טהור לגמרי דאזלינן בתר קרוב ומעלי' קא אתי. אלא כוונת התוס' דלא נוכל לומר דס' דדינא הוא אי רוב עדיף אי קרוב עדיף דבס' דדינא לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל עכ"ד. והוא תמוה כמו שהוכחתי מברכות (שם) [וכוונת התוס' כפשוטו דבחד סברא צריך למיזל או דרוב עדיף או דקרוב עדיף. והא שכתבו התוס' תחילה הוא דאביי הי' סובר נמי האי דחי' דרבא דרוב ומצוי אלא שלא נראה לו לאביי לומר דרוב ומצוי שאני וע"כ הוה ודאי. דבצירוף טעמים לא הוי ודאי דאם רוב לחודא לא אזלינן בתר רובא א"כ ברוב ומצוי לא הוי נמי כודאי. אלא דקשה דילמא קרוב עדיף מרוב ולנגד רוב ומצוי הוי ספיקא דזה גם אביי מודה דבצירוף הטעמים יהי' ספק. וע"ז אומר דתניא ר' חייא כו' (וע"כ א"ש מה שאומר דתניא ר' חייא וקאי על אביי לבתר תירוצא דרבא) דלא תקשה דאמאי לא נימא דבצירוף רוב ומצוי הוי ספיקא אבל להיות ודאי מרוב ומצוי לא סבר לה אביי דבצירוף הטעמים לא הוי ודאי וגם רבא הדר בי' מההיא ודו"ק]:

גם מה שהקשה בשעה"מ דאמאי מוכיח בביצה (דף ו') לימא מסייע לי' לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב. דילמא מספקא לי' לתנא וע"כ פסק לחומרא דדשיל"מ ס' אסור. ולפי מה שביארתי לא קשה מידי דכוונת התוס' בב"ב הוא כפשוטו או דרוב עדיף או דקרוב עדיף ע"כ הוי ספק דדינא ובס' דדינא לא אמרינן דדשיל"מ ס' אסור כמו שאבאר לקמן בס"ד:

ולכאורה הי' אפשר ליישב קצת והוא ע"פ מה דאמרינן בקדושין (דף ל"ח) החדש אסור מן התורה הערלה הלכה והכלאים מד"ס מאי הלכה אמר רב יהודא אמר שמואל הלכתא מדינה עולא אמר ר' יוחנן הלכה למשה מסיני אמר לי' לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אוי' ורבה בר רב חנן מספקו ספיקי להדדי אמרי חריפי דפומבדיתא אין ערלה בח"ל שלחה רב יהודה לקמי' דר' יוחנן שלח לי' סתום ס' ואבד ודאה ע"כ. ולפ"ז הי' אפשר ליישב דעת הרדב"ז והשעה"מ והוא דהא דאמרינן דאפי' ס' דדינא נמי הוא בכלל דס' בח"ל מותר. היינו דוקא אם נאמר דערלה בח"ל דרבנן וע"כ בספיקו מותר ככל ס' דרבנן דלקולא דאפי' בס' דדינא נמי. אבל אם נאמר דערלה בח"ל הלמ"מ וכך נאמר לו ודאי אסור ספיקו מותר אפשר דלא נאמר לו אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא:

וכה"ג נסתפק המ"ל ברמב"ם (ברפ"ב מה' טומאת צרעת) דאפשר לומר דכי אגמרי' רחמנא למשה דס' נגעים טהור לא אגמרי' אלא בס' דמציאות לא בס' דחסרון ידיעה דלא ידעינן הלכתא כמאן דהא לא מקרי ס' דקמי שמי' גלי' ומש"ה בספק זה דלא ידעינן הלכתא כמאן בשעורין אמרינן בנדה (דף נ"ב) הלכה כדברי כולן להחמיר ע"ש. ולפ"ז הי' אפשר לומר לענין ערלה ג"כ דהא דאמרינן דבס' ערלה מותר אפי' בס' דדינא הוא דוקא אי אמרינן דערלה אסור מדרבנן אבל אם נאמר דערלה הלמ"מ וכך נאמר למשה ס' מותר ודאה אסור לא נאמר אלא בס' דמציאות ולא בספק דדינא דקמי שמי' גלי' כמו שכתב המ"ל לענין ס' נגעים. [אך דלא נראה לי לומר כיון דערלה הלמ"מ. אלא דכך נאמר ודאי אסור ס' מותר בפ"ק דקדושין (דף ל"פ) דלא נאמר אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא. דהא כיון דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. משום דנאמר ספיקא מותר. א"כ אפי בס' דדינא נמי. ולקמן אבאר שלא נראה לי זה כלל אלא דבס' דדינא נמי אמרינן ספיקו מותר]:

ובזה הי' מתיישב מה שכתב רש"י בברכות (דף ל"ו) אמר רב יהודה אמר רב צלף בח"ל זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. ופי' רש"י דערלה בח"ל מד"ס הוא. ולמאי פי' רש"י כן ואמאי לא פירש דאפי' אם נאמר דערלה הלמ"מ אעפ"כ כך נאמר לו דודאי אסור ס' מותר. ואפשר לומר משום דהתם מרא דשמעתא הוא רב יהודא ורב יהודא אית לי' בקדושין דהלכתא מדינה. דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא מדינה. אבל אעפ"כ אינו מוכרח חדא דהא בברכות משמי' דרב אמרה ועל רב אין ראי' דסובר הלכתא מדינה. ועוד דבקדושין אמרינן דשלחה רב יהודה לקמי' דר' יוחנן שלח לי' סתום ס' ואבד ודאה ואפשר דקיבלה מיני'. אך לפי מה שביארתי ניחא שפיר דהתם בברכות אמרינן דלב"ש דספוקי מספקא להו אמרינן דס' ערלה בח"ל מותר. וא"כ אם נימא דערלה הלמ"מ וכך נאמר דס' מותר א"כ לא נאמר רק בס' דמציאות ולא בס' דדינא. אבל הרמב"ם פוסק כר' יוחנן דערלה הלמ"מ (בפ"י מה' מאכלות אסורות) וע"כ כתבו הרדב"ז והשעה"מ דס' ערלה מותר אינו אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא:

וכ"ת כיון שביארנו דסוגיא דברכות מחוורת כדברי האומר דערלה בח"ל אסור מדרבנן ואפי' ס' דדינא ג"כ מותר וא"כ אמאי פסקו דבס' דדינא אסור. אפשר ליישב דהנה הרמב"ם לא הביא דאפי' מי שיודע בפירוש שהם ערלה מותר לספק לחבירו ולהאכילו ובגמ' דקדושין אמרינן דרב אוי' ורבה בר רב חנן ספוקי מספקא להדדי. והקשה הכ"מ דאמאי לא פסק דמותר לספק לחבירו כדא"ל לוי לשמואל וכרב אוי' ורבה בר ר"ח דספקו להדדי. ותירץ הכ"מ שהרמב"ם סובר דהנך רבנן סברי כשמואל דאמר ערלה בח"ל הלכות מדינה. אבל לר"י שאומר דהלמ"מ הוא כר"י בודאי דאסור לספק לחבירו והרמב"ם פסק כר"י:

אך אעפ"כ לא נ"ל כלל לומר דאם הערלה הלמ"מ לא נאמר ס' מותר אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא אלא דאפי' ס' דדינא נמי מותר. ובתחילה נקדים מה שהקשה המהרש"ל על הרמב"ם במה שפסק (בפ"ו דבכורות) דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים וי' כנגד עשרה פטורים מן המעשר אלמא דאפי' לקולא פסק הרמב"ם דאין ברירה דהוו כלקוחות ופטור ממעשר בהמה. ותירץ הרב ג"פ דטעמו של הרמב"ם הוא כמו דכתב (בפ"ו דבכורות ה' ט"ז) כל בהמה שהיא ספק אם היא בת מעשר או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר לפיכך טלאים שנתערב בהם יתום או לקוח וכיוצא בהן הרי כולם פטורין מן המעשר שכל א' מהם ספק הוא עכ"ל. וע"כ אפי' אי אמרינן דס' הוא אם יש ברירה או אין ברירה אעפ"כ מספק פטורין מן המעשר כמו שכתב הרמב"ם ולא קשה קושית הרש"ל. והנה זה זמן רב שאמרתי לתרץ כזאת על הרמב"ם משום דס' פטור מן המעשר והוא גמ' ערוכה בפ"ק דב"מ (דף ו') עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק:

ובזה יש לישב קושית התוס' בגטין (דף כ"ה) דאמרינן התם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא אי נמי כתחילה ע"כ פסק ר' יוחנן דמחזירין זל"ז ביובל אבל הכא אימא לא. והקשו התוס' דהא לקולא נמי שמעינן לי' דאין ברירה בפ' בתרא דבכורות (דף נ"ו) גבי מעשר בהמה דקאמר אפי' חלקו היורשין תשעה כנגד תשעה כו' אין אומרים זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה. ולפ"ז יש ליישב דהתם אפי' מספק נמי פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וא"כ אפי' מסתפקא לי' נמי פטור רק שקשה לו קצת מאי אמרינן בבכורות (שם) ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא כו' אבל הכא אימא לא משמע דאילו הוה ס' הוה חייב מספק:

וא"כ לפי תירוצו של הג"פ משמע דאע"ג דמדאורייתא הוא עשירי ודאי ולא עשירי ספק אעפ"כ לא אמרינן דזהו דוקא בס' דמציאות ולא בס' דדינא דקמי שמיא גלי' כסברת המ"ל אלא דאפי' בספק דדינא נמי אמרינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק:

ונראה לי להביא ראי' ברורה ע"ז מהא דאמרינן בפ"ב דבכורות (דף נ"ח) אמר רבא לדברי בן עזאי נולדו לו ה' באב וה' באלול וה' בתשרי כונסן לדיר ונוטל א' מן האלולין והשאר פטורין ממ"נ או בא' באלול ר"ה דאלול ותשרי מצטרפים ודאב פטורים ואי א' בתשרי דאב ואלול מצטרפים דתשרי פטורים מאי אמרת לצרפו לגורן א' אמר רחמנא עשירי ודאי ולא עשירי ספק ופריך עלה פשיטא כו'. אלמא דאפי' בס' דדינא פטור מחמת דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. ומזה נדחה דברי המ"ל שכתב דבס' נגעים אינו אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא דקמי שמי' גלי'. וגם מה שכתבתי על הרדב"ז ושעה"מ דאי אמרינן דערלה הלמ"מ אינו אלא בס' דמציאות ולא בספק דדינא נמי ליתא כמו שהוכחתי מההיא דבכורות:

ומעתה כיון שביארתי דס' ערלה מותר בכל הספיקות אפי' בס' דדינא נמי. נחזור לחקור אחרי צדדי ההיתר של חדש. והוא דאי אמרינן דחדש בח"ל דרבנן כר"פ וכר"ה ברי' דרב יהושע בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא והוא דבחדש ג"כ הדין כן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל דהא אמרינן בקדושין (דף ל"ח) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בח"ל והוא הדין שינהגו, ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בח"ל כלאים כו' והוא הדין לערלה בשתים אלמא דערלה וכלאים חמירי מחדש. וכן בפסחים (דף מ"ד) ומה נזיר שאין איסורו איסור כו' והוא הדין לערלה בשתים. וכיון דערלה וכלאים חמירי מחדש א"כ כיון שבערלה וכלאים אמרינן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל מכש"כ בחדש וכ"ת דהכא שאני בשלמא אם רוצה ללמוד ק"ו מדאורייתא מחדש לערלה וכלאים הא דיש היתר לאיסור חדש קילותא היא וע"כ גמיר ק"ו אבל אם נאמר דערלה וכלאים מד"ס ומקילין בספיקא הא יש לחלק דהתם הטעם משום שאין היתר לאיסורו וע"כ ס' מותר אבל חדש דדבר שיש לו מתירין הוא ע"כ אפי' ס' נמי אסור דמדרבנן הא דשיל"מ חמיר יותר משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. הא ליתא דהא כתבו התוס' בברכות (דף ליה) דקייל"ן ברבעי כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלמא דאפי' בנטע רבעי דיש לו מתירין בפדי' אמרינן נמי כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכ"ת דזה ניחא לענין הא דאמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל דהוי פלוגתא דרבוותא דבזה לא שייך להחמיר משום דשיל"מ דאינו אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא:

ויש לי' ראי' ע"ז מהא שכתב התה"ד (שאלה רפ"א) הקהל עשו תקנה בחרם שלא יעשה אדם מיום המחרת ואילך שום חלוף במטבע אחת שיצא עלי' כו' ויהי ממחרת בא ראובן ואמר כו' שיש לו מאותם כו' הואיל והי' בידו קודם התקנה והביא ראי' מהרא"ש מהא דאיתא בפ"ק דחולין (דף י"ז) בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירה כו' ופסק הרא"ש נ"מ אף לדידן בנדר דרבנן כגון על דבר שאין בו ממש וכה"ג כו' דאינן בבל יחל אלא מדרבנן וכה"ג הוי תיקו דרבנן לקולא. ולכאורה קשה דהא נדרים הוי דשיל"מ בנדרים (דף מ"ח) ודשיל"מ אפי' בדרבנן ס' אסור אלא ודאי דזה לא הוי אלא בס' דמציאות ולא בס' דדינא. ועוד ראי' מתשובות הרדב"ז (סי' מ"ט) זה לשונו שאלת ממני אודיעך דעתי מאיזה טעם פסק הרמב"ם ז"ל באפרוח שנולד ביו"ט אסור משום מוקצה והא הוי פלוגתא כו' ותו כיון דלא איפסקא הלכתא בהדי' הוי ס' דרבנן והוי ליה למיזל לקולא עכ"ל. והא מוקצה הוי דשיל"מ ואמאי כתב דצריך למיזל לקולא אלא ודאי דבס' דדינא לא אמרינן בדשיל"מ דס' אסור אבל בס' דמציאות אימא דספיקא אסור זה אינו דכל דאמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו כו' אפי' בספיקא נמי מותר אפי' בדשיל"מ.

ונראה לי להביא ראי' דכיון דאמרינן בזה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ע"כ ספיקו נמי מותר אפי' בדשיל"מ כמו שכתבו התוס' בעירובין (דף מ"ה) בתחומין דהוו ס' דדבריהם וס' דדבריהם להקל. וכתבו התוס' אע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין כו' בעירוב הקילו. ונראה לי דהטעם הוא משום דאמרינן בעירובין (דף מ"ו) הלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' ביחיד במקום רבים וע"כ הקילו אף בס' ממש אע"ג דהוי דשיל"מ. ובזה ניחא מה שהקשו האחרונים על התוס' מהך דביצה (דף ל"ח) דרב אשי אמר משום דהוי דשיל"מ ואפי' בדרבנן לא בטיל [וכן נראה לי לפרש הירושלמי סוף ביצה באר שבין ב' תחומין ר' יוחנן אומר עושין לו מחיצה של ברזל ר' יוסי בר' חנינא אומר אפי' מחיצה של קנים ובלבד שלא יהיו המים נמשכים לכאן ולכאן א"ר יודן החמירו בדבריהם יותר מד"ת א"ר חנינא ולא מין במינו הוא אלא החמירו בדבריהן כד"ת עכ"ל הירושלמי. ולכאורה קשה דמאי קשי' לי' והלא מין במינו הוא. ודילמא סבירא לי' דמין במינו בטל מדאורייתא כרבנן דהכי קיי"ל כמו שכתבו התוס' בחולין (דף צ"ז) אלא ודאי דפריך משום דהוי דשיל"מ ע"כ לא בטיל במין במינו וע"ז פריך דמאי קאמר דהחמירו יותר הלא בדאורייתא נמי לא בטיל מין במינו בדשיל"מ. אלמא דאפי' בתחומין נמי לא בשיל בדשיל"מ] דלענין ביטול חמור יותר משא"כ לענין ספק כיון דאשכחן דאפי' ביחיד במקום רבים הלכה כדברי המיקל ע"כ אפי' בס' דמציאות נמי מותר והכי משמע בפ"ק דביצה (דף ג') בהא דאמרי התם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא כו' אלא לרב יוסף כו' ורב אשי הוא דאמר אפי' לענין ספיקא דשיל"מ אסור והכי משמע בירושלמי ריש ביצה נתערבה אחת באלף כולן אסורות מה כמ"ד ספק הכן אסור ברם כמ"ד ספק הכן מותר מודה הכא שהוא אסור נשרין ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולן עכ"ל הירושלמי אלמא דבתערובות כיון שיש כאן אחת בודאי חמיר טפי ולא בטיל אפי' באלף אבל ס' מותר:

וא"כ כיון דהא דקייל"ן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו אף בח"ל אפי' ביחיד במקום רבים כמו דאמרינן בשבת (דף קל"ט) ולישלח להו כדר' טרפון דתני' ר' טרפון אומר אין כלאים בכרם וחכ"א כלאים בכרם וקייל"ן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. אלמא דאפי' ביחיד במקום רבים הלכה כדברי המיקל ע"כ מקילינן נמי בספיקא אפי' בחדש דהוה דשיל"מ דכיון דחדש דרבנן הוי הדין כמו בערלה כמו דאמרינן בקדושין (דף ל"ח) א"ל עולא לר"י בשלמא לדידי דאמינא הלמ"מ היינו דשני לן בין ס' ערלה לס' כלאים דבערלה תנן דיורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ואלו גבי כלאים תני' בח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך (דאמרת דהוי דרבנן) ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט. אלמא דאי הוו דרבנן צריך להיות הדין בשניהם בשוה והכי נמי אי חדש דרבנן ג"כ צריך להיות הדין בשוה לערלה וכלאים ופשיטא לחדש שאינו אסור בהנאה ואף דלגבי ביטול חדש חמיר יותר דאינו בטל משום דהוי דשיל"מ כמו דאיתא בנדרים (דף נ"ח) כבר ביארתי דביטול בתערובות שאני דלאו מתורת ס' הוא הא דבטל אלא גזירת הכתוב הוא כמו שכתב הרא"ש בס"פ ג"ה. וע"כ נתנו לכל א' שיעור מיוחד כפי שהחמירו. אבל בספיקות אם חדש דרבנן הוא הוא דומה לערלה וכלאי הכרם. ועוד דהא תנן בקדושין (דף ל"ז) כל מצוה שהיא תלוי' בארץ אינה אלא בארץ ושאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ בין בח"ל חוץ מן הערלה והכלאים. ולא חשיב חדש משמע דלת"ק מותר אפי' מדרבנן דאל"ה לתני החדש כמו דחשיב כלאים שהוא מד"ס. וכמו דמקשה בירושלמי דמאי לא חשיב חלה אע"פ שהיא מד"ס ומה דמשני בירושלמי דלא תני אלא דבר שהוא נוהג בשל הכל הא כבר ביארתי דחדש נוהג בשל הכל. אלא ודאי דת"ק סובר דחדש אינו אסור אפי' מד"ס. ועיין ברש"י בקדושין (דף ל"ח) ר"א בריש פליג אדאבוה וסבר דחדש אינו נוהג בח"ל וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או ד"ס משמע דחדש אינו אסור אפי' מד"ס עכ"פ מוכח דחדש קיל להו מערלה וכלאים וא"כ אפי' להני דסברי דחדש בח"ל דרבנן מ"מ לא חמיר מערלה וכלאי הכרם דספיקו מותר:

ולפי מה שביארתי ניחא שפיר מה שהקשתי מתחילה דאיך אכלו ר"פ ור"ה בדר"י הא הוי ס' ובדבר שיל"מ אפי' ספיקו אסור. דכיון דחדש הוא דרבנן דומה לערלה וכלאי הכרם וס' ערלה מותר והכי נמי בחדש:

וזה מדוקדק במאי דאמרינן התם במנחות (דף ס"ח) ר"פ ור"ה הוי אכלו באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן. ולכאורה ה"ל למימר דקא סברי חדש בח"ל דרבנן וס' דרבנן לקולא כמו שמצינו בכמה מקומות בש"ס זה הלשון ומהו שאומר ולס' לא חיישינן אלא ודאי כמו שביארתי דהגמ' מפרש טעמייהו דהא דאכלי באורתא דשיתסר כו' משום דקא סברי דחדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן פי' דלא חיישינן כלל כמו בערלה וכלאי הכרם דאמרינן יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד ואין צריך לחקור אחר זה אלא כיון דהוא ס' מותר ובכה"ג נמי בחדש והשתא ניחא שאין העולם חוקרים אצל המוכר אם הוא חדש או ישן דכיון דסמכי אדר"פ ור"ה דחדש דרבנן א"כ דומה לערלה וכלאי הכרם:

ובזה יתיישב הא שהביא הש"ך (בריש סי' רצ"ג) על הא דאיתא בש"ע תבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן אסור עד שיבוא העומר הבא וכתב הש"ך בשם תה"ד דנשרש קודם העומר היינו ג' ימים כדמוכח בהדי' בפ' מקום שנהגו (דף נ"ו) ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת בג' ימים שוב אינה קולטת וכתב ע"ז בנקודת הכסף דדברי תה"ד צ"ע דהא אמרינן ביבמות (דף פ"ג) דהלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה דשיעור הקליטה הוא ב' שבתות וא"כ איך פסק כר' יהודא ובאמת הוא תמי' עצומה על בעתה"ד דנהירין לי' שבילי דתלמודא אבל לפי מה שביארתי דאם חדש בח"ל הוא דרבנן הוא דומה לערלה וכלאי הכרם דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ע"ז סמך התה"ד בח"ל כר' יודא דאמר דשיעור הקליטה הוא ג' ימים משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל:

ואגב שביארתי דיני ערלה אבאר קצת דיני רבעי. והנה ראיתי להרדב"ז בתשובה (שאלה קצ"ט) וזה לשונו שאלת ממני על הפירות הגדלים בתוך חומות ירושלים אם נוהג בהם דין נטע רבעי תשובה לא ידעתי מקום לשאלה זו כיון שפירות נ"ר דינם להעלותם לירושלים הגדלים בירושלים הרי אוכל אותם בתוך ירושלים ואין להם פדיון ולא חילול ומה שלא הוזכר בדברי הפוסקים הוא לרוב פשיטותו ועוד שאיסור ליטע אילנות בתוך ירושלים ומ"ש אינו נאכל בזמן הזה בירושלים ואין פודין אותו אלא א"כ נטמא ונ"ר נאכל בזמן הזה בירושלים הילכך נפדה הוא בירושלים אע"פ שלא נטמא עכ"ד. ולכאורה הוא תמוה דמאי תלי הפדיון באכילה דאף אם נאכל בירושלים אעפ"כ אין נפדה בירושלים כמ"ש כמו דאמרינן בסוף סנהדרין (דף קי"ג) וכדרבא דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן ובב"מ (דף נ"ג) אמרינן דלא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות או ליתנהו למחיצות וכבר תירצו שם בתוס' הסוגיות עכ"פ מכיון שקלפוהו מחיצות ירושלים שוב אינו נפדה וא"כ ה"נ לנטע רבעי דהא נטע רבעי גמרינן ממעשר שני כמו שהבאתי תחילה הרמב"ם (בפ"י מהלכות מאכלות אסורות) שכתב וזה לשונו יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בח"ל אלא אוכל פירות. וכתב הרשב"א בתשובה שטעמו של הרמב"ם הוא משום דגמר קודש קודש ממעשר שני ועוד דכיון דמקשינן נ"ר למעשר שני מכיון שאין מ"ש נאכל בירושלים גם נ"ר אינו נאכל בירושלים:

ונראה לי ליישב דעת הרדב"ז במה שכתב דנ"ר נאכל בזמן הזה בירושלים ע"פ מה שכתב הרמב"ם (בהלכות בית הבחירה פ"ו ה' פ"ו) וזה לשונו לפיכך מקריבים כל הקרבנות כולם אע"פ שאין שם בית ואוכלים קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצות ואוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. וכתב ע"ז הראב"ד ולא ידעתי מאין לו והלא בכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב. וגם הכ"מ תמה פ"ז שהרי הרמב"ם בעצמו כתב (בפ"ז מה' מעשר שני ה' ט"ו) ואם אין מקדש ירקב:

ונראה לי ליישב ע"פ מה דאמרינן במכות (דף י"ט) ר' יוסי אומר יכול יעלה אדם מ"ש בזמן הזה בירושלים כו' מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית. ומסיק שם בגמ' דלעולם קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית כו' ומקשינן בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח. והכריחו התוס' שם שהגירסא היא לעולם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ובזה מיושבים היטב דברי הרמב"ם דבאמת קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה כו' ואוכלים מ"ש אע"פ שאין שם מחיצות אבל מזבח בעינן דהא איתקש לבכור. וע"ז כתב (בפ"ז מה' מעשר שני) שאם אין מקדש ירקב דהא מקשינן מעשר לבכור ובבכור מקשינן בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח:

והכי משמע בירושלמי (פ"ג דמ"ש) א"ר זעירא ר' חנינא ור' יונתן כו' עלו לירושלים נתמנו להן פירות וביקשו לפדותן כו' אמר להון חד סבא אבוכון לא עבדו כדין אלא מפקען חוץ לחומה ופודין אותן שם סבא הוה סבר מימר רואין את המחיצות כאלו הן עולות ואלין רבנן הוי סברי מימר אין רואין את המחיצות כאלו הן עולות (סבא הוי סבר מימר כר"א ואילן רבנן הוי סברין מימר כר' יהושע) עכ"ל הירושלמי. ולכאורה קשה דהא לסבא דסבר רואין את המחיצות כאלו הן עולות וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. וע"כ סבר דאין פודין בירושלים וא"כ קשה דאמאי לא אכלו אותן הפירות גופא בירושלים. (ונדחק שם המפרש דסבר אולי רואין את המחיצות כאלו הן עולות וזהו דוחק) אבל לפי מה שביארתי א"ש דאע"פ שסבר דרואין את המחיצות כאלו הן עולות וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל אפ"ה אין אוכלים משום דגמר מבכור ובכור איתקש בשרו לדמו וכגירסת התוס':

ובזה אפשר ליישב דעת הרדב"ז דנ"ר נאכל בזמן הזה בירושלי' דאמרינן התם במכות וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ומשני מעשר דגן חולין הוא ופריך הניחא למ"ד בתר למד אזלינן אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן והמלמד קודש הוא ומשני דם ובשר חדא מילתא היא. ובזבחים (דף מ"ט) אמרינן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש ולפ"ז הכא דמעשר שני גופא למד בהיקש מבכור אינו חוזר ומלמד בג"ש. לנ"ר ואע"ג דהלמד חולין לא גמרינן דהא בתר מלמד אזלינן והמלמד הוא קודש דילפינן מבכור. וכה"ג אמרינן בזבחים (דף נ') דדבר הלמד בג"ש מהו שילמד בהיקש ומביא ראיה מדכתיב וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה למדנו לתודה שבאה מן המעשר שלמים גופייהו מנא לן מדכתיב שם שם ופריך הא מעשר דגן חולין הוא ומשני אמי אמרה ורשב"ם גריס אימור אמרת פי' וכי אמרת שבעינן שיהא שניהם קודש. ולפ"ז אם בתר מלמד אזלינן והמלמד הוא קודש וע"כ לא ילפינן רבעי ממעשר דמעשר גופא גמר מקודש ואע"ג דרבעי דילפינן ממעשר הוי חולין אעפ"כ כיון דהמלמד הראשון הוא קודש בתר מלמד הראשון אזלינן וכמו שרצה מר זוטרא לומר דילפינן תודה משלמים כיון דשלמים גמר ממעשר ומעשר חולין הוי אלמא דבתר מלמד הראשון אזלינן והכא נמי בתר מלמד הראשון אזלינן והמלמד הראשון הוא קידש:

והכי משמע בירושלמי רפ"ח דיבמות קדשים מהו שיהיו אסורין בישראל ערל ללמד מן הפסח אין אתה יכול שאין בו שבירת העצם ולא מן התרומה שהוא למד מן הלמד עכ"ל הירושלמי. פי' דתרומה עצמה ילפינן מפסח. והפ"מ פירש משום דתרומה קודש אקרי והוא טעות דהא במ"ש אמרינן דמעשר דגן חולין הוא כש"כ בתרומה דהא בקדושין (דף נ"ג) ס"ד דמ"ש מקרי קודש יותר מתרומה ע"ש היטב. אלא הטעם משום או דבתר למד אזלינן או דבתר מלמד וכיון שבררנו דבתר מלמד אזלינן והמלמד הראשון הוא פסח שהוא קדשים וע"כ לא ילפינן קדשים מתרומה משום דתרומה ילפינן מפסח אלמא דבתר מלמד הראשון אזלינן ואין למודין למד מן הלמד וה"נ לענין רבעי ודו"ק היטב:

ובזה יתיישב התוס' בר"ה (דף ל"א) שהקשו כיון דמספקא לן בר"א אי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא א"כ למאי הפקיר ר"א כרם רבעי שהיה לו במזרח לוד מה ירוויחו העניים כיון שלא יוכלו לאכול ולפי דברי התוס' דמכות (דף י"ט) בפשיטות היה להם להקשות דאפילו קידשה לעתיד לבוא אעפ"כ אין אוכלים מעשר שני בזמן הזה ורבעי גמר קודש קודש ממעשר ובמעשר כתבו התוס' דאע"ג דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא אפ"ה אין אוכלין. אך לפי מה שביארתי ניחא דזהו דוקא במעשר שני ולא ברבעי דלא גמרינן מבכור וע"כ הקשו דוקא אי אמרינן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. אבל לדעת הרמב"ם דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד א"כ אפשר לאכול רבעי בירושלים כל זה נראה לי ליישב דעת הרדב"ז אבל לא מילתא דפשיטא הוא כמו שכתב. ולפי מה שכתבתי דרבעי גמרינן ממעשר שני יש להסתפק אם רבעי אסור בהנאה והנה מהתוס' דב"ק (דף ס"ח) בד"ה הוא דאמר כו' מוכח דסבירי להו דאסור בהנאה שכתבו דהא יכול לפדות הקדש של חבירו התם מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים א"כ אין להקדש זה בעלים אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלם בירושלים עכ"ל התוס' משמע דסבירא להו דאסור בהנאה דאם היה מותר בהנאה תיפוק ליה דה"ל בעלים מחמת דמותר בהנאה וכל שמותר בהנאה לא פקע מרשות בעלים ומה שהביא השעה"מ בשם מהרי"ט שהקשה על התוס' דקדושין (דף ל"ח) היכן מצינו דרבעי יהא אסור בהנאה דהא איתקש למעשר וכר' יהודא דאמר מעשר ממון גבוה הוא ומעשר לית ביה אסור הנאה ותמה על פי' ר"ת שפי' דהא דאמרינן והוא הדין לערלה בשתים זהו רבעי והא רבעי מותר בהנאה דאפשר לומר כמו שכתב הש"א דמ"ש ג"כ אסור בהנאה כמו שהוכיח מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף ט') יש לך שהקפידה התורה לאפקועי איסורא בשה ויהא מותר בהנאה ופריך והרי מעשר שהקפידה עליו התורה ככסף צורה ותנן ר' יהודא אומר במזיד קידש ומשני דפטר חמור נמי מיקדשא משמע דמ"ש אסור בהנאה. ולכך רבעי נמי אסור בהנאה:

ולכאורה צריך להבין דהא תנן (במס' מעשר שני פרק ראשון משנה ראשונה) מעשר שני אין מוכרין אותו והביא הר"ש הירושלמי דמתניתין ר' מאיר היא דאמר מ"ש ממון גבוה הוא אבל לר' יהודא דאמר מ"ש ממון הדיוט הוא מותר למכור אותו ואם מ"ש אסור בהנאה איך מוכרין אותו ולכאורה היה אפשר לומר כיון דמ"ש יכול לפדות וע"כ מותר למוכרו דהמכירה הוי פדיון והדמים נתפסים בקדושה כמו דאמרינן בסוכה (דף מ') אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ור' יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חלול וא"כ אם הוא דרך מקח עדיף יותר מחלול והדמים נתפסים בקדושה אבל כל זמן שלא נפדה או נמכר אסור בהנאה

ובזה יתיישב מה שהקשה בס' הפלאה בקדושין (דף כ"ד) על הרשב"א שכתב לתרץ מה שכתב רש"י תחילה דאם המעות הם נכסי מלוג ומעשר דבעל איש ממעשרו אמר רחמנא ולא אשה ולכן לא בעינן חומש ולהלן פי' רש"י במ"ש דכיון דאית ליה פירות נכסי מלוג חשיבא דידיה. ותירץ הרשב"א דהא שפירש"י לקמן דהפירות של מ"ש שהם נכסי מלוג חשיבא כדידי' להוסיף חומש היינו משום דהתם אינו יכול למכור הקרן וקרנא קא אכיל. והקשה בס' הפלאה דהא רש"י פירש לקמן אליבא דחכמים דר' מאיר דהיינו ר' יהודא והא דאמרינן דאין מוכרין ר' מאיר הוא כמו דאיתא בירושלמי אבל לר' יהודא מוכרין. וא"כ איך תירץ הרשב"א משום דאי אפשר למכור וקרנא קא אכיל אליבא דר' יהודא דהא אליבא דר"י מותר למכור:

אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דאע"ג דלר"י מוכרין היינו דהוי כמו פדיון והדמים נתפסים בקדושה רק דלר' מאיר דס"ל דמעשר ממון גבוה הוא ע"כ אין למכור כלל ולר"י דאמר מעשר ממון הדיוט הוא מוכרין אבל גם לר' יהודא הדמים נתפסים בקדושה:

ובזה ניחא לי הא דאמרינן בקדושין (דף נ"ד) הפודה נטע רבעי שלי מוסיף עליו חומש בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אלימא ר"מ מי מצי יהיב ליה והא גמרי קודש ממעשר ואלא לאו ר' יהודא הוא ומשני דיהיב ליה כשהוא סמדר ואח"כ פריך הגמ' עוד מהא דתנן משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע ופריך מני אלימא ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא פי' ולקני בכסף בלחוד ואמאי בעי משיכה. ולכאורה קשה דאמאי על מתנה פריך הגמרא מי מצי יהיב ליה מתנה אלמא מכיון שמ"ש ממון גבוה הוא אין ליתן במתנה ובקושי' אחרת גבי מכירה פריך הגמ' דליקני בכסף ואמאי לא פריך הגמ' דאיך נקנה במכירה כמו דפריך גבי מתנה. ולפי דעת הירושלמי מתנה קילא ממכר כמו דאמרינן בירושלמי פ"ד דמ"ש הפודה מ"ש שלו מוסיף עליו חמישית בין שהוא שלו בין שנתן לו במתנה וקאמר עלה מתניתין ר' מאיר היא דר' מאיר אמר אין מתנה כמכר פי' ואע"פ דאסור למכור אפ"ה מותר ליתן במתנה. אלא הטעם הוא דגבי מתנה כיון דמ"ש ממון גבוה הוא אינו נקנה במתנה אבל במכירה יכול למכור דהוי כמו פדיון וע"ז הקשה דאם מ"ש ממון גבוה הוא ואינו נקנה בכסף בלחוד אבל יכול למכור דהוי כמו פדיון וע"כ דלר"מ אסור לכתחילה למכור היינו משום זילותא אבל אם מכרו מכור משום דהוי כמו פדיון והדמים נתפסים בקדושה:

ובזה יתיישב מה שכתב רש"י בפ"ק דבכורות (דף י') שפירש"י הא דאמרינן דפטר חמור אסור בהנאת דמיו אם השכירה לאחרים ולמאי פירש"י אם השכירה לאחרים ואמאי לא פירש רש"י אם מכרה אלא משום דמכירה הוי כמו פדיון והדמים עצמם מותרים בהנאה ג"כ בפטר חמור דהא אם פודהו בשויו בדמים הדמים מותרים כמו שאם פודהו בשה השה ג"כ מותר בהנאה והכי נמי במעות אלא שצריך ליתנן לכהן. ועיין במה שתמה הראב"ד על הרמב"ם (בפי"ב מה' ביכורים) על שכתב שהדמים אסורים וע"כ פירש"י אם השכירה לאחרים דכיון דלא מכרו לא נפדה עדיין ע"כ הדמים אסורים בהנאה. ועיין שם בכ"מ שתמה על הראב"ד דהא גמרא מפורשת היא ולמה שפירש רש"י דמיירי אם השכירה ע"כ אין ראיה. והשתא א"ש כיון דרבעי גמרינן ממ"ש. וכיון שביארנו דמ"ש אסור בהנא' רבעי נמי אסור בהנאה. אך לאחר זה ראיתי בירושלמי (ריש מ"ש) והנה מבואר דהא דאין מוכרין אותו היינו לא יאמר אדם לחבירו הא לך את המנה של מעשר שני ותן לי בו חמשים זוז של חולין וקאמר ע"ז מאן תנא אין מוכרין אותו ר"מ ברם כר' יהודא מותר למוכרן מק"ו כו' ביכורים יוכיחו שהן טעונות מחיצה ומותר למוכרן לא אם אמרת בביכורים שאין תופסין את דמיהן נאמר במ"ש שהוא תופס את דמיו שביעית תוכיח שהיא תופסת דמי' ומותר למוכרה א"ר יודן מזו מכירתו של שביעית היא חילולה. משמע דלר"י מותר למכור מ"ש באופן שלא תתפוש את דמיה:

אך אעפ"כ לא קשה מידי קושית ההפלאה שלא עי' בירושלמי דמסיק התם ר' יודן בשם ר' הילא ד"ה היא מפני פלפולו (וצריך להיות מפני זלזולו) ר' יוסי בשם רי אחא דיה היא כדי שיהיו הכל זקוקים למחיצתן אלמא דמסיק דאפי' לר' יהודא דאמר דמ"ש נכסי הדיוט היא נמי אסור למכור מדרבנן. והכי מוכח מהירושלמי שהבאתי לעיל דקאמר הפודה מ"ש שלו מוסיף עליו חמישית כו' בין שנתן לו מתנה וקאמר עלה מתניתין ר' מאיר היא דאמר אין מתנה כמכר. ולכאורה מאי קאמר ר' מאיר היא הא לר' יהודה בלא"ה ניחא דאמר מ"ש ממון הדיוט הוא אלא ודאי דאפילו לר' יהודא אסור למכור:

אך לפ"ז יהיה מוכת דמ"ש מותר בהנאה דלא כהש"א דהא חזינן דאי לאו שיהיו זקוקים למחיצתן היה מותר ליקח חמשים מנה אף שלא תצא לפדיון. וכן איתא בירושלמי ספ"ב דקדושין כך משיבים חכמים לר"ש מצינו דבר שטעון פדיון ומותר בהנאה התיבין הרי בכור אדם טעון פדיון ומותר בהנאה עכ"ל הירושלמי אלמא דלא סבירא ליה הא דאמרינן בש"ס דילן בס"ק דבכורות (דף ט') דקאמר והרי בכור אדם שטעון פדיון ומותר בהנאה אלא יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה ומותר וקאמר והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורי כו' והירושלמי לא נחית לזה אלא דמדחה דמצינו דבר שטעון פדיון ומותר וא"כ הוא הדין למ"ש דמותר בהנאה והנה מכל מה שנתבאר לעיל מוכח דחדש נוהג בשל כולם ועוד יש להוכיח מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל"ח) תניא ר"ש בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בח"ל והוא הדין שינהגו ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו ונוהג בין בארץ בין בחו"ל כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו כו' והוא הדין לערלה בשתים. ואם איתא דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל לחשוב נמי הך חומרא שיש בערלה ובכלאים ואינו בחדש. וכמו שהוכיחו התוס' בפ"ק דקדושין (דף ל"ז) דערלה נוהגת בשל הכל וכן הרא"ש שם וכן הוכיחו התוס' בע"ז (דף ס"ד) דערלה וכלאי הכרם נוהגים בשל הכל. אלא שדחו התוס' שם דמה דאמרינן אין עודרין עם כו' בכלאים אתיה כמאן דאמר אין לו קנין בא"י. ולכאורה הוא ירושלמי מפורש דאתיא כמ"ד אין לו קנין בא"י דאמרינן בירושלמי (רפ"ז דכלאים) כתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כרם ולא כלאים א"ר לעזר דר' מאיר הוא דר"מ אמר אין לו קנין בא"י להפקיע מיד מעשר כו' אלמא דהא דאמרינן דכלאים נוהגים בשל הכל אתיא כמ"ד דאין לו קנין להפקיע מיד מעשר. אבל כד דייקת בי' לא מסתייע דלא מסייע להתוס' מהירושלמי מידי. אלא דדברי התוס' צ"ע דהא דאמרינן בירושלמי דאתיא כר"מ דאין לו קנין להפקיע מיד מעשר הוא דמדאורייתא אין כלאי הכרם נוהגים אלא בא"י וכמו דאמרינן והכלאים מד"ס וע"כ אתיא כר"מ דאמר אין לו קנין להפקיע מיד מעשר דאל"ה הוי כמו ח"ל. אבל מדרבנן דכלאים נוהגים בח"ל מאי איכפת לן אי יש לו קנין אי אין לו קנין וא"כ מאי מדחי התוס' דאי מיירי בכלאי זרעים דאין נוהגים אלא בא"י אתיא כמאן דאמר אין לו קנין דהא מ"מ מוכח דכלאים נוהגים בכל דהא אע"פ שאין לו קנין אפ"ה שלו הוא. וכמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ד דגטין) אע"ג דר"מ אומר אין לו קנין בא"י להפקיעו מן המעשרות מודה שיש לו בה קנין נכסים מהו קנין נכסים א"ר אבא אכילת פירות והתנינן הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם ויביא ביכורים ד"ת ונ"ל פירושו שמביא ראיה שיש לו קנין פירות דאל"ה אמאי אמרינן שמביא ביכורים מפני תיקון העולם ויביא ביכורים ד"ת דאי אמרת שאין לו אפילו קנין פירות א"כ הוי כאלו לא מכר כלל וצריך להביא ד"ת. אלא ודאי שיש לו קנין פירות ע"כ הוא רק מפני תיקון העולם מה שצריך ליקח ממנו וכמו שהקשו התוס' על רש"י בגיטין (דף מ"ז) דמאי מייתי ראיה מהא דיש לו קנין דמפני תיקון העולם אין דאורייתא לא מנא ליה דילמא תיקון העולם קאי על דחייבוהו ליקח וע"כ כתבו דלא גרסינן בוי"ו ומביא ור"ח גריס הלוקח מביא וכתב שכן הוא בירושלמי ולע"ד נראה דאדרבא גירסת הירושלמי לוקח ומביא וע"כ מוכיח דיש לו קנין פירות וע"כ הוא מפני תיקון העולם אבל אי אמרינן דאין לו קנין פירות נמי אם כן מדאורייתא מחויב להביא ביכורים כמו שלא מכר כלל. ודלא כמו שפירש הפ"מ שהירושלמי נשאר בקושיא ויביא ביכורים ד"ת]. עכ"פ מוכח שיש לו קנין פירות א"כ ליתא לדחיה שכתבו התוס' דאתיא כמ"ד דאין לו קנין דאפ"ה הוי שלו ואמרינן דאין עודרין עמו בכלאים אלמא דכלאים נוהגים אף בשל כולם. והכי משמע בירושלמי פ"ו דדמאי תני כו' שהיה צווח ואומר בואו וטלו לכם ממני פירות ערלה הם רבעי הם אינו נאמן אם אמר מפלוני הבאתי נאמן להחמיר דברי ר' כו' עכ"ל הירושלמי אלמא דערלה ורבעי נוהגים בשל הכל. והשתא אם איתא דחדש אינו נוהג אלא בשל ישראל ה"ל למימר הך חומרא שיש בערלה ובכלאים משא"כ בחדש אלא ודאי דחדש נוהג בשל הכל. והכי משמע לי מהירושלמי (ספ"ה דפיאה) ר' פינחס בעי קצירת ח"ל מהו שתהא חייבת בפיאה כו' אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חיל. ולכאורה הוא תמוה דמאי קא מבעי' ליה הא תנן בקדושין (דף לא) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ כו' חוץ מן הערלה והכלאים והחדש. ואם איתא דפיאה נוהגת בח"ל ג"כ ליחשוב נמי פיאה אלא ודאי דפיאה אינה נוהגת אלא בארץ ומאי קא מבעי' ליה אלא ודאי דס"ל נמי כמו דאמרינן בירושלמי דקדושין דלהכי לא חשיב חלה לפי שאינה נוהגת אלא בשל ישראל אבל הני דקא חשיב במתניתין נוהגים בשל הכל. ולהכי ליכא ראיה מדלא חשיב פיאה במתניתין דאינה נוהגת בח"ל. דאיכא למימר דלהכי לא חשיב במתניתין משום דאינה נוהגת אלא בשל ישראל כמו דתנן קצרוה אחרים פטור. אלמא דחדש דחשיב במתניתין נוהג בשל הכל. ונתבאר דחדש נוהג בשל הכל וע"כ אם הוא ודאי חדש אסור אפילו בכל ומה שנהגו להקל היינו דוקא בספק וכמו שביארתי לעיל אבל ודאי חדש נוהג בשל כולם כן נ"ל:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה