עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני אתרוג ולולב
סימן יא
שאלה מה שנוהגים העולם שקונים אתרוג בשותפות ואין א' מקנה לחבירו במתנה. אם יוצאים י"ח או לא:
תשובה דין זה איתא בש"ע או"ח (סי' תרנ"ח סעי' ז') וזה לשונו שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אי מהם יוצא י"ח ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה וכתב הרמ"א דדוקא שלא קנו לצורך מצוה אבל אם קנו לצורך מצוה יוצאים בו דמסתמא אדעתא דהכי קנאוהו. ומקור דין זה ממה שכתב המ"מ ברמב"ם סוף הלכות לולב דהרשב"א ז"ל כתב ומסתברא לי דהא דאחין כשלא לקחוהו לצאת בו אלא לאוכלו ולהריח בו אבל אם לקחוהו לצאת בו בכל גוונא יוצאים בו דאמרינן יש ברירה שהרי בשעה שלקחוהו הי' יודעים שאינו ראוי ליחלק ועל דעת כן לקחוהו שבשעה שיטלנו כל א' מהם לצאת בו יהי' שלו דומי' דשותפין שנדרו הנאה זה מזה שהם נכנסים לחצר של שניהם שאין בה דין חלוקה כו' ע"ש ע"כ וכן הוא בתשובות הרשב"א (סי' ס"ב) אלא שהמ"א פקפק בזה וכתב שטוב להכריז שיתן כל א' חלקו לחבירו במתנה:
ע"כ אמרתי לברר דבר זה אם יש סמך לזה משאר הפוסקים ואמרתי להעתיק מה שכתבתי בחידושי ומתוך זה יתבאר בנידון דידן. וזה לשוני בחידושי על מס' חגיגה בפ"ק דחגיגה (דף ד') נשים ועבדים שאינן משוחררין פטורין מן הראי'. וקאמר בגמ' בשלמא נשים כדאמרן אלא עבדים מנלן. ומשני אמר ר"ה אמר קרא אל פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה שיש לו אדון אחר ופריך הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה. ומשני אמר רבינא לא נצרכא אלא במי שחציו עבד וחציו ב"ח. דיקא נמי דקתני ועבדים שאינם משוחררים דהיינו שאינם משוחררים לגמרו ומאי ניהו חצי עבד וחצי ב"ח ע"כ. ואמרינן ריש חגיגה (דף ב') הכל לאתויי מאי לאתוי מי שחציו עבד וחציו ב"ח, ודרבינא דאמר מי שחציו עבד וחציו ב"ח פטור מן הראי' הכל לאתויי מאי כו' ודקשי' לך הא דרבינא לא קשי' כאן כמשנה ראשונה וכאן כמשנה אחרונה פי' דלמשנה אחרונה דכופין את רבו לשחרר הוי כמו משוחרר וחייב בראי' כך פי' רש"י. וכן בפסחים (דף פ"ה) לענין שיאכל ק"פ. מפרש רש"י נמי דכאן כמשנה ראשונה דלמשנה ראשונה פטור ולמש"א חייב וקשה ע"ז מהסוגי' דספ"ג דר"ה (דף כ"ט) דאמרינן התם דמי שחציו עבד וחציו ב"ח פטור מתקיעת שופר ואף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חרות ומסתמא מיירי הסוגי' התם לפי משנה אחרונה דהכי הילכתא וא"כ קשה דהא לפי משנה אחרונה דיינינן לי' כמשוחרר לענין ראי' ולק"פ. ובס' ש"א תירץ דהתם איירי בעבד של קטן דלאו בר כפי' הוא כמו שכתבו התוס' בגטין (דף מ"ב) ע"ש. וזהו דוחק לאוקמי דוקא בעבד של קטן דלאו בר כפי' הוא:
וע"כ צריך לברר הדבר איזה דבר תלוי בקנין הגוף ואיזו דברים תלוי במעשה ידיי. ונקדים תחלה הסוגי' דנזיר דאמרינן בפ"ט דנזיר (דף ס"ב) עבר מכנגד פניו ר' מאיר אומר לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה ואמרינן בגמרא לימא דבשמואל קא מפלגי דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחרות וא"צ גט שחרור ר' מאיר אית לי' דשמואל ר' יוסי לית לי דשמואל ומשני דכ"ע אית להו דשמואל כו' ע"ש. ולכאורה משמע דזהו לתרוצי לשמואל. אבל אנן קיי"ל כר"י דאמר המפקיר עבדו יצא לחרות וצריך גט שחרור ה"מ לענין שיהא מותר בבת חורין ולענין שיאכל בתרומה דזה הוי כמו לענין מ"ע שהזמן גרמא שהעבד פטור דגמרינן לה לה מאשה. וע"כ במחוסר גט שחרור אף דמעשה ידיו לעצמו אעפ"כ בתר קנין הגוף אזלינן כמו שכתבו התוס' ברפ"ז דיבמות (דף ס"ו) לענין אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דעבדי מלוג לא יאכלו בתרומה דאפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי לא חשיב בהכי קנין כספו כיון שאין הגוף שלו. כמו שאין יוצאין בשן ועין לאיש אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף. כדמשמע בהחובל (דף פ"ט) ע"ש וכל הדברים האלו תלוים בקנין הגוף ועי' תוס' גטין (דף מ"ב) על הא דבעי התם אם מעוככ גט שחרור אוכל בתרומה דזה לא אתי אליבא דר"ל דריש פ"ב דכריתות (דף כ"ד) דמסיק אליבא דרשב"ג דמעוכב גש שחרור אוכל בתרומה. וכל זה אזלינן בתר קנין הגוף דאף דאינו ברשות רבו למעשה ידיו אעפ"כ דברים אלו אינם תלוים ברצון הרב. כמו דאמרינן בגיטין (דף י"ג) ומה אלו עבד כהן שברח הרי הוא אוכל בתרומה. אבל לענין נזירות דדבר זה תלוי בהקפדת הרב דאם הרב כופהו מותר לשתות יין ואם הרב אינו כופהו אסור לשתות יין כמו דאמרינן בפ"ט דנזיר (דף ס"ב) אלא אמר אביי למה צריך רבו לכפותו לנזירות וא"צ לכפותו לנדרים כו' דלענין נזירות תלוי בכפי' שרבו צריך לכפותו לנזירות. וא"כ בעבד שהפקירו רבו ואין מעשה ידיו לרבו ואינו מוכרח לציית לרבו ע"כ אסור לשתות יין אף דהגוף הוא של רבו ולענין זה הלכתא כשמואל דבמפקיר עבדו בלחוד נמי סגי:
וכיון שביארתי דדבר שתלוי ברצון הרב לא איכפת לן במה שמחוסר גט שחרור. בזה יתיישב ההיא דפ' האשה (דף פ"ח ושם) דאמרינן התם דלפי משנה אחרונה חצי עבד וחצי ב"ח חייב. ואף דלמשנה אחרונה נמי הגוף הוא של רבו כל זמן שלא נתן לו שטר שחרור אעפ"כ כיון דמצד חובת הגוף עבד חייב נמי בק"פ כמו אשה דחייבת בפסח, וכמו דאיתא בירושלמי רפ"ח דפסחים עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם ר' יוסה אומר אין רשות לרבו לומר איפשי שתמנה על הפסח (צ"ל אי איפשי שתמנה על הפסח) אבל אומר לו אי אפשי שתמנה על זה אלא על זה (פי' דעל פסח גופא אין רבו יכול למחות דהא העבד חייב בק"פ) אלא דהטעם מפני הקפדת הרב שאינו רוצה שיאכל חלקו משל עבד. אבל כיון שהוא חצי עבד וחצי ב"ח ולפי משנה אחרונה דמעשה ידיו אינו לרבו ע"כ לא איכפת לן הקפדת הרב כיון דמעשה ידיו לעצמו כמו שכתבו התוס' בגטין (דף מ"ב). וע"כ חייב בפסח אף דהגוף עדיין לרבו. [ובזה יתיישב קושית התוס' ביבמות (דף מ"ח) אהא דאמר התם מ"ט דרשב"א (פי' דסובר דטבילת עבדות הוא בע"כ) דכתיב כל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד איש אתה מל בע"כ ורבנן אמר עולא כשם שאי אתה מל בן איש בע"כ כך אי אתה מל עבד איש בע"כ. ואלא הא כתיב עבד איש ההוא מיבעי' לי' כדשמואל דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור והקשו התוס' דריב"ל אית לי' בהשולח דנתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר אלמא לית לי' ההוא דשמואל דבסמוך וא"כ איך אמר לקמן אמר ריב"ל הלוקח עבד מן כו' ולא רצה למול מגלגלין עמו עד י"ב חודש לא מל חוזר ומכרו כו' אמאי ימול אותו בע"כ. ועוד קשה הלכתא אהלכתא דהרמב"ם פסק כרבנן דרשב"א וקיי"ל נמי כר"י דצריך גט שחרור וא"כ קרא דעבד איש במאי תוקמיה (ואפ"ל שלכך הוכרח הרמב"ם בה' ק"פ לדרוש עבד איש ולא עבד קטן) אך על הגמ' קשה למה לי' לדחוקי ולומר דלא כהילכתא לימא דדריש עבד איש ולא עבד קטן ועוד אמאי לא פריך ולר"י דאמר דצריך גט שחרור מאי עביד בהאי קרא כדמקשה הגמ' בכמה מקומות. אלא ודאי דזה לענין ק"פ מיירי וע"ז דריש כל עבד איש שיש רשות לרבו עליו קרוי עבד ואם אין רשות לרבו עליו אינו קרוי עבד ואיני אוכל משל רבו כי אם משל עצמו ואפי' ריב"ל דמצריך ג"ש דריש האי קרא לענין ק"פ ומיושב קושית התוס'] אח"ז ראיתי בספ"י שהוא מפרש ג"כ דבזה כ"ע מודו אך שהוא מפרש לענין דאין מעכב את רבו מלעשות פסחו וכן כתב הרשב"א בחידושיו והוא ירושלמי בפ"ד דגטין המפקיר את עבדו אינו רשאי לשעבדו ואינו רשאי לכתוב גט שחרור א"ל ר' זעירא כל עמא אמרין דהוא צריך ואת אמרת אינו צריך שמא אינו מעכבו מלאכול בפסחו תאמר וכל עבד איש מקנת כסף בשעה שהוא עובד רבו מעכבו מלאכול בפסחו ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסחו:
ועתה נבוא לבאור הסגי' דחגיגה. והוא דלמצות ראי' אזלינן בתר שעבוד דמעשה ידיו דאמרינן בחגיגה (דף ד' ושם) אמר קרא אל פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון א'. ובפ' השולח (דף מ"ב) אמרינן איבעי להו מעוכב ג"ש יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא כו' אלמא דאדון לא מקרי במה שהגוף של רבו אלא במה שמעשה ידיו לרבו וכיון דמחוסר גט שחרור ואין מעשה ידיו לרבו לא מקרי אדון. ואף דאכתי מיבעי לן התם ולא אפשיטא התם שאני כיון דמית אגלאי מילתא דאינו עומד לשחרור כמו שכתבו התוס' בחגיגה (דף ד' ושם) וא"כ במחוסר גט שחרור דנפקינן מדכתיב אל פני האדון ה' מי שיש לו אדון א' כו' נמי אזלינן בתר שעבוד דמעשה ידיו וע"כ לפי משנה אחרונה דאין מעשה ידיו לרבו לא מקרי אדונו. וזהו מצד חובת ראי'. אבל מצד דראי' הוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות ועבד גמרינן לה לה מאשה לא גרע ראי' משאר כל המצות דאזלינן בתר קנין הגוף וכיון שהגוף לרבו אף דאין מעשה ידיו לרבו פטור ממ"ע שהזמן גרמא כמו שכתבו התוס' בפ' החובל (דף צ') ופטור כמו אשה כמו דאמרי' בפ"ק דחגיגה (שם) הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה כו'. וא"כ כיון שלפ"ז אזלינן בתר קנין הגוף וא"כ הי' בדין שיפטור חצי עבד וחצי ב"ח אף למשנה אחרונה דהא עדיין הגוף לרבו כל זמן שלא נתן לו גט שחרור אלא דאה"נ דמצד חלק העבדות פטור אבל צד חרות חייב במצות ראי' וחייב בראי' מצד חרות. וכ"ת א"כ מאי טעמא פטור לפי משנה ראשונה הא מצד של חרות לפי משנה ראשונה נמי יהא חייב. זה אינו דאי לאו משנה אחרונה הצד חרות פטור ג"כ דיצא זה שיש לו ב' אדונים דגם הצד חירות משועבד לרבו למעשה ידיו דהא אמרינן בפ' השולח (דף מ"ב) נגחו יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו וכתבו התוס' שם דזה לפי משנה ראשונה והני מילי לענין מעשה ידיו דאפשר בחלוקה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. אבל לענין מצות ראי' מקרי מי שיש לו ב' אדונים [דלענין מצוה לא אזלינן בתר חלוקה אלא כמו שהחלקים מעורבים כמו דאמרינן התם בפ' השולח (דף מ"ב) אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין ומשני איסורא לא קאמרינן. אלמא דלענין איסור הוי כמו שמעורבים והכי נמי למצות ראי']:
אבל לפי משנה אחרונה הצד חרות חייב שעל הצד חרות אין לרבו עליו לא קנין הגוף ולא שעבוד מעשה ידיו. אבל הצד עבדות לפי משנה אחרונה אף דאין מעשה ידיו לרבו אעפ"כ פטור ממצות ראי' מחמת דהגוף של רבו כמו שביארתי אלא דאעפ"כ חייב בראי' מחמת הצ"ח. תדע דאלו"ה לפי משנה ראשונה למה לי קרא לפוטרו הא הוי מ"ע שהזמן גרמא וכל מצוה שהאשה חייבת בה כו' וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה אלא דה"א דחייב במצות ראי' מצד חובת דצ"ח ע"כ אתי קרא דאל פני האדון ד' לפוטרו. ודו"ק היטב:
ובזה הרווחתי לתרץ קושי' אחת וגדולה היא אצלי. דלמה לי' לדחוקי דרישא דהכל חייבים מיירי לפי משנה אחרונה וסיפא לפי משנה ראשונה לישני דשניהם לפי משנה ראשונה ורישא כגון דמחוסר גט שחרור שהפקירו רבו וכופין את רבו ליתן לו גט שחרור. כמו דאמרינן בפ' השולח (דף ל"ח) אמר רב שמן בר אבא אר"י עבד שברח מבית האסורין יצא לחרות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור וסיפא בחצי עבד וחצי ב"ח לפי משנה ראשונה וכ"ת דהא דאמרינן (שם) דכופין היינו לפי משנה אחרונה דתקנו שכופין אבל לפי משנה ראשונה דאכתי לא תקנו שכופין לא כייפינן לי' בהא דעבד שברח מבית האסורים נמי לא מצית אמרת הכי דא"כ אף לפי משנה אחרונה דתקנו שכופין לא תקנו אלא מחמת דאסור בשפחה ובבת חורין כמו דאמרינן בפ"ד דגטין (דף מ"א) לישא שפחה אינו יכול שכבר חציו ב"ח כו'. אבל מחוסר גט שחרור כתבו התוס' בגטין (דף מ') דמותר בשפחה. וא"כ אמאי כופין להתירו בבת חורין הא מותר בשפחה. אלא ודאי דזה לא תלי מידי במשנה ראשונה ואחרונה דהתם בחצי עבד וחצי ב"ח אסור לשחררו ועובר על עשה דלעולם בהם תעבודו. אלא דתקינו מחמת דלית לי' תקנה דלישא שפחה אינו יכול כו'. אבל מעוכב ג"ש מותר לכתוב לו ג"ש כמו שכתבו התוס' בגטין (דף ל"ח) אהא דאמרינן התם כל המשחרר עבדו עובר בעשה והקשו דהא אמרינן בגטין (דף מ') דמי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה דאם אמר לשון שחרור כופין את היורשין לכתוב לה גט שחרור. וכן בירושלמי אמרינן דאם אמר שחררו משחרינן ותירצו דהתם כיון שאין היורשים רשאים להשתעבד בה לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו. וע"כ בודאי אף למשנה ראשונה הי' כופין בזה וא"כ קשה דאמאי לא מתרץ אף לפי משנה ראשונה. אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דמחוסר ג"ש אף דכופים את רבו לכתוב לו גט שחרור אעפ"כ כל כמה דלא שחררי' הגוף היא של רבו וא"כ פטור ממצות ראי' מחמת דהוי מ"ע שהזמן גרמא ופטור כאשה דבזה אזלינן בתר קנין הגוף אבל בחצי עבד וחצי ב"ח חייב מצד חובת הצד חירות. וכל זה הוא בדברים התלו' בשעבוד של מעשה ידיו וכיון דאין מעשה ידיו לרבו לפי משנה אחרונה ע"כ חייב בראיה ובק"פ. אבל לענין שופר דהוי מ"ע שהזמן גרמא אף בחצי עבד וחצי ב"ח אינו מוציא אף לעצמו משום דצד עבדות אף דמחוסר גט שחרור אעפ"כ הגוף של רבו וע"כ צד עבדות פטור ולא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות וע"כ אף לעצמו אינו מוציא אף לפי משנה אחרונה. דלא כמו שכתב השיא ודו"ק היטב:
ומעתה נבאר דעת הרמב"ם (בפ"ב מהלכות ק"פ ה' י"ג) וזה לשונו מי שחציו עבד וחציו ב"ח לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו ב"ח ע"כ. וכתב ע"ז הראב"ד דהאי דלא כהלכתא דלמשנה אחרונה אוכל משל עצמו ע"כ. ונלאו המפרשים הלא המה הכ"מ והמ"ל ליישב דעת הרמב"ם שמפ' דלמשנה ראשונה חיוב בק"פ ולמשנה אחרונה פטור וכן לענין מצות ראי' נמי למשנה ראשונה חייב ולמשנה אחרונה פטור יציבא בארעא כו'. ואבאר מה שנראה לע"ד ליישב דעת הרמב"ם והוא דלכאורה קשה על הא דאמרינן בגטין (דף מ"ב) אלא מעתה ביום של רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא בת חורין ומשני איסורא לא קאמרינן. ואמאי לא נימא דהוי כחצר שאון בה דין חלוקה דאיתא בנדרים (דף מ"ז) השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וקא פסיק התם הלכה כראב"י וקאמר התם מחלוקת שאין בה כדי חלוקה כו'. ופי' הר"ן הטעם דחכמים דסברי אי דהאי לאו דהאי ואין לשותף אלא קנין הגוף במחצית והא דמשתמש בשעתו בכולו היינו משום דאית לכל שותף שיעבוד בחלק חבירו וקונם מפקיע מידי שעבוד ואסור. וראב"י דמתיר משום דס"ל ברירה ולכל חד וחד קנין הגוף בשעה שמשתמש דה"ל כאומר ואחריך לפלוני וכן לעולם. וא"כ הכא נמי נימא דביום של רבו אית לי' קנין הגוף ממש ואחריו לעצמו וכן לעולם. וכן כתב הרשב"א מובא באו"ח (סי' תרנ"ח) באתרוג של שותפין שיוצאים משום ברירה דשותפין הוה לכל א' קנין הגוף בשעה שמשתמש ע"ש. [ונ"ל ליישב בזה מה שהקשו התוס' על רש"י בפ"ב דסוכה (דף כ"ז) דאמרינן התם וחכ"א אף שאינו יוצא ידי חובתו בלולב של חבירו אבל יוצא ידי חובתו בסוכה של חבירו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת. ופי' רש"י משמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בזה אחר זה ואי אפשר שתהא של כולם דלא מטי שוה פרוטה לכל א' אלא ע"י שאלה כך פי' בקונטרס. וכתבו התוס' דעל חנם דחק כיון דכתיב לך למעוטי השותפין משמע כדמוכח התם גבי תרומה וחלה ופיאה וסובא דקא חשיב התם כו' ע"ש. ואח"כ כתבו התוס' מיהו קשה דהא מרבינן גבי ציצית דשותפין מדכתיב בגדיהם וממעטינן שאולה מדכתיב כסותך בפ' ראשית הגז וא"כ הכא נמי נדרוש הכי. פי' דנרבה השותפין ונמעט שאולה מדכתיב לך. ולפי הקונטרס ניחא. ולפ"ז נראה לכאורה דזהו שהכריח לרש"י לומר משום דלא מטי פרוסה לכל א' דאל"ה דלמא מרבינן דשותפין ואעפ"כ ממעטינן שאולה:
ולע"ד נראה לתרץ קושית התוס' מאי דמקשו דילמא מרבינן דשותפין כמו דמרבינן גבי ציצית ואעפ"כ טלית שאולה פטור. דלא דמי דהתם ציצית אינו חובת הגוף שיתחייב לוקח טלית להטיל בה ציצית וכל החיוב אינו אלא מצד הבגד וא"כ כיון שהוא של שותפין א"כ יש לכל א' חצי חיוב ובבגד יש חיוב שלם מב' השותפים וע"כ הבגד חייב בציצית וכן באינך דמרבינן התם משא"כ סוכה שהיא חובת הגוף שמוכרח לישב בסוכה א"כ יש חיוב לכל א' לישב בסוכה שלו וא"כ אי סוכה שאולה אינו יוצא בה וא"כ איך יפטור החיוב שלם שלו בחלק של שותפו שהוא אינו שלו. וע"כ אי מרבינן שותפין בודאי דיוצא בסוכה שאולה ג"כ וע"כ יוצא בחלק שותפו נמי. וכמו באתרוג שאינו יוצא בשל שותפות. אלא דמה שהכריח לרש"י לפרש משום דלא מטי שוה פרוטה לכל חד. דאלו"ה לא הוי מוכחי רבנן דיוצאים בסוכה שאולה מדכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות דלמא שאני התם כיון דכל ישראל משותפים א"כ ליכא בה דין חלוקה וא"כ יש לכל א' קנין הגוף בכולו בשעה שמשתמש ואחר שעה זו לפלוני כמו שכתב הר"ן אליבא דראב"י וא"כ אין ראי' מהא דכל ישראל ישבו בסוכות דהא התם כולו דידי' בשעה שמשתמש וא"כ מנין לחכמים להכשיר סוכה שאולה. וע"כ פירש הטעם דהא לא מטי שוה פרוטה לכל א' אלא ע"י שאלה (ובסברא זו נתתי טעם לשבח למנהג העולם שכותבים חברה ס"ת לצאת בזה ידי כתיבת ס"ת. ותמהו האחרונים דהא כיון דבעינן שלו א"כ אינו יוצא בשל שותפות. וכתבתי הטעם דהא ס"ת אין בו דין חלוקה ולא עוד אלא אפי' שניהם רוצים אמרינן בפ"ק דב"ב (דף י"א) ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו וא"כ הוי לכל א' בשעה שהוא לומד שלו. והא דממעטינן שותפים בראשית הגז היינו ביש בו דין חלוקה ועיין לקמן בסוף התשובה].
וכיון שביארנו שכל דבר שאין בו דין חלוקה הוי לכל אחד בשעה שהוא משתמש קנין הגוף. א"כ אמאי לא נימא דביום של רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא בת חורין והקצ"ח תירץ דהכא לא נוכל לומר דבשעה שהוא לעצמו הוי קנוי לגמרי לעצמו וביום של רבו קנוי לגמרי לרבו משום דאין עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד. ואם כן אם נימא דיום של עצמו יהי' לגמרי לעצמו אם כן איך יהיה ביום של רבו אח"כ לרבו. [ועדין יש לדקדק קצת בזה. דהא אמרינן בירושלמי מובא בגטין (דף מ') בתוס' דהקדש מפקיע מידי שעבוד הוא משום דכיון דחייל שחרור שעה אחת אינו חוזר ומשתעבד היינו משום דרבא לפעמי' דאית לי' דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אבל לאביי דס"ל דלמפרע הוא גובה. לא אמרינן כיון דחייל השחרור אינו חוזר ומשתעבד. והרי בדבר דליכא לסלוקי בזוזי כ"ע מודו דלמפרע הוא גובה כמו שכתבו התוס' (שם) ומה שהקשו התוס' בגטין (שם) מהך דאיצטלית דפרסוה אמיתנא דאמאי קני מיתנא הא אין יכולים לסלקה בזוזי כבר תירצו שם בתוס', ועוד אפשר לתרץ ע"פ הירושלמי פ"י דשביעית המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורה לשעה ר"י אמר אינה מכורה לשעה חילי' דר' יוסי מהדא שורו הוא מצוי להבריח שדה אינו מצוי להבריח. פי' דבשורו אמרינן בפ"ק דב"ק (דף י"א) דעשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו הטעם משום דעשוי להבריח. אבל שדה אינו מצוי להבריח וע"כ אינו מכור לשעה נמי. פי' משום דלמפרע הוא גובה ע"כ אינו מכור כלל ולפ"ז אפשר לומר דהא דאמרינן (דף ל"א) משום דיכול לסלוקי בזוזי ע"כ אינו גובה אלא מכאן ולהבא היינו דוקא במקרקע אבל במטלטלי כיון דיכול להבריחם ע"כ אע"פ דאינו יכול לסלוקי בזוזי אעפ"כ אינו גובה אלא מכאן ולהבא. וע"כ לא קשה מהך דאיצטלית דהא מ"מ יכולים הם להבריח. וע"ש בפסחים (דף ל"א) גבי חמץ. ומ"מ בעבד של שני שותפין כיון דיד שניהם שוה בו ודאי כשגובה גובה למפרע כמו שביארתי וא"כ בעבד ליכא לסלוקי בזוזי וכשרבו נוטלו ביום של רבו מבטל השחרור דגובה למפרע כיון דאינו יכול לסלקו בזוזי].
ואפשר לומר דהטעם הוא דבאמת שותפים שקונים חפץ א' או חצר א' הוי המחצה דידי' והמחצה של חבירו כיון ששניהם נתנו דמים, אלא הטעם של ראב"י דסבירא לי' דבשעה שמשתמש הוי כולו שלו משום דמתרצים ומקנים זה לזה כדי שכל אחד יוכל להשתמש בכולו וע"כ מקנים זה לזה והוי כמו שטה זו לך ואחריך לפלוני וא"כ כיון שמדין הקנאה נגעו בה ה"מ דמהני בדבר שהוא תלוי ברצון המקנה כמו גבי חצר דאם מקנהו זה לזה סגי. אבל גבי עבד דקיי"ל דהמפקיר עבדו יצא לחרות וצריך גט שחרור א"כ להתיר האיסור לא סגי ברצון המקנה דאעפ"כ צריך גט שחרור וא"כ איך נימא דמצד החלוקה דיום של רבו יהא של רבו ויום של עצמו לעצמו לא תהא עדיפא מהמפקיר עבדו דצריך גט שחרור להתירו בבת חורין. והשתא מבואר מה דפריך הגמרא אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה ויום של עצמו ישא בת חורין. ומשני איסורא לא קאמרינן פי' דאיסורא אינו ניתר אלא בשטר שחרור וע"כ לא נוכל לומר דביום של עצמו ישא בת חורין. ובזה יתיישב מה דאמרינן בירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח קידש אשה אין חוששין לקדושין ודכוותה גירש אין חוששין לגרושין שמואל אמר חוששין לגרושין כו'. והטעם דסבירא לי' לשמואל דמתחלק לאיסור נמי ולא כמו דאמרינן בגמ' דילן אלא מעתה יום של רבו כו' ומשני איסורא לא קאמרינן והטעם דכל עיקר דלא אמרינן דהוי כחצר שאין בו דין חלוקה ויתחלק לאיסור נמי הוא משום דצריך גט שחרור ואזיל ר' יוחנן לטעמי' דסבירא לי' דהמפקיר עבדו יצא לחרות וצריך ג"ש. וע"כ אמר ר' חייא כו' קידש אשה אין חוששין לקדושין גירש אין חוששין לגרושין ושמואל אמר חוששין לגרושין. הטעם משום דשמואל אזיל לטעמי' דסבירא לי' דהמפקיר עבדו יצא לחרות וא"צ גט שחרור. וע"כ דמי לגמרי לחצר שאין בו דין חלוקה וא"כ הוי לכל א' שלו בשעה שמשתמש וע"כ מתפליג לענין איסור נמי. וכיון שביארנו דעבד דומה לחצר שאין בו דין חלוקה אלא דהטעם דלא מחלקינן לענין איסורא ג"כ הטעם משום דצריך ג"ש וא"כ לענין ראי' ולענין ק"פ לפי מה שבארתי דבזה אזלינן בתר שעבוד דמעשה ידים. וכיון שכן הוא מחלקינן כמו גבי ממון דביום של עצמו לא איכפת לן הקפדת הרב. כיון דהוי כולו שלו. וכן לענין מצות ראי' ביום של עצמו אינו משועבד למעשה ידיו וקרינן בי' שאין לו אלא אדון א' כיון שאינו משועבד למעשה ידיו וא"כ החצי ביום של עצמו הוי כולו לעצמו. והא דלמשנה אחרונה פטור הטעם כיון דנוכל לכפות לרבו לשחררו א"כ הוי כחצר שיש בו דין חלוקה דנוכל לכוף רבו ליטול שטר על דמים ע"כ כל כמה דלא ניתן לו שטר לא הוי כחצר שאין בו דין חלוקה דהוי בשעה שכל א' משתמש כולו שלו בשלימות כיון דעומד ליחלק. זהו מה שנראה לי בדברי הרמב"ם. ועי' שם במ"ל איך שהניח בצ"ע דברי הרמב"ם ע"ש ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. [ועדיין צ"ע דיש לחלק בין חצר שיש בו דין חלוקה לעבד שעומד להשתחרר ודו"ק]:
ועוד יש לומר דה"ט דלא מתפליג לענין איסורא משום דאינו מתחלק לגמרי רק במעשה ידיו וכמו דאמרי' בגטין (דף מ"ב) דאמרינן התם ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשין אמאי ה"נ לימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ומשני שאני הכא דקא כלי' קרנא וע"כ כיון שאינו מתחלק לגמרי ואם כלי' קרנא אינו מתפלג וע"כ אינו מתפלג לענין איסור נמי דהאיסור תלוי בגוף וכיון שאינו מתחלק לגמרי שאפי' ביום של עצמו אעפ"כ יש בו עדיין זכות לרבו ע"כ אינו מתפלג לענין איסור ולא דמי לנודר הנאה דהתם כיון שיש לו רשות לילך בשעה שירצה הוי כמו שאוסר פירות חבירו על חבירו ובזה א"ש דלענין ק"פ וראי' כיון שביארתי דזה תלוי רק במעשה ידיו ובהקפדת הרב וע"כ כיון שמתחלק לענין מעשה ידיו ע"כ חייב בראי' ובק"פ לפי משנה ראשונה משא"כ לפי משנה אחרונה דלא מחלקינן כלל ותלוי עד שישתחרר ועיין לקמן. [ועדיין יש לדקדק מה דאמרינן בירושלמי שם שמואל אמר חוששין לגרושין משמע דלקדושין אין חוששין מהו הנ"מ בין גרושין לקדושין, והנה המ"ל והקצ"ח האריכו בזה הרבה ופי' האחרונים דביום של עצמו מקודשת ודאי לשמואל אלא שאומר דביום של רבו אינה מקודשת ע"ז אומר דאעפ"כ גירש חוששין לגרושין היינו דנעשה שליח לגרושין משום דהוי בר כריתות דהא לא הוי רק מחוסר זמן וזמן ממילא קא אתי' והוה בר כריתות וע"כ נעשה שליח לגרושין ואעפ"כ לא עלתה בידו כל הצורך. דבקדושין מיירי הירושלמי שמקדש לעצמו וגירש מיירי להיות שליח לגרושין. ע"כ נראה לי כמו דאמרינן בקדושין (דף ס"ב) אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לאחר שאשתחרריך ה"נ דהוי קדושין ומשני הכא השתא התם מעיקרא כו' והשתא דעת אחרת. ואלא הא הא דאמר ר' אושעי' הנותן פרוטה לאשתו כו' נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה אלמא אע"פ שהיא רוצה עכשיו אעפ"כ לא הוי בידו משום דתלוי ברצונה והכי איתא בירושלמי (פ"ג דקדושין) הגע עצמך שהי' שפחתו א"ר אבא בר ממל כשתשתחרר נתלית בדעת אחרת ר' הושעי' רבה ור' יודן נשי' הוי יתבין אמרין נימא חדא מלה בקדושין. האומר לאשה הא ליך פרופה זו שתתקדשי לאחר שאגרשיך מהו גחכין וקמון להון. א"ר יוסי ולמה גחכין לא אמר ר' אבא בר ממל לכשתשתחרר נתלית בדעת אחרת. והכא נמי לכשתתגרש נתלית בדעת אחרת. אלמא דקדושין הוי דבר שאין בידו. וכן איתא בנדרים (דף כ"ט) באומר הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו ופדאן חוזרות וקודשות ומסקינן דפדאן הוא חוזרות וקודשות פדאן אחרים אין חוזרות וקודשות ואשה כפדאוה אחרים דמי וע"כ המקדש לאשה בשתי פרוטות ואמר לה באחת התקדשי היום ובאחת התקדשי לי למחר כשאגרשיך דלא הוי קדושין. והקשה הר"ן שם דאדרבא אשה לפדאן הוא דמי שכשם שנטיעות הללו לפי שאינם יוצאים מרשות הקדש או מרשותו מצי לאקדושינהו לאחר שיפדו כך אשה זו כיון שאינה יוצאה מרשות הבעל או מרשות עצמה בדין הוא שתהא יכולה להתקדש מעתה אפי' לאחר שתתגרש תירץ הר"ן שם דאי מצי אשה לקדש עצמה לאיש הוי דומי' דמקדיש נטיעות ממש אלא כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל ומש"ה אמרינן בפ"ק דקדושין לדף ה') דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדברי' כלום ע"כ. והנה בכתובות (דף נ"ט) מתבאר דהאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תיקדש דקדשה משום דלעשר שנים בידו לפדותה וא"כ אם קידש אשה ביום של עצמו יכול לגרשה אפילו ביום של רבו שתחל הגרושין ביום של עצמו דלא הוי רק מחוסר זמן והוי כמו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים דקדשה משא"כ בקדושין אם יקדש ביום של רבו שתחול הקדושין למחר ביוש"ע כיון דהשתא לא מצי לקדושי ולא מצי לקדושי על למחר נמי דהא אין תלוי ברצונו וכ"ת דהא היא מתרצית עתה א"כ הוי כמו בידו זה אינו דכל דצריכין לסברה דהיא מתרצית ג"כ ומטעם זה תחול הקדושין הוי כמו שהיא מתקדשת וכתיב כי יקח איש אשה ולא שתלקח אשה לאיש ומצד המקדש אינו יכול לקדש על לאחר זמן דילמא לא תתרצית כמו שאינו יכול לקדש אשה בשתי פרוטות שתחול לאחר הגירושין כיון דהשתא אין בידו שאין אשה מתקדשת וחוזרת ומתקדשת אינו יכול לקדש שתחול הקדושין לאחר מכן דאשה כפדאוה אחרים דמי וה"מ לגבי קדושין דבעינן דעתה אבל גבי גרושין דיכול לגרש בע"כ יכול לגרש ביום של רבו שתחול ביום של עצמו וע"כ אינו יכול לקדש ביום של רבו שתחול למחר דהא לא הוה בידו אע"פ שהיא רוצה עכשיו משא"כ בגרושין יכול לגרש ביום של רבו שתחול למחר דהא הוי בידו משום דיכול לגרש בע"כ ולא נתלית בדעת אחרת וע"כ אמר שמואל חוששין לגרושין. ודלא כמו שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ד מהלכות אישות) בפשיטות דעבד או שפחה שקבלו גט שחרור לזמן שיכולים לקבל קדושין בתוך הזמן ומדמה להא דאמרינן בכתובות (דף מ"ט) שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים תקדש כו' דקדושין שאני כיון שאינו תלוי ברצונו לחוד ע"כ לא הוי בידו ודו"ק. והשתא א"ש הירושלמי קידש אין חוששין לקדושין היינו ביום של רבו כו' ושמואל אמר חוששין לגרושין היינו אפי' ביום של רבו יכול לגרש שתחול הגרושין לאח"כ משא"כ לענין קדושין וע"כ לא אמר אלא גירש חוששין לגרושין. ובמ"א בארתי דעת הירושלמי הוא דהטעם דאמרינן בגטין (דף מ"ב) לענין איסורא לא קאמרינן ול"א שיהא מחולקים לגמרי לענין איסור נמי וכמו דאמרינן בחצר השותפין דהוי כמו אחריך לפלוני הוא מטעם דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד משום דקדושת הגוף לא פקע בכדי והירושלמי אית לי' דקדושת הגוף פקע בכדי כמו דאית לי' לאביי בנדרים (דף כ"ט) וכן כתב הקצ"ח. אלא דאשתמיטתי' הירושלמי דאית לי' להדי' דקדושת הגוף פקע בכדי כמו שהביא להדי' הר"ן שם הירושלמי דפ' האומר בקדושין דגרס התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זו עולה ל' יום כל ל' יום ה"ז עולה לאחר ל' יום יצתה לחולין מאלי' הרי את מקודשת לשלשים יום ה"ז מקודשת מה בין הקדש מה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה שיוצאת בלא גט וא"כ אפשר דבשחרור נמי אם אמרינן דעובד לרבו יום א' ולעצמו יום א' הרי ביום של עצמו חל עליו השחרור ממש ואעפ"כ חוזר ומשתעבד כמו דס"ל בהקדש דפקע בכדי. גם מה שהקשה דכיון דילפינן מגרושין הא בגרושין אמרינן דכיון דפסקה פסקה אינו קושי' ג"כ דהירושלמי ס"ל התם בקדושין דלא כהש"ס דילן אלא דבגרושין אם מגרשה לשלשים יום אינו גט כלל דגרסינן התם ה"ז גיטה שלשים יום אין זה גט כריתות א"ר יצחק ב"ר אליעזר הדא דאת אמר מקודשת בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא כתב קדושין אלא מגרושין מה בגרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת. וא"כ אפשר לומר אע"פ דבגרושין אינה מגורשת אעפ"כ בשחרור משוחרר וכגון שמשחרר בכסף דלא ילפינן בכסף מגרושין. ולפ"ז א"ש הירושלמי דסבירא לי' דמתפליג לענין איסור ג"כ דבקדושת הגוף נמי פקע בכדי. אלא דיש לעיין לפי טעם הירושלמי משום דמצינו הקדש יוצא ע"י פדיון אפשר לומר דבעבד לא אמרינן הכי דהקדושה פקעה בכדי ועדיין צ"ע בזה]:
וכיון שביארתי הירושלמי דלשמואל מתחלק לענין איסור נמי והיינו משום דשמואל אזיל לטעמי' דסבירא לי' המפקיר עבדו יצא לחרות וא"צ גט שחרור וא"כ כל האיסור תלוי בממון והראי' שאם הפקירו פקע איסורא וע"כ מיושב דעת הרמב"ם דעבד קודם חלוקה מחויב בק"פ ובראי' דכיון שאין בו דין חלוקה הרי בשעה שכל א' משתמש בחלקו הוי כולו שלו אבל לאחר שתיקנו שכופין אותו לשחררו הוי כחצר שיש בו חלוק' וכיון שיש בו דין חלוקה לא אמר' דבכל שעה קנוי לא' כיון שיכול לכופו לשחררו. וכמו שביארתי דבחצר שיש בו חלוקה יכול לאסור על חבירו וכמבואר לעיל והכא נמי חלק העבדות של רבו מעכב על העבד ופוטרו מק"פ ומראי'. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דלפי משנה ראשונה חייב בק"פ ובראי' ולפי משנה אחרונה פטור:
והא שהתוס' מפרשים בהיפוך דלפי משנה ראשונה פטור ולמשנה אחרונה חייב ולא ניחא להו לפרש כדעת הרמב"ם כמו שפירשתי. הוא משום דהתוס' אזלי לטעמייהו שפירשו דהא דאמרינן בנדרים (דף מ"ז) דהלכה כראב"י הוא לאו מטעמא דיש ברירה. דהא אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה כמו שהאריך הרא"ש בזה שהם מפרשים זה הברירה על דרך כל הברירות שבש"ס. וכיון דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה א"כ איך פסק הלכה דיש ברירה. וע"כ פירשו דהטעם הוא משום דויתור מותר במודר הנאה. אבל לא מטעם ברירה. וע"כ סברי דלמשנה ראשונה פטור דלא קיי"ל כהך סברא דבשעה שכל א' משתמש הוא שלו והוי כמו אחריך לפלוני כמו שמפרש הר"ן אלא שמפרשים ברירה זו כמו שאר ברירות שבש"ס והא שפסקו דהלכה כראב"י הוא מטעמא אחרינא [וע"כ הקשו התוס' על רש"י בסוכה (דף כ"ז) ולא ניחא להו כמו שתירצתי על רש"י לעיל משום דאינהו לא מפרשי כדעת המפרשים דכל שעה קנוי לא' אלא דהלכה כראב"י הוא מטעם דויתור מותר במודר הנאה]. ולמשנה אחרונה לדעת התוס' חייב בק"פ ובראי' דהא אינהו סברי דלמשנה אחרונה הרי הוא שלו למעשה ידיו כמו שכתבו התוס' בגטין (דף מ"ב) דהא דאמרינן נגחו יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו הוא למשנה ראשונה ולא למשנה אחרונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו. וא"כ כיון דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו ולא אזלינן במה שהגוף קנוי לרבו וכמו שביארתי לעיל בזה בארוכה. וע"כ פסקו דלמשנה אחרונה חייב אבל הרמב"ם לשיטתו דמה שפסק כראב"י היינו מטעם ברירה דכל א' בשעה שהוא משתמש הוא שלו לגמרי כמו שכתב הלח"מ ברמב"ם (פ"ז מה' נדרים) ליישב דעת הרמב"ם שפסק דאסורים בדבר שהוא של שותפות כגון בית הכנסת. והוא תמוה דהא בגמ' אמרינן דבהכ"נ כחצר שאין בו דין חלוקה דמי וכתב הלח"מ שהרמב"ם מפרש הטעם כמו שכתב הר"ן שהטעם שאינו יכול לאסור היינו מטעם שבשעה שכל א' משתמש הוא שלו וע"כ בהכ"נ תשמישו לכולם ביחד לא אמרינן בזה דבשעה שכל א' משתמש הוא שלו. ואף שתירוצו עדיין צ"ע ואין כאן מקום להאריך בזה. עכ"פ לפי פירושו סובר הרמב"ם כדעת הר"ן דהטעם הוא משום שכל א' בשעה שהוא משתמש הוא שלו ועוד יש לי להביא ראי' שהרמב"ם סובר כדעת הר"ן ולא כדעת התוס' שפירשו דהא דפסק הלכה כראב"י הוא מטעם דויתור מותר במודר הנאה. שהרמב"ם פסק שם (בפ"ז מה' נדרים ה' י"א) מי שאסר הנייתו על הכהנים והלוים הרי אלו באין ונוטלים מתנותיהם בע"כ ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו הרי אלו אסורין ויתן תרומותיו ומעשרותיו לכהנים ולוים אחרים. והקשה הכ"מ דהכא פסק הרמב"ם דטובת הנאה ממון ובפ"ה (מה' אישות) פסק דטובת הנאה אינה ממון. ותירץ דבמרור הנאה שאני משום דויתור אסור במודר הנאה וכן כתב הלח"מ ברמב"ם פ"ה מה' אישות. [ומה שכתב תירוץ א' בשם המעילי דהא חזינא דמילתא דאיסורי הנאה אסור אפי' לתת לאחרים אסור הכא נמי גבי מודר הנאה כיון דאסור לאתהנויי מיני' אסור לתת התרומות אע"פ שאינם שלו ויש לו ליתנם בע"כ אפ"ה אסור. והתרוץ הראשון מחוור דהתרוץ הב' דחוק דמהו הדימוי לאיסורי הנאה דהתם אם נותן לאחרים הרי מתהנה מאיסורי הנאה אבל הכא הרי אסור הנאתו על הכהנים והלוים וא"כ אם טובת הנאה אינה ממון אין התרומות ומעשרות שלו וכיון דלא הוי דידי' מותר ליתן לכהנים דהא התרומות בעצמם אינם איסורי הנאה. ואפשר שכוונתו דבאיסורי הנאה כיון שהוא איסורי הנאה לא הוי דבעלים כלל אעפ"כ אסור ליתן מפני שמחזיר לו טובה בעד הנתינה אלמא הנתינה הנאה הוא. אע"ג דלא הוה דידי' ה"נ הנתינה הנאה הוא. אע"ג דלא הוה דידי'] אעפ"כ התרוץ הראשון מחוור יותר. דאע"פ שלגבי קדושין טובת הנאה אינה ממון אפ"ה לענין מודר הנאה אסור משום דויתור אסור במודר הנאה:
והכי משמע בירושלמי (פ' י"א דנדרים) דתנן התם קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה א"ר יוחנן כיני מתניתא ויכולה ליהנות בלקט כו' ופיאה תני ובמעשר עני לית כאן מעשר עני מעשר עני ניתן בזכי' ואלו בעזיבה פי' דר' יוחנן מפרש דדוקא לקט ופואה אבל מעשר עני אינו יכול ליטול משום דאלו בעזיבה פי' ואין לבעלים טובת הנאה משא"כ במעשר עני דניתן בזכי' ויש לבעלים טובת הנאה ואעפ"כ אית ליה לר' יוחנן דטובת הנאה אינה ממון דאמרינן התם ר' יוסי ב"ר חנינא אמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה ור' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה מ"ט דר' יוסי ב"ר חנינא ואיש את קדשיו לו יהיו. ור' יוחנן אמר לו יהיו ליתנם לכל מי שירצה כו' מתניתא פליגא על ר' יוחנן המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר חטאת ה"ז מקודשת אפי ישראל פתר לה בתרומה שנפלה מאבי אמו כהן. אלמא דר' יוחנן סובר דטובת הנאה אינה ממון ולהכי מפרש דהא דאמרינן מקודשת בנפלה מאבי אמו כהן ואפ"ה קאמר דכיני מתניתא דדוקא לקט ופיאה אבל לא במעשר עני משום דאלו ניתנו בעזיבה אבל מעשר עני דבזכי' אסור ליטול אלמא אע"ג דטובת בת הנאה אינה ממון אעפ"כ כיון דיכול ליתן לכל מי שירצה הרי הוא מהנהו וויתור אסיר במודר הנאה. וא"כ מוכרח שהרמב"ם סובר דויתור אסור במודר הנאה והא שפוסק כראב"י דהשותפין שנדרו הנאה מותרין לכנוס לחצר אי אפשר לפרש כדעת התוס' מטעם דויתור מותר במודר הנאה דהא הרמב"ם פוסק דויתור אסור במודר הנאה ומוכרח הרמב"ם לפרש כמו שמפרש הר"ן שהטעם הוא משום שכל א' בשעה שהוא משתמש הוא שלו. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דבעבד לפי משנה ראשונה חייב בשחרור משום שבכל שעה שכל א' משתמש הוא שלו. אבל לפי משנה אחרונה פטור לדעת הרמב"ם דהא דומה לחצר שיש בו דין חלוקה כיון שהעבד כופהו לרבו לשחררו הוי כחצר שיש בו דין חלוקה. וכ"ת הא לפי משנה אחרונה הוי כמחוסר גט שחרור ומעשה ידיו שלו. ואני ביארתי תחילה שזה תלוי בהקפדת הרב וכיון שמעשה ידיו שלו א"כ לא איכפת לן הקפדת הרב דהא אין לרבו עליו למעשה ידיו אלא שהגוף הוא לרבו. וא"כ אמאי פטור לפי משנה אחרונה הא לא קשה מידי שהרמב"ם אזיל לטעמו שפסק (בפ"ד מה' חובל ומזיק ה' י"ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או צערו או שנגחו שור וכיוצא באלו אם אירע זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. והשיג עליו הראב"ד דזה הדין לפי משנה ראשונה אבל כו' אבל הרמב"ם מפרש דהא דאמרינן בגטין (דף מ"ב) נגחו שור יום של רבו כו' היינו אף לפי משנה אחרונה וא"כ חזינן שהרמב"ם סובר דאף למשנה אחרונה חולקים מעשה ידיו ורק ביום של רבו הוא לרבו וביום של עצמו לעצמו ולא כמו שפירשו התוס' דדמי למחוסר גט שחרור דמעשה ידיו שלו דהרמב"ם סובר דכיון דלא הפקירו רבו רק שחכמים תקנו לכופו. ע"כ חולקים את מעשה ידיו וביום של רבו לרבו וביום של עצמו לעצמו וכל כמה דלא מטא לידו גט שחרור לא הפסידו חכמים לרבו את מעשה ידיו וא"כ כיון דסבירא ליה להרמב"ם שיש לרבו עדיין חלק בו אף למשנה אחרונה אלא שבידו לכופו לשחררו ע"כ הוי כחצר שיש בו דין חלוקה ובחצר שיש בו דין חלוקה לא אמרינן דבשעה שכל א' משתמש הוא שלו וע"כ לא אמרינן בעבד ג"כ דבשעה שהוא משתמש בשלו הוי כולו שלו זה שיטת הרמב"ם. משא"כ לדעת התוס' הוא בהיפוך דלפי משנה ראשונה פטור מק"פ ומראיה דאינהו לא סברי כשיטת הר"ן דבשעה שכל אחד משתמש הוא שלו ולפי משנה אחרונה חייב דהא לפי משנה אחרונה אינו שייך מעשה ידיו לרבו כלל ובק"פ וראיה אזלינן בתר מעשה ידיו כמו שביארתי. ולדעת הרמב"ם לפי משנה ראשונה חייב דהוי כחצר שאין בו דין חלוקה דבשעה שכל א' משתמש הוא שלו כשיטת הר"ן ולפי משנה אחרונה פטור דהוי כחצר שיש בו דין חלוקה. ומיושב דעת הרמב"ם היטב ודו"ק. עכ"ל בחידושי שם [וכבר כתבתי דיש לחלק בין חצר שיש בו דין חלוקה לעבד ודו"ק]:
וא"כ לפי מה שביארתי שהרמב"ם נמי סובר כדעת הר"ן דבחצר שאין בו דין חלוקה בשעה שכל אחד משתמש הוי שלו לגוף ולפירותיו א"כ לכאורה גבי אתרוג נמי אם קנוהו כדי לצאת בו הוי כחצר שאין בו דין חלוקה והוי של כל אחד בשעה שהוא משתמש לגוף ולפירות ולפ"ז אפשר לשותפין לצאת בו אע"פ שאין כל א' מקנה לחבירו במתנה על מנת להחזיר. וכמו שכתב המ"מ והרשב"א בתשובה. וכמו שכתב הרמ"א (בסי' תרנ"ח) ומה שכתב המ"א שהרשב"א עצמו לא אמרה אלא להלכה אבל לא למעשה לפי מה שביארתי לכאורה דעת הרמב"ם נמי דבחצר שאין בו דין חלוקה הוי של כל אחד בשעה שהוא משתמש וע"כ פסק בעבד לפי משנה ראשונה שחייב בראיה ובק"פ. משום דלפי משנה ראשונה הוי כחצר שאין בו דין חלוקה. אין בזה פקפוק ויכולים השותפים לצאת באתרוג של שותפים אפי' אינו מקנה לחבירו במתנה ע"מ להחזיר. רק דאפ"ה יש לעיין בזה עוד והוא שהרא"ש כתב בסוכה דדוקא אם נותן לו מתנה ע"מ להחזיר הוא דיוצא בו דהיינו שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ שיחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתן לו במתנה בשעת חזרה. אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלו כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול. ותדע מדקאמר לקמן (סוכה דף מ"ו) לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא טבא דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני. ואם אינו צריך לחזור וליתן לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור ממילא אלא ודאי צריך לחזור וליתן לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא ע"כ. אלמא דבעינן שיהא קנוי לו לעולם והא דנותן לו במתנה ע"מ להחזיר היינו שיחזור ויקנהו לו אבל אם לא יתן לו רק לשעה הוי קנין פירות דכל קנין לשעה מיקרי קנין פירות וכמו שכתב הר"ן בפ"ג דנדרים (דף כ"ט) דכל קנין שאיננו עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי. וכמו שהאריכו בזה האחרונים. וא"כ בשותפים שקנו אתרוג אף דהוי כחצר שאין בו דין חלוקה וכתב הר"ן דהוי כמו נכסי לך ואחריך לפלוני ובשעה שכל אחד משתמש הוי שלו לגמרי אפיה כיון שהוא רק לשעה הוי כמו קנין פירות ואע"פ דקאמר ראב"י זה נכנס לתוך שלו זה נכנס לתוך שלו התם משום דכיון דבאותו שעה הוא שייך לחבירו לגוף ולפירות ע"כ אינו יכול לאסור עליו וכמו שכתבו התוס' בפ"ה דכתובות (דף נ"ט) דאפי' בשדה ממושכנת אינו יכול לאסור עליו בקונם. ואע"פ שכתבתי דלדעת הרמב"ם בעבד לפי משנה ראשונה חייב בק"פ ובראי' התם הוא דצד חרות חייב בראי' ובק"פ חייב בכולו בפסח אלא דאינו יכול לאכול מחמת הקפדת הרב וע"כ כיון שמסתלק לגמרי והוא שייך באותו יום לעצמו ע"כ יכול לאכול בק"פ וכן בראי'. אבל לענין שיצא בו ידי אתרוג אפשר כיון דאינו קנוי לעולם לא הוי לכם. והא דיצא בו במתנה ע"מ להחזיר הוא כמו שכתב הרא"ש שמקנה לו במתנה גמורה ע"מ שיחזיר ויקנה לו. ובזה מתיישב מה שהביא הב"י באו"ח (סי' תרנ"ח) מה שכתב הנ"מ בשם ס"ה וז"ל שצריך שיאמר לו ע"מ שתחזירהו לו הרי הוא שלך במתנה ואם לאו לא יהא שלך אלא שלא חש להאריך ע"כ. והקשה הרמ"ך דאדרבא אם לא יהא בתנאי כל זה כ"ש שהמתנה טובה והתנאי בטל ואפילו אם לא יחזיר וצ"ע עכ"ל. והאריך בזה הקצ"ח לתרץ מה שכתב הג"מ והעלה דאף אם אינו מתנה בתנאי כפול אעפ"כ צריך להחזירנו לו. אלא שאין המעשה תלוי בתנאי ואף אם אינו מחזירו לו אפילו הכי אין המתנה בטלה אבל מכל מקום צריך להחזירו לו. וכמו שהוכיח מהך דיבמות (דף ק"ו) מה דאמרינן לבתר דחלץ אמר ליה זיל הב ליה. וכתבו המפרשים הראשונים וכן הרא"ש דלאו מתורת תנאי הוא דהא כל מקום שהמעשה תלוי בתנאי אין כופין על התנאי אלא אם מקיים התנאי המעשה קיים ואם לאו המעשה בטל. אך מחמת דבחליצה אין המעשה תלוי בתנאי דהא אי אפשר לקיומי ע"י שליח וכיון דאי אפשר לקיומי ע"י שליח לא ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר. וע"כ אין המעשה תלוי בתנאי ע"כ צריך לקיים התנאי מדין שכירות. והכי נראה לי מהירושלמי פ"ג דקדושין אתא עובדא קמיה ר' אבוה (פי' א' שכנס על תנאי וכנס בתוך הזמן) א"ל זיל הב ליה א"ל רבי אשה לא קניתי ואת אמרת לי זיל הב (פי' לדבריך שאי אתה מאמין לי א"כ לא קניתי אשה זו שהרי לא נתקיים התנאי ומפני מה אתה כופיני לקיים את התנאי הרי המעשה תלוי בתנאי ואין כופין על התנאי) א"ר אבוה מימי לא שחק בי אלא אדם זה חזר ואמר אין חזר בי' יתן כו'. ולא דא הוא קדמייתא (פי' והרי הודה ר' אבהו שאין כופין) חזר ועשה מעשה ב"ד. ועיין בר"ן פ"ג דקדושין דכיון שכנס מחל על תנאו ואין המעשה תלוי בתנאי כפאו על התנאי מדין חוב]. וא"כ כל מקום שאין המעשה תלוי' בתנאי אפ"ה צריך לקיים מדין שכירות וע"כ כיון שצריך להחזיר האתרוג אע"פ שלא כפליה לתנאי וא"כ אינו קנוי רק לשעה דהא צריך להחזיר האתרוג בעצמו ואינו יכול לסלקו בדמים כמו שכתב הרא"ש בסוכה. וגרע יותר מת"כ דבת"כ המעשה תלוי בתנאי וא"כ יש בידו שלא להחזיר ותתבטל המתנה למפרע ואין חיוב עליו להחזיר אבל היכא דלא כפלי' לתנאי א"כ מחויב הוא להחזיר וכיון שמחויב הוא להחזיר הרי אינו קנוי לו אלא לשטה וכל שהוא קנוי לשעה לא הוי קנין הגוף וע"כ אינו יכול לצאת בו. וע"כ כתב הג"מ שצריך לכפול תנאי שאו המעשה תלוי בתנאי אבל אי לא כפלי' לתנאי כיון דמ"מ צריך להחזיר ומוכרח להחזיר דהא אין המעשה תלוי בתנאי וא"כ כשמחזירו הרי הוא גובה למפרע דהא אינו יכול לסלקו בזוזי וע"כ לא הוי לכם ע"ש בקצ"ח:
אך שיצא לידון בדבר החדש דכל תנאי שאינו כפול אעפ"כ צריך לקיים התנאי רק שהמעשה אינו תלוי בתנאי וזהו דבר חדש שלא מצינו לזה ראיה בש"ס. ואף שלכאורה אפשר להביא קצת ראיה לזה מהא דאמרינן פ"ק דקדושין (דף ו') דהנותן מתנה ע"מ להחזיר בפדיון הבן יצא ידי נתינה. והקשו האחרונים מזה על הרמ"א שכתב ביו"ד (סי' ש"ה) דאין לפדות הבן פ"י שליח. וכל דבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח לא מהני בי' תנאה. אבל לפי מה שכתב הקצ"ח ניחא דהא דאמרינן דהיכא דאי אפשר לקיימי ע"י שליח לא ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר היינו דוקא שאין המעשה תלוי בתנאי אבל אעפ"כ צריך לקיים התנאי. וכמו דאמרינן ביבמות (דף ק"ו) גבי חליצה דאי לאו משום משטה אני בך היתה מחויבת לשלם מדין שכירות כמו שכתב הרא"ש וא"כ בפדיון הבן נמי צריך להחזיר אלא שאין המעשה תלוי בזה וע"כ קאמר דיצא ידי נתינה. וא"ש מה שכתב הרמ"א שפדיון הבן אי אפשר לקיימי ע"י שליח. אך אעפ"כ אינו ראיה דאם צריך להחזיר מדין שכירות ולא שהמעשה תלוי בזה בודאי דלא יצא ידי פדיון הבן. וכמו שכתב ביו"ד (ה' פדיון בכור סי' ש"ה סעיף ח') בשם הרשב"א דדוקא אם אמר לו על מנת שכה"ג גמר בלבו לשם מתנה. ומה שאמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אבל אם אמר לו הילך ה' סלעים ותחזירהו לי לא יצא. וא"כ אם תאמר בפדיון הבן שאי אפשר לקיומי ע"י שליח ונמצא דאין המעשה תלוי בתנאי אלא דצריך לקיומי התנאי מדין שכירות וא"כ הוי כאומר ותחזירהו לי ולא יצא. רק שהמ"א כתב באו"ח (סי' תמ"ח ס"ק ה') ונ"ל דאפילו לדברי הרדב"ז דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאומר הריני נותן לך ע"מ שתחזירהו דנמצא שאם לא יחזירנו לו לא הוי מתנתו מתנה. אבל אם אמר הריני נותן לך שתחזירהו נמצא שאין המתנה תלוי' בחזרה שאף אם לא יחזירנו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אי לא משום חומרא דחמץ. ומזה משמע דאם אמר הריני נותן לך ותחזירהו לי הוי נמי מתנה רק ממה שכתב הש"ך בשם הרשב"א מוכח דאסור ליתן לו במתנה ולומר שתחזירהו. ויש לחלק משום דבפדיון הבן בעינן שיתן בלב שלם כמו שכתב הש"ך שאפילו לא אמר לו ולא מידי אלא שדעתו שיחזירהו הכהן כולו או מקצתו ולולי זה לא היה נותנן לכהן כו' אין בנו פדוי כמו דגרסינן בפ' יש בכור (דף נ"א) ר' חנינא הוי רגיל כו'. אבל בחמץ יוכל להיות שאפי' נתנו לאינו יהודי ושיחזירנו לאחר זמן סגי. ובמתנה ע"מ להחזיר ודאי דלא פגי וכמו שכתב הרדב"ז דמדינא אסור לעשות כן ועבר על ב"י וב"י ואע"פ שנתקיים התנאי ונמצא דלמפרע היה החמץ שלו מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל מה שכבר עבר. והקשה עליו דמ"ש מישראל שהרהין אצל מי שאינו יהודי ואיל אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ מעכשיו דשרי אם הגיע הזמן ולא פרעו ולא אמרינן כל זמן שהתנאי תלוי הוי פקדון כו'. והביא בשם הרב פר"ח שהסכים לסברת הרדב"ז וחילק דהתם הוי תנאי שבידו לקיימו אבל הכא שאין בידו של ישראל לקיימו דאפשר שהאינו יהודי לא יחזיר לו אע"פ שהחזירו ונתקיים התנאי עובר יעו"ש. והכי משמע בירושלמי פ"ב דפסחים שהביא התוספתא ישראל ואינו יהודי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לאינו יהודי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה כו'. משמע דבמתנה ע"ט להחזיר לא סגי דלא הותר אלא לומר לו עד שאתה לוקח במנה לקח לך במאתים שמא אצטרך ליקח ממך אחר הפסח. אבל במתנה ע"מ להחזיר אסור:
ולכאורה קשה דהא הכא נמי תנאי שבידו הוא דהא אף אם האינו יהודי לא יחזיר לו הרי יכול לומר לו הריני כאילו נתקבלתי כמו דאמרינן בגטין (דף ע"ד) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולים לך מהו ומפקינן התם דהיכא דקא מיכוון להרוחה יכול לומר הריני כאלו נתקבלתי וא"כ הכא נמי יכול לומר הריני כאלו נתקבלתי:
[ובירושלמי ספ"ח דנדרים משמע דאפי' הלה אינו רוצה ליתן יכול לומר נמי הריני כאלו נתקבלתי. דאמרינן התם עד כדין דהוי בעי למיתן ליה ברם ההוא דלא בעי למיתן לי' יכול הוא אמר לא בעית אלא מיבדקינך כיון דחמיתך מצטער הרי אני כאילו נתקבלתי רק דאפשר לומר דדוקא משום דמצטער על שאינו יכול ליתן ע"כ יכול הלה לומר הריני כאילו נתקבלתי. אך הא ליתא דאימתי יכול לומר הריני כאלו נתקבלתי ה"מ בשאם השני רוצה בקיום התנאי או שמצטער על שאינו יכול לקיים התנאי ע"כ יכול לומר לו הריני כאלו נתקבלתי אבל באם שהשני אינו רוצה לקיים התנאי כדי שיתבטל המעשה בודאי בטל המעשה דהא אמר לו הלשון ע"מ וכל תנאי שהוא בעל מנת הרי ביד השני לקיים התנאי ושלא לקיים ואם אינו מקיים המעשה בטל. והכא נמי אם נתן לו החמץ ע"מ שיחזור לו הרי ביד האינו יהודי שלא ליתן לו והמתנה בטלה ולא יכול לומר לו הריני כאלו נתקבלתי כיון שהאינו יהודי רוצה לבטל התנאי כדי שיבוטל המעשה וע"כ אינו יכול ליתן במתנה ע"מ להחזיר אבל אם נותן לו במתנה ולא בלשון על מנת רק שיחזירנו לו א"כ אין המעשה תלוי בתנאי וע"כ פסק המ"א דשרי. ואף דלצאת ידי פדיון לא מהני משום דהתם בעינן שיתן לו במתנה גמורה כדי לקיים המצוה וכן בעל מנת נמי כיון שמקנה לו במתנה גמורה רק שמתנה שיחזיר לו אח"כ במתנה אך ממה שכתב הרא"ש גבי אתרוג דבעינן דוקא במתנה ע"מ להחזיר אבל באומר יהא שלך במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול כו'. אלמא דמה שמקנה לו לשעה לא הוי מתנה וא"כ הוא הדין בחמץ נמי אם יתן לו במתנה לאינו יהודי שיחזירנו לו לכאורה לא הוי מתנה. רק לפי מה שביארתי דבכל דבר אע"פ שהוא שלו לשעה. והראיה דגבי שותפין שנדרו הנאה זה מזה בחצר שאין בו דין חלוקה אמרינן דבכל שעה שכל א' משתמש הרי שלו לגמרי בין לגוף בין לפירות. וע"כ לענין איסור חמץ נמי אינו עובר בב"י. אבל לענין שיהא שלו לגמרי לצאת בו לא סגי אם אינו קנוי לו רק לשעה אף דהוי כחצר שאין בו דין חלוקה ולא סגי רק במתנה ע"מ להחזיר:
וכן יש להביא ראיה לדעת הקצ"ח דאם לא כפליה לתנאי' אע"פ שהתנאי בטל היינו שאין המעשה תלוי בתנאי אעפ"כ צריך לקיומי לתנאיה. מהירושלמי פ"ב דקדושין התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר דינר כו' ר' לעזר אומר מקודשת בראשון והשאר על תנאי ר' יוחנן אמר לכשישלים אמרן חזר ביה ר' יוחנן:
חד בר נש ערבונא יהיב לחברי' ר' בא ור' הילא ור' יעקב בר אתא תלתין אמרין זרע פשתן היה ומקצת דמים נתן לו אתא עובדא קומי ר' יוחנן אמר או יתן לו כל מקחו או ימסור אותו למי שפרע מודה ר' חייא בר יוסף לר' יוחנן במקח שאין דרכו להקנות חציה כגון פרה וטלית. ואשה דרכה לקנות חציה ר' חגיי ור' יהודה תרויהון אמרין מקח דרכו להקנות חצי' ואשה אין דרכה להקנות חצי' פי' וכיון שאשה אין דרכה להקנות חצי' אמרינן דקנה כולה אלמא דחזר בי' ר' יוחנן דמקודשת מיד דדמי לערבון דקונה כנגד כולה. ומדקאמר דחזר בו ר' יוחנן משמע דמודה לר' לעזר דסובר דמקודשת והשאר על תנאי ולכאורה קשה דהא אינו דומה כלל לדר' אלעזר. דאי אמרינן דמקודשת מיד והשאר על תנאי א"כ יכול לבטל הקדושין דהיינו שלא ישלים התנאי ונמצא שהקדושין בטילין דהא אין כופין לקיים את התנאי ואם אינו רוצה לקיי' התנאי בטל המעשה. אבל אי אמרינן שקנה מכח עירבון דקונה כנגד כולה א"כ כופין אותו להשלים את השאר כמו דבמקח ע"י עירבון במקצת כופין אותו שיתקיים המקח וישלים אם עירבון קונה כנגד כולה ולפ"ז לא דמי להא דר' לעזר וגם אמאי לא סבר ר' לעזר דקונה מכח עירבון כיון דבאשה שאין דרכה לקנות חצי' כ"ע מודו דקנה כנגד כולה אלמא ודאי דאפילו ר' לעזר דאמר דמקודש' מיד וישלים תנאו היינו בתנאי שאינו כפול שהמעשה מתקיים מיד דהא לא כפלי' לתנאי' בפירוש אלא שאמר במנה ונתן לה דינר ובתנאי שאינו כפול אין המעשה תלוי בתנאי והמעשה מתקיים מיד. ואעפ"כ צריך להשלים את השאר כמו שכתב הקצ"ח דכיון דאין המעשה תלוי בתנאי כופין אותו לקיים את התנאי וע"כ דומה לעירבון במקצת אך הרא"ש כתב בפ"ק דקדושין דדמי לכפלי' לתנאי'. אבל מדעת הירושלמי נראה דדמי ללא כפלי' לתנאי' ומזה מוכח כדעת הקצ"ח]:
אך אעפ"כ לא נראה לי מה שכתב הקצ"ח ליישב הה"מ דלהכי בעינן דוקא ת"כ משום דאע"פ שאינו מתנה אפ"ה צריך לקיים אלא שאין המעשה תלוי בתנאי דאפשר לומר כיון שהיה אפשר לו להתנות בת"כ ולא התנה פטומי מילי בעלמא הוא וא"צ כלל לקיים התנאי וכן כתב הת"ג שאינו דומה לחליצה משום דהתם אי אפשר לכפול התנאי דלא מהני משום שאינו בשליחות וע"כ היה צריך לקיום התנאי מתורת שכירות אי לאו משום דיכול לומר משטה אני בך. אבל היכא דיכול להתנות ולא התנה בת"כ א"צ כלל לקיום התנאי ע"כ:
[וכן נראה לי מהא דפ"ב דביצה (דף כ') גבי ההוא גברא דאמר להו הבו ליה ארבע מאות זוז לפלוני ולנסיב ברתא אמר ר"פ ארבע מאות זוז שקיל וברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב לפי מה שפירש בעל המאור דהטעם משום דמעשה קודם לתנאי אלמא כיון דלא אתני כפי משפטי התנאי א"צ כלל לקיים. ואף הרמב"ן שחלק עליו הוא מטעם אחר אבל בזה משמע דמודה דכיון דלא אתני כדין התנאי א"צ כלל לקיים:
וכן נראה לי להביא ראיה קצת מהא דאמרינן בב"ב (דף ס"ג) בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שהמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. ופריך בגמרא והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל. והקשה הרא"ש דנהי דאין אדם מקנה דשלב"ל אדם מתנה על דבר שלב"ל שאם אומר אדם לחבירו שדי מכורה לך על מנת שתתן לי סאה חיטין מהיוצא מן השדה שנה שנה תנאו קיים. ותירץ דע"כ האי תנא סובר דע"מ שיורא הוי ולא תנאה דאי סבר דתנאה הוא ה"ל למיתני אם נתן לו מעשר ראשון בכל שנה ושנה קנה ואם לא לא קנה אלא מדקתני מעשר ראשון שלו ש"מ דסבירא ליה דשיורא הוי ע"כ. והשתא אם איתא דבאינו מתנה בת"כ צריך לקיים התנאי אלא שאין המעשה תלוי בתנאי א"כ דילמא מיירי שלא התנה בת"כ דע"כ לא תני אם נתן לו המעשר קנה. דהא הראש ס"ל דאפילו בע"מ בעינן ת"כ אלא ודאי משום דאם לא התנה בת"כ הוי פטומי מילי וא"צ ליתן לו כלל. ויש לדחות דאם היה מיירי שלא התנה בת"כ לא היה מתחייב בדשלב"ל. דכל הטעם דתנאי הוא חל בדבר שלא בא לעולם הוא משום דהמעשה תלוי בתנאי א"כ ממילא צריך לקיים התנאי דאל"ה המעשה בטל. אבל אם לא כפליה לתנאי' רק דצריך לקיים מתורת חיוב וכיון שהוא דבר שלא בא לעולם אין החיוב חל רק אם משעבד עצמו. כמו דאיתא בח"מ (סי' ס') אעפ"כ לא נראה לע"ד לומר דבר זה בלא ראי' ברורה דאף בתנאי שאינו כפול חייב לקיים את התנאי מתורה חיוב]:
ע"כ נראה לע"ד לתרץ מה שכתב ההג"מ דבעינן דוקא שיכפול תנאי. והוא ע"פ מה שכתבו התוס' בפי"א דכתובות (דף צ"ז) גבי זבין ולא אצטרכו זוזא הדרי זביני או לא הדרי זבינו ופי' התוס' דכגון שגילה דעתו בשעת המכר דאמר דליזבן תורי קא זבן להו דאל"ה הוי דברים שבלב. וכן בפ"ב דקדושין (דף נ"א) גבי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתה למיסק לארעא דישראל התם נמי בדגלי דעתיה ויש דברים שאין מועיל בהם גילוי דעת עד שיתנה כו'. וכיון דבעינן תנאי בעינן ת"כ ע"כ. וא"כ גבי אתרוג ודאי מהני גלוי דעת בלחוד. דהא הר"ן כתב והובא בש"ע (אות סי' תרנ"ח) דאפילו גילוי דעת נמי לא בעינן מכח אומדנא דמסתמא ע"מ כן נתנו לו. וע"כ אף שההג"מ לא סבר דאומדנא דמוכח הוא בלא תנאי כלל. אלא דבעינן גלוי דעת אעפ"כ כיון דגילה דעתו צריך לקיים ולהחזיר לו האתרוג ואפ"ה כיון דלא אתני בת"כ אין המעשה תלוי בתנאי אלא דצריך לקיים התנאי מתורת חיוב דכיון שאין המעשה תלוי בתנאי ודאי כפינן ליה לקיים. כמו גבי חליצה ביבמות (דף ק"ו) כמו שכתב הרא"ש והרשב"א דהא דלא כפינן בתנאי דכיון שהעשה תלוי בתנאי זהו כפייתו מה שהעשה תלוי בתנאי דאם לא ותקיים תנאו המעשה בטל. אבל בגילוי דעת שאין המעשה הלוי בתנאי. מעתה צריך לכפות על התנאי כמו דכפינן על כל ההתחייבות מה שהאדם מתחייב עצמו:
ויש לי להביא ראי' לזה מהא שכתב הר"ן בפ"ב דקדושין (דף נ"א) גבי ההוא גברא דזבינהו לנכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק וא"ד אי בעי לא סליק ואמרינן מאי בינייהו ומשני דאתיליד אונסא באורחא וכתב הר"ן דבהני עובדי בתראי מיירי דלא כפלי' לתנאי' דליכא למימר דבהני עובדא בתראי מיירי בדכפלי' לתנאי' אלא דלא חש תלמודא לפרושי כו' דאי בתנאה ממש עסקינן לא הוי אמר רב אשי דכיון דאי בעי סליק המכר קיים דהא כיון שהתנה שאם לא יעלה יהא המכר בסל אי לא בעי למיסק המכר בטל שהרי אין כופין את המתנה כדי לקיים תנאו כדי שיתקיים הדבר. דאדרבא הרשות בידו לגרום שלא יתקיים התנאי כדי שיבטל מכרו ומתנתו כמו דאמרינן בפרק קמא דקדושין (דף כ"ז) זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתכתבו לו השטר חוזר בין בשטר בין בשדה כו'. וכמו שכתב הרא"ש בפ"ה דב"ב (דף ע"ז) ע"ש. אלא דהכא מיירי בדלא כפלי' לתנאי וכיון דלא מהני רק משום גלוי דעת בלחוד. ע"כ כופין אותו כדי לקיים התנאי, דכיון שהוא יכול לקיים התנאי הרי מחשבתו מתקיימת וכן כתב המ"מ ברמב"ם (פי"א מה' מכירה) ח"ל דוקא כשהמונעים אינם מחמת רצונו אבל לא הי' שם מונע אלא שהוא אינו רוצה לעשות קנה הלה שאין זה כדין תנאי גמור כמו שאמר שדי מכורה לך כו' דהכא דוקא בשיש מונע ע"כ. וכן איתא בש"ע חו"מ (סי' ר"ז) וא"כ כיון שלגבי עצמו שהתנה כיון דלא אתני בדיני תנאי ע"כ דוקא כשהוא אנוס אבל בלא"ה אין לו לחזור מפני שאינו רוצה לקיים התנאי מכש"כ שאם נתן לחבירו והתנה בתנאי דסגי בגלוי דעת בלחוד ולא כפלי' לתנאו מכש"כ שהשני אינו יכול לבטל דהיינו שלא לקיים התנאי אם אינו אנוס. וא"כ אם א' נתן לחבירו אתרוג או לולב במתנה ולא כפל כדיני תנאי ודאי דמהני בגלוי דעת בלחוד דהא גבי אתרוג כיון דצריך כל א' לצאת בו ודאי דמהני גלוי דעת כמו דמהני במכירת קרקעות. וע"כ צריך להחזיר לו המקבל מתנה וכפינן לי' ע"ז שיחזור. ולא יוכל לומר שלא יקיים תנאו ונמצא דהמתנה בטלה דהא הכא לא אתני בת"כ וע"כ צריך לקיים התנאי להחזיר לו האתרוג אחר שיצא בו. והוא גובה למפרע דהא לא יכול לסלוקי לי' בזוזי. ואין לו אופן להמלט מחיוב החזרה. ונמצא שאינו קנוי לו אלא לשעה ולא הוי לכם. אבל אם נותן לו בתנאי כפול הרי ביד השני שלא לקיים התנאי. ונמצא דהמתנה בטלה. דהא בת"כ לא כפינן על התנאי כמו שביארתי וכמו דלא כפינן להמתנה בעצמה ה"נ לגבי המקבל כיון דתלה התנאי בדידי' ואתני בתורת ת"כ. וא"כ כיון שאין על המקבל ודאי חיוב להחזיר ע"כ אינו גובה למפרע דהא ביד המקבל לחזור במתנה ע"י שלא יקיים תנאו. ע"כ כיון שאין עליו חיוב חזרה ודאית ע"כ הוי טפי לכם. דהא כיון דאתני בת"כ הרי בידו שלא לקיים התנאי. וע"כ אם מקיים התנאי ומחזירו נמצא דהוי קנוי לו קנין גמור וע"כ יוצא בו. משא"כ אם לא היה מתנה בת"כ כיון שמוטל עליו לחזור לו הוי כשאול. [ובהכי ניחא מה שהביא הרא"ש בפ"ז דסוכה בשם הר' ישעי' ז"ל שהקשה מה יש בין מתנה ע"מ להחזיר לשאול בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו. ותירץ דמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין והשואל חייב באונסין. והקשה הרא"ש ע"ז דהא במתנה ע"מ להחזיר נמי אם נאנס ממנו הרי לא נתקיים התנאי ונמצא דחייב באונסין וא"כ לפי מה דמסיק הרא"ש קשה קושית הר' ישעי' מה חילוק יש בין מתנה ע"מ להחזיר לשאול. ולפי מה שביארתי א"ש דהחילוק היא שבשאול מוטל עליו להחזיר לו וע"כ אינו קנוי לו רק לשעה. משא"כ במתנה ע"מ להחזיר אינו מוטל עליו להחזיר לו דהא אם ירצה לא יחזירנו לו ותתבטל המתנה מעיקרא. וע"כ כתב הרא"ש דאם מקנה לו לשעה עד שיצא בו לא מהני דהא מוטל עליו להחזיר. (ועוד איכא לחלוקי דהתם אין הקנין אלא לשעה. אבל במתנה ע"מ להחזיר קנוי לו לגמרי אלא שצריך להחזיר מחמת התנאי). וע"כ אם אינו מתנה בת"כ א"כ בודאי דצריך להחזיר לו ומוטל עליו החיוב להחזיר לו וע"כ הוי כשאול]:
זהו מה שנראה לי ליישב ההגמ"י והביאו הב"י ותמהו עליו כל הראשונים והאחרונים וההג"מ בעצמו כתב על ספר התרומה וזה לשונו ולא הבינותי דאדרבא אם לא יקיים תנאו בכל אלה כ"ש שהמתנה טובה והתנאי בטל. ולפי מה שביארתי א"ש דאם כופל תנאו אין עליו חיוב חזרה. אבל אם אינו כופל תנאו הרי מוטל עליו לקיים החיוב ולהחזיר לו והוי כשאול:
ומעתה נחזור לענין הראשון דאעפ"כ שהבאתי סמוכות למה שכתב הרשב"א דבאתרוג של שותפין אין הא' צריך להקנות לחבירו דדמי לחצר שאין בה דין חלוקה. וכמו שכתב הר"ן שבכל שעה שא' משתמש הוי שלו לגמרי ודמי לא' שנתן לחבירו ואמר אחריך לפלוני. והתוס' כתבו ג"כ ברפ"ג דסוטה (דף כ"א) דאם אומר נכסי נתונים לך ואחריך לפלוני לא דמי לקנין פירות דהקנה לראשון הגוף והפירות אעפ"כ כיון דהתוס' חולקים עי"ז וכתבו דלמאי דקיי"ל דאין ברירה אינו מותר אלא מטעם דויתור מותר במודר הנאה וכמו שביארתי ובאמת לא דמי כלל לאם אומר נכסי נתונים לך ואחריך לפלוני שיש להראשון קנין הגוף ג"כ היינו מטעם שאם מכר הראשון מכור. משא"כ בשותפין שבודאי אין הא' יכול למכור בשעה שהוא משתמש וא"כ אפי' אם נדמה להא דאחריך לפלוני דמכל מקום אין להראשון אלא קנין פירות בלבד כיון שאינו קנוי לו אלא לשעה. וגם משמעות הש"ס בחולין ר"פ ראשי' הגז (דף קל"ה) דאע"ג דאין בבית דין חלוקה אפ"ה לא מיקרי ביתו דהא אמרינן התם מזוזה אע"ג דכתיב ביתך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ואלא ביתך למאי אתא לכדרבה כו'. ואם איתא לישני דמיירי באין בבית כדי חלוקה דהשתא לכל א' מיקרי בית. אלא ודאי דאפי' כה"ג לא מיקרו ביתו [ולא כמו שתירצתי לעיל לדעת רש"י דבסוכות כל ישראל לא יכול למעט מהא דבעינן סוכה שלו דכיון דאין בו כדי חלוקה לכל א' מיקרי סוכתו]:
והכי משמע בירושלמי (פ"ח דסוטה) אפי' שומרת יבם לחמשה אחין ודכוותא אפי' בית א' לחמשה אחין תמן אין כל א' וא' ראוי לישב בו ברם הכא ראוי כל א' וא' לייבם (פי' דביבום ראוי לכל א' וא' משא"כ בבית א' לחמשה אחין לא מיקרי לכל א' ביתו כיון שכולם שותפין בו) מה דמי לה קידש אשה מעכשיו לאחר שנים עשר חודש ושלם הזמן במלחמה חוזר ובא לו ע"כ. והשתא אם איתא דבית שאין בו דין חלוקה מיקרי לכל א' ביתו (לראב"י דהלכתא כוותי') א"כ למה לו למימר מה דמי לה קידש אישה מעכשיו כו' פי' שזה יש לדמות לדינא דמתניתין דמת אחיו במלחמה. טפי הו"ל למימר לדמות להא דחמשה אחין באין בבית כדי חלוקה דהוי לכל א' ביתו ועדיף יותר משומרת יבם לחמשה אחין דהתם אינו ראוי רק לא' אבל הכא הוי לכל א' ביתו דכיון דאין בו כדי חלוקה. א"כ בכל שעה שמשתמש הוא כולו שלו. אלא ודאי דאפי' כה"ג הוי של שותפין ולא מיקרי ביתו:
ובירושלמי סוף ב"מ כותל שבין ב' מחיצות ונפרץ רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כולו לזה וכולו לזה מה מפקא מבינייהון מצא מציאה מאן דמר מחצה לזה ומחצה לזה מחציו לזה מחציו והילך לזה. ומאן דמר כולו לזה וכולו לזה זכה המוצא. אלמא דאפי' במיצר שאין עומד לחלוק לא אמרינן שכולו לזה וכולו לזה (פי' בשעה שכל א' משתמש הוי כולו שלו. אלא דאמרינן דמחצה לזה ומחצה לזה) אך יש לדחות דהתם כיון שהמיצר באמצע השדות אמרי' יותר דמחציו והילך לזה ומחציו והילך זה. וכמו דאמרינן בירושלמי ר"פ השותפין השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו רבנן אמרי כל טפח וטפח של שותפין הם ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו אם הי' חצר חלוקה פספס אף רבנן מודו. והכא נמי במיצר כיון ששתי השדות של שניהם משתי הצדדים א"כ ניכר חלקו של כל א' והוי כמו שחלוקה פספס. מ"מ נראה עיקר כמו שכתבתי דכל א' מוכרח ליתן לחבירו האתרוג במתנה ע"מ להחזיר ובלא"ה לא יצא:
והכי משמע קצת מהירושלמי דפ"י דשבועות ר' בא בשם רב מי שאין לו אלא קלח א' בתוך שדהו כותבין לו פרוזבול והא תני השותפין והאריסין והאפטרופסין אין להם פרוזבול אמרי תמן כל קלח וקלח של שותפות הוא ברם הכא הוא שלו מהו לכתוב לאפטרופוס על נכסי יתומים נשמעינה מן הדא כותבים לאיש על נכסי אשתו. אלמא אע"ג דכותבין לבעל על נכסי אשתו אע"פ שאין לו אלא קנין פירות בלבד אפ"ה אין כותבין על של שותפין ומשמע אע"ג דאין בו דין חלוקה ואע"פ דיש לחלק דהתם לא מיירי בחצר דעבידא להילוך אלא בשדה העומדת לפירות מ"מ נראה עיקר כמו שכתבתי דהשותף מוכרח ליתן חלקו לחבירו במתנה ע"מ להחזיר דוקא ובלא"ה לא יצא כן נ"ל:
סימן יב
שאלה ארבע מינים שבלולב שפסולים בגזול. אם חי' זה גזל מדבריהם. כגון מציאת חש"ו וכה"ג אם יצא י"ח או לא:
תשובה הבעשה"מ כתב בהלכות לולב וזה לשונו. דע שזה ימים רבים הייתי מסתפק בהא דקייל"ן בד' מונים שבלולב אם הי' א' מהם גזול פסול אם הי' זה גזל מדבריהם כגון מציאת חש"ו דקייל"ן דיש בהם גזל מפני ר"ש אם גזלו מאלו אם יוצא י"ח כיון דמדאורייתא קרינא בי' לכם. או דלמא כיון דמדרבנן לא מיקרי לכם אינו יוצא בה י"ח ומכלל האמור נראה דאינו יוצא בה י"ח דומי' דאתרוג של תרומה טמאה דאינו יוצא בה י"ח כיון דמדרבנן לא מיקרי לכם הואיל ועיקר תרומה מן התורה וא"כ הכא נמי דכוותה הואיל ועיקר גזל מן התורה אמנם אם עבר וגזל אינו יוצא בדיינים ואינו חייב להחזיר דלא קייל"ן כר"י דאמר גזל גמור מדבריהם כו' וא"כ שפיר קרינא בי' לכם ואפי' מדרבנן. ואולם מטעם אחר הי' נראה דאינו יוצא בה משום דה"נ מצוה הבאה בעבירה כו' ע"כ. ולע"ד נראה דאינו יוצא בה י"ח מטעם דבעינן לכם אע"ג דהוי מדרבנן ואע"ג דאינו יוצא בדיינים. דהא אמרינן בסוכה (דף ל"ה) ושל דמאי מ"ט דב"ה כיון דאי בעי מפקר לנכסי' והוי עני וחזי לי' השתא נמי לכם קרינא בי'. וכתבו התוס' דלא הוי צריך להאי טעמא אלא משום דיש היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן. ודכוותה בפ' מפנין (דף קכ"ג) תרומה ודמאי ופריך בגמרא דמאי הא לא חזי לי' ומשני כיון דאי בעי מפקר לנכסי והוי מצי למימר הואיל וחזי לעני כי היכי דשרי התם תרומה ביד ישראל הואיל וחזי לכהן ובההיא דפ' כל מערבין (דף ל"א) דתנן ומערבין בדמאי ומפרש בגמ' משום דאי בעי מפקר נכסי' התם ניחא דאיצטריך האי טעמא לישבה אפי' כסומכוס דפליג על ישראל בתרומה ואהא לא פליג ע"כ. והנה היא דוחק גדול לומר דמפרש טעם דלא הוי צריך כלל:
ע"כ נראה לע"ד דהא התוס' הקשו שם על הא דאמרינן דמצה של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח משום דגמרינן לחם לחם מחלה דכתיב עריסותיכם דא"כ למה לי' למימר בפ' כל שעה (דף ל"ה) דאין יוצאים ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל תיפוק לי' משום דבעינן מצה משלכם. וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג ותירצו דלא דמי דהא דאינו יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג של שותפין שיש לכהן וללוי חלק בו ודמי לאחין שקנו בתפיסת הבית. אבל גבי מצה כשאוכל כמה זיתים אם יש משלו כזית מצה יוצא וא"כ כיון דאתרוג של טבל אינו יוצא משום דמעורב בה חלקו של כהן והוי כמו אתרוג השותפין אע"ג דלדעת התוס' אי לאו משום דמעורב בה חלקו של כהן הי' יוצא בטבל אע"ג דלית בה היתר אכילה דהא יכול להפריש עלי' תרומות ומעשרות אלא דאינו יוצא משום דמעורב בה חלקו של כהן והוי כמו אתרוג השותפין ולפי"ז הא דאמרינן דיוצאים בתרומה היינו דוקא אם הכהן נותן לו במתנה. והא דאמרינן דיש בה היתר אכילה. היינו דאע"פ שהכהן נותנו נו אעפ"כ הא אין לישראל בה היתר אכילה. וע"ז משני כיון דיש בו היתר אכילה לכהן יוצא אבל אעפ"כ בעינן שיתן לו הכהן דוקא במתנה. דאל"ה תיפוק לי' דאין הממון שלו. וכיון דאינו יוצא באתרוג של טבל משום דמעורב בה חלקו של כהן מכש"כ דאינו יוצא באתרוג של תרומה שהיא כולה לכהן אלא ודאי מיירי שהכהן נותנו לו וא"כ בדמאי נהי דחזי לעניים הא אין זה פעולה אלא שיש לו בם היתר כילה. אבל לא לענין שיהא שלו דהא אכתי מעורב בה חלקו של כהן. ולא הוי לכם. דאע"ג דאמרין לענין ממין המוצא מחבירו עניו הראי' וא"צ להפריש תרומות מעשר אלא משום איסורא אעפ"כ הא כתבו התוס' בפ"ק דיומא (דף ט') דהא דלא אמרינן בתרומות מעשר דימכרנה לכהנים ויטיל דמי' משום דכיון דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק מק' ועוד דדמי' מועטין שהרי צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים תקינו רבנן שיתננה לכהני וא"כ מעורב בה חלקי של כהן. והוי כמו אתרוג השותפין ומה מועיל במה שיש היתר לכהנים הלא יש בה חלקו של כהן ואין הממון שלו והכהן נמי אינו יכיל ליתן נו דהא עדיין לא זכה בו. וע"כ צריך הש"ס לומר הטעם דמיגו בעי מפקר לנכסי' וחזי לי' השתא נמי חזי לי' דלפי"ז כיון שיכול להפקיר נכסי' וא"כ יהי' הממון נמי שלו דהא יכול לאוכלו ט"כ הוי נמי הממון שלו. וכן כתב הר"ן להדי' וזה לשונו של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין משים דלא קרינא בי' לכם לב"ש מפני שיש בה חלקו של כהן וס"ל כאתרוג השותפין דלא נפיק חד מינייהו כו'. ע"כ. אלמא דלב"ש דלית להו מאכילין את העניים דמאי אינו יוצא בדמאי משום דמעורב בה חלקי של כהן. ולא מהני מאי דחזי לאחריני. כמו שכתב הר"ן וע"כ כתב הר"ן בשל תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר דמיירי דאם נטל כהן. ולכאורה קשה דאמאי מפרש דוקא אם נטל כהן והא הישראל יכול לצאת ג"כ משום דיש היתר אכילה לכהנים אך דהי' קשה לו דנהי דמחמת היתר אכילה מועיל מה שים בה היתר אכילה לכהנים אבל מ"מ איך יצא בה הישראל הא אין הממון שלו. וע"כ פירש הר"ן דמיירי בכהן עצמו ולפי' התוס' אפשר לומר כגון שנתן הכהן לישראל וע"כ יוצא בה הישראל. [וראיתי להאחרונים שדייקו ממה שכתב הר"ן דמיירי בכהן עצמו דלא סבירא לי' להר"ן שיכול לצאת הישראל משום שיש בה היתר אכילה לכהנים ותמהו כל האחרונים שהביאו דעת הריא"ז דבערלה בח"ל יכול לצאת משום דיש בזה היתר אכילה לאחרים דהא לפי דעת הר"ן בעינן שיהא דוקא ראוי לאכילה לעצמו. ובמחכ"ת שגו בזה דהא שכתב הר"ן דמיירי בכהן הנוטל לעצמו היינו משום דאל"ה אין הישראל יכול לצאת משום דהוי ממונו של כהן כמו שאינו יוצא באתרוג של טבל אבל לא מחמת היתר אכילה]:
ובאמת תמה אני על התוס' מ"ט לא תירצו דהטעם מפני שמעורב בה חלקו של כהן. דאין לומר כיון שהוא דמאי ורוב ע"ה מעשרין. והך דתקינו רבנן בתרומת מעשר. כיון דדבר מועט הוא ליתן לכהן גרע מאתרוג של טבל אע"ג דהוי דרבנן כמו דאמרינן בפ"ב דשבת (דף כ"ג) ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה. או כמו דמשני התם רבא רוב ע"ה מעשרים הם. וע"כ לא אלים ממונא של כהן שיפסל משום חלקו של כהן. אלא שעיקר הפסול משום דלית בה היתר אכילה. דהא לגבי איסור לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי'. וע"כ כיון דתיקנו רבנן להפריש תרומת מעשר הרי אסור לאוכלו אבל משום חלקו של כהן אע"ג דתיקנו ליתן אעפ"כ לא אלים ממונו שיהא פסול משום חלקו של כהן. דא"כ קשה מ"ט דבית שמאי דפסלי דאע"ג דסברי דאין מאכילים את עניים דמאי. אעפ"כ לא גרע מטבל דאי לאו דמעורב בה חלקו של כהן לא הוי מיפסל משים דלית בה היתר אכילה כיון דבידו להפריש התרומות ומעשרות והכי נמי הרי בידו לתקן וכיון שבידו לתקן הרי ראוי לאכילה ואין לומר דלהכי אין יוצאים בדמאי לב"ש מחמת שאינו ראוי לאכילה דבדמאי לא אמרינן שבידו לתקן. דהא אמרינן בפ"ו דב"מ (דף נ"ו) הלוקח מן הפלטר מעשר מן כל דפוס ודפוס ופריך התם אפי' מדפוסים הרבה ליחוש דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. וע"כ ליכא למימר גבי דמאי הואיל ובידו להפריש דהא זהו דוקא אם יש בידו עוד אחרונים שלקח מע"ה זה דאל"ה אי אפשר דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ויש לי להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ג דעירובין (דף ל"א) דמערבין בדמאי ופריך דמאי הא לא חזי לי'. והקשו התוס' דהא חזי לאפרושי מיני' ובי' ומאי פריך דמאי הא לא חזי לי'. ותירצו דמשמע לי' אפי' ליכא אלא ב' סעודות מצומצמות דמסתמא מתניתין מיירי בכל ענין ולעיל גבי תרומה דמשני דלית בי' שיעורא דפריך מאי פסקא משום דמשמע לי' דמתניתין מיירי אפי' ביתר מב' סעודות וזהו דוחק. וע"כ נראה לי דהא דפריך גבי תרומה מאי פסקא הוא משום דאפי' לית לי' אלא ב' סעודות. עכ"ז יכול להשיג מאחר ולהפריש וע"כ פריך מאי פסקא. משא"כ בדמאי דא"א להפריש ממקום אחר. ע"כ פריך דמאי הא לא חזי לי' אי לית לי' אלא ב' סעודות מצומצמות דבדמאי אינו יכול להפריש עליו ממקום אחר. וא"כ אפשר לומר בדמאי אליבא דב"ש דכיון דלא חזי לעניים דהא לב"ש אין מאכילין את העניים דמאי א"כ לא הוי ראוי לאכילה ולא הוי לכם. אעפ"כ נראה לע"ד דליכא למימר הכי דהא דמשמע מהתוס' דסוכה דטבל הוי לכם אי לאו משום דמעורב בה חלקו של כהן משום שיכול להפריש עליו לא בעינן שיהא דוקא בידו להפריש כמו גבי עירובין דהתם בעינן שיהא בידו להפריש משום דבעינן סעודה הראוי' מבע"י. אבל באתרוג דבעינן לכם ומה שהוא אסור באכילה לא מקרי לכם וע"כ כיון שיש תקנה להפריש אע"ג דליכא בידו להפריש כגון שאין לו ממה להפריש אעפ"כ מיקרי לכם אי לאו משום דמעורב בה חלקו של כהן תדע דהא גבי עירוב אמרינן בעירובים (דף ל') דסומכוס סבר לה כרבנן דאמרו דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו ביה"ש. וע"כ כיון שאין בידו להפריש ביה"ש ע"כ אין מערבין בו ואילו באתרוג של טבל אי לאו טעמא דמעורב בה חלקו של כהן הוי יוצא באתרוג של טבל אע"ג דאי אפשר לעשר ביו"ט ומקרי לכם. וא"כ ה"נ לענין דמאי אע"ג דליכא גבי' אלא אתרוג א' אעפ"כ כיון שאילו היה לו אתרוג אחר הי' אפשר להפריש עליו ע"כ מיקרי לכם. וא"כ קשה דמ"ט דביש שאמרו דאין יוצאים בדמאי. אלא ודאי דהטעם הוא משום דמעורב בה חלקו של כהן כמו שכתב הר"ן:
ועוד דגם הראי' של התוס' שהביאו מהא דאמרינן בשבת פ' מפנין (דף קכ"ז) דפריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני כיון דאי בעי מפקר לנכסי' והוה עני וחזי לי' השתא נמי חזי לי' והקשו התוס' דלמה לי' האי טעמא תיפוק לי משום דחזי לעניים וע"כ לא הוי מוקצה אלא ודאי דלאו דוקא נקט. וע"כ הא דקאמר בסוכה (שם) מיגו דאי בעי מפקר לנכסי נמי לאו דוקא הוא אבל לפי מה שאבאר בס"ד דהתם צריך לטעם דאי בעי מפקר נכסי' דוקא ולא סגי בטעמא דחזי לאחרינא וא"כ הכא נמי דוקא דהא התוס' הקשו שם (דף קכ"ז) על הא דאמרינן מפנין תרומה טהורה ופריך פשיטא ומשני לא צריכא דמנחא ביד ישראל דמהו דתימא כיון דלא חזי לי' אסור קמ"ל כיון דחזי לכהן ש"ד. וכתב התוס' אע"ג דאמר בשילהי כירה (דף מ"ז) דבגדי עניים לעשירים לא הכא לכ"ע חזי אלא איסורא הוא דרביע עלי אבל התם לא חזי מחמת גריעותא. ומה"ט נמי לא אמרינן התם טעמא דבסמוך דאי בעי מפקר לנכסי' והא דאמר בפ' כל הכלים (דף קכ"ה) שירי פרוזמיות שאין בהם ג' על ג' אין מטלטלין אותן. משמע הא יש בהם שלש על שלש מטלטלין היינו לעניים א"נ אפי' לעשירים בבית עניים עכ"ל: