אור ברסלב
עמק יהושע חלק א דיני יוה"כ

עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא

דיני יוה"כ

דיני יו"ט

סימן י

שאלה ביוה"כ דלא כתוב לשון אכילה אלא לא תעונה אם אסור אפי' שלא כדרך הנאתן או לא:

תשובה הנה הש"א בתשובה (סי' ע') יצא לדון בדבר החדש והוא דביוה"כ דלא כתיב לשון אכילה אסור אפי' שלא כדרך הנאתן. כדי ליישב קושית התוס' בכריתות (דף כ"ג) דמאי מייתי מהא דר"ש דאמר האוכל נבלה ביוה"כ פטור דלמא לית לי' איסור כולל אבל איסור מוסיף אית לי'. וע"כ העלה דביוה"כ אסור אפי' שלא כדרך הנאתן וע"כ הוי איסור יוה"כ איסור מוסיף על נבלה. וע"כ מייתי ראי' מדר"ש שאמר האוכל נבילה ביוה"כ פטור. ומוכיח מזה שפיר דלית לי' איסור מוסיף נמי דהא יוה"כ הוא איסור מוסיף שניתוסף איסור באותה חתיכה שאסור אפי' שלא כדרך הנאתן:

ולע"ד לא נראה כן כמו שאבאר לקמן בס"ד ותחילה נקדים מאי דאמרינן בפ"ז בחולין (דף ק"ב) אמר רב אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיבה בי'. ופירש רש"י אע"ג דתרי קראי כתיבי חד לאבר מן החי וחד לבשר מן החי לא תימא דאתרבי אבר אע"ג דלית בי' שיעור אלא ודאי יש בו שיעור בעינן דאין אכילה בפחות מכזית. והתוס' כתבו בחולין (דף צ"ו) דבשרצים או נמלה מיחייב בכל שהוא אע"ג דכתיב בי' אכילה משום דהוי ברי' וחייב בכל שהוא. והא דכתיב בי' אכילה היינו לחיוב על כזית ממנה אע"ג דלא הוי ברי' שלימה אבל אם היא שלימה מיחייב בכל שהוא מחמת שהיא ברי'. אבל אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיבא בי' דליכא למימר דהא דכתיב אכילה הוא לחיוב על כל כזית וכזית כמו גבי שקצים ורמשים דהא אמרינן בחולין (דף ק"ג) דאם חלקו פטור ולעולם אינו חייב עד שיאכל אבר שלם. וכיון דאם חלקו פטור ואינו חייב אלא על אבר שלם א"כ ליכא למימר דהא דכתיב לשון אכילה לחיוב על כל כזית וכזית אלא ודאי הא דכתיב לשון אכילה הוא לחיוב דוקא אכזית:

[ובזה ישבתי מה שהקשה הב"י על הטור ביו"ד (סי' ס"ב) וזה לשונו לפיכך אבר הפורש מן החי בין שיש בו בשר גידין ועצמות בין שאין בו אלא בשר לבד כגון הכליות והטחול והביצים אסור לאכלו בין אם יש בו כזית בין אם אין בו כזית. וכתב ע"ז הב"י ומ"מ אינני יודע מי הכניסו לרבינו נכתוב כן דה"ל למיכתב אסור לאוכלו סתם ואנא ידענא דאפילו חצי שיעור אסור כמו כל האיסורין דחצי שיעור אסור מן התורה. וכן הקשה הט"ז ביו"ד ולע"ד נראה דהטור השמיענו בזה דבר חידוש דבכל האיסורין ניחא שפיר דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי כמו דאמרינן ביומא (דף ע"ד) אבל באבר מן החי אי אפשר להצטרף. וא"כ הו"א דבזה מותר חצי שיעור כיון שאי אפשר להצטרף. כמו שהבאתי התוס' דחולין (דף צ"ו) דליכא למימר הא דכתיב לשון אכילה לחייב על כל כזית וכזית דהא אמרינן בחולין (דף ק"ג) דאם חלקו פטור ע"כ כתב הטור דאפי' חצי שיעור נמי אסור ואע"ג דליכא הטעם דחזי לאיצטרופי מטעם דמי איכא מידי כו' ולישראל שרי דהא מוזהר על אבר מן החי בכל שהוא כמו דאיתא ברמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"י) ובזה יתיישב נמי הא דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ב) והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס לנזיר ואבר מן החי לב"נ ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול. ולכאורה קשה דמאי פריך הגמ' דלמה לו לאסור משום לפני עור כו' תיפוק ליה דאסור ליתן לב"נ מחמת אסור בהנאה. וקשה דמאי קשיא ליה הא אמרינן בחולין (דף ק"ב) דחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורין לבד ואמרינן התם מחלוקת בישראל אבל בב"נ מוזהר על הטמאין כטהורים. וא"כ דלמא מיירי בטמאה דאז ליכא איסור לישראל דהא לישראל אינו נוהג בטמאה אבל אעפ"כ אסור משום לפני עור דלאינו יהודי אסור בטמאה נמי. ועוד דלמא מיירי בחצי שיעור אבר מן החי דלישראל שרי ולאינו יהודי אסור. וע"כ אסור משום לפני עור. אבל לפי מה שביארתי א"ש דליכא מידי כו' ולישראל שרי א"כ חצי שיעור אסור נמי לישראל וליכא למיפרך מטמאה נמי דהתוס' הקשו בחולין (דף ל"ג) דלפי מאי דאמרינן דאבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורים ולאינו יהודי בין בטמאה בין בטהורה. א"כ קשה מי איכא מידי כו' ותירצו התוס' דמ"מ כיון דלישראל אסור משום טמאה לא קשה מי איכא מידי. וה"מ לפי האמת דאבר מן החי אינו אסור בהנאה וא"כ אבר מן החי דטמאה אסור בין לישראל בין לאינו יהודי אבל לפי הס"ד דאבר מן החי אסור בהנאה וא"כ קשה דמי איכא מידי כו' דהא טמאה אינו אסור לישראל ומשום איסור טמאה אלא באכילה אבל לא בהנאה ולאינו יהודי דאסור משום אבר מן החי אסור גם כן בהנאה דהא בדידהו נמי כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר. אלא או דלפי הס"ד טמאה נמי אסור בהנאה וא"כ ליכא לתרוצי בטמאה דהא אעפ"כ אסור בהנאה משום איסור טמאה. או דאבר מן החי נוהג בטמאה ג"כ משום מי איכא מידי כו' כיון דס"ד דאבר מן החי אסור בהנאה. ולכאורה איכא למימר עוד כמו שכתבו התוס' בחולין (דף ל"ג) לענין אבר מן החי דעופות אי אמרינן דאין אבר מן החי נוהג בהם לישראל כתבו דאעפ"כ אסור משום דבעי שחיטה ומשמע דהכונה הוא כמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"ד) דאיכא איסור עשה דאינו זבוח. ולפ"ז אף בחצי שיעור אבר מן החי דליכא טעמא דחזי לאצטרופי דהא חלקו אעפ"כ אסור משום איסור עשה דאינו זבוח. ובזה הי' ניחא לשון הטור שכתב בין יש בו כזית בין אין בו כזית דהא הטעם דחצי זית אסור הוא משום דחזי לאצטרופי אבל אם נאמר שהוא מחמת איסור דאינו זבוח ניחא דבאיסור עשה ליכא נ"מ דהא חצי שיעור נמי אסור באיסור עשה כמו שכתבו התוס' בשבת (דף צ"א) דבאיסור עשה ליכא נ"מ ע"ש]:

ועוד איכא למימר דאסור בחצי זית בשר וגידים ועצמות אע"ג דבאבר מן החי שחלקו לא חזי לאצטרופי לאבר מן החי אעפ"כ חזי לאצטרופי בשר מן החי לכזית דבבשר מן החי ליכא נ"מ אם חלקו דאפ"ה לוקה משום בשר מן החי וע"כ בחצי שיעור אסור. וכ"ת דא"כ מה הוא החידוש דהא ודאי אסור כמו דאסור חצי שיעור בכל האיסורים דאפשר לומר דאעפ"כ חידוש הוא שהתוס' כתבו בפ"ז דחולין (דף ק"ב) דאפילו למ"ד בהמה בחייה לאברים עומדת אעפ"כ מודה דלאו לחתיכת בשר עומדת בחיי'. וא"כ לא אתי איסור בשר מן החי וחייל על איסור אבר מן החי דאיכא למ"ד דאפי' בחיי' לאברים עומדת ולבשר אינו עומדת בחיי' ולא אתי וחייל. ועוד דהא בשר מן החי לא היה על האבר כשיעור אלא רק חצי זית וא"כ בודאי דלא אתי חצי שיעור דזית בשר וחייל על אבר מן החי. וע"ז כתב הטור דחצי שיעור נמי אסור משום בשר מן החי דכיון דחלקו אזיל ליה האיסור דאבר מן החי ואף מתורת חצי שיעור נמי מותר כיון דלא חזי לאצטרופי וע"כ אתי איסור של חצי שיעור דבשר מן החי וחייל כמו שכתבו התוס' בחולין (דף ק"ב) ע"ש. ועכ"פ מיושבים דברי הטור שמשמיענו דאסור משום חצי שיעור. אע"ג דאבר מן החי שחלקו לא חזי לאצטרופי עכ"פ באבר מן החי חידוש הוא מכל השקצים ורמשים שבהם חייב אפילו אין בו כזית והטעם משום דברי' הוא אבל באבר מן החי כיון דכתיב ביה אכילה וליכא למימר דחייב אכל כזית דהא באבר מן החי אם חלקו פטור וא"כ למאי כתב רחמנא לשון אכילה אלא להורות דבעי כזית]:

וא"כ לפי מה שכתב הש"א דכל היכא דלא כתיב לשון אכילה כמו ביוה"כ או במעילה לא בעינן שיאכל כדרך אכילתו א"כ מנא לן דבעינן כזית דלמא הא דכתיב לשון אכילה דהוה אמינא שלוקה אף שלא כדרך אכילתו. ובאמת ודאי לא מיחייב אלא כדרך אכילתו. והכי מוכח ממה שהקשו התוס' בספ"ז דחולין (דף ק"ג) דליתי איסור אבר מן החי וליחול אאיסור טריפה משום שהוא איסור מוסיף שנתוסף לב"נ. ואמאי לא הקשו שהוא איסור מוסף שנאסר אפילו שלא כדרך הנאתו לפי מה שכתב הש"א. [אך לקמן נבאר דזה לא הוי איסור מוסיף]. ועוד דהא אמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ד) הכל מודים בכלאי הכרם ולא קאמר באבר מן החי. וכן קשה בהא דאמרינן בחולין (דף צ"ו) ור' יהודא אכילה כתיבא ביה וע"כ אומר דבעינן דוקא כזית גבי ג"ה. ואמאי דילמא להכי כתב לשון אכילה משום דאי לאו הכי הוה אמינא דלוקה אף שלא כדרך אכילתו דר"י סבר יש בגידין בנותן טעם. וכ"ת דאעפ"כ כיון דכתיב ביה לשון אכילה ודאי דבעינן כזית. ובשלמא בשרצים כתיב לשון אכילה לחייב על כזית ממנו וא"ש לשון אכילה אבל באבר מן החי דליכא למימר לחייב על כזית ממנו דלא מיחייב אם חלקו. ומשום דכתיב לשון אכילה בעינן כזית דבלא כזית ליכא למיכתב לשון אכילה ולא משום היתור דהא ודאי אצטריך להורות דלא מיחייב שלא כדרך אכילתו. הא ליכא למימר דהת"ה פסק בכתבים (סי' רמ"ה) והביאו הש"ע בהלכות פסח דיוצא אדם ידי חובתו בקלח א' של מרור אע"פ שאון בו כזית כההיא דירושלמי שהביא הרא"ש פרק כיצד מברכין אפילו לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או של רימון צריך לברך אחריו. ולע"ד הרי דברים ק"ו דאפי' ברכה דכתיב אכילה בהדי' באורייתא אפ"ה חשבינן ברי' פחות מכזית כיש מרור דלא כתב ביה אכילה כלל דיאכלוהו אקרבן פסח קאי ולא יהא לשון ברכה כמאן דכתיבה באורייתא עכ"ד. (אף שראייתו אינה מוכרחת כל כך שכתב דאפילו ברכה דכתב אכילה בהדי' באורייתא אפי' הכי חשבינן בריה פחות מכזית. דהא מדרבנן הוא דהא אמרינן בברכות (דף כ') אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל כו' והם מחמירים על עצמם כזית או כביצה. וא"כ הא דמברכין על כזית הוא רק מדרבנן. וע"כ כתב הרא"ש כמו שהחשיבות מדרבנן הוא כזית לברך עליו ברכה אחרונה כן החשיבות נמי בקלח א שהוא בריה. (ובמ"א כתבתי דמהירושלמי אין ראיה דהירושלמי לטעמיה אזיל דס"ל דענבה מיקרי בריה אפי' מדאורייתא ללקות ע"ז כמו דאיתא בירושלמי (רפ"ו דנזיר) ר' מייאשא שאל לר' זעירא ענבה שחלקה בפיו ואכלה תפלגותא דר' יוחנן ור"ל (פי' כמו דפליגי באבר מן החי שחלקו ואכלו) וכן אמרינן התם אכל ענבה שיש בה כזית חייב שתים פי' משום כזית ומשום בריה. אבל לשיטת הש"פ דילן דאמרינן במכות (דף י"ז) דברית נשמה חשיבה חיטה לא חשיבה וכמו שביארו זה התוס' בחולין (דף צ"ו) ע"ש ליכא ראיה דחשיבה בריה אפילו לענין ברכה) והא דאמרינן בברכות (דף מ"ט) ואכלת זו אכילה בכזית הוא אסמכתא בעלמא. וא"כ הא שמדייק הת"ה דאכילה דאורייתא שייך על בריה אינו מדוקדק כל כך דכמו שתקנו כזית לענין בהמ"ז כ"ש לענין ברכה מעין שלש. וה"נ אמרינן בירושלמי פ"ב דסוכה וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו הוי סוברין מימר שלא בריך אחריו שלש ברכות הא ברכה א' בירך. אשכח תני ולא ברכה א' ולא שלש ברכות וכו' ע"כ. וכיון שתקנו דעל כזית מברכין שלש ברכות כ"ש ברכה אחת מעין ג' ואם הכונה בירושלמי הוא על ברכת ב"נ שאין מברכין על פחות מכשיעור הוא תמיה על התוס' דברכות (דף ל"ט) שלא הביאו ראיה מזה הירושלמי דעל פחות מכשיעור לא מברכינן אף ברכת ב"נ]. וא"כ לפי מה שכתב התה"ד היכי קאמר רב דאבר מן החי צריך שיהא בו כזית מ"ט משום דכתיב ביה לשון אכילה דילמא הא דכתיבה אכילה הוא מטעם שהוא בריה דאבר מן החי חשיב בריה וכל מה שהוא בריה שייך למיכתב ביה לשון אכילה. וכן גבי ג"ה ובשקצים דאמרינן דמיחייב אבל כזית משום דכתיבא ביה אכילה דילמא משום דבבריה שייך למיכתב לשון אכילה. אלא ודאי דלדעת הת"ה הוא מן היתור דלמאי כתב לשון אכילה אי לא בעינן באבר מן החי כזית וכן גבי שרצים למאי כתב לשון אכילה אע"ג דשייך לכתוב על בריה לשון אכילה אעפ"כ למאי כתב ביה אלא להורות דצריך כזית. ואם כדעת הש"א דילמא הא דכתיב לשון אכילה הוא להורות דמחייב דווקא כדרך אכילתו. אלא ודאי דאפילו אי לא כתיב לשון אכילה הוה אמינא דמחייב דוקא כדרך אכילתו משום דאי לא כתיב לשון אכילה תנינן בדבר א' ולא בב' דברים וא"כ אפילו לא הוי כתיבה לשון אכילה הוי תנינן דמשום הכי לא כתב לשון אכילה משום דהוי בריה ולא הוי תלינן בדבר אחר ולא הוי מחייבינן רק בדרך הנאתו אע"ג דלא כתיב ביה לשון אכילה כמו דבמעילה לא כתיב לשון אכילה ואפ"ה לא תלינן רק בדבר א' והיא משום דבמעילה מחייב אשוה פרוטה וע"כ לא כתיב ביה לשון אכילה. וא"כ כיון דתלינן דהא דלא כתיבא ביה לשון אכילה הוא מטעם דלא בעינן כזית אבל עכ"פ בעינן שיהנה כדרך הנאתו כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ו). על הא דמשני בגמר' שאני היכל דלתוכו עשוי ואין הנאת צילו נאסרת שאין זה דרך הנאתו. והכא נמי באבר מן החי אע"ג דלא הוה כתוב בו לשון אכילה הוי תלינן שהוא לחייבו אע"פ שאין בו כזית ואפ"ה לא הוי טעינן בהא לחיובי שלא כדרך אכילתו דלא שמעית מיניה תרתי. וא"כ הוא הדין ביוה"כ אע"ג דלא כתיב ביה אכילה הוא להורות שיעורא דבעינן ככותבת אבל אעפ"כ בעינן דוקא כדרך הנאתו:

איברא דהש"א כתב דבמעילה נמי הכי דינא דמיחייב אפי' שלא כדרך הנאתו משום דלא כתיב ביה לשון אכילה. וקשה דאיך יפרש הא דאמרינן שאני היכל דלתוכו עשוי ודוחק לומר דשאני היכל דלתוכו עשוי היינו שלא הקדישוהו אלא תוכו כמו דאמרינן בקדושין (דף נ"ד) גבי בגדי כהונה שניתנו ליהנות בהם שלא ניתנה תורה למלאכי השרת והכא נמי לא הקדישוהו אלא שלא יהנו בתוכו אבל לא בצילו זהו דוחק] ועוד יש לי להביא ראיה דבמעילה בעינן דוקא שיהנה כדרך הנאתו מהא דאמרינן בפסחים (דף ל"ב) לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה תאמר במעילה שחייב בהן מיתה ת"ל כו' ופריך בגמ' מעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה א"ל הכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה בפחות מכזית תאמר במעולה שחיוב בה מיתה אפי' בפחות מכזית כו' וא"ל מאי ניחותא וכו' מאן שמעית ליה דאמר הזיד במעילה במיתה רבי כו' ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית כו' והקשו התוס' דאמאי אין לפרש לא אם אמרת בשאר מצות שלא חייב בהן מיתה עד דהוי כזית בכדי אכילת פרס תאמר במעילה דאפילו בעינן כזית הא תנן פרק הנהנה צירף את המעילה לזמן מרובה ותירצו דאיכא נמי למיפרך דנילף מתרומה שנא יצטרף. ואם איתא כמו שכתב הש"א דבמעילה כיון דלא כתיב ביה אכילה מיחייב אף שלא כדרך הנאתו. ובזה ליכא למימר כמו שתירצו התוס' דהא נמי צריך למילף מתרומה דהא אמרינן בפסחים (דף כ"ה) דאמרינן התם להכי גמר בשר בחלב מנבילה מה נבילה דרך הנאתו אף בשר בחלב דרך הנאתו ואביי להכי לא כתב אכילה בגופיה לומר שלוקין עליו אף שלא כדרך הנאתו. אלמא אע"ג דגמר מנבילה ובנבילה אינו לוקה אלא כדרך הנאתו אעפ"כ כיון דלא כתוב ביה אכילה בגופיה אמרינן דלוקה אף שלא כדרך הנאתו. וא"כ לימא לא אם אמרת בשאר מצות שכן אינו חייב אלא כדרך הנאתו תאמר במעילה שחייב עליו אף שלא כדרך הנאתו. דהא ליכא למימר בזה דזה נמי גמרינן מתרומה דבעינן כדרך אכילתו דאדרבא משום דלא כתבי רחמנא אכילה בגופא מסתמא לחייב עליו אף שלא כדרך הנאתו כמו בבשר בחלב. אלא ודאי דלא אמרינן במעילה דלוקה עליו אף שלא כדרך הנאתו. משום דתלינן דלהכי לא כתיב ביה אכילה משום דהשיעור הוא שיעור אחר כגון שוה פרוטה. וכ"ת הא אמרינן דגמרינן מתרומה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית וא"כ ליכא למימר דלשיעורא אתא דהא גמרינן מתרומה דדוקא כזית אלא ודאי להורות דאפילו שלא כדרך הנאתו כמו גבי בשר בחלב. הא לא קשה מידי שהרי כתבו התוס' דדוקא לחייב עליו מיתה בעינן כזית משום דילפינן מתרומה וזהו באכילה. אבל לענין נהנה הוא אף בשוה פרושה וא"כ שפיר איכא למימר דלהכי לא כתיב ביה אכילה משום דלענין הנאה מחויב מלקות אף בשוה פרוטה ולא לחייב על שלא כדרך הנאתו. משא"כ בבשר בחלב דלא גילתה לנו התורה שיעור אחר וילפינן מנבילה וא"כ הוא מסתמא ככל השיעורים שהוא בכזית וא"כ אמאי לא כתיבה ביה אכילה בגופי' מסתמא לחייב אף שלא כדרך הנאתו משא"כ במקום דאיכא למימר דהתורה לא כתבה לשון אכילה להורות שיעור אחר כמו במעילה וביוה"כ. אמרינן דלהכי לא כתביה בלשון אכילה להורות לנו דהשיעור הוא שיעור אחר. אבל באמת אינו לוקה אלא כדרך הנאתו. וכמו שהוכחתי תחילה ג"כ באבר מן החי:

וכ"ת דהא מ"מ יש להקשות דאמאי לא קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן ע"י שליח תאמר במעילה שחייב אפי' ע"י שליח. דהכא ליכא למימר דלהא נמי נילף מתרומה שלא יתחייב ע"י שליח דהא אדרבא כל עיקר דיש שליחות במעילה מתרומה ילפינן כמו דאמרינן בפ"ב דקדושין (דף מ"ב) שאני מעילה דילפא חטא חטא מתרומה. וכ"ת משום דיש ג"כ טביחה ומכירה ושליחות יד שישנן נמי ע"י שליח דהא מסקינן לא אם אמרת בשאר מצות שלא עשה בהם שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוון לחתוך את התלוש כו' ואע"ג דמצינו בשאר עבירות נמי מה שחייב מתעסק כגון בחלבים ועריות. דיש לומר דלהכי לא אמר לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חיוב מיתה ע"י שליח תאמר במעילה שחיוב מיתה אפי' ע"י שליח. דמיתה אי אפשר לחייב אלא באוכל וזה לא יתחייב ע"י שליח כמו דאמרינן בקדושין (דף מ"ג) דב"ש מודו באומר לשלוחו צא ובעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטורים שלא מצינו שזה נהנה וזה מתחייב. והקשו התוס' דהא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש שהגזבר מעל ואמאי הא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ותירצו התוס' דמעילה לא מתחייב המשלח על ידי הנאת השליח אלא על ידי הגבהה דשליח דמיד דאגבהה שליח קני' וההוא שעתא חייב המשלח וא"כ במיתה דגמרינן מתרומה דלא מתחייב אלא באכילה אבל לא בהנאה כמו שכתבו התוס'. וא"כ ליכא ע"י שליח דכיון דאהגבהה לא מחויב מיתה אלא אאכילה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. והשתא מוכח דכיון שאינו אומר לא אם אמרת במעילה שכן חייב אפי' שלא כדרך הנאתו משמע דבמעילה אינו חיוב אלא כדרך הנאתו כמו שביארתי. דהא דלא כתיב ביה אכילה הוא מטעם שחלוק בשיעורא וכיון דתלינן שמשום זה לא נאמר אכילה דיש לזה שיעור אחר לא גמרינן מזה לשלא כדרך הנאתן ומ"מ בעינן כדרך הנאתו כמו בכל האיסורים:

והכי משמע נמי בספ"ה דכריתות (דף כ"ג) דאמרינן התם תדע שכן הוא דהא רבי ס"ל איסור חל על איסור וה"מ איסור חמור על איסור קל. אבל איסור קל על איסור חמור לא חייל. ובקדשים שמעינן לי' דאמר איסור קל חל על איסור חמור. דהא איסור מעילה קל הוא מיתה איסור קדשים איסור חמור כרת. ואתי איסור מיתה וחייל על איסור כרת דתני' ר' אומר כל חלב לד' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ומעילה איסור מיתה וקא חייל אחלב דאיסור כרת והשתא אי אמרינן דיוה"כ הוי איסור מוסיף משום שאסור שלא כדרך הנאתו משום דלא כתיב ביה אכילה וכן במעילה לפי דעת השיא א"כ מאי ראי' מייתי הש"ס מרבי דבדקדשים איסור חל על איסור דמעילה חל על חלב. דילמא חל משום דהוי איסור מוסיף וביבמות (דף ל"ג) כתבו התוס' דבאיסור מוסיף ס"ל לר' יוסי דאפי' קל על חמור נמי וא"כ מאי ראי' הי' זו אלא ודאי דאינו אסור במעילה שלא כדרך הנאתן או כמו שאבאר לקמן דמשום שלא כדרך הנאתן לא הוי מוסיף:

ולכאורה יש להביא ראיה להא דכתב הש"א ממה שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"ג) אהא דאמרינן התם בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דקא מוקים לה כד"ה וכו' והקשו התוס' דלמא ה"ט דלא אמר כר"ל דמוקים לה במפרש חצי שיעור. משום דר' יוחנן סבר חצי שיעור אסור מן התורה ותירצו דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן והקשו המהרש"ל והמהרש"א דא"כ מאי טעמא דר"ש דפוטר ותירץ המהרש"ל דכיון דר"ש מחייב בכל שהוא מחייב נמי שלא כדרך הנאתן. והקשה המהר"שא דמנין לומר לחייב לר"ש אפי' שלא כדרך הנאתן כיון דר' יוחנן גופי' מחמיר טפי בכל שהוא משלא כדרך הנאתן דחצי שיעור אסור מן התורה ושלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן ע"כ:

ונלע"ד דלא קשה מידי דהתוס' לטעמייהו אזלו דאמרינן בשבועות (דף כ"א) שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב. איבעי להו ר' עקיבא בכל התורה כולה כר"ש סבירא לי' דמחייב במשהו דתני' ר"ש אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן כו' או דלמא בעלמא כרבנן סבירא לי' והכא היינו טעמא הואיל ומפרש חייב סתם נמי חייב. ופי' רש"י דהא בעינן כזית לקרבן הוא הלמ"מ לענין קרבן דשגגת כרת הלכך הכא אפי' לקרבן דקרבן שבועה על חילוף שבועה בא וכיון דאכילה בכל שהוא הרי הוא אסר על עצמו בשבועתו בכל שהוא וכשאכל כל שהוא החליף את שבועתו עכ"ל רש"י. פי' וכיון דר"ש אומר כל שהוא למכות משום דאכילה דכתיבא בתורה סובר דהוא כל שהוא א"כ כשנשבע שלא יאכל צריך שיתחייב אף קרבן על כל שהוא דהא עבר על שבועתו שנשבע שלא ואכל דהא לר"ש אכילה דכתיבא בקרא הוא בכל שהוא. והא דבעינן כזית לקרבן הוא הלמ"מ. אבל התוס' פירשו דכיון דר"ש אומר דכל שהוא למכות אלא דלקרבן בעינן כזית וה"מ בשאר איסור שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי אלא בכזית אבל בשבועת ביטוי דאין בו כרת אלא לאו והקרבן תלוי בלאו כי היכי דלוקין אכל שהוא מביא קרבן אכל שהוא:

וצריך להבין דאמאי לא פירשו התוס' כרש"י ונ"ל דהטעם הוא מפני שרש"י סובר דהא דמחייב מלקות בכל שהוא הוא משום דאכילה דכתיבא בקרא הוא בכל שהוא. וא"כ הכא נמי אם נשבע שלא יאכל. אבל לדעת התוס' היא דאכילה דכתיב בקרא גלי לן ההלכה דאכילה לא נאמר אלא לענין כרת וקרבן וע"כ בעינן כזית. אבל ללקות בכל שהוא וא"כ לא יוכלו לפרש כפי' רש"י דהא אדרבא אכילה דכתיב בקרא הוא לענין קרבן וא"כ אין ראי' דאכילה בכל שהוא דהא אכילה דכתיבא בקרא הוא כזית ולקרבן וע"כ פירשו דמ"מ כיון דמלקות חייבתה התורה אפי' בפחות מכזית והכא נמי כיון שנשבע על זה שלא יאכל הוי ככל איסורים שבתורה שלוקה על כל שהוא וכיון שבשבועה באה הקרבן על הלאו ע"כ חייב בכל שהוא. וא"כ לדעת התוס' לר"ש באה הלכה להורות לנו דהא דכתיבא אכילה ואכילה בכזית הוא דוקא על כרת ולענין קרבן. וע"כ פירשו התוס' לקמן נמי דר' יוחנן יכול לאוקמי שלא כדרך הנאתן ואעפ"כ לר"ש לא חל דהא לר"ש כמו שניתקה מה דכתיב לשון אכילה ואכילה בכזית הוא לענין קרבן אבל לא לענין מלקות. וא"כ כיון שלענין מלקות לא נאמר בו לשון אכילה ע"כ חייב אף שלא כדרך הנאתן. ולא קשה קושית המהרש"א דהא מצינו דחצי שיעור חמור יותר משלא כדרך הנאתו דהתם הטעם משום דחזי לאיצטרופי ושלא כדרך הנאתו לא חזי לאיצטרופי והכא כיון דאכילה דכתיבא בקרא עיקרה לענין קרבן וא"כ הכא נמי לכדרך הנאתו דילפינן מלשון אכילה הוא נמי לקרבן וא"כ משמע כדעת הש"א דהיכא דלא כתיבא בי' לשון אכילה מחייב נמי אף על שלא כדרך הנאתו נמי. וא"כ הכא נמי ביוה"כ ובמעילה דלא כתיבא גבייהו לשון אכילה מיחייב נמי אפי' על שלא כדרך הנאתו אבל הא לא קשה מידי דלר"ש שאני דכיון דסביר' לי' בכל האיסורין שוה כיון דלא כתיבה בהדי' אכילה מיחייב בכל שהוא ואפשר דמחייב נמי אפי' על שלא כדרך הנאתו לתירוץ התוס'. אבל אנן דבכל האיסורים בעינן דוקא כדרך הנאתן וא"כ אפי' באותן דלא כתיבא גבייהו לשון אכילה אמרינן דאינו רק להורות לנו שיעור אחר באכילה. חוץ מבשר וחלב דלא גילתה לנו התורה שיעור אחר באכילה וגמרינן מנבילה ע"כ אמרינן הא דלא כתיב בגופי' אכילה הוא מסתמא לחיוב אף שלא כדרך הנאתן:

ועוד דאפי' נימא דזה דומה למה שכתבו התוס' דלר"ש כיון דאכילה דכתיבא בקרא דהיינו בכזית קאי לענין קרבן אבל ללקות בכל שהוא ה"נ לענין כדרך הנאתן דמשמע מלשון אכילה היינו נמי לענין קרבן אבל לא לענין מלקות. ולפ"ז נימא בכל האיסורין דלא כתיבא בי' אכילה אסור אפי' שלא כדרך הנאתן. אעפ"כ לא מסתייעה דלא סייעי מסייען להש"א אלא מקשי נמי קשי' והוא שרצה לתרץ קושית התוס' בכריתות (דף כ"ג) דמייתי מר"ש דלית לי' מוסיף מהא דאמר האוכל נבילה ביוה"כ פטור דהא יוה"כ על הנבילה כולל הוא. ותירץ הש"א דהוי איסור מוסיף שניתוסף בחתיכה גופא איסור לאסור שלא כדרך הנאתן משום דביוה"כ לא כתיבא בי' לשון אכילה וא"כ לפי תירוץ התוס' הזה לר"ש בנבילה נמי לוקין עליהן אף שלא כדרך הנאתן דהא ר"ש אומר למלקות בכל שהוא ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. וא"כ לפי תירוץ זה של התוס' אסור לר"ש אף שלא כדרך הנאתן בנבילה נמי ואיזה איסור מוסיף יש כאן:

והכי מוכח בירושלמי כתירוץ הב' של התוס' ולא כתירוצא קמא דלר"י חיילא שבועה על חצי שיעור אע"פ דחצי שיעור אסור מדאורייתא דבירושלמי פ"ג דשבועות אמרינן ר' אבא בר ממל בעי על דעת ר' יוחנן דאמר בכולל שבועות חלין על איסורין ניתני שבועה שלא אוכל ואכל (פי' דהא דיש אוכל אכילה אחת וחיוב עלי' חמש חטאות כמו דפריך בש"ס דילן בשבועות (דף כ"ד) לרבא ועיין תוס' שם שהקשו דאמאי לא פריך לר' יוחנן ובירושלמי פריך לר' יוחנן כו') שבועה שלא אוכל עשרה ימים ויוה"כ בתוכן כו' ובש"ס דילן פריך כה"ג דליחל על חלב בכולל ובירושלמי פריך דליחול על יוה"כ בכולל. ולכאורה קשה דהא על יוה"כ חל בלאו"ה דאם נשבע שלא יאכל ביוה"כ הרי יוה"כ שיעורו בככותבת ואכילה בכזית וא"כ בלאו"ה חל על יוה"כ בלא כולל דהא כזית אינו אסור ביוה"כ אלא מתורת חצי שיעור אלא ודאי דלר"י אינו חל על חצי שיעור דאסור מדאורייתא. וכ"ת דלהכי לא פריך דליחול באומר סתם שלא אוכל ואכילה בכזית משום דליתא בלאו והן דהא אינו חל באוכל חצי שיעור א"כ מ"מ מוכח כדברי התוס' דא"כ איך קאמר ור"י מ"ט לא קאמר כר"ל בחצי שיעור הא ליתא בלאו והן אלא ודאי דהעיקר כתירוץ הב' של התוס' בשלא כדרך הנאתו. [ודע דאיתא בירושלמי פ"ג דב"ק הא מתניתא זימנין דמותבין לה ומסייעין לר' יוחנן זימנין דמותבין לה ומסייעין לר"ל (פי' שם הפ"מ פי' דחוק מאד דקאי על ר"ל שאמר דחייבי מיתות שוגגין פטורין ע"ש והוא דחוק). ע"כ נראה לי דהא דאמר זימנין דמותבין ומסייעין לר"ל. זהו מה דמקשה בשבועות לר"י דחל בכולל דליתני חמש כמו דפריך הכא. והא דקאמר התם הוציאו ביוה"כ פטור הוא מלתא באנפי נפשא. וכמו דאמר בש"ס דילן בכריתות (דף י"ד) זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ומשני כר' עקיבא דחייב משום שניהם וכמו דמשני בש"ס דילן. והירושלמי קיצר ולא פירש מה דמסייעין לר"ל וסמך על דמפרש בפ"ג דשבועות דפריך לר"י. וכן דרכו בכמה מקומות כה"ג בירושלמי כידוע להרגילים בו].

ועוד אפי' בלאו הכי מאי איסור מוסיף הוא ביוה"כ לגבי נבילה דהא יוה"כ השיעור הוא דוקא בככותבת ונבילה בכזית. ועוד דלר"ש לוקה בכל שהוא וזה אין סברא דילקה לר"ש בכל שהוא ביוה"כ. וכ"ת דמ"מ הוי איסור מוסיף בכזית לר"ש מחמת שניתוסף איסור של חצי שיעור לר"ש בשלא כדרך הנאתו דעל כל פורתא ופורתא אסור שלא כדרך הנאתן מחמת חצי שעור משום דחייב על שיעור שלם בכדרך הנאתן הא זה לא הוי איסור מוסיף. דהא הרמב"ם חשיב איסור הנאה לאיסור מוסיף (בפי"ד מה' מאכלות אסורות) ולא כמו שכתבו התוס' חולין (דף ק"א) דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף אלא רק איסור חמור וא"כ לדעת הרמב"ם אמאי לא חייל איסור בשר בחלב על איסור טמאה כמו דאמרינן בחולין (דף קי"ד) דאין איסור חל על איסור ואמאי הא הוי איסור מוסיף. אלא ודאי משום דבקדשים לוקה פ"כ הוי איסור מוסיף אבל בב"ח דאינו לוקה על ההנאה ע"כ לא הוי רק איסור חמור. וה"נ אם לא ילקה על חצי שיעור אלא דאסור מן התורה הא מחמת זה לא מיקרי איסור מוסיף כיון דאין בו מלקות. ואף שכתב הרמב"ם בפי' המשנה בנקודה הנפלאה דלהכי לא הוי איסור הנאה בבשר בחלב איסור מוסיף משום דנפקא לן מחד לאו וא"כ איזה איסור מוסיף הוא דהא כיון דלא חייל לענין אכילה ממילא אינו אסור בהנאה ג"כ ואיך נאמר דמחמת איסור הנאה יחול איסור אכילה. אדרבא מחמת שאין חל איסור אכילה ממילא לא חל איסור הנאה. משא"כ במוקדשים דלא נפקא לן מחד לאו שפיר אית לן למימר מתוך שניתוסף איסור הנאה חל מוקדשים לענין אכילה ג"כ. אעפ"כ לע"ד אינו מובן הנקודה. דהא איתא בשבועות (דף כ"ח) שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים כיון דחייל אענבים חייל נמי על התאנים אע"ג דשבועתו הי' שלא יאכל תאנים וענבים כאחת וכל חד הוה חצי שיעור כמו שכתבו התוס' והפוסקים וא"כ הכא נמי נימא כיון דלא חל אתאנים לא חייל נמי אענבים דהא ענבים לחוד הוה חצי שיעור ומ"ט נימא כיון דחייל אענבים חייל נמי אתאנים נימא בהיפוך כיון דלא חייל אתאנים ממילא הענבים מותר דאפי' מתורת חצי שיעור נמי מותר כיון דלא חזי לאיצטרופי ובהדי מאן ליצטרף. וכמו שביארתי מתחילה לענין אבר מן החי דכיון שחלקו ולא חזי לאיצטרופי הי' מותר מתורת חצי שיעור לגמרי:

ויש להביא ראי' לזה ג"כ דכל דלא חזי לאיצטרופי מותר מהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ז) אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עלי' ומסיק דאם נשבע שלא אוכלנה אי שייר כזית חשיב למיתשל עלי' ואי לא לא. וכתבו התוס' דהטעם הוא דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב עלי' אע"ג דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על ככר אין דעתו שלא יאכל פחות מכזית דחייב עלי' דאין לך אדם שיאכל ככר שלם שלא יהיו מעט פירורים נושרים דאי מיפטר עד שיאכל גם אותו פחות מכזית אמאי קאמר בסמוך דלא חשיב לאתשולי עלי' מ"ש משבועה שלא אוכל עכ"ל. וכן איתא בירושלמי פ"ג דשבועות שלא אוכל ככר זה ואכלה חסר כל שהוא על דעתי' דר' עקיבא (פי' דסובר דאכילה כל שהוא חשובה אכילה) פטור על דעתי' דרבנן חייב פי' כיון דפחות מכזית לא חשיב אכילה ע"כ אפי' נשאר פחות מכזית נמי חייב. ולכאורה אינו מובן דנהי דחייב על השבועה אע"ג דשייר פחות מכזית אעפ"כ כל זמן שישנו בעין אותו פחות מכזית אסור לו לאכול וא"כ אמאי אין יכול לשאול עליו. אלא ודאי משום דאותו פחות מכזית שנשאר לא חזי לאיצטרופי על להבא משום דאין לו עוד. ואעפ"כ דוקא בפחות מכזית אבל לא בכזית שלם אע"ג שהוא חצי שיעור לגבי כל הככר שנשבע שלא יאכלנה אעפ"כ אסור לו לאכול כזית שלם משום דמצטרף לשעבר שאם אוכל אותו כזית מחויב מלקות וכל פורתא ופורתא מהככר מצטרף ללקות על ככר שלם. משא"כ אם נשאר פחות מכזית שכתבו התוס' דאעפ"כ מחייב על הככר מלקות וכבר נשלם השיעור שנשבע שלא יאכלנה דהא אפי' אם משייר פחות מכזית נמי חייב על הככר ועל להבא לא חזי לאצטרופי וע"כ מותר לגמרי ע"כ לא חשיב לאתשולי. וכיון שהוכחנו דחצי שיעור דלא חזי לאצטרופי מותר לגמרי א"כ בתאנים וענבים נמי נימא כיון שלא חל אתאנים דכבר מושבע ועומד לא חל אענבים כמו שכתב הרמב"ם גבי איסור אכילה ואיסור הנאה דבב"ח דאמרינן מכיון שלא חל איסור אכילה לא חל איסור הנאה נמי. אלא דלא אמרינן מיגו דלא חל על זה לא חל על זה אלא תפסינן לחומרא לחול ואמרינן כיין דחל על זה חל נמי אאידך בכלל:

ובזה יתיישב הא דאמרינן במכות (דף ט"ז) ריסק תשעה נמלים והביא א' חי והשלימן לכזית לוקה ששה ה' משום בריה וא' משום נבילה. רבא אמר ר' יוחנן אפי' שנים והוא רב חייא בר יוסף אמר אפילו אחד והוא ולא פליגי הא ברברבי הא בזוטרי. והקשו התוס' דהא אין איסור נבילה חל על איסור בהמה טמאה כמו דאמרינן במעילה (דף י"ז) ותרצו בדוחק משום דמצינו דאיסור נבילה חל על איסור חלב חל נמי על הטמאה. עוד הקשו התוס' שם דלמה ליה למימר אפי' אחד והוא לימא רבותא יותר דאפי' אחד לבד נמי חייב. והנה הרמב"ם (בפ"ד מה' מאכלות אסורות ה"ב) כתב אין איסור משום נבילה אלא מינים טהורים בלבד מפני שהן ראוין לשחיטה וכתב המ"מ הטעם משום שאין איסור חל על איסור אלא בכולל או במוסיף או בבת אחת ואין כאן אחד מג' דרכים אלו ולפיכך אין איסור נבילה חל על איסור טמא. אלא שקשה לו המימרא שבסוף מכות וכתבה רבינו (ספ"ב) ריסק ט' נמלים והביא אחת שלימה וצרפה לאלו שנתרסקו ונעשה הכל כזית ואכלה לוקה שש מלקיות חמש משום הנמלה וא' משום כזית מנבילת הטמאים והניח בצ"ע. ובאמת הוא תמוה. ולכאורה היה אפשר ליישב דחל איסור נבילה בכולל דהא משאר השרצים אינו אלא חצי שיעור דהא הם מרוסקים. ואף דהשלם בלאו"ה לוקין עליו חמש אך אם לא יצטרף אינך אינם אסורים אלא מתורת חצי שיעור אבל אינו לוקה ועל חצי שיעור חל איסור כמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"ג) שאם נשבע על חצי שיעור נבלה שהשבועה חלה וכן פסק הרמב"ם. וא"כ כיון שע"י כולל נתהוה שיעור שלם. ובלאו"ה השאר אינם אסורין אלא מתורת חצי שיעור חל האיסור. וכמו דאמרינן בתאנים וענבים דאם אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים כיון דחל על הענבים חל נמי על התאנים ולוקה עליהם כיון שנצטרפו לשיעור שלם ולוקה עליהם משום לאו זה כמו שכתב הר"ן בפ"ב דנדרים (דף י"ז) דכי אמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים הכי קאמר שלא אוכל אותם כאחת ונ"מ שאם אכל תאנים וענבים בהעלם שבועה והתרו בו משום שני' לוקה ורב הונא לא סבירה ליה דרבא דכי האי גוונא ס"ל לרב הונא דלא חיילא שבועה שני' כלל דכיון דאתאנים לא חיילא אין לה מקום כלל שהוא על שניהם יחד נשבע ולא על ענבים בלבד עכ"ל הר"ן. אלמא דתפסינן לחומרא וכיון דחל ע"ז בצירוף ה"נ חל על אחר ולא אמרינן כיון דעל תאנים לא חל לא חל על הענבים נמי אלא כיון דחל על ענבים חל נמי על התאנים. וה"נ כיון דחל על השאר המרוסקים חל נמי על השלם להצטרף יחד לכזית. והשתא מיושב קושית התוס' דלמאי קאמר אפי' אחד והוא אמאי לא קאמר דבחד בלבד לוקה. דבחד אינו לוקה משום דאין איסור חל על איסור אלא דוקא בצירוף. וגם דברי הרמב"ם מיושבים שפיר ולא קשה מה שהקשה המ"מ דאע"ג דאין איסור נבילה חל על איסור טמאה הוא דוקא כשיש שיעור מטמאה אבל אם ריסק תשעה נמלים דאם לא היה מצטרף היה לוקה על השלם ואינך לא היו אסורים אלא מתורת חצי שיעור ולכן מצטרפים ללקות עליהם:

אלא שאעפ"כ אינו מיושב דהא כתב (בפ"ד ה' י"ז כל הנבילות מצטרפין זו עם זו כו' אבל בשר נבילה עם טמאה אין מצטרפין וכתב ע"ז הראב"ד פלוגתא היא במעילה ורב ור' אשי הוא דאמרי הכי ולוי פליג עלייהו וברייתא מסייע ללוי דמצטרפין וא"כ לפי מה שבארתי צריך שיצטרף הטמאה עם הטהורה לחול עליו בכולל. ואפשר לומר דדעת הרמב"ם דהא דאמרינן במכות דמצטרפי היינו דוקא מפני שהם מין א' של טמא ע"כ מהני כולל. אבל טמאה וטהורה שהם ב' מינים לא אמרינן דמצטרפי יחד אפי' בכולל כיון שהם ב' מינים חלוקים ואף שדוחק הוא עדיין ליישב דעת הרמב"ם במה שביארנו אבל אעפ"כ יתיישב שפיר בזה דעת הראב"ד שתמה עליו המ"מ שאם דעתו לפסוק כלוי שאיסור חל על איסור היה לו להשיג על רבינו בכמה מקומות שכתב שאינו חל. והאריך שם המ"מ בתמיהתו ובאמת הוא תמוה דכמה פעמים כתב הרמב"ם שאין איסור חל על איסור אלא או בכולל או במוסיף או בבת אחת ושתק ליה הראב"ד ומדשתק ליה אודויה אודי ליה ובכאן חלק על הרמב"ם. ועוד דהא הראב"ד סבירא ליה דאין איסור חל על איסור כמו שכתב (בפ"ט מה' ביאת מקדש ה' י"ב) גבי זר ששימש בשבת וכתב ע"ז הראב"ד שתיהן באו עליו בבת אחת זר ששימש בשבת שהביא שתי שערות בשבת בטל מום שחתך אצבעו בסכין טמאה. אלמא דס"ל להראב"ד דאין איסור חל על איסור. [ומהתימא על המ"מ שלא הביא דעת הראב"ד דסבירא ליה בהדיא דאין איסור חל על איסור]. ובירושלמי פ"ק דביצה לא כן תני בצים שריקומי גוזלים שלא העלו עליהם כנפים אסורין משום שקץ ואין לוקין עליהם משום נבילה כו' והטעם משום דלא אתי איסור נבילה וחל על איסור שקץ. [ועיין שם בקב"ע במה שרוצה להשוות הירושלמי לבבלי בהא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף ו') וכל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם ע"ש שהאריך בזה ואשתמיטתיה הא דאמרינן בחולין (דף ס"ד) דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולדעת הירושלמי הוא דאורייתא מדלא אתי איסור נבילה דאורייתא וחייל אאיסור שרץ]:

אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דלכאורה קשה דמאי פליגי במעילה (דף י"ז) בטמאה וטהורה אם מצטרפין אמאי לא פליגי אם חל נבילה על הטמאה או לא. אלא ודאי דדוקא ע"י צירוף לוקה בטמאה וטהורה דאם לא היה מצטרף לא היה חייב עליהם אלא מחמת חצי שיעור דטמאה וחצי שיעור דנבילת הטהורה. ולכן הצטרפו כמו בתאנים וענבים. ורב דפליג ואמר דלא מצטרפי הוא כמו דאמרינן בנדרים (דף י"ז) דאמרינן התם דרב הונא לא סבירא ליה כרבא. והטעם כמו שכתב הר"ן שם דבכי האי גוונא סבירא לרב הונא דלא חיילא שבועה שניה כלל כיון דאתאנים לא חיילא אין לה מקום כלל שהוא על שניהם יחד נשבע עכ"ל הר"ן. פי' דאדרבא תפסינן צד השני ואמרינן כיון דלא חל על התאנים לא חל על הענבים. ורב הונא בשיטת רב רבי' אזיל דכמו שאמר רב במעילה (דף י"ז) דלא מצטרפי יחד טמאה וטהורה ולא אמרינן שיחול בכולל כיון דחל על זה חל אאידך דאדרבה אמרינן כיון דלא חל על הטמאה אין מקום שיחול הלאו דנבילה אלא הטמאה אסור משום חצי שיעור דטומאה והנבילה אסורה משום חצי שיעור דנבילה ולא מצטרפי יחד ללקות שיחול הלאו בכולל ולכן סבר רב הונא כרב רבי' דבתאנים וענבים לא חייל נמי דהא בשבת (דף קכ"ח) פריך התם והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב ס"ל כר' יהודה אלמא דרב הונא ס"ל בכל מקום כרב רבי'. וה"נ אזלי בחדא שיטתא וע"כ פסק הראב"ד דמצטרפי ולא משום דס"ל דאיסור חל על איסור אלא כמו שביארתי וא"ש מה שהקשה המ"מ. ועדין יש להאריך בזה הרבה ובמ"א יתבאר:

ומכל מה שנתבאר מוכח דלרבה דקייל"ן כוותיה בתאנים וענבים אמרינן כיון דחל על הענבים חל נמי על התאנים וע"כ באיסורו הנאה נמי נימא הכי בבשר בחלב דניתוסף איסור הנאה. כיון דחל איסור הנאה חל נמי איסור אכילה. אלא ודאי כיון דאין בו מלקות לא חייל משא"כ בקדשים דניתוסף מלקות מחמת איסור הנאה ע"כ הוי איסור מוסיף. וא"כ ה"נ כיון דאין בו חיוב מלקות אלא א"כ אוכל ככותבת ועל נבילה לוקה בכזית א"כ איזה איסור מוסיף הוא ביוה"כ על נבילה שיחול מחמת שחייב עליהם שלא כדרך הנאתן כיון דאינו חייב אלא על ככותבת ובכזית אינו חייב עדיין. וכ"ת משום חצי שיעור דאסור אפי' שלא כדרך הנאתן הא כיון דאינו לוקה לא הוי איסור מוסיף כמו שביארתי לדעת הרמב"ם החילוק שבין בב"ח דלא הוי איסור מוסיף מחמת הנאה ובין קדשים שחשיב איסור מוסיף. ואם נאמר כמו שפירש הרמב"ם בפי' המשנה בנקודה הנפלאה כיון דמחד לאו נפקא לן אמרינן כיון דלא חייל איסור אכילה ה"נ לא חייל איסור הנאה ונדחק לחלק בין הפרקים שלא תקשה מהך דתאנים וענבים כמו שהקשתי. א"כ ה"נ מחד לאו נפקא לן לפי סברת הש"א מהנפש אשר לא תעונה. ונאמר ג"כ לפי סברת הרמב"ם כיון דלא חייל כדרך הנאתו ה"נ לא חייל שלא כדרך הנאתו. ולשיטת התוס' דמחמת איסור הנאה לא מיקרי איסור מוסיף רק איסור חמור אפשר דמחמת שלא כדרך הנאתן נמי לא מיקרי איסור מוסיף. והראיה דאמרינן בפסחים (דף מ"ד) ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אינו דין שיעשה טעם כעיקר ואמאי לא חשיב נמי החומרא שיש בכלאים שלוקים עליהם אפי' שלא כדרך הנאתן כמו דאמרינן בפסחים (דף כ"ב) הכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן אלא דזה לא מיקרי חומר יותר מפני ההנאה שאסור בהנאה ואע"פ שיש דברים שאסור בהנאה ואין לוקה עליהם אלא כדרך הנאתו אעפ"כ די אם מחשיב החומר של הנאה. ועוד קשה מ"ט לא קא חשיב בקדושין (דף ל"ח) תניא ר"ש בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בח"ל והוא הדין שינהגו ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בח"ל כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן כו' ומ"ט לא חשיב הך דלוקים עליהם שלא כדרך הנאתן ודוחק לומר דר"ש פליג דהא הכל מודים קאמר אביי. ובאמת הייתי מפרש הא דאין היתר לאיסורו היינו שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן. והתוס' ורש"י נדחקו בזה מאד. ועיין בתוס' שם שהאריכו בזה מאד לפרש הא דאין היתר לאיסורו דהא בערלה נמי אין היתר לאיסורו. ונדחק ר"ת לפרש דברבעי קאמר דיש היתר לאיסורו ע"י פדיונו. וה"ר יו"ט פירש דבערלה יש היתר לאיסורו דהיינו שמותר לגרום האיסור ולנוטעם משא"כ בכלאי הכרם והר' משה מפונטייז' מפרש דערלה יש היתר לאיסורו ע"י ב"ד דפירי ערלה אסורין עד ט"ו בשבט ואם חיסרו ב"ד חודש כסליו הרי ממהרין יום התירן כו' משא"כ בכלאים כו'. ור"י מפרש דאאילן קאי דיש היתר לאיסורו לפרי הגדל בו ועיין שם בתוס' שכל הפירושים הם דחוקים מאד. וע"כ הייתי מפרש דוש היתר לאיסורו היינו לאכול האיסור שלא כדרך הנאתו משא"כ בכלאים שאין היתר לאיסורו דהיינו שאסור לאכלו שלא כדרך הנאתו אבל בערלה מותר כשאר כל האיסורין וכמו דאמרינן (בפסחים דף כ"ה) דשייף ליה לברתיה בגוהרקי דערלה וא"ל מידי דרך הנאתו קא עבידנא עד שאני מתמיה מאד על בעלו התוס' מ"ט לא פירשו לענין שלא כדרך הנאתן:

[אך בירושלמי פ"ו דנזיר לא משמע הכי דאמרינן התם מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ומה היוצא מן הגפן שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסו' הנא' ויש לו היתר לאחר איסורו עשה בו טעם כעיקר שאר איסורין שבתורה שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנא' ואין להם היתר לאחר איסורן דין הוא שנעשה בו טעם כעיקר. ומדקאמר לאחר איסורו לא משמע לענין שלא כדרך הנאתן. ועוד דקאמר שאר איסורין שבתורה שאין להם היתר לאחר איסורן ואם לענין שלא כדרך הנאתו הרי בשאר איסורין נמי מותר שלא כדרך הנאתו]. ואפשר לומר דהתוס' לטעמייהו אזלי שמשמעות התוס' בשבועות (דף כ"ג) דלריש דאמר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דלוקה נמי שלא כדרך הנאתו כמו שביארתי דלר"ש כיון דהא דכתיבא אכילה הוא דוקא לקרבן אבל למלקות בכל שהוא. וא"כ כיון דלא כתיבא אכילה במלקות הוא הדין דלוקה עליהם שלא כדרך הנאתן. ע"ש בתוס' בד"ה דמוקי לה כו' וא"כ כיון דלר"ש לוקה על כל האיסורים שלא כדרך הנאתן ע"כ לא ניחא להו לפרש בקדושין (דף ל"ח ושם) בהא דר"ש בן יוחאי שאומר והוא הדין לערלה בשתים דהיינו שאינו לוקה עליהם אלא כדרך הנאתו ויש היתר לאיסורו דהא ר"ש סבירא ליה בכל האיסורים דלוקה עליהם שלא כדרך הנאתו. וע"כ לא פירשו דיש היתר לאיסורו הוא שלא כדרך הנאתו דהא לר"ש בכל האיסורים לוקה על שלא כדרך הנאתן. וא"כ כיון שאינם מפרשים שיש היתר לאיסורו היינו שלא כדרך הנאתן. ונדחקו כל בעלי התוס' בזה. משמע דכולם סברי דלר"ש לוקה אפי' שלא כדרך הנאתן. וא"כ מאי איסור מוסיף יש ביוה"כ לר"ש:

ועוד יש לי להביא ראיה ברורה דמחמת דאסור שלא כדרך הנאתו לא מיקרי איסור מוסיף דהא אמרינן בחולין (דף קי"ג) דאין איסור בשר בחלב חל על החלב משום דאין איסור חל על איסור. וכן פסק הרמב"ם. והא בשר בחלב אסור אפילו שלא כדרך הנאתו. וכמו שפסק הרמב"ם (בפי"ד מה' מאכלות אסורות ה"ו) וא"כ אמאי לא חייל איסור בשר בחלב על החלב משום דניתוסף בו איסור שלא כדרך הנאתו אלא ודאי דזה לא נקרא איסור מוסיף כיון שאוכל כדרך הנאתו וזה לא הוי רק איסור חמור כמו באיסור הנאה לדעת התוס' או לדעת הרמב"ם בפירוש המשנה כיון דמחד קרא נפקי עכ"פ איך שהוא זה לא נקרא מוסיף. ואע"פ שהוכחנו בראיות שאינו אסור מדאורייתא שלא כדרך הנאתו אעפ"כ מדרבנן אסור כמו שאסור כל האיסורין שלא כדרך הנאתו מדרבנן. וכמו שכתב הרא"ש בפסחים דאפי' חרכו קודם זמנו אסור באכילה ואע"פ שנפסלה מלאכול לכלב דכיון דאיהו קא אכיל אחשביה ומכש"כ אם אוכל דבר הראוי לאכילה שלא כדרך הנאתו וכמש"כ הש"א דבב"ח אסור שלא כדרך הנאתו ואעפ"כ אם אינו ראוי לאכילה מותר. וא"כ כיון שהרא"ש כתב דאפי' אוכל שאינו ראוי לאכילה אסור באכילה כ"ש באוכל הראוי לאכילה אסור לאכול שלא כדרך הנאתו מדרבנן:

[ובזה יש ליישב מה שהקשה בשעה"מ על המ"ל שנסתפק במ"ע שמצותן באכילה אם אוכל שלא כדרך הנאתו והביא בשעה"מ ראיה מהא דאמרינן פ' דם חטאת לדף צ"ג) יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסול ופריך בגמרא ואמאי ניתי עשה וידחה ל"ת. ואם איתא דשרי לאכול שלא כדרך הנאתו ומקיים המ"ע בכך א"כ אפשר לקיים שתיהן דהיינו שיאכל שלא כדרך הנאתו ואפשר לומר דמה שלא הביא המ"ל ראיה זו הוא משום שנסתפק המ"ל בה' פסולי המוקדשים (פ' י"ח) אם אוכל מפסולי המוקדשי' שאינו ראוי לאכילה כגון מן העור או מן המרק שאין בו פיגול דאפשר דלא אמעיט אלא מכרת ולא גרע מעצים ולבונה שאם נטמאו האוכלם לוקה כמו דאמרינן בפסחים (דף כ"ד) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לרבות עצים ולבונה כו' יעו"ש. וא"כ מכש"כ אם אכלן שלא כדרך הנאתן דהא אוכלים שאינם ראוים גרועי טפי ואסור אפי' שלא כדרך הנאתו. ויש לחלק. ולפי סברתו היה לו להביא משנה ערוכה בפסחים (דף ע"ו) חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה כו' וכן יש להביא ראיה מהך דנזיר (דף כ"ט) לא אם אמרת בזכר שמביא קרבן אשם תלוי תאמר בנקבה שכן שני אסורין פי' שאינו נאכל חטאת העוף משום שיש ב' איסורין. ואם איתא דיוצא שלא כדרך הנאתו א"כ יאכל שלא כדרך הנאתו. ואפי' בחולין בעזרה כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ד) דאינו אסור אלא כדרך הנאתו ואפי' למאי דמסיק שם בנזיר דמתחזי כתרין איסורין דרבנן אעפ"כ אם היה יוצא שלא כדרך אכילתו היה מותר כיון דהוי תרתי דרבנן היה מותר במקום מצוה כמו שכתב המ"ל בריש הלכות שבת. אלא ודאי דאינו יוצא בקדשים שלא כדרך הנאתן ג"כ. ועוד אמרינן בפסחים (דף ל"ה) המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה אין אדם יוצא י"ח. ופי' רש"י דלאו דרך אכילה קא אכיל ליה. אלמא דאפי' בהנהו דאכילתן מ"ע נמי אינו יוצא אם אוכל שלא כדרך הנאתו]:

ואף שמדרבנן אסור אעפ"כ מן התורה מותר. ויש נ"מ לענין חולה שיש בו סכנה שמאכילין אותו הקל הקל תחילה כמו דאמרינן ביומא (דף פ"ג) דמוטב להאכיל אותו שלא כדרך הנאתו משום דאינו אסור מן התורה כלל. ודלא כהש"א שכתב דיוה"כ הוי איסור מוסיף משום שאסור אפי' שלא כדרך הנאתו והכי משמע בירושלמי ספ"ג דשבועות שהבאתי לעיל דאמרינן התם ר' בא בר ממל בעי על דעת ר' יוחנן דאמר בכולל שבועות חלין על האיסורין ניתנו שבועה שלא אוכל ואכל (פי' ניתני יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' חמש כגון דאמר שבועה שלא אוכל ואכל וכמו דמקשה הש"ס דילן בשבועות (דף כ"ד) כו'). ר' חנינא בעי ולמה לא מר שבועה שאוכל משחיטת פלוני (פי' שלא יאכל משחיטת פלוני) דכיון דחל על היתר חל נמי על איסור (פי' אלא דש"מ דאין חל בכולל ע"י עצמו) ומשני בגין ר' שמעון (פירוש דלעולם חל בכולל על ידי עצמו אלא דהאי תנא סובר כר' שמעון דלית ליה איסור כולל כלל וע"כ לא קחשיב חמש) ופריך ואי כר' שמעון ניתני יוה"כ דתני ר' שמעון תענו את נפשותיכם מאסור לו ולא ממותר לו (והוא טעות סופר וצ"ל ממותר לו ולא מאסור לו). כמו דאמר התם תני ר' שמעון תענו את נפשותיכם ממותר לכם ולא מאסור לכם. פי' דאי אמרינן דהאי תנא ר' שמעון הוא דלית לי' איסור כולל א"כ איך חל יוה"כ על האיסורים. אלא ודאי דחל בכולל אלמא דהאי תנא אית לי' כולל. והשתא אי אמרינן דיוה"כ הוא איסור מוסיף משום דניתוסף אפי' שלא כדרך הנאתו. א"כ מאי מייתי ראי' דהאי תנא אית לי' איסור כולל משום דחשיב יוה"כ הא יוה"כ הוי איסור מוסיף משום דניתוסף אפי' שלא כדרך הנאתו וא"כ אפ"ל דאיסור מוסיף אית לי' אבל כולל לית לי' כמו דאית לי' לר' יוסי ביבמות (דף ל"ג) והא דלא מייתי ראי' ממוקדשים דס"ל למתניתין דתלי בכולל אפשר לאמר כמו שביארתי בתשובה (סי' ט"ו) דהירושלמי אית לי' דאיסור חמור חל כמו שהבאתי שם ראי' מהירושלמי דפ"ב דפסחים ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן כו' איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור. ובתשובה ההיא ביארתי הירושלמי והשגתי שם על קב"ע. וא"כ חל איסור מוקדשים על איסור חלב משום איסור הנאה דהוי איסור חמור והוי כמו איסור מוסיף וע"כ מייתי ראי' מיוה"כ דאית לי' איסור כולל, עכ"פ מוכח דיוה"כ לא הוי איסור מוסיף ואינו אסור שלא כדרך הנאתו. הן אמת שלשיטות הש"א אין ראי' מזה דאיהו ס"ל דבמוקדשין נמי אסור אפי' שלא כדרך הנאתו וא"כ ליכא למימר דיוה"כ הוי איסור מוסיף משום שלא כדרך הנאתו. דהא במוקדשין נמי אסור אפי' שלא כדרך הנאתו. אבל כבר הוכחתי לעיל דמוקדשים אינו אוסר שלא כדרך הנאתו. והכי משמע נמי בפ"ב דשבת (דף כ"ה) דחשיב חומרות דקדשים אצל תרומה שכן פנ"ק עכ"ס ולא קא חשיב מה דאסור שלא כדרך הנאתו. ובירושלמי פ"ב דע"ז על הא דאמרינן והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חי' ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין כו' ר"ש בן לקיש אמר בכוס זהום. הדא אמרה השותה בכוס זהום לא נהנה ולא מעל. וא"כ כיון דקדשים אינו אסור שלא כדרך הנאתו א"כ מוכח נמי מהירושלמי דיוה"כ נמי אינו אסור שלא כדרך הנאתו. הרי נתברר דיוה"כ אינו אסור שלא כדרך הנאתו מדאורייתא אלא מדרבנן כמו שהוכחתי לעיל. ונ"מ לענין חולה שמאכילין אותו הקל הקל וכן נ"ל:

ודע שגם במה שכתב הש"א שאוכלים שאינם ראוים לאכילה אסור לכתחילה מדרבנן ומדייק מדתנן בפ' בתרא דיומא (דף פ"א) אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה ושתה משקין שאינם ראוים לשתי' פטור. משמע דפטור אבל אסור לדעת הפוסקים שסוברים דשלא כדרך הנאתן אסור לכתחילה. מהא דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף כ"ד) א"ר יוחנן הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור אבל אסור לכתחילה דלאו דוקא גבי שבת אמרו דכל פטור דשבת פטור אבל אסור אלא דבכל מקום פטור אבל אסור. וא"כ ה"נ באוכלים שאינם ראוים לאכילה. ולע"ד לא נראה כן אלא דבאוכלים שאינם ראוים כלל מותר לכתחילה. וכמו שכתב הט"ז באו"ח (סי' תרי"ב) וכמו שכתבו התוס' והרא"ש בפ' כל הבשר (דף קט"ו) דמעמידין בחלב נבילה ובקיבה כשירה שינקה מן הטריפה מ"ט חלב המכונס פירשא בעלמא הוא. ומפרש ר"ת בחלב קרוש דחשיב פירשא אלמא דמותר לכתחילה להעמיד משום דלאו אוכל הוא. וכן כתבו הפוסקים אף שסוברים דשלא כדרך הנאתן אסור לכתחילה ובמ"א הבאתי ראיות לזה עוד דאוכלים שאינם ראוים מותר לכתחילה ומה שדקדק מדתנן במתני' דפטור משמע דאסור לכתחילה אינו דקדוק. דכמה פעמים תנן במתניתין דפטור אף שהוא מותר לכתחילה. וכמו דתנן בפ"ק דהוריות (דף ג') הורו ב"ד לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין כיצד אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור כו' הרי אלו חייבין שנאמר ונעלם דבר ולא כל הגוף ואמרינן בירושלמי (פ"ק דהוריות) שמואל אמר והן שהורו מותר אבל אם הורו פטור לא בדא ע"כ. פי' דדוקא אם אמרו שמותר לכתחילה לעשות אבל אם לא אמרו רק שפטור אבל אסור לכתחילה לא בדא. והנה הפ"מ נדחק שם בפירושו מאוד והאמת יורה דרכו שהדברים כפשוטן שדוקא אם אמרו שמותר לכתחילה וכן איתא ברמב"ם הלשון שאמרו שמותר. וכן משמע בפ"ק דהוריות דאמרו כדרכה אסורה שלא כדרכה שרי. וכן בירושלמי ולא נמצאת עוקר כל שם שומרת יום כנגד יום בשאמרו הלילה מותר והיום אסור. משמע דווקא שהורו שמותר לכתחילה. אבל אם אמרו שפטור אבל אסור מדרבנן הם פטורים. והטעם משום דבעינן שיעשה דוקא ע"פ הוראת ב"ד והיינו דוקא אם הורו שמותר לגמרי אבל אם לא הורו שמותר לגמרי רק דאסור מדרבנן א"כ לא עשה ע"פ הוראתם. וכמו דאמרינן ביבמות (דף צ"ב) לענין יחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד שפטור הורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה חייבת בקרבן שלא התירוה אלא להנשא ואמרינן מאי קלקלה ר' אלעזר אומר זינתה ר' יוחנן אומר אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אלמא דאע"פ שלפי הוראת ב"ד ליכא אלא איסורא כיון שהם התירוה להנשא ושאינה אשת איש אפ"ה לא הוי יחיד שעשה בהוריות ב"ד וחייבת. ואח"כ מצאתי להמ"ל שהאריך בזה ברמב"ם (פי"ב מה' שגגות) והביא ראי' מהך דיבמות דמכש"כ אם באותו דבר גופא לא התירו לגמרי אלא שאמרו שיש איסור בדבר דלא הוי יחיד שעשה בהוריות ב"ד וכתב דאע"פ דקייל"ן יחיד שעשה בהוריות ב"ד חייב יש ללמוד לענין אם עשו רוב ציבור על פיהם. ובאמת הוא ירושלמי מפורש בהוריות. עכ"פ מצינו דתנן במתניתין פטור ולאו דווקא אלא הפי' הוא מותר ובירושלמי פי"א דשבת בהא דתנן חוליות הבור שהן גבהין עשרה ורחבן ארבעה הנוטל מהן והנותן ע"ג חייב פחות מכן פטור אר"י לית כאן פטור אלא מותר. המן תנינן המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנו ליחה פטור אר"י לית כאן פטור אלא מותר. תמן תנינן הצד נחש בשבת אם כמתעסק שלא ישכנו פטור כו' אר"י לית כאן פטור אלא מותר (והוא כמו דאמרינן בריש שבת (דף ג') כל פטורי דשבת פטיר אבל אסיר לבר מהני תלת ע"ש) ובירושלמי פ"ב דשבת על הא דתנן המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני לסטים מפני רוח רעה או בשביל החולה שיישן פטור כו' אמר רב שמואל בר יצחק מפני לסטים של סכנה ר"י בעי אם מפני לסטים של סכנה ניתני מותר רבנן דקסרין בשם ר' יוסי בר חנינא מותר אלמא דאינו מדקדק בירושלמי רק גבי שבת אבל בכל מקום דתני פטור יכול להיות פטור ומותר ועוד דאפי' לדעת הפוסקים דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן מדקאמר בפסחים (דף כ"ד) למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור דמשמע דאסור לכתחילה. דהאי כללא דכל מקום שנאמר פטור הוא דאסור לכתחילה לאו דוקא גבי שבת. אעפ"כ הא דתנן בסוף יומא דאכל אוכלים שאינן ראוים פטור היינו משום דתני ברישא חייב תני בסיפא פטור וכה"ג אמרינן בשבת (דף ל') אי בחולה שיש בו סכנה מותר מיבעי' לי' ומשני לעולם בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר ואיידי דבעי למתני סיפא חייב תני רישא נמי פטור. וכן ה"נ ביומא דאיידי דתני רישא חייב תני סיפא נמי פטור אבל באמת דמותר לכתחילה. אבל בפסחים דאמר ר' יוחנן הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתם ולא הזכיר שום חיוב בדבריו ע"כ הוכיחו הפוסקים דאסור לכתחילה משא"כ ביומא קתני פטור איידי דתני רישא חייב אבל באמת אוכלים שאינם ראוים כלל מותר לכתחילה, ועי' בש"ע או"ח (סי' תרי"ב) מה שכתב הט"ז לחלק בין אוכלים שאינם ראוים לגמרי ובין ציר או מוריס ע"ש. ומכל מה שהבאתי לעיל נתברר דשלא כדרך הנאתן אינו אסור רק מדרבנן ולא מדאורייתא. ונ"מ לענין מאכילין אותו הקל הקל כמו דאיתא ברפ"ג דיומא (דף פ"ב) כן נ"ל:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה