עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני יו"ט
סימן ט
שאלה הא דתנן בפ"ה דביצה (דף ל"ו) לא מקדשין וכן הא דאמרינן התם לא מקדישין כו' אם עושה כן מעיו"ט ע"מ שיחול ביו"ט אם יש בה משום שבות או לא:
תשובה כבר ביארתי בתשובות הקודמות דהא דפליגי תנאי באם מתנה בתנאי דאין בידו אם יש ברירה או אין ברירה. היינו דוקא אם כוונתו שתחול למפרע אבל אם כוונתו שתחול מכאן ולהבא לא תלי מידי בברירה דהא באותה שעה שחל כבר הוברר. והנה הש"א הקשה על זה מהא דאמרינן ברפ"ק דיומא (דף י"ג) דפריך התם תלמודא ולר' יהודה אף אשה אחרת מתקינין לו מי סגי בתקנתא כו' ופריך א"כ ה"ל שני בתים ושקיל וטרי התם טובא עד דמסיק דלחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חבירתיך ולחדא אמר הרי זה גיטך ע"מ שאכנס אני לבהכ"נ והקשה דטורח זה למה דה"ל לקדש אשה אחרת שאם תמות אשתו תהא מקודשת לו אע"ג דאמרינן כל כמה דלא כנס לה לאו אשתו היא הא כניסה זו היינו חופה והרי יכול להכניסה לחופה ע"ת. אלא ודאי דר"י לטעמי' דסבירא לי' דאין ברירה כמו דאמרינן בעירובין (דף ל"ו) דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שנו דברים כאחת כו'. ואם איתא דאם מתנה שתחול מכאן ולהבא לא תלי מידי בברירה א"כ עדיין הקושי' במקומה עומדת דיקדש אשה ע"מ שאם תמות חבירתה תהא מקודשת מכאן ולהבא דבזה יצאנו ידי כל החששות דאפי' תמות בפלגא דעבודה לית לן בה דהא אין שני' מקודשת לו אלא להבא משעת מיתת אשתו ואילך אלא ודאי דאי אין ברירה אפי' אם כוונתו שתחול להבא נמי לא מהני. ותירוצו דחיישינן לכפרה דידה דחוק ע"ש. וכן מהירושלמי פ"ק דיומא דאמרינן התם תמן תנינן המביא גט והניחו זקן או חולה נותנה לה בחזקת שהוא קיים תמן אמר אין מיתה מצוי' והא אמר מיתה מצוי' תמן ביחיד וכאן בצבור חומר הוא בצבור (פי' מפני שהוא כפרת כל ישראל) אלמא דלא חיישינן אלא מפני שהוא כפרת כל ישראל. [אך דהירושלמי צ"ע דמאי דמאי מקשה דשמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן. וכן משני בירושלמי גופא בפ"ג דגטין ולא כן תני האומר לאשתו ה"ז גיטך שעה אחת לפני מיתתי כו' אסורה לאכול בתרומה מיד ומשני תמן משעה ראשונה נתקלקלה ברם הכא לכשימות היא מתקלקלה. ועי' בקדושין (דף מ"ד) בתוס' שם ובתוס' יומא (דף נ"ה) ובירושלמי דגטין (דף ז') מחלפא שיטת' דר' יהודה כו' ודו"ק ואפשר דהירושלמי מדמי שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר. וכמו שכתבו התוס' (דף כ"ח) דהא נותן לה בחזקת שהוא קיים לזמן מרובה] וגם מהירושלמי שהביאו התוס' בפ"ק דיומא (דף י"ג ושם) משמע דלא חיישינן לזה וע"ש:
וע"כ נראה לע"ד דלא קשה מידי דאיך יקדש אשא ע"ת שאם תמות חבירתה תהא מקודשת להבא. דהא קדושין בלא חופה לא מהני ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו והא לאו ביתי' הוא. ואם יכניסנה לחופה על תנאי שאם תמות אשתו תחול להבא לא מהני דהא באותה שעה ליתא לחופה. ולא דמי לקדושי כסף דאפי' נתאכלו המעות מהני משום דברשותא דידה קא מתאכלה משא"כ בחופה דאינו יכול להתנות שתהא חלה להבא ודמי למקדש בביאה שאינו יכול להתנות שתהא חלה על להבא וכן בקדושי שטר אם מקדש שתחול לאח"כ ונקרע השטר לא מהני כמו שכתבו התוס' ביבמות (דף צ"ג) ובקדושין (דף ס"ג) ואם יקדש אותה שתחול הקדושין להבא אם תמות אשתו ויכניסנה מעכשיו לחופה ואם תמות חבירתה תהי' קדושין עם חופה הא ה"ל חופה שקדמה לקדושין ולא מהני. [ועוד נראה לי דאפי' לדעת הרמב"ן שהוכיח מהא דאיבעי לן בפ"ק דקדושין (דף י') אי תחילת ביאה קונה או סוף ביאה ואמרינן למאי נ"מ לכ"ג דקני לי' בתולה בביאה והקשה הרמב"ן דלו יהא דתחילת ביאה קונה הא קייל"ן בפ' הבע"י (דף נ"ע) דבתר נשואין אזלינן וא"כ אסור לכונסה דה"ל בעולת עצמו. ותירץ דמיירי כשנכנסה לחופה קודם קדושין וכנסה בביאה דכשקדשה בביאה נעשית כאשתו גמורה בתחילת ביאה אפשר לומר דהיינו דוקא אם מקדשה אח"כ מיד בביאה דהוי סוף חופה ותחילת ביא' וה"ל חופה שראוי' לביאה אבל אם מכניסה לחופה והקדושין אינם חלים אלא עד למחר לא מהני לכ"ע ואע"ג שכתבו התוס' בפ"י דיבמות דף פ"ט) בד"ה משתגדיל כו' דמהני החופה שהי' בקטנות אע"ג שהקדושין הוא בגדלות וא"כ ה"ל חופה שקדמה לקדושין התם שאני כיון דארוסה אוכלת בתרומה מד"ת מהני החופה שהי' בקטנות דליכא למיחש לסימפון ולא לדעולא אבל הכא לא מהני. ולהתנות שתהא חלה על להבא נמי לא מהני כמו דלא מהני בביאה. ואע"ג דאמרינן בירושלמי (בפ"ה דגטין ה"ו) רב המנונא בשם ר' אסי קטנה אין לה חופה שתאכל בתרומה אמר ר' אמי מתניתא אמרה כן נשאת לכהן תאכל בתרומה ר' אבין בעי כשנכנסה לחופה ולא נבעלה ושלחה לבית אבי' והגדילה מהו שתאכל בתרומה נשמעינה מן הדא ע"ג חופתה הראשונה אלמא דיכולה החופה לחול אח"כ אע"ג דלא חלה החופה מתחילה התם נמי משום דא"צ לחופה אלא מדרבנן. ועוד אפשר לומר דהתם גדלי בהדה כמו דאמרינן בפי"ג דיבמות (דף ק"ט) מ"ט דר"ג משום דקא סבר קדושי קטנה מתלא חלו וכי גדלה גדלה בהדה כו' אבל לא במתנה שתחול אח"כ. וכיון דלא מהני ע"כ לא משכחת לה שיקדש אשה ויכניסנה לחופה ע"ת שאם תמות חבירתה תהא חלין החופה והקדושין דעל חופה לא מצי לאתנוי שתהא חלה להבא דהא באותה שעה ליתא לחופה]:
וראיתי אח"כ להאחרונים שהקשו דהתינח להרמב"ם שסובר דחופה דלא חזי לביאה לא שמי' חופה. אבל לשיטת הירושלמי שהביאו התוס' (דף י"ג שם) דאמרינן התם אשה אחרת מתקינין לו מזמינים אותה שאם תמות ביוה"כ שיקדש זאת ביוה"כ ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני משום שבות התירו במקדש ע"כ. אלמא דסביר' להירושלמי דכונסה ביוה"כ וא"כ למה יעבור על שבות בחנם הא מצי לקדשה מאתמול ולכונס' לחופה שתחול למחר אם תמות חבירתה דהא ס"ל דחופה שאינו ראוי לביאה שמי' חופה. וע"כ יצאו לידון בדבר החדש דאסור לקדש שתחול ביו"כ משום שבות דכיון שתהא מקודשת להבא הוי כאלו מקדשה ביוה"כ גופא:
אבל לע"ד לא נראה כן. דהא לפי מה שביארתי דהא דאמרינן בסוכה (דף מ"ב) ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת מלמדים אותו לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה היינו שתהא חלה המתנה להבא. דאין לומר דכל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה מעכשיו דהא אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אלא ודאי שכוונתו שתחול להבא. אלמא אע"ג דהקנין חל ביו"ט שחל להיות בשבת נמי שרי אע"ג דאסור ליתן במתנה ביו"ט או בשבת. והא שמותר להקנות האתרוג ביו"ט כדי לצאת בו התם דוקא במתנה ע"מ להחזיר כמו שכתב המ"א (סי' ש"ו) אבל הכא מתנה שיהי' לו במתנ' לעולם. ובעירובין (דף ע"א) אלא הכא בהא קא מיפלגי דב"ש סברי ביטול רשות מיקנה רשות הוא ומקני רשות בשבתא אסור וב"ה סברי אסתלוקי רשות הוא. ובירושלמי מאימתי נותן רשות ב"ש אומרים מבעוד יום וב"ה אומרים משתחשך כן היא מתניתא מאימתי מבטלין רשות [והקב"ע הקשה דאמאי לא מפרש רישא דמתניתין היו שנים נותנים רשות שהפי' הוא מבטלין רשות. אך באמת דהירושלמי מפרש הטעם דאמאי סברי ב"ה דאפי' משתחשך ע"ז אומר כן היא מתניתא מאימתי מבטלין רשות פי' דאסתלוקי רשות הוא ע"כ מותר אפי' משתחשך] ועוד דהא אמרינן בפ"ג (דעירובין דף ל"ו) לגין טבול יום שמלאו מן החבית של מעשר טבל ואמר ה"ז תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימים. אע"ג דאסור להפריש תרומות ומעשרות ביו"ט או בשבת אפ"ה מותר להתנות שתהא חלה ההפרשה בשבת. ועוד אמרינן התם בעא מיני' רבא מר"נ ככר זו היום חול ולמחר קודש ואמר עירבו לי בזה א"ל עירובו עירוב היום קודש ולמחר חול ופי' רש"י תהא חול על מעות שיש לי בבית א"ל אין עירובו עירוב. אלמא אע"ג דאסור להקדיש בשבת או ביו"ט אפ"ה מותר להתנות שתהא ההקדש חל בשבת. ודוחק לומר דבעבר ועשה עסקינן אע"ג דאסור לעשות כן. ועוד דהא צריך להבין מאי דשני לי ר"נ דהיום חול ולמחר קודש מספיקא לא נחתא לי' קדושה היום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעה קדושתי' מיניה. ומשמעות הפשט משום דקיימינן אחזקה. וקשה דהא אמרינן בשלהי קדושין (דף ע"ט) דבההוא יומא דמשלם שית שבין נערות לבגרו' לא אמרינן העמד הגוף על חזקתו משום שהיום עשוי להשתנות כמו שכתבו התוס' שם. וכן כתבו התוס' ברפ"ד דכריתות (דף י"ט) דאם עשה בביה"ש חייב אשם תלוי. והכי אמרינן בירושלמי ריש ברכות בע"ש ראה כוכב א' ועשה מלאכה פטור שנים מביא אשם תלוי כו' ולא אמרינן דאוקמינן אחזקה שהוא עדיין יום וא"כ אמאי מוקמינן אחזקה בביה"ש. אלא ודאי דהכי פירושו מספיק' לא נחת לי' קדושה היינו שדעתו לוודאי ואין דעתו לספק כמו דאמרינן בקדושין (דף ס"ד) דר' יוסי סבר לא מחית נפשי' לספיקא. והכי מסיק הש"ס בנדרים (דף ס"א) דהא דפליגי ר"מ ור' יוסי בעד לפני הפסח דר' מאיר אוסר עד שיגיע הוא מטעם דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ומסיק דמוחלפת השיטה ור' יוסי סובר עד שיגיע משום דלא מעייל אינש לספיקא והכי פסוק הרמב"ם. והכא נמי אם אמר היום חול ולמחר קודש היינו בשעה שהוא ודאי לילה ואין דעתו לספק. ועוד דאל"ה קשה מאי דקאמר מספק לא נחתא לי' קדושה וע"כ מהני העירוב דמוקמינן אחזקה שהוא יום דהא בעירוב תחילת היום קונה כמו שכתבו התוס'. וא"כ כיון שתחילת היום של שבת קונה עירוב והא אז הוא ודאי קדוש דקמי' שמי' גלי' דכיון שתחילת היום קונה והוא אמר דלמחר קודש וא"כ איך קונה. אלא ודאי הוא דהטעם משום דדעתו לודאי ואין דעתו לספק וע"כ קנה העירוב משום דבתחילת היום אכתי לא נחתא לי' קדושה משום שכוונתו עד שתהא לילה ניכרת וידוע. וע"כ אף בתחילת היום אכתי הוא חול עד שתהא לילה ניכרת וידוע לכל ודו"ק. והשתא אם איתא דאסור להקדיש מע"ש שתחול ההקדש בשבת. וא"כ אמאי נימא שכוונתו הי' לאיסור שתהא ההקדש חל בשעה שהוא לילה ניכרת וידוע לכל וא"כ הוא עובר על שבות בשבת ואמאי לא נימא שכוונתו היה שלמחר קודש היינו בתחילת הלילה של שבת אע"ג שאין הלילה ניכרת לכל דאז אכתי לא אסרו משים שבות כמו שכתבו התוס' בעירובין (דף ל') דפריך וליפרוש עלי' ממקום אחר ואמאי אינו יוצא בתרומה דהא מצי למיתשל עלי' וליפרוש עלי' ממקום אחר ביה"ש. וכתבו התוס' דהשתא ס"ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו ביה"ש ואע"ג דרבה אית לי' דתחילת היום קונה עירוב מ"מ מותר לתקן הטבל דלא גזרו עליו ביה"ש עד שתהא לינה ניכרת וידוע. וא"כ אמאי לא נימא דמי שאמר היום חול ולמחר קודש דעתי' להתירא ולא לאיסורא. וע"כ ודאי כוונתו שבתחלת הלילה יהיה קודש דבאותה שטה אינו אסור משום שבות כרבי דהכי קיי"ל אלא ודאו דמות' להתנו' שתהא ההקדש חל בשבת:
אחרי זה ראיתי בירושלמי פ' מפנין אמר ר' אלעזר אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר ואין אדם עומד בשבת ואומר ה"ז תרומה למחר. ר' יוסי בר בון אומר אין אדם עומד ע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר. מתנית אפליגא על ר' יוסי בר בון לגין טבול יום ומילאוהו מן החבית מעשר טבל אם אמר ה"ז תרומה למחר משתחשך ה"ז תרומה למחר ואם אמר ה"ז עירוב לא אמר כלום פתר לה לשעבר והתני' ר' חייא אומר אית לך מימר לשעבר חזר בו ר' יוסי בר בון מהדא. ע"כ. אלמא דמותר לתרום מע"ש שתהא חל בשבת. וכן בירושלמי רפ"ז דדמאי ר' ינאי ה"ל תנאי ודאי שאל לר' חייא רובא מאי מתקנא בשבתא א"ל למען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים והתם משום למען תלמד מותר לתקן אפי' בשבת כשהי' לו תנאי. ובירושלמי פ"ז שם טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלו:
ועוד יש להביא ראי' מהא דאמרינן ביבמות (דף צ"ג) דר' ינאי הוה לי' אריסא דמייתי לי' כנתא דפירי כל מעלי שבתא. ההוא יומא נגה לי' ולא אתא שקל עשר מפירי דביתי' עילוי אתא לקמי' דר' חייא א"ל שפיר קא עבדת. ומייתי מינה דר' ינאי סבירא לי' דאדם מקנה דשלב"ל וא"כ כיון שהו דשלב"ל אין ההפרשה חל עד השבת ואפ"ה שרי וכן משמע בתוס' סוכה (דף כ"ה) בד"ה שני. ועוד דהא אפי' לב"ש נמי אמרינן בשבת (דף י"ט) ושווין אלו ואלו שטוענים קורות בית הבד ועיגולי הגת דהני דאי עביד להו בשבת לא מחויב חטאת לא גזרו מבעוד יום לב"ש ולב"ה בכולם מותרים עם השמש וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דשבת) ר' שמלאי בשם ר' אבוה ילפינן מלאכת היתר ממלאכת איסור אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוות' מבעוד יום מותר אלמא כיון דאלו עשה כן בשבת הוי מלאכה וה"נ לענין היתר אם עשה כן מבעוד יום וע"כ קאמר הירושלמי לענין תרומה אדם עומד מע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר והטעם דילפינן מלאכת היתר ממלאכת איסור וה"נ להיפך כיון דהאמירה הוי עיקר ומותר לעשות מע"ש שתחול בשבת וע"כ אסור לעשות כן בשבת שתחול לאחר השבת כיון דהאמירה הוא עיקר המלאכה וה"נ לענין קדושין כיון דאסור לעשות כן בשבת שתחול הקדושין על למחר ה"נ מותר אם עשה מע"ש:
[והכי משמע לכאורה בירושלמי (פ"ק דביצה) אמר ר' יוסי בר ר' בון לוי מקש על שובכה ואמר יזכה לי שובכי למחר והקשה שם הקב"ע דלמה לו להקיש על השובך ע"ש. ולי נראה שזהו כעין עובדא דאיתא בסוף חולין (דף קמ"א) (ובשינוי ובזה האופן נמצא במקומות הרבה בירושלמי כידוע למי שרגיל בו) דאמרינן התם לוי בר סימון אקני כו' א"ל זיל טרוף אקן דליתגבהו וקנינהו ופריך התם אי ביו"ט בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי ומשני פירי חדתי הוי דלוי בר סימן גופי' לא קני להו וקאמר לי' טרוף אקן דליתגבהו ונקנינהו ופי' רש"י משום דאסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהן ע"כ אמר לי' זיל טרוף דליתגבהו ויקנה ע"י חצרו וה"נ קאמר בירושלמי דהוי מקיש על השובך כדי שיתגבהו ויקנינהו ע"י חצרו וקאמר שיזכה לו שובכו למחר אלמא דמותר לומר שיזכה למחר אך לפי זה אפשר לומר דרצה לזכות מיד והא דאמר למחר היינו לצורך יו"ט שיהי' מוכן למחר]. ועוד דעירוב עצמו יוכיח דאמרינן דתחילת היום קונה ואע"ג דאין מערבין בשבת אפ"ה אם מתנה שתחול הקנין בשבת או ביו"ט מהני ובירושלמי פ"ג דעירובין הי' עומד בחמשה בשבת ואמר תקנה לי שביתה על דעתי' דר"א קנה כו' אמר ר' יוסי ולמה אין מערבין מיו"ט לשבת כו' ברם הכא הואיל וראוי לערב מע"ש לשבת מערב אפי' בחמישי בשבת. והא שהוכיח הירושלמי דאמאי לא מקדש ע"מ שתחול הקדושין למחר דהא ס"ל דחופה שאינו ראוי' לביאה שמי' חופה כבר בארתי דאפי' אי ס"ל דחופה שאינו ראוי' לביאה שמי' חופה אפ"ה לא מהני כמו דלא מהני בעומדת באגם אם מקנה מעכשיו ולאחר שלשים יום לרב דאמר חזרה הוי אע"ג דאגם ראוי למשיכה אפ"ה כיון דמשיכה הראשונה כלתה לה לא מהני. ולא מהני אלא לר' יוחנן דאמר אם מקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום דהקדושין מתחילין מעכשיו ונגמר לאחר ל' כמו דאמר ר' יוחנן בקדושין (דף ס') דאפי' מאה תופסין בה דשוו נפשייהו כשרגא בליבני כו'. [ומה שהקשו האחרונים דיקדשנה שתחול לאחר שתמות חבירתה. היינו שלא תחול מעכשיו דאל"ה הוה תלי בברירה ור' יהודה סבירא לי' דאין ברירה] ועוד דאינו יכול לקדשה שתתחיל הקדושין מעכשיו דא"כ ה"ל יותר מבית א' וכמו דאמרינן בירושלמי פ"ק דקדושין לדעת ר' יוחנן דאמר שהקדושין מתחילין מעכשיו ונגמרים לאחר ל' היו שני אחים וקדשוה שניהם ומת א' השני מה שיהא מותר בה ממ"נ מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מחמת אחיו ר' יהודה בן פזי אמר אסור איר יוסי טעמי' דר' יהודה בן פזי כל יבמה שאינה כולה לפנים צד הקנוי שבה נידון לשם ערוה וערוה פוטרת צרתה וא"כ סובר הירושלמי דקנוי במקצת וה"ל יותר מבית א'. [ועיין בירושלמי פ"ק דקדושין גבי יעוד אלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשניהם ולא כפי' הפ"מ דמחמת ס' הוא אלא דר' יוחנן דהוא מרא דתלמודא אזיל לטעמי' דכולם תפס ולא מחמת ס'. והא דאמרינן בש"ס דילן פ"ק דקדושין (דף י"ט) משל לאמר לאשה כו' שמוקדשת לראשון הוא אליבא דרב דהטעם משום ס' חזרה. והתם לא שייך חזרה וע"כ פסק הרמב"ם דלא כר"י משום דסוגי' דשמעתא אזלא כוותי' דרב ובירושלמי פ"ג דיבמות ר' יודן בעי קידש אשה מעכשיו ולאחר שלשים יום ונפלה לה אחותה בתוך שלשים יום אפי' כן אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה משום דקני' ומשויירת ע"ש]. ואם יקדשנה ויכנסנה לחופה שלא תהא חלה אלא לאחר מיתת אשתו זה ודאי לא מהני החופה אף אי סבירא לי' דחופה שאינו ראוי לביאה שמי' חופה. כמו דלא מהני בעומדת באגם למאן דסבירא לי' דחזרה הוי. ועוד אפשר לומר דלדעת הירושלמי דמשני דאין שבות במקדש אפשר דאפי' שבות שאינה צריכה נמי התירו ואע"ג דהי' יכול לעשות בענין אחר. ואע"ג דאמרינן בספ"ה דפסחים (דף ס"ה) דשבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו אפ"ה ר' יהודה לטעמי' דסבירא לי' דאף שבות שאינה צריכה נמי התירו כמו דאמרינן ביומא (דף ל"ד) אמר ר' יהודה עששיות של ברזל היו מחמין מערב יוה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן והטעם משום דצירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש כן הוא לפי גירסת התוס':
והנה המ"ל ברמב"ם סוף הלכות בית הבחירה הקשה אהא שכתב הכ"מ דשבות שאינה צריכה לא התירו מהא שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' עבודת יוה"כ היו מלבנים עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותו במים כדי שתפיג צינתן שאין שבות במקדש או מטילים חמים במי המקוה עד שתפיג צינתן אלמא דאפי' שבות שאינה צריכה נמי התירו דהא אפשר בחמין ע"כ. וכיון שר' יהודה אומר דהיו מטילין עששיות של ברזל אלמא דסבירא לי' דאפי' שבות שאינה צריכה נמי התירו. וע"כ שפיר קאמר בירושלמי דמקדשה ביוה"כ דאף שבות שאינה צריכה נמי התירו וסוגי' דילן אזלא לר' ביבי ביומא (דף ל"ד) דלא משני דהתירו שבות במקדש. ולגמרא דילן בודאי דניחא דהא הגמ' דילן סובר דחופה שאינה ראוי' לביאה לא שמי' חופה לדעת הרמב"ם. ולדעת הירושלמי סבירא לי' לר' יהודא אפי' שבות שאינה צריכה נמי התירו במקדש כמו שאמר ר"י בעצמו דעששיות של ברזל היו מטילין ואע"ג דאפשר בחמין. אך הא ליתא דלדעת הירושלמי אינו מוכרח מדר' יהודא דאמר עששיות של ברזל מטילין דאפי' שבות שאינה צריכה נמי התירו. דהא אמרינן בס"ג דיומא (ה"ה) אלא כיני ר' יהודה סבר מימר שאין תולדות אש כאש ורבנן סברי מימר תולדות אש כאש ויחם לו חמין ר"י בן אבין טעמא דהדין תני' שלא יאמרו ראינו דכ"ג טובל במים שאובין ביוה"כ אלמא דלדעת הירושלמי אי אפסר בחמין. א"כ אין ראי' מדר' יהודה דאית לי' דאפי' שבות שא"צ התירו ועיין בביצה (דף ל"ז) בתוס' והא מצוה]:
ולפי מה שביארתי הי' נראה לכאורה לפסוק כדעת רש"ל הובא בש"ך ביו"ד שאם חל יום ל"א בשבת לפדות מע"ש שתחול הפדי' בשבת. ומה שכתב התה"ד דאין סברא לברך על פדיון הבן מע"ש דלא מטא עדיין זמן חיובא דהברכה קאי על ענין הפדיון שתחול בשבת. וה"נ אמרינן בירושלמי רפ"ג דחלה כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמשה רבעים קמח. אמרינן בירושלמי שם א"ר מתניתא קודם עד שלא למדו את הכהנת. ואמרינן התם מה למדו פי' דלמדו את הכהנת לומר ה"ז חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב בה ועל הקמח שישתייר ועל הקרון שניתן תחתי' לכשתעלה כולה גוש א' תוקדש זה שבידי לשם חלה. אלמא דמברכות על הפרשת חלה אע"ג שעדיין לא נגמר מצות הפרשת חלה. וכ"ת דהתם הוא משום דלע"ע מחויב בחלה אלא דהתנאי הוא שיהי' החלה פוטרת את השאר ג"כ זה אינו דהא הר"ש כתב דהוא הדין לפי הגירסא ובלבד שיהא שם חמשת רביעים. משמע דלאחר שלמדו אפי' אין שם חמשת רביעים דאכתי לית בה חיובה אפ"ה מפרשת חלה ומתנה ומברכת. וכן מברכין על העירוב בע"ש אע"ג דתחילת היום קונה:
וכן אמרינן בב"ק (דף ס"ט) והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו. ובודאי היו מברכים על החלול אעפ"י שאין החלול חל אלא לאח"כ לפי מה שבארתי בתשובה (סי' ז') בדעת הרמב"ם דכל הנלקט ולא כל המתלקט ואין החלול חל אלא לאח"כ. וליכא למימר דמשום דלא יעשו איסורא ע"כ היו מחללים בלא ברכה דהא התם רשב"ג קאמר לה והצנועים היו מניחים את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו ורשב"ג ס"ל בפ"ג דעירובין (דף ל"ב) דניחא לי' לחבר דליעביד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד. אלא ודאי דהיו מברכים אע"פ שבעודו מחובר אין לפדות ואין הפדיון חל אלא לאח"כ. וכן ביבמות (דף צ"ג) ר' ינאי הוי לי' אריסא דהוי מייתי לי' כנתא דפירי כל מעלי שבתא. ההוא יומא נגה לי' ולא אתא שקל עשר מפירי דביתי' עלייהו. ומסתמא הי' מברך בשעת הפרשתו אע"ג דאין המעשר חל אלא לאחר שיבא לידו אפ"ה בירך בשעת הפרשתו שכשתבא לידו בשבת תחול ההפרשה וה"נ לענין דידן:
אעפ"כ כיון שכתבו הפוסקים שכבר נהגו כתה"ד לפדות ביום שלאחר השבת אין לשנות המנהג. רק במקום שיש צד אונס יכולים לעשות כדעת רש"ל לפדות מע"ש שתחול הפדיון בשבת או ביו"ט. כמו שהוכחתי תחלה. וכמו דתנן בפ"ז דדמאי המזמן את חבירו שיאכל אצלו והוא אונו מאמינו על המעשרות אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר כו'. ואע"ג דאמרינן בירושלמי שם א"ר יוחנן מתניתין בדמאי הא בודאי לא היינו כמו דאמרינן התם מה בין דמאי מה בין ודאי דמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותי' ודאי אין אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. [ועוד דדמאי נמי אסור לתקן בשבת כמו דתנן בשבת (דף ל"ד) ספק חשיכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשכה לא ובירושלמי פ"ג דביצה בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה כו' ר' חונה בשם ר' אבא דר' יהודה היא דר' יודא עבד ראית בכור כראית טרפה (פי' דר' יודא אית לי' בבכורות (דף כ"ח) השוחט את הבכור ומראה את מומו ר' יהודה מתיר אלמא דסובר דדמי לראית טרפה שיכול לראות אפי' לאחר שחיטה) כמה דאת אמר רואין את הטריפה ביו"ט דכוותה רואין את הבכור ביו"ט ר' יודן בעי דמאי מדבריהם ראית טריפה מדבריהם. כמה דאת אמר רואין את הטריפה בי"ט. ודכוותה מפרישין את הדמאי ביו"ט (פי' ואנן קיי"ל דאין מפרישין את הדמאי ביו"ט) והקב"ע הקשה שם דמאי מדמה שם הא ראית טריפה בראי' בעלמא סגי וגבי דמאי צריך לעשות מעשה להפריש. וטעה בזה הא דמאי נמי סגי בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ואדרבה מקשה דוקא לטעמי' דר' יהודא דסבירא לי' בשבת (דף קמ"א) ר' יהודא אומר אף מעלין את המדומע בא' ומאה ואמרינן התם דהטעם דסבירא לי' כר"ש בן אלעזר דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וע"כ שרי להעלות את המדומע וא"כ בדמאי נמי וכן הקשו התוס' בפ"ק דחולין (דף ד') ע"ש. והא דלא הקשה הירושלמי להדי' כן משום דסובר דהטעם דתרומה בעינא מחתי' כמו דאמר התם בש"ס דילן וכמו דאיתא בירושלמי פ' מפנין אית תנויי תני מטלטלין את המדומע כו' מאן תנא מטלטלין ר' אלעזר דתנן ר"א אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. ונברר מזה דהא דאמרינן בפ"ב דביצה (דף ל"ג) לא מקדשין כו' ולא מקדישין אם עושה כן מעיו"ט ע"מ שתחול ביו"ט כיון שאינו עושה מעשה ביו"ט אלא דממילא נגמר אין בזה משום שבות. כן נ"ל: