עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני מצה
סימן ז
שאלה כמה בני אדם שאופין מצות ויש לחוש שהוחלפו ואין אדם יוצא במצה גזולה איזו תקנה יעשו בזו:
תשובה דבר זה איתא בהגמ"י (פ"ו מה' חמץ ומצה) כתב בשם הרוקח שטוב ללמוד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה כדאמרינן פ' לולב וערבה מלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לידו לולבו ה"ה לו במתנה. וכבר האריך בזה הש"א (סי' צ"ב) והקשה דהא אנן קיי"ל דבאורייתא לית לן בריר' ואיזה תקון הוא זה. והאריך לחלק דהא דאמרינן דאם אדם מתנה על דבר שאינו בידו אין ברירה בדאורייתא ה"מ אם צריך שיוברר הדבר למפרע. ע"כ תלוי בברירה אבל אם מתנה על דבר שאינו בידו שתחול הדבר על להבא מעת שיתקיים התנאי דבר זה לא תלי בברירה. והכא אם אומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה. אין הכוונה שיהיה במתנה משעה שאמר אלא הכוונה שיהיה במתנה משעה שיבוא לידו. והרי באותה שעה הוברר האיש שבאתה המצה לידו וע"כ לא תלי מידי בברירה דהא משעת חלות המתנה הרי הוברר האיש שבאה לידו [ואף שהוא אינו יודע אף לאחר מכאן למי שבאה לידו לא איכפת לן ידיעתו רק כיון שהוברר האיש אף שהוא אינו יודע כמו דאמרינן בפ"ג דעירובין (ד' ל"ו) מ"ש לכאן ולכאן לא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה אר"י כבר בא חכם ופי' רש"י שבא חכם כבר קודם ביה"ש אבל זה לא הי' יודע להיכן בא כו' ולמחר כשנשמע לו גילוי מלתא בעלמא הוא אלמא אע"ג שאינו יודע לא איכפת לן כיון שהדבר מבורר בעולם. וכה"ג אמרינן בפ"ו דפסחים (דף פ"ח) האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו' שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט טלה וגדי ויאמר אם טלה אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי כו' וכתבו התוס' שם דמתניתין אתי אפילו כמ"ד אין ברירה אלא ודאי דכיון דבעידנא שאמר נתברר הדבר אלא שחסרה לו הידיעה. בזה לא איכפת לן] עכ"פ באם מתנה שתחול מכאן ולהבא לא תלי מידי בברירה כגון מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה דמשעה שהגיע לידו הרי הוברר האיש ומאותה שעה חלה המתנה וע"כ מהני אם אומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנ' אפי' לפי מאי דקיי"ל דבאורייתא אין ברירה:
והנה הש"א האריך למצוא ראיות לזה. ולי נראה שהוא מפורש בב"ק (דף ס"ט) דפריך התם תלמודא על ר' יוחנן שאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו זה לפי שאינו ברשותו מהא דתנן כרם רבעי הי' מציינים אותו בקזוזות אדמה כו' ושל ערלה בחרסות כו' אמר רשב"ג בד"א בשביעית דהפק' ננהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וכו' והצנועים הי' מניחים את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו אלמא שהי' מחללין אף לאחר שנלקט ואינו ברשות הבעלים. ומשני לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט פי' לאחר שמתלקט הרי הוא מחולל למפרע. ופריך תלמודא דא"כ איך מועיל והא ר"י לית לי' ברירה משמע להדי' דאם הוי אמרינן שהי' אומרים כל הנלקט לא תלי מידי בברירה. משום דאין החילול חל אלא לאחר שנלקט והרי באותה שעה הוברר אע"ג שהתוס' כתבו דאף אם הי' אומר לאחר שנלקט הי' אומר בשחרית קודם הלקיטה דאי הי' אומרים לאחר הלקיטה לא הי' מועיל לאחר שאכלו מכבר. אלא שהי' אומרים בשחרית וא"כ לכאורה דאף אם אומרים כל שנלקט לא מהני לר"י דלית לי' ברירה ובגמ' משמע דאי הי' אומרים כל הנלקט מהני אפילו לר"י דלית לי' ברירה. אלא ודאי דכיון שאומר כל הנלקט ואין החילול חל אלא משעת הלקיטה ואילך ע"כ מהני אף לר"י דלית לי' ברירה. והא דמקשה בגמרא אינו אלא אם אומר כל המתלקט דחל החילול למפרע וע"ו מקשה בגמרא דהא ר"י לית לי' ברירה. וכמו שהקשה בתשובות הרמב"ן על הרמב"ם שכתב (בפ"ט מה' מעשר שני ונ"ר ה' ז') זה לשונו מי שהי' לו נ"ר בשנת השמיטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקזוזות אדמה כדי שיכירו בו כו' והצנועים היו מניחים את המעות בשנת השמיטה. ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו. שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו. והקשה בתשובות הרמב"ן דהא האי דצנועין ליתא כלל דאי אומר כל הנלקט ליתא ברשותו ולא מהני לי' חילול. ואי כל המתלקט לא אפשר משום דמדאורייתא אין ברירה וכתב שלא ידע פתר להאי דצנועין אליבא דהלכתא ע"כ. ולי נראה דאפשר ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' בפ"ב דקידושין (דף נ"ו) שהקשו על הא דאמרינן התם אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ואם לקח יאכל כנגדן והלא אין אדם מחלל דבר שאינו ברשותו כדאמר במרובה בשמעתא דצנועין ומפרש הר"ר מאיר דשאני הכא שהלוקח יכול לחלל מעשר ביד המוכר משום דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו. דזכי' מטעם שליחות הוא והכי אמרינן בנדרים (דף ל"ו) דבעי התם התורם משלו על חבירו צריך דעת בעלים כו'. אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי דהגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם דהוו גזל שלא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי ע"כ. ולפי"ז ניחא דברי הרמב"ם שפיר ולא קשה מידי דבשביעית כיון שזוכין מן ההפקר מקרו בעלים ובודאי דיכולים לחלל דהא הוי דידהו. ולכך יכולים הבעלים לחלל מתורת שליחות וזכי' דזכין לאדם שלא בפניו. ובזה מדויק לשון הרמב"ם שכתב והצנועים היו מניחין את המעות בשנת השמיטה. דדוקא בשנת השמיטה משום דאז יכולים לחלל בתורת זכי' ושליחות לאותם שלקטו. דהא כיון דלקטו הוי בעלים דהא בשביעית הפקר הוא לכל מי שירצה ללקוט וא"ש דברי הרמב"ם. ואח"כ מצאתי התירוץ הזה באחרוני' ושמחתי שכוונתי לדבריהם. אלא שאעפ"כ נדחקו האחרונים בזה מאוד דלפי"ז לא הוה מקשה הש"ס מהך דצנועים דלמא קאי הך דצנועים אשנת השמיטה ואז יכולים לחלל בתורת זכי' ושליחות כמו שכתב הרמב"ם ומאי מקשה בגמ' לר' יוחנן מהך דצנועים:
ונראה לי ליישב והוא דהגמ' לא ניחא להו למימר דמה שאמר והצנועים היו מניחים את המעות קאי אשביעי' דהא התוס' הקשו דכיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמשמע בגמ' דאי אמרינן כל המתלקט הרי הוא מחולל למפרע משעה שהי' במחובר עדיין וא"כ אמאי לא הי' מחללים כל הכרם בבת אחת. ותירצו דהי' רוצים להוליך שאר הפירות לירושלים. לפיכך לא הי' רוצים לחלל הכל בבת אחת. וא"כ לפי"ז הך דצנועים ודאי אשאר שני שבוע קיימי דאע"ג דבשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וכו' אעפ"כ זהו בסתם אנשים אבל הצנועים הי' מניחים את המעות בשאר שני שבוע. דאי בשביעית מ"ט לא הי' מחללין כל הכרם בבת אחת. וע"כ מקשה הש"ס שפיר דהאיך הי' מחללין דבר שאינו ברשותו דליכא למימר מתורת זכי' ושליחות כיון דהלוקטים בעצמם לא הי' יכולים לחלל דהוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים ובשביעית לא מצי קאי דא"כ אמאי לא הי' מחללים כל הכרם בבת אחת דליכא למימר שהי' רוצים הבעלים להוליך את השאר לירושלים דהא בשביעית הפקירא היא לכל. ולא רמי על הבעלים להוליך לירושלים. וא"כ אמאי לא הי' מחללים כל הכרם בבת אחת אלא ודאי דאשאר שני שבוע קיימי. וע"כ מקשה הש"ס שפיר. אבל הרמב"ם שכתב והצנועים הי' מניחים את המעות בשנת השמיטה ואומרי' כל הנלקט יהא מחולל על המעות האלו הוא לטעמי' שכתב דהא דאין מחללים במחובר הוא משום דגמר קודש קודש ממעשר וא"כ אינם יכולים לחלל כל הכרם בבת אחת מטעם שאין פודין במחובר כמו שכתב הכ"מ (שם) שהרמב"ם סמך על התוספתא דאין פודין במחובר משום דגמר קודש קודש ממעשר ודחה סוגי' דילן מן התוספתא:
והכי משמע נמי בירושלמי פ"ה דמ"ש אר"י אתי דרשב"ג כמ"ד לעתות ערב דתני ר' דוסא אומר כל מה שילקטו העניי' בין העמרים הפקר הרי הוא הפקר ר' יהודה אומר לעתות ערב כו' ברם כמ"ד בשחרית לא אתי ויש אדם מבקיר במחובר לקרקע פי' דקאמר כמ"ד בשחרית לא אתי היינו שאין הפי' כל המתלקט יהא חל פדיונו במחובר וכי יש אדם מבקיר במחובר לקרקע פי' שאין פדיון במחובר לקרקע ונקט לשון הבקר משום שדומה להבקר אבל הפי' שאינו מחולל במחובר לקרקע וע"כ אתי ודאי כמ"ד לעתות ערב דהיינו כל הנלקט יהא מחולל וע"ז סמך הרמב"ם שאין פודין במחובר לקרקע משום דגמר קודש קודש ממעשר [וטוב יותר לגרוס וכי אדם מחלל במחובר לקרקע] וע"כ כתב דהצנועים היו מניחים את המעות בשנת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו. ומסיים שהרי אי אפשר לפדות במחובר כמו שביארנו. פי' שנותן טעם דאמאי לא הי' מחללין כל הכרם בבת אחת דליכא למימר שהיו רוצים להעלות שאר הפירות לירושלים דהא בשמיטה איירי שהוא הפקר וע"כ כתב שהטעם הוא מפני שאין פודין במחובר אבל בגמ' לא רצה לאוקמי דקאי אשני שביעית דא"כ תקשה מ"ט לא הי' מחללים כל הכרם בבת אחת דהא סוגי' דשמעתא לא סבר דגמרינן קודש קודש ממעשר ואין פודין במחובר כמו שכתבו התוס':
ונראה לי להביא ראי' לזה מהירושלמי (פ"ז דדמאי) ויש אדם מפריש על דבר שאינו שלו ר' אבוהו בשם ר' יוחנן עשו אותו כמוכר פירות טבולין לחבירו כהדא דתני המוכר פירות טבולין לחבירו ה"ז רץ אחריו ומתקנו לא מצאו אם ידוע הפירות קיימים מעשר עליהם כו' ולכאורה צ"ע דאיך יעשר על דבר שאינו שלו אך לפי מה שכתבו התוס' דמטעם זכי' הוא ויעשה שלוחו לזכות לו ה"נ מטעם זכי' הוא כיון שהלוקח יכול להפריש ע"כ נעשה המוכר שלוחו ומפריש משום דזכין לאדם שלא בפניו אבל אי לאו משום זכי' אינו יכול להפריש. והכי אמרינן בירושלמי פ"ק דבכורי' האונס והגנב והגזלן בזמן שהבעלים מרדפין אחריהם אין תרומתן תרומה ולא מעשרותן מעשר כו' אם אין הבעלים מרדפין אחריהם תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש ר' יוסי בשם ר' יוחנן לא זה תורם ולא זה תורם ר' אמי בשם ר' יוחנן אפי' הבעלים שתרמו אין תרומתן תרומה אלא ודאי דהתם משום שליחות וזכי' הוא אבל הכא אין הבעלים יכולין להפריש משום שליחות דהא הגזלן עצמו נמי אינו יכול להפריש והכא נמי בשמיט' כיון דהוי שלו יכול להפריש משום זכי' ושליחות:
[גם יש לפרש הרמב"ם ע"פ מה שהקשה בקצ"ח סי' ס"א דלדעת הר"ן שכתב דגבי מעמ"ש לא שייך ברירה דכי אמרינן אין ברירה ה"מ במילתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהי' לכל העולם משועבד בזה אחר זה. והקשה הקצ"ח מהך סוגי' דאמרינן דאי אומר כל המתלקט אין ברירה ואמאי הא הכא לא שייך אי דהאי לאו דהאי כיון דיכול להיות שיתלקטו כל הכרם ויתחלל הכל ואפי' אי נימא דהצנועים לא היו מניחין מעות כדי כל הכרם מאי הוה דהא הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה חילל וא"כ כל מה שיתלקטו יוכל לחלל ע"ז המעות ובדרבנן ודאי אמרינן ברירה עכ"ל ולי נראה דאפשר לומר דכיון שהבעלים אינם ברצונם שיתחלל כל הכרם דאל"כ היו מחללין במחובר כמו שכתבו התוס' אלא דרצונם להוליך השאר לירושלים וע"כ תלי בברירה. ומה שכתב הר"ן בפ"ק דגיטין דבמשתעבד לדידך ולכל מאן דאחי מחמתך לא תלי בברירה היינו משום דלא איכפת לו למאן ישתעבד ויכולים להיות זה אח"ז. אבל בדבר שרוצה שיהי' דוקא באופן זה ולא באופן זה אפי' אי יכול להיות בשני אופנים אפ"ה לא אמרינן ברירה והכי משמע בפסחים (דף פ"ט) האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ואמרינן בגמ' ש"מ דיש ברירה. אלמא אפי' בפסח שיכול למנות כולם אפ"ה תלי בברירה:
והכי משמע בירושלמי רפ"ה דפסחים שחטו שתתכפר בו חצי חבורתו ר' יונה אמר פוסל נעשה כמתפיש כפרת אלו לאלו מאחר שלא נתכפר לאלו לא נתכפר לאלו ור' יוסי אמר כשר. במחזורא תנינא חזר בו ר' יוסי א"ל לא כן אולפן רבי כשר. א"ל הא קביעא גבך במסמורה פי' שבמהדורא תנינא חזר בו ר' יוסי ופסק דפסול אם נתכוין שיהי' לחצי חבורה. ונראה דהטעם משום דאין ברירה לומר שהוברר שלאלו נתכוין ומאחר שלא נתכפר לאלו לא נתכפר לאלו. ולא אמרינן דהחצי חבורה שיהיו אוכלים בסוף הוברר דלאותם נתכוין אלמא אע"ג דיכולים שימנו כולם כאחת ויהיו כולם האוכלים רק כיון דכונתו הי' דווקא לחצי חבורה אמרינן דאין ברירה ומאחר שלא נתכפר לאלו לא נתכפר לאלו ג"כ משום דאין ברירה אלמא דאפי' במקום שיכולים להיות בזה אחר זה רק כיון דרצונו דווקא לחצי חבורה שאין ברירה כן נ"ל:
אבל הרמב"ם דמיירי בשמיטה וא"כ ליכא נפקותא להבעלים כיון שהוא הפקר וע"כ רצונם אף שיתחלל כל הכרם וע"כ לא תלי מידי בברירה אבל הגמ' לא רצה לאוקמי דבשמיטה איירי דא"כ אמאי לא הי' מחללין במחובר דהגמ' לא סבר להא דאין פודין במחובר אלא ודאי דבשאר שני שבוע קיימי ורצו להוליך השאר לירושלים. ולפ"ז מה שכתב הרמב"ם שאומרים כל הנלקט והרי מחולל על המעות האלו פי' שיהא מחולל למפרע משעה שהי' במחובר ופי' כמו כל המתלקט. ועוד אפשר לומר דלהסוגי' דגמרא דהכא אין כרם רבעי מתחלל על שוה פרוטה דהטורי אבן הקשה בסוף מגילה אהא דאמרינן בבכורות (דף י"א) דפ"ח נפדה בשווי' דלא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה להחמיר עליו אלא להקל עליו. וא"כ לפי"ז אמאי אינו פדוי בדיעבד אפי' בפחות משווי' דהא בהקדש אם חיללו שוה מנה על שוה פרוטה מחולל. ומהרא"ש בבכורות שכתב דבנדמה אם פדה בו ולא נתן לכהן עד שמת יהנה הישראל בטלה ופ"ח יקבר משמע דאפי' בדיעבד אינו פדוי. ותירץ עפ"י מה שכתבו התוס' בתמורה (דף כ"ז) דדוקא בבעלים אמרינן דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל לאפוקי באחר דאפי' דיעבד אינו פדוי. וע"כ בפ"ח דמאליו קדוש ולא הבעלים הקדישוהו ע"כ אפי' בדיעבד אינו פדוי. והקשה מהא דכרם רבעי שכתבו הפוסקים דמחולל על שוה פרוטה והכא מאליו קדוש ותירץ דגמרינן קודש קודש ממעשר ובמעשר הבעלים עצמם הקדישוהו. וא"כ לפי סוגיא דשמעתין דלא גמר קודש קודש ממעשר דהא פודין אפי' במחובר והא דנפדה הוא משום דאמרינן בברכות (דף ל"ה) אחלי' והדר אכלי' וא"כ אינו נפדה בשוה פרוטה כי אם בשווי'. אבל הרמב"ם דפסק דגמרינן קודש קודש ממעשר א"כ יכול להיות שנפדה כל הכרם אפי' על שוה פרוטה וא"כ לא תלי מידי בברירה דהא אפשר שיחולל כל הכרם על שוה פרוטה וברירה לא הוי אלא אי דהאי לאו דהאי כמו שביארתי. והכא כל הכרם יוכל להתחלל על שוה פרוטה ואף אם לכתחילה בעינן שיפדה בשווי' אעפ"כ בדרבנן אמרינן דיש ברירה. ועוד הי' נראה לי לומר דלא קשה מידי מה שהקשה הקצ"ח דה"מ דאמרינן שאם חללו כל הכרם על שוה פרוטה מחולל הוא כמו דאמרינן בב"מ (דף נ"ז) שאין אונאה להקדש אבל אם מחלל שהחילול יחול לאחר שיתלקט וא"כ כיון שנתלקט מעט א"כ תופס החילול על השוה פרוטה וכיון דנתחללה על שו"פ א"כ איך יחול החילול אח"כ. והרי משמע בב"מ (דף נ"ב) מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו. ובזה מיושב קושיית המעיו"ט ברא"ש בסוף הלכות ערלה יעו"ש]:
וכיון שהוכחנו מהך סוגי' דב"ק שיש חילוק בין אם תחול הדבר למפרע דבזה לא אמרינן דבדאורייתא יש ברירה. בין אם מתנה שתחול מכאן ולהבא דבזה לא תלי מידי בברירה. דהא מאותה שעה שמתנה שתחול הדבר באותה שעה הוברר. וכן לנידון דידן שאומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי הוא לו במתנה שמשעה שבאתה לידו הוברר האיש שבא לו ומאותה שעה הוא נותנו לו וזה ודאי מהני. ולכאורה קשי' דא"כ מאי קשי' להו להתוס' בעירובין (דף ל"ז) דאמר התם רבא דטעמא דר"ש דאסר גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש הוא מטעם דבעינן ראשית ששירי' ניכרין וא"ל אביי אלא מעתה הי' לפניו שני רימונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום תהא זה תרומה על זה ואם לא ירדו גשמים היום תהא זה תרומה על זה ה"נ דבין ירדו ובין לא ירדו אין בדבריו כלום. והקשו התוס' דהא אי אמרינן דטעמא דר"ש דאוסר משום ברירה. א"כ הכא נמי אם אומר אם ירדו גשמים היום תהא זה תרומה על זה הכי נמי דבין ירדו ובין לא ירדו אין בדבריו כלום דהא אין ברירה ומאי קשי' לי' דוקא לרבא שאומר דטעמא דר"ש משום דבעינן ראשית ששירי' ניכרין. ולפי מה שביארתי הא לא קשה דאפשר לומר דקושיתו הרי אם אומר לאחר שירדו גשמים היום היינו שתחול התרומה לאחר שירדו הגשמים וכיון דאינו חל אלא לאח"כ לא תלי מידי בברירה כמו שבארתי וכמו דאמר אביי גופא בגטין (דף ע"ב) אמר אביי אם מתי שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לאחר מיתה לא אמר לה מהיום כמ"ד לאחר מיתה דמי. וכן כתב הר"ן בנדרים (דף ע"ט) גבי קונם פירות העולם עלי אם ארחץ. וכן איתא בירושלמי מובא ברא"ש בגטין והא אם כלאחר הוא. [והא דאמרינן בירושלמי פ"ג דנדרים ראה קציעות כו' ממשמשין ובאים ראה דליקה ממשמשת ובאה ואמר הרי נטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת למפרע קדשו או מכאן ולהבא מה נפיק מביניהון נהנה מהן אי תימר למפרע קדשו מעל אין תימר מכאן ולהבא לא מעל ואע"ג דהירושלמי ס"ל דכל אם כלאחר הוא וא"כ בודאי דמכאן ולהבא קדשו אפשר לומר דבעי בירושלמי אם התנאי הוא בשב ואל תעשה וע"כ התחלת התנאי מיד וכמו שחילק המהרי"ט בתשובה (ס"א) בין בתנאי דמעשה שאין קיום התנאי אלא ממעשה ואילך ובין שהוא בשב ואל תעשה וע"כ כתב דאם אמר שבועה שלא אוכל זו אם לא אוכל זו דחלה השבועה מיד וה"נ כיון דאמר אם אינן נקצצות או אם אינם נשרפות שהוא בלא מעשה. וע"כ אפשר דחל מיד אפי' באם. רק דקשה ע"ז מהך דאם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש בספ"ג דגטין (דף ע"ו) דאינו גט. ואפשר לומר דהתם משום דאמר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש. וע"כ אינו חל לאח"כ ודוחק. ובמ"א ביארתי דהתם בירושלמי מיירי בקרבן ע"כ אפי' אמר אם הוי כמו דאמר מעכשיו אם אינם נקצצות וכמו שכתב הר"ן בפ"ג דנדרים (דף כ"ם) דהא דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי כמו דאמר מעכשיו. וה"נ בקרבן הוי כמו דאמר מעכשיו אם אינם נקצצות ע"כ למפרע קדשו ומבואר במ"א באריכות ודו"ק]:
ואפשר לומר דמשמע להו להתוס' דהכא מיירי אם אומר שיתחיל מעכשיו דאל"ה אלא באומר שתחול לאחר שירדו גשמים הוי ראשית ששירי' ניכרין נמי כיון שירדו גשמים. א"כ נתברר שאלו הם תרומה והוי שירי' ניכרין והכי משמע ברש"י שם וע"כ ניחא שפיר מה שכתב הרוקח לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה משום שאם אומר שתחול המתנה לאחר שתגיע לידו לא תלי מידי בברירה. ואע"ג שבאה ליד אחר אעפ"כ יכול ליתן במתנה [והכי משמע להדי' מתוס' ב"ק (דף ס"ט) שכתבו דיאוש דמועיל בחר דאתא ליד אחר הוי כמו מתנה ולא הוי כהפקר. דהפקר אינו מועיל בתר דאתא ליד אחר כמו דמשמע בסוגיא דכל שלקטו עניים ה"ז הפקר ולכך אינו מועיל יאוש לפוטרו מן המעשר משמע דיוכל להקנות במתנה בתר דאתא ליד אחר מדמועיל יאוש כתר דאתא ליד אחר. (וזה החילוק הוא בין יאוש להפקר דיאוש לא הוי אלא כלפי הזוכה ואינו מועיל רק דוקא בתר דאתא ליד אחר. והפקר הוא לכ"ע ואינו יכול להפקיר בתר דאתא ליד אחר כמו שאינו יכול להקדיש מה שאינו ברשותו). ובזה יתיישב קצת מה שהקשו התוס' בב"ק (דף ס"ו) דמשמע שיאוש אינו כהפקר גמור וא"כ מאי מייתי ראי' בהשולח (דף ל"ט) דנתייאשתי מפלוני עבדי יצא לחירות כמו המפקיר עבדו והא יאוש לא הוי כהפקר. דאפשר לומר דבעבד שאני דהתם אפי' הפקר לא הוי אלא כלפי דידי' דהא הוא קונה בעצמו כמו דאמרינן התם גדולים קנו עצמן ב"ח כו'. ובירושלמי פ"ד דב"ק עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה לעצמו כו']:
ואע"פ שביארנו שכלל זה הוא עיקר וכלל גדול בתורה, אעפ"כ לכאורה יש לפקפק בהראי' שהביא ע"ז הש"א מהא דאמרינן בקדושין (דף ס"ב) אמר אביי ר' אלעזר ב"י ורבי ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דשלב"ל ר' מאיר דתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שתמות אחותך ר' מאיר אומר מקודשת ר' יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת ר' יהודה הנשיא אומר מקודשת ומ"ט אמרו אינה מקודשת משום איבה. משמע דבשאר מודה ר' יהודא הנשיא דמקודשת והא זה אינו בידו וכל שתולה תנאו בדבר שאינו בידו תלוי בברירה כמו דאמרי' ברפ"ב דגטין (דף כ"ה) תולה בדעת אחרים אית לי' ברירה דתנן מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דברי' ולכי מיית ה"ז גיטא. וכתב רש"י ע"ז שאין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוה גט למפרע דהתם לאו טעמא משום ברירה הוא אבל הכא שאין בידו ובשעת התנאי ס' הוא כו' אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים ע"כ. אלמא דכל שאינו בידו תלי בברירה והכא נמי אינו בידו ותלי בברירה והא ר' לית לי' ברירה בפ"ד דגטין (דף מ"ז) דתני' ישראל ואינו יהודי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי ומוכח מזה שר' סובר דאין ברירה. וא"כ למה מקודשת. אלא ודאי משום דהתם כוונתו שתחול הקדושין מכאן ולהבא דהא מקדשה בכסף וכסף ברשותא דידה קמתאכלי ובמכאן להבא לא תלי מידי בברירה כן הוכיח בש"א:
ומשמע מהש"א דלא נחית לחילוקים שחילקו התוס' והפוסקים בין אם מתנה ומברר דבריו להיכא דלא מתנה ומברר דבריו והוכיחו מהא דשמואל דסבירא לי' בפ' בתרא דביצה (דף ל"ז) דלא אמרינן ברירה גבי חביות ואפ"ה סבירא לי' לשמואל בפ"ז דגטין (דף ע"ה) שיש ברירה דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט. ומוכח דסבירא לי' דיש ברירה וע"כ חילקו התוס' והפוסקים שיש חילוק בין היכא שמתנה ומברר דבריו כמו באם מתי כו' ובין היכא שאינו מתנה ומברר דבריו כההיא דביצה דלדידהו לא קשי' מידי מרבי דסבירא לי' בגטין (דף מ"ז) גבי ישראל ואינו יהודי שלקחו שדה בשותפות דאין ברירה ובהא דקדושין דסבירא לר"י הנשיא דבאינך מקודשת כגון בלאחר שתתגיירי דהא התם מברר ומתנה דבריו. וא"כ כיון דהש"א בירר לו דרך לעצמו לחלק בין היכא שצריך שיחול הדבר למפרע ובין היכא שדברו הוא שיחול להבא. וע"כ בהך דקדושין שמקדשה בכסף וכסף ברשותא דידה קא מתאכלי ואפי' יחול הקדושין מכאן ולהבא נמי מקודשת. ע"כ קשה לי מה יתרץ בהא דאמרינן בקדושין (דף ס"ג) דמייתי דרבי סבירא לי' נמי אדם מקנה דבר שלב"ל מהא דתני' לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר ה"ד אר"נ בר רב יצחק דכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכתבו התוס' שם דהא דבעינן מעכשיו כדי שיועיל אפי' אם נקרע השטר ע"ש שהאריכו בזה. וא"כ קשה דהא הכא נותן לו השחרור לכשיקחנו הרי קנוי לו מעכשיו. והא זה תלי נמי אם יש ברירה או לא דזה מיקרי ג"כ אינו בידו דאם הי' נחשב כמו בידו לא הוה מוכח דסבירא לי' אדם מקנה דשלב"ל כמו דאמרינן פ"ג דקדושין (דף ס"ב) דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. ועוד דלכאורה לפי מה שכתב הש"א אם אומר לאיזו שתצא בפתח תחילה או שאומר לאיזה שארצה אגרש בו בריש כל הגט (דף כ"ד) דהתם בעינן שיהא חל למפרע. וע"כ אם אין ברירה אינה מגורשת משום דבעינן לשמה בעינן שיחול למפרע. דא"כ הכא גבי שחרור נמי בעינן לשמה כמו דאמרינן בפ"ק דגטין (דף ט') והא בעינן לשמה. וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף נ"ב) ע"ש. וא"כ הכא נמי בעינן שיחול למפרע כמו שכתב דבלשמה בעינן שיחול למפרע:
וה"נ איתא בירושלמי רפ"ג דגטין דפריך מכיון שנתנו יעשה כמו שהי' כרות לשמה משעה ראשונה ר' יוסי כו' דר' שמעון הוא כו' כמה דהוא אמר תמן עד שיהא כלי משעה ראשונה כך הוא אמר עד שיהא כרות לשמה משעה ראשונה. אך זה אינו דא"כ קשה דמאי מקשו התם בתוס' דלמה לו לומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והאריכו התוס' הרבה בזה, ולמה לא תירצו משום דבעינן לשמה אלא דדוקא לאיזו שארצה אגרש או לאיזה שתצא בפסח תחילה כתב הש"א דבעינן שתחול למפרע דבעינן שיכתוב לשם האשה המתגרשת אבל הכא הרי יודע שכותב לשם עבד ההוא אלא שעדיין לא קנהו. וע"כ בהא לא בעינן שתחול למפרע משום לשמה:
אבל קשה דאיך שיהי' הא מ"מ היא אומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וא"כ רוצה שיחול למפרע וא"כ תקשה דרבי אדרבי דהא רבי לית לי' ברירה ולא הועיל הש"א בתירוצו כלום. ואפשר ליישב ע"פ מה שכתב המהרי"ט בתשובה שחילק ג"כ בדיני ברירה לחלק בין היכא שחל הדבר למפרע ובין אם מתנה שתחול על להבא והאריך בזה הרבה וכתב שאין ראי' ממה שהביא הרא"ש בתשובה (סי' כ"ח ס' ח') שהביא ראי' בשטר שלא נכתב שם המלוה אלא שהשתעבד לכל מי שמוציאו דמשתעבד משאול שאמר והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול למי שיכה הפלשתי ובא דוד והכהו ונתחייב שאול לדוד באותו ממון. ובפ"ב דסנהדרין קאמר שקידש דוד את בת שאול באותו ממון. וכתב ע"ז המהרי"ט דמסתם אין ראי' וכן מההיא דהמבשריני במה נפטר רחמה של אשתי ברפ"ט דב"ב (דף קמ"א) דהתם לא הי' קנין והיכא משתעבד בלא קנין אלא נראה דההיא דמבשריני ודדוד מדין שליחות הוא דקנו וכל מילי דשליחות לא בעי קנין כו' ואימת קני להנהו זוזי בשעה שעושה שליחתו ובאותה שעה הוא מבורר ובאותה שעה הוא זוכה ואין אנו חוששין במה שלא הי' מבורר תחילה בשעה שאמר ולכך זכה דוד באותו ממון בשעה שהרג גלית שנתרצה בו שאול לתת לו אותו ממון שאלו הי' רוצה הי' חוזר בו שהי' יכול לחזור קודם שעשה הפעולה. ובאותה שעה שעשה הפעולה הרי מבורר הוא עכת"ד:
וא"כ לפי דעת המהרי"ט תלוי במה שיכול לחזור בו וכל שיל"ב כמו בההיא דמבשריני וכן גבי דוד אמרי' דחלות הענין הוא מאותה שעה שנגמרה הפעולה דכיון שיכול לחזור בו מתחילה לא אמרינן שחלות הענין הוא מעת שאמר אלא מעת שנעשית הפעולה וא"כ לפי דעת התוס' בפ"ק דב"מ (דף ט"ז) בההיא דהאומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו קנה. והקשו התוס' דמה צריך מעכשיו כיון דאדם מקנה דשלב"ל דאי לענין חזרה הא כל זמן שלא בא לעולם יכול לחזור בו ותירצו דנ"מ אם יקרע השטר או שנאבד קודם שלקחה זה קני כיון דאמר מעכשיו ע"כ. אלמא דסבירא להתוס' דאפי' היכא דאמר מעכשיו יכול לחזור בו. וא"כ ה"נ אף שאמר לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו אעפ"כ יכול לחזור בו. ולדעת מהרי"ט שכתב דכל היכא שיכול לחזור בו לא נגמר הקנין אלא מעת שאינו יכול לחזור. וא"כ לדעת התוס' שכתבו דאף אם אמר מעכשיו יכול לחזור בו. וכמו דאמרינן ביבמות (דף צ"ג) דאפי' רב הונא דסבירא לי' אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה אית לי' דעד שלא באו לעולם יכול לחזור בו. ולדעת התוס' אפי' במעכשיו יכול לחזור בו. וע"כ א"ש ההיא דרבי דאע"ג דרבי לית לי' ברירה ה"מ בדבר שצריך שיחול למפרע משא"כ בההיא דעבד שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. ואע"פ שאמר מעכשיו יכול לחזור בו כמו שביארתי. וא"כ אין חלות השחרור אלא לאחר כך וע"כ לא תלי מידי בברירה אף שאומר מעכשיו דאע"ג שכתבו התוס' דמהני אפי אם יקרע השטר וא"כ לפי"ז חלות הענין הוא למפרע. אעפ"כ כיון שיכול לחזור בו אין השחרור נגמר אלא מעת שקונהו וע"כ לא תלי מידי בברירה ואע"פ דסבירא לרבי דאין ברירה אעפ"כ הכא גבי שחרור כיון שאין חל אלא אח"כ לא תלי מידי בברירה [וא"כ לפי"ז נוכל לתרץ בקיצור דלהכי לא תלי מידי בדשלב"ל בברירה דהא כל דבר שלא בא לעולם יכול לחזור בו עד שבא לעולם אפי' למאן דאית לי' אדם מקנה דשלב"ל וא"כ אין חלות הענין אלא מכאן ולהבא]:
רק דיש להקשות לדעת הרשב"א שסובר דלמאן דאית לי' אדם מקנה דשלב"ל אם אמר מעכשיו לא יוכל לחזור בו קשה מהא דרבי אדרבי דהא לדידי' חלות הענין הוא למפרע ובזה נ"ל ליישב מה שהקשו האחרונים בהא דאמרינן בקדושין (דף נ"ד) הפודה נ"ר שלו מוסיף חומש עליו בין משלו ובין שנותן לו במתנה ופריך שם תלמודא מני אלימא ר"מ מי מצי יהיב ני' והא גמרי קודש קודש ממעשר ומשני לעולם ר' מאיר והכא במאי עסקינן כגון שיהיב כשהוא סמדר ולא כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פירי. וכתב הרשב"א ז"ל כיון דרוצה לאוקמי כר' מאיר א"כ א"צ לאוקמי דיהיב כשהוא סמדר לימא הא מני ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דשלב"ל ואפי' הקנה לו קודם שנעשה סמדר אלא דרוצה לאוקמי זה אליבא דכ"ע:
והקשו האחרונים דהא אפי' לר' מאיר נמי לא מצי מקנה לי' דהא אפי' לר' מאיר לא מהני דוקא אלא שיש בידו להקנות לאחר שבאו לעולם וכמו דאמרינן בקדושין (דף ע"ח) ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי ומשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אלמא דאם אינו יכול להקנות לאח"כ לא מהני אף לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל וא"כ ברבעי שהוא לר"מ ממון גבוה א"כ אינו יכול להקנות לו מתחילה אף לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל דהא אפי' לאחר שבאו לעולם אינם ברשותו דהא ממון גבוה הוא ואינו ברשותו להקנות. אבל לפי מה שהבאתי דהרשב"א סבירא לי' דלמאן דאמר אדם מקנה דשלב"ל אם אומר מעכשיו אינו יכול לחזור בו. א"ש דאפשר לומר דהא דבעינן שיהא המקנה בעולם היינו דוקא אם יכול לחזיר בו עד שלא באו לעולם וא"כ גמר הקנין הוא דוקא לאחר שבאו לעולם וע"כ בעינן שיהא המקנה בעולם בשעת גמר הקנין דהא בכה"ג אמרינן בירושלמי רפ"ז דגטין נתן לה גיטה ואמר לה לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדייקוס תפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש כו' ר' אלעזר אמר ר' אבין בעי תרם את כריו ואמר לא יהא תרומה אלא למחר ונעשה קורדייקוס הפלוגתא דר' יוחנן ור"ל. אלמא דבעינן שיהא בגמר חלות הגט והתרומה שיוכל לגרש או לתרום. ועיין בגטין (דף ע') אבל הרשב"א לטעמי' דסבירא לי' דאם אמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו וכיון דאינו יכול לחזור בו נגמר הקנין מעיקרא:
[אח"כ מצאתי להשער המלך בה' מכירה שהביא להדי' בשם הרשב"א דכל שאמר מעכשיו אפי' מת קודם מהני. והך דקדושין דמשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס תירץ שם בשעה"מ דאינו רוצה להקנות מעכשיו דהא אינו יכול לחזור בו וע"כ לית לי' מיגו דאי בעי הוה יהיב לי' במתנה היינו במתנת דייתקי דהיינו מהיום ולאחר מיתה יעו"ש שהאריך בזה וא"ש מה שתירצתי קושית האחרונים:
ועוד נראה לפי מה שהקשו האחרונים על הרמב"ם שפסק דהמתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד. והקשו האחרונים דא"כ איך אמרינן בקדושין ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי דהא אית לי' מיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן. הא לדעת הרמב"ם אינו יכול ליתן לו במתנה כיון דהוי דבר שאינו קצוב ותירצו האחרונים דכיון שלא באו לעולם א"כ אין ההקנאה חל אלא לאחר שבאו לעולם ואז הוי קצובין וע"כ מהני אפי' בדבר שאינו קצוב דהא אימתי שחל הקנין הוא לאחר שבאו לעולם דקודם שבאו לעולם יכול לחזור בו ואימתי אינו חוזר אלא לאחר שבאו לעולם ואז היו קצובים. וע"כ משני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. ולא קשה מה שהקשיתי דהא יכול להקנות לו מעכשיו דזה מהני אפי' בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דמעכשיו לא יכול להקנות מפני שאין קצובים משום דחל הקנין מיד דהא במעכשיו לדעת הרשב"א אינו יכול לחזור בו וא"כ חל הקנין מיד וכיון שחל הקנין מיד ולע"ע הוי דבר שאינו קצוב וע"כ אינו יכול להקנות לו מעכשיו וא"ש. אלא שהרשב"א כתב דלא נהיגי עלמא בזה כהרמב"ם דדבר שאינו קצוב אינו נקנה והביאו הב"י (בחו"מ סי' ס')]:
וא"כ לפי מה שביארתי דלדעת הרשב"א במעכשיו אינו יכול לחזור בו קשה דאם אומר לו לכשאקחנה הרי עצמך קנוי לך מעכשיו חל הקנין מיד ואעפ"כ הוי שחרור אע"ג דר' לית לי' ברירה. ולא יתיישב במה שחילקנו מתחילה דלמפרע אין ברירה ואם כוונתו שתחול להבא לא תלי בברירה מידי. דהא לדעת הרשב"א חל למפרע וא"כ מ"ט הוי שחרור. ע"כ נ"ל דאע"ג דלדעת הרשב"א חל בדבר שלא בא לעולם אם אמר מעכשיו ואינו יכול לחזור בו אעפ"כ לא אמרינן דתלי בברירה כיון דהוי למפרע. דהא שכתב הרשב"א שאינו יכול לחזור בו היינו אם חזר בו וקנאו אח"כ חל הקנין מיד אע"פ שחזר בו קודם הקנין אפ"ה כיון שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו אבל אעפ"כ הרי בידו שלא לקנות. וכיון שבידו שלא לקנותו א"כ לא תלי מידי בברירה דודאי אין חלות השחרור אלא לאחר שקנאו דהא אם הי' רוצה לא הי' קונהו. ולא דמי לאומר הריני בועליך ע"מ שירצה אבא דהתם אם אבא רוצה הרי מקודשת למפרע אבל הכא הרי בידו שלא ללוקחו וע"כ אין השחרור חל אלא מכאן ולהבא אפי' לדעת הרשב"א לא תלי מידי בברירה. ואע"ג דר' לית לי' ברירה בגיטין אעפ"כ באומר לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו מהני משום דאין חלות הקנין אלא להבא דאם הי' רוצה לא היה קונהו עוד כמו שביארתי. ועדיין צ"ע בזה ודו"ק:
נחזור למילתא קמייתא דמכאן ולהבא יש ברירה וע"כ ניחא הא דתנן ברפ"ד דסוכה (דף מ"ב) דמלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לולבו לידו הרי הוא לו במתנה. אע"פ דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה משום דהתם כוונתו לחול המתנה מכאן ולהבא ומכאן ולהבא מהני דהא באותה שעה הוברר כמו שביארתי [אע"פ שמשמע מהירושלמי קצת דהתם נמי תלי בברירה. דאמרינן בירושלמי פ"ד דסוכ' בהא דתנן דמלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לולבו לידו כו' ר' יעקב דרומא בעי מתניתין דלא כר' דוסא דר' דוסא אומר בשחרית אדם צריך לומר כל מה שילקטו עניים מבין עמרים הבקר ר' יהודה אומר לעתות ערב ופירש הקב"ע שם דמתניתין אינו אלא כר' דוסא. ודלא, כמו אלא ע"ש. ונדחק שם לפרש לענין הבקר אנסים ע"ש. ולכאורה יש לפרש דמתניתין כר' דוסא (וצריך לגרוס מתניתין כר' דוסא) פי' דאי כר' יהודה הא ר' יהודה לית ליה ברירה דקאמר דוקא לעתותי ערב לאחר שכבר נלקט. אבל בשחרית אין יכול לומר דר' יהודה לית לי' ברירה (וה"נ אמרינן בספ"ו דשקלים הא אמרינן בעלמא ר' יהודה לית לי' ברירה) והקב"ע פירש שם דדוקא לעתותי ערב אבל לא בשחרית דגזרינן שמא לא יפרש שיחול ההפקר והחילול לאחר הלקיטה. ואשתמיטתי' הסוגי' דב"ק (ד' ס"ט) וא"כ ממתניתין דתנן דמלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לולבו לידו ה"ה לו במתנה. אלמא דמתניתין סברה דיש ברירה וזהו דלא כר' יהודה. אלמא דאע"ג שאין החילול אלא לאח"כ אעפ"כ תלי בברירה אבל עכ"פ מוכח מש"ס דילן דאם מתנה מכאן ולהבא לא תלי מידי בברירה. והירושלמי יש לפרשו בענין אחר]:
אבל אעפ"כ אין אנו צריכים לתרץ מה שהקשה מהא דרבי אדרבי כמו שתירץ הש"א דיש חילוק בין אם מתנה שתחול למפרע או שתחול מכאן ולהבא. לפי מה שתירצו התוס' בגטין (דף כ"ה) שיש חלוק בין היכא שמברר דבריו ומתנה בפי' ואומר שאנו עתיד להפריש לההיא דאחין שחלקו שאינו מברר כלום. וא"כ לא קשה נמי מדרבי אדרבי דהא התם מתנה בפירוש והכי נמי משמע לי בירושלמי רפ"ג דגיטין ר' יוסי בשם ר' ביבון דר' שמעון היא דתני אמר לאומן עשה לי שני זוגין כו' הרי אלו טמאין עד שיפרישם בטהרה. ר' שמעון מטהר עד שיפרישם בטומאה כמה דהוא אמר תמן עד שיהא כלי משעה ראשונה. כך הוא אמר עד שיהא כרות לשמה משעה הראשונה ר' חנני' כו' דרבי היא אמר ר' יוחנן ותני כן כל התנאים פוסלים בגט דברי רבי. וחכ"א את שהוא פוסל על פה פוסל בכתב כו' (פי' דהירושלמי סובר דהא דכל התנאים פוסלים בגט לרבי הוא מטעם דלית לי' לרבי ברירה). ולכאורה אמאי לא קאמר דמתניתין ר' שמעון היא כמו שאמר ר' יוסי. ועוד דמאי שקול וטרי בזה אח"כ. איר יודן מה פליגין כשביטל תנאו אבל אם לא ביטל תנאו אף רבי מודה דיש ברירה. הא רבי ודאי לית לי' ברירה כמו דאמר בגטין (דף מ"ז) דטבל וחולין מעורבין זה בזה. והכי נמי מייתי לה בירושלמי (פיו דדמאי) תני ישראל ואינו יהודי שקנו שדה בסורי' הרי הוא כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה דברי רבי. רשב"ג אומר חלקו של ישראל חייב וחלקו של אינו יהודי פטור. אלא ודאי שיש חילוק בין היכא שמתנה ומברר דבריו לאינו מתנה ומברר דבריו. וע"כ לא רצה לאוקמי כר' שמעון דהתם ה"ט משום דאינו מתנה אבל במתניתין דאמר כתוב לאיזו שארצה אגרש הרי מתנה בפירו' וע"כ קאמר דרבי היא דרבי לית לי' ברירה אפי' היכא שמברר ומתנ' דבריו בפירוש אלמא דיש חילוק בין היכא שמתנה ומברר דבריו להיכא שאינו מתנה ומברר דבריו. וא"כ לא קשה מידי מהא דרבי בגטין (דף מ"ז) דאמר טבל וחולין מעורבין זה בזה אהא דרבי דקדושין (דף ס"ב) דהא יש חילוק בין היכא שמתנה כו'. וגבי הא דכל התנאים פוסלים סובר הש"ס דילן דלאו מטעם ברירה הוא כמו דמשמע להדי' בפ"ב דגטין (דף פ"ד) ע"ש. אבל אעפ"כ בהא דכל מי שיגיע לידו מצה שלי צריכין לטעם דמכאן ולהבא יש ברירה דהא התם לא קאמר אם יגיע אלא כל מי שיגיע לידו וזה לא הוי מברר דבריו דדלמא לא יתחלפו הלולבים כלל וע"כ לא הוי מתנה ומברר דבריו כמו שהאריך בזה היש"ש בדיני ברירה ע"ש ודו"ק:
סימן ח
והנה אע"פ שהארכתי הרבה לבאר מה שכתב הרוקח שטוב ללמוד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה דלא תלי בברירה. דאין כוונתו אלא שתחול מכאן ולהבא וכיון שחל מכאן ולהבא מהני לכ"ע אפי' אי אמרינן אין ברירה ולכאורה אינו צריך לכל האריכות דאם הפסול של מצה שאינו שלו הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה כיון דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן כמו שכתבו התוס' בפ"ק דסוכה (דף ט') ובדרבנן קייל"ן דיש ברירה וא"כ אפי' אי חלי האי תקנתא של הרוקח לומר כל מי שיגיע ס' מצה שלי כו' בברירה אעפ"כ מהני דהא קיי"ל דבדרבנן יש ברירה. רק הא דמצה גזולה פסולה הוא לא מטעם מצוה הבאה בעבירה אלא דמדאורייתא אינו יוצא במצה שאינו שלו כמו דאמרינן בפ"ב בפסחים (דף ל"ח) מצות של מ"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא י"ח בפסח. ואמרינן התם בשלמא עיסה דכתיב עריסותיכם משלכם אתרוג נמי דכתיב ולקחתם לכם משלכם. אלא מצה מי כתיב מצתכם ומשני דאתי לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והי' באכלכם מלחם הארץ. מה להלן משלכם אף כאן משלכם. וא"כ מדאורייתא אינו יוצא במצה שאינו שלו ובדאורייתא אין ברירה רק מטעם דאינו חל רק להבא וזה לא תלי בברירה כמו שביארתי:
אך הש"א כתב דלא אמרינן דמצה גזולה פסולה מטעם דילפינן מחלה משום שהוקשה לו דאיך ילפינן מחלה דבגזל אינו יוצא והרי חלה גופא של גזל חיוב בחלה כמו דאמרינן ר"פ הגוזל (דף צ"ד) הרי שגזל סאה של חטים וטחנו ואפאו והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ. אבל מ"מ חייב בחלה אפי' למאי דס"ד דשינוי במקומו עומד ולא קני הגזלן בשינוי כדאמרינן התם. וא"כ אי אפשר להחמיר במצה הלמד מחלה יותר מבחלה. וע"כ כתב דטעמא דאין יוצאים במצה של גזל הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה. ועוד הביא ראי' שהרי הה"מ (בפ"ז מה' חמץ ומצה) וכן הר"ן וכן הרא"ש הביאו להך ירושלמי דפסול מצה גזולה משום דאין עבירה מצוה ומשום אלה המצות דאם עשאן כמצותן יצא והוא משום מצוה הבאה בעבירה. וע"כ פסק נמי דבמרור גזול יוצא בזמן הזה דבדרבנן לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה כמו שיוצאים ביום שני בלולב הגזול. והא דמקשינן מרור למצה היינו דוקא במאי דכתיבא במצה גופא. אבל הא דמצה גזולה פסולה הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה וע"כ דוקא במצה שהיא דאורייתא אבל לא במרור שהוא דרבנן וע"ש בש"א שהאריך בתשובה (סי' צ"ד):
ונראה לע"ד דאע"ג דאמרינן בב"ק (שם) דאם גזל חטים והפריש ממנו חלה כו' אלמא דחייב בחלה היינו משום דיש לו בעלים וכי מפני שזה גזל פקע איסורי' והלא באמת יש לו בטלים הראשונים אם אין שנוי קונה. והא דממעטינן מעריסותיכם זהו דוקא במעשר שני אם אמרינן דממון גבוה הוא שזה אינו שלו ואין לו צד חיוב שיתחייב כיון דממון גבוה הוא ולא הוי עריסותיכם וע"כ פטור מחלה. אבל גבי גזל סאה של חטים שיש להם בעלים. אף שזה גזל החטים אעפ"כ חייבים בחלה מחמת שיש להם בעלים. והא שכתבו התוס' בסוכה (דף ל"ה) אהא דתני' הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת כו' ולא פטרינן לי' מדכתיב עריסותיכם. אע"ג שיש בזה חלקו של כהן דמיירי כשיש שם חמשת רביעים בלא חלק של כהן. אע"ג דלכאורה זה נמי יש להם בעלים והיינו הכהן והלוי וא"כ חייב בחלה כמו שביארתי בגזל סאה של חטין שאני התם דכמו דממעט עיסה של מ"ש מן החלה משום מ"ש הוי ממון גבוה ואין לו בעלים כלל ולא מיקרי עריסותיכם. הכא נמי לענין טבל שיש בזה חלקו של כהן אין לו בעלים כלל דאכתי אינו ידוע לאיזה כהן יתן ולא זכה בהם הכהן כלל, וע"כ אם לא הי' בחלק הישראל לבד כשיעור חלה הי' פטור מן החלה וכמו דממעטינן מדכתיב עריסותיכם של הפקר ושל הקדש במנחות (דף ס"ו) ממעטין נמי מ"ש אי ממון גבוה הוא או טבל מחמת חלקו של כהן. וא"כ כיון דבגזל אין החיוב הוא אלא מחמת בעלים הראשונים. אבל בלאו"ה אינו חייב בחלה כגון במעשר שני אם ממון גבוה הוא. ה"נ ילפינן לענין מצה דאינו יוצא בגזולה דלענין מצה לא שייך לומר שזה יצא בה מחמת בעלים הראשונים. דה"מ לענין איסור טבל ניחא שפיר. אבל לענין מצה מפיק מחלה דבעינן שיהי' שלו וכיון שאינו שלו אינו יוצא ידי חובת המצוה של אכילת מצה המוטלת עליו במצה גזולה. אבל אי אפשר לדחות הך מימרא דרב אסי מהלכה. וכן התוס' הביאו ג"כ הא דרב אסי בפ"ב דפסחים (דף ל"ח) שכתבו בחלות תודה ורקיקי נזיר דמיירי שלא הוקדשו דאי הוקדשו תיפוק לי' דבעינן מצתכם. [אך מה שהוכיחו התוס' דמיירי בלא הוקדשו מהא דקאמר למכור בשוק קצת קשה. דהא כה"ג אמרינן בירושלמי פ"ק דחלה חלת תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור כו' ומפרש בגמ' דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של הקדש למכור בשוק חייב לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי ע"כ. והתם ודאי הא דאמר עשאן לעצמו איירי לבתר דהוקדשו דהא קאמר ראשית עריסותיכם ולא של הקדש. ומקמי שהוקדשו כתבו התוס' דלא ממעטינן מדכתיב עריסותיכם דהא גבי עצה לא ממעטינן מהא דמצתכם] וה"נ אמרינן בירושלמי פ"ז דפיא' רב"א ור' חייא בשם ר' יוחנן עיסת מ"ש כר"מ פטורה מן החלה כר' יהודה חייבת בחלה א"ר יונה לא אמרו אלא בירושלים אבל בגבולין לא. וה"נ אמרינן בסוף סנהדרין (דף קי"ב) אלמא דהא רב אסי הלכתא היא. ומצה גמרינן מחלה מג"ש דלחם לחם וה"נ אמרינן בפ"ו דמנחות (דף ע' ודף ע"ז) דגמרינן חלה ממצה מג"ש דלחם לחם. וה"נ ילפינן מצה מחלה:
ומה שלא הביאו הפוסקים הראשונים להך מימרא דרב אסי וכתבו דהא דאין יוצא במצה גזולה הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה נראה לע"ד דהטעם הוא דאין לפסול מצה גזולה מטעם דבעינן שיהא שלו כמו דגמרינן מחלה דבעינן עריסותיכם דכיון דגזלו ואח"כ לעסו קני' בשינוי מעשה כמו שהביא הרא"ש הירושלמי (פ"ב סי' י"ח) מצה גזולה אסור לברך עלי' א"ר אושעי' על שם שנאמר ובוצע ברך ניאץ ד' הדא דתימר בתחילה אבל לבסוף דמים הוא דחייב לו. ועוד אמרינן התם בירושלמי ר' אומר אין עבירה מצוה ר' יוסי אומר אין מצוה עבירה אמר ר' אילא אלה המצות כו'. וכן אמרינן בירושלמי פי"ג דשבת בעון קומי ר' יוסי לא כן א"ר יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י"ח בפסח אמר לון תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מרה"י לר"ה אינו יוצא בה י"ח בפסח ע"כ. אלמא דהטעם דאינו יוצא במצה גזולה הוא משום מצוה הבאה בעבירה. ולא מפרש הטעם משום דלא הוי שלו משום דקני' בשינוי מעשה מכי לעסו. וא"כ הוי דידי' והכי אמרינן בירושלמי רפ"ג דסוכה שופר של כו' ושל עור הנדחת כו' תני ר' חייא כשר תני ר' יוסי פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין שופר ומה בין לולב א"ר יוסי בלולב כתוב ולקחתם לכם משלכם כו'. מה פליגין בשגזלו משופה אבל אם גזל ושיפהו. דמים הוא דחייב לו. גזל לולב מכאן והדס מכאן ואגדן כו' ואפשר שלא יוקשר במיישב מלמעלן ע"כ. ועיין בסוכה (דף ל') והא דאמר ר' אסי דאינו יוצא במעשר שני אי אמרינן דממון גבוה הוא היינו דווקא במעשר שני דאפי' אם אוכלו בתורת מעשר שני כממון גבוה הוא וע"כ לא הוי לכם. אבל לגבי גזל ליכא למימר הכא דהא מכי לעסה קני' כמו דאמרינן בכתובות (דף ל'). [אח"כ מצאתי שכוונתי בזה לדברי המק"ח].
ובזה יתיישב קושיות תוס' בפ"ב דפסחים (דף ל"ה) שהקשו דכיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה שלכם אמאי אצטריך למעוטי שלא יצא בטבל משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' תיפוק לי' דבעינן שלכם וטבל אינו שלכם כו' ותירצו דאתרוג של טבל לא חשיב שלו. כיון שצריך ליתן ממנו לכהן וללוי ובעינן שיהא כל האתרוג שלו. אבל מצה שאם אכל כל כך שאם הי' נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אוכל שיעור מצה חשיב שפיר שלו ותירוצם דחוק דא"כ איך אמרינן בפסחים (דף ל"ה) יכול יצא אדם י"ח בטבל שלא ניתקן כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ. מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ. תיפוק לו' דה"ל מצוה הבאה בעבירה ובודאי מיירי כגון דלית לי' מצה אחרת וע"כ הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת. דדוחק לומר דהא דקאמר יכול יצא אדם י"ח הוא בדיעבד ומצוה הבאה בעבירה אינו אלא דרבנן ומוכיח מקרא דבעינן שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' דמשמע דהא דקאמר יכול יצא אדם י"ח לכתחילה משמע. אלא ודאי מיירי בדלית לי' וה"א דאתי עשה דאכילת מצה ודחי ללאו דטבל ושל מעשר שני. וא"כ לפי שיטת התוס' דמיירי כשאוכל יותר משיעור כזית כדי שיהא מצה משלו. א"כ תיפוק לי' דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דהא כשאוכל כזית עבר על הלאו ועדיין לא קיים העשה. וכמו שכתבו התוס' בפ"ד דגטין (דף מ"א) שהקשו דליתו עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהי' קדש ותירצו משום דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא בגמר ביאה דחזי להתעבר. וא"כ ה"נ בעידנא דמעקרא לאו לא מקיים עשה:
ויש ליישב קצת והוא דהא שכתבו התוס' דזה לא הוה בעידנא כו' אע"ג דכבר התחיל המצוה רק כיון דלא גמר המצוה לא הוי בעידנא זהו דוקא התם שאם יפסיק ולא יגמור לא תהא ההתחלה נחשבת למצוה. וע"כ לא הוי בעידנא. אבל הכא מכיון שהתחיל לאכול הוי התחלת המצוה דהא יכול לגמור המצוה אפי' הפסיק בנתיים רק שהיה בכדי אכילת פרס הוי בעידנא אף שלא קיים המצוה עדיין בשלמות. ויש לי' להביא ראי' מהא דאמרינן פ"ק דיבמות (דף ה') אלא אתי הא דעשה דוחה ל"ת מהא דתני' ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף מצורע ונזיר כן ת"ל ראשו. ופריך עלה מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה דאי לא תימא הכי הא דקיי"ל דאין עשה דוחה לל"ת ועשה ליגמר מנזיר ואם איתא דבתחלת המצוה כל זמן שלא גמר לא מיקרי בעידנא א"כ ליפרוך דא"כ הא דקיי"ל דבעינן דבעידנא דמיעקר לאו יכול לקיים העשה ואי גמרינן מנזיר מצורע ידחה אף דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה כמו דאמרינן בנזיר (דף מ') אמר רב חסדא ללקות באחת פי' דאם גילח שערה אחת לוקה. ועוד אמרינן התם דבשלשה שתגלחתן מצוה נזיר ומצורע ולויים ששיירו ב' שערות לא עשו ולא כלום. וכן אמר רב חסדא התם לעכב בשתים. ואעפ"כ דחי העשה דתגלחת את הלאו אף דלא הוי בעידנא דהא מעידנא דהתחיל לגלח עובר על שערה אחת בלאו ואינו מקיים את העשה עד גמר הגלוח. אלא ודאי כיון דאף אם יגמור הגלוח אחר זמן אפ"ה לא נתבטל ההתחלה הראשונה מה שהתחיל לגלח ע"כ מיקרי בעידנא:
ולכאורה אפשר להביא ראי' דאף דבעידנא דהתחיל המצוה ועדיין לא קיים כל העשה אפ"ה דוחה הל"ת. דהא אמרינן בפי"ט דשבת (דף קל"ב) היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. והא גבי מילה אמרינן מל ולא פרע כאלו לא מל ואמרינן בירושלמי (ס"פ ר"א) תני וענוש כרת ואעפ"כ הוי בעידנא. אך התוס' כתבו התם דהא דקאמר היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת לא נקטי' אלא לסימנא בעלמא דהא מילה בצרעת הוי עשה ול"ת. אך אעפ"כ מדנקטי' לסימנא משמע דהוי בעידנא אף דלא גמר המצוה עדיין כדאמר רב אשי התם בהדי' היכי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת או סדין בציצית דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים לעשה הכא בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מוקים עשה ופי' רש"י דצרעת הנקצצת משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו דקציצה אכתי לא מקיים עשה דעבודה הלכך מדחי עבודה כו'. וכן בירושלמי ספ"ג דנדרים ת"ל בשר אע"פ שיש שם בהרת על דעתי' דר' יונה דאמר מ"ע דוחה למצות ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא על דעתי' דר' יוסי דאמר אין מ"ע דוחה למצות ל"ת אלא א"כ כתובה בצדה ומפני כיון דכתיב בשר ערלתו כמו שהיא כתובה בצדה ע"כ. אלמא דסיד דהירושלמי לומר דדוחה מכח דאתי עשה ודחי ל"ת אע"ג דבשעת המילה לא הוי בעידנא אלא ודאי כיון דהוי בהתחלת המצוה ע"כ מיקרי בעידנא וכה"ג יש להביא ראי' נמי ממילה דדחי שבת אע"ג דלא הוי בעידנא דהא מל ולא פרע כאילו לא מל אך שם יש לדחות דהא מקלקל בחבורה פטור והא דאצטריך קרא למשרי מילה הוא משום דהוי מתקן מחמת המצוה כמו דאיתא בפ' י"ג דשבת (דף ק"ו) מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. ובפי"ט דשבת (דף קל"ו) נמי הכי איתא. וא"כ לא נגמר התיקון עד לאחר הפריעה ואז הוי בעידנא. אך אי אמרינן דכיון דמקלקל כדי לתקן חייב מיד וא"כ עובר מיד. אלא ודאי דזה הוי בעידנא. ואפשר דהתם כיון דכתיב ביום ואפי' בשבת ע"כ דחי אע"פ דלא הוי בעידנא. ואין כאן מקום להאריך בזה. ועוד דהא בלאו"ה קשה דהא בריית' דיכול יצא אדם י"ח כו' מסיק דאפשר דר' שמעון הוא שר' שמעון אומר דמלקות בכל שהוא וא"כ עובר על הלאו קודם השלמת העשה. אלא ודאי דזהו הוי בעידנא כיון שהתחיל המצוה. עכ"ז תירוץ התוס' הוא דחוק שיאכל יותר מכזית טבל ויצא ידי מצה בכזית. גם מה שתירץ הרשב"א שם בתוס' דאצטריך קרא להיכא שמה שמפריש יהי' משלו כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו כבר תרומה ומעשר ראשון דשלכם קרינא בי' כבר שדא בה נרגא בעל ש"א דאי אתה מוצא לעולם שיהי' מעשר עני לבעלים דאפי' הוא עני א"א לעכב המעשר שלו לעצמו כדתנן ברפ"י דחולין (דף קל"א) אפי' עני שבישראל מוציאים אותו מידו ויליף התם מקרא:
אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דלכך לא אמר גבי מצה שאינו יוצא בטבל משום דלא חשיב משלו כמו גבי אתרוג. דהתם כיון שיש בזה חלקו של כהן או של לוי ע"כ לא הוי לכם. אבל גבי מצה של טבל כיון דאם לעסו קני ואינו מתחייב אלא דמים וע"כ הוי שלו [ועוד דאפי' דמים אינו מתחייב כמו דאמרינן בפ"י דחולין (דף ק"ל) המזיק מתנות כהונה או שאכלו פטור מלשלם רק לצאת י"ש מתחייב חד לישנא אע"ג דאמרינן שם בחולין דף (קל"א) הרי שאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר ואמרינן שאני התם דקא משתרשי לי' והקשו התוס' דמתנות כהונה כשאכלן נמי משתרשי לי' שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור. ותירצו דלא דמי לאנסו בית המלך גורנו דתחתיהן לא לקחו משלו אבל באכלו אפשר דלא משתרשי לי' שהי' מתענה. וא"כ הכא שצריך לאכול כזית מצה וא"כ לא הי' מתענה וע"כ משתרשי לי' זה אינו דהא כבר ביארתי דמיירי שאין לו דבר אחר לאכול דאלו"ה תיפוק לי דהוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ לא קא משתרשי' לי'. ועוד דאמרינן התם מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מנין שפטור מן התשלומים ת"ל לא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך. וע"כ אפשר דאפילו קא משתרשי לי נמי פטור דכיון שלא הפריש עדיין אינו מתחייב בתשלומין. ומשמע דאפי' לצאת י"ש נמי פטור. דאל"ה למה לי' קרא תיפוק לי' דהא אמרינן קים לי' בדרבה מיני' כמו דאמרינן בכתובות (דף ל'). אלא ודאי ולענין לצאת י"ש קאמר דפטור מלשלם. דהא לצאת י"ש מתחייב ולא אמרינן קים לי' בדרבה מיניה כמו דאמרינן בב"ק (דף ע') אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ואפשר לומר דאעפ"כ מתחייב לצאת י"ש. והא דאצטריך קרא דאל"ה אמרינן מכי לעסו קני מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה כמו דאמרי התוס' בחולין (דף ל') אבל מ"מ אף שמתחייב לשלם לצאת י"ש אפ"ה הסבל שלו ומכי לעסו קני ועיין לקמן (סי' י"ב)]. וע"כ צריך קרא לטבל דמשום שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' אבל בלא"ה הי' יוצא בשל טבל אע"ג דגמרינן לחם לחם מחלה דבעינן שיהי' שלו. וא"ש קושית התוס'. וגם מה שלא הזכירו הפוסקים הרא"ש והמ"מ גבי גזל היינו נמי דמכי לעסו קני בשינוי מעשה. אבל הכא דגמרינן הג"ש לחם לחם מחלה לענין מעשר שני בזה לא שייך דקני בשינוי מעשה מכי לעסו דהכא כי אוכלו אוכלו בתורת מעשר שני דממון גבוה הוא ודאי דילפינן לחם לחם מחלה:
וכ"ת דא"כ דהא דרב אסי הלכתא היא דגמרינן מחלה. א"כ לא יתיישב הא דאמרינן בפ"ב דפסחים (דף ל"ט) בעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם י"ח במרור של מ"ש בירושלים אליבא דר' עקיבא לא תיבעי לך השתא במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן מיבעי כי תיבעי לך אליבא דר"י במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל במרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תיקון. ואם איתא דהא דרב אסי הלכתא הוא ואין יוצאים במצה של מ"ש משום דממון גבוה הוא וגמרינן לחם לחם מחלה. א"כ למה לי' לרמי בר חמא למיבעי דלא כהילכתא אליבא דריה"ג ליבעי אם יוצאים במרור של מ"ש דהא קייל"ן כר"מ דמ"ש ממון גבוה הוא בפ"ב דקדושין (דף נ"ד) אי גמרינן מרור ממצה וכמו שבמצה של מ"ש לא יצא משום דממון גבוה הוא הכא נמי ילפינן מרור וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון או לא וכיון דמרור דרבנן נפיק וא"כ מוכח דהא דרב אסי לאו דהילכתא היא כמו שכתב הש"א. ויש לומר דזה ידע דמרור אע"ג שהוא דרבנן דמי לדאורייתא. דכיון שתיקנו רבנן להפריש מעשר שני ממילא לא הוי ממונו. ודמי להא דאמרינן המקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין דכיון דמ"מ אסור בהנאה מדרבנן לא הוו ממונו. [וה"נ אמרינן בירושלמי רב אמר דברי ר' מאיר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום (ופי' אפי' לדברי ר' מאיר שם דאמר דאינו אסור אלא מדרבנן אפ"ה לא עשה כלום) אמר רב הונא ויאות אילו חטים קורטבניות דילמא טבן אינון במועדא כלום פי' אפי' חמץ נוקשה דאינו אסור אלא מדרבנן אעפ"כ מ"מ אינם שוות כלל וה"נ בחמץ משש שעות ולמעלה והק"ע נדחק בזה משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ובאמת א"צ לזה רק כיון דמ"מ אינם שוות כלל]. וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ט) דאין לתמוה דאטו משום חשש דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא דכיון דאמרו רבנן אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לא שוי מידי וכמוהו רבות בש"ס. ויתבאר בתשובה אחרת (סי' י"ד). ולא מיבעי לי' אלא לענין שיכול לאוכלו בכל מושבות וע"ז מיבעי לי' במרור דמדאורייתא יכול לאוכלו בכל מושבות אף דמדרבנן אינו נאכל בכל מושבות. אעפ"כ הרי מדאורייתא יכול לאכול בכל מושבות. ועיין תוס' פסחים (דף ל"ו) בד"ה דאמר כו'. אבל באמת הא דר' אסי דגמר לחם לחם מחלה דבעינן מדאורייתא שיהי' שלו הילכתא הכי. והא שלא הזכירוהו הפוסקים הוא מטעם דקני' בשינוי מעשה בלעיסה והוי דידי' וע"כ כתבו הטעם משום מצוה הבאה בעבירה דבזה לא אמרינן דכיון דקני מתחילה תו לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה דהא לענין הברכה לא אמרינן כן כמו שכתבו התוס' בסוכה (דף ל'). ועוד דכיון דבשעת אכילה גופא הוא דקני הוי מצוה הבאה בעבירה משא"כ לענין שיהא מצה שלו מדאורייתא כיון דקני בשינוי מעשה הוי שלו:
[וכ"ת דא"כ דהא דרב אסי הילכתא הוא א"כ למה הוצרכו התוס' לפרש בפ' ערבי פסחים (דף קי"ד) בההיא דתני' התם אכלן דמאי יצא דבודאי לא יצא אע"ג דמעשר ירק מדרבנן משום דגמרינן מרור ממצה ובמצה לא יצא משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל ואיתקש מרור למצה ואמאי לא פירשו התוס' הטעם משום דאם אוכל כזית טבל לא יצא משום דלא הוי לכם משום שמעורב בה חלקו של כהן ולמה פירשו דלא כהלכתא כר"ש דלית לי' איסור כולל ולמה לא פירשו כגון באוכל כזית מצומצם ובצרה לי' שיעורא משום חלקו של כהן דהא התוס' לא סבירא להאי סברא שהוא לכם משום דקני בלעיסה אלא דבעינן שיהא תחילה שלו. דהא כתבו גבי מצה של טבל דמיירי באוכל כמה זיתים שיש בזה כזית מצה. משום דאפשר לומר דסבירא להו כדעת הרא"ש דבמרור לא בעינן כזית מדאוריתא דהא דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו קאי על ק"פ. והא דבעינן כזית היינו משום דצריך לברך בלשון אכילה וסתם אכילה בכזית. וא"כ כיון דמדאורייתא לא בעינן כזית אלא משום דמברך בלשון אכילה כמו שכתב התה"ד וע"כ בודאי דיצא אפי' בודאי טבל אף אם אוכל כזית מצומצם דהא במרור לא בעינן כזית מדאוריתא אלא במשהו סגי דהא לא כתיב בי' אכילה וא"כ בכזית של טבל יש בה משלו ג"כ והא דבעינן כזית הוא מחמת הברכה. דהא מברך על אכילת מרור. ולזה ודאי מהני הא אם אכלו וקני' ולא ניחא להו להתוס' לתרץ בטבל דמכי לעסו קני' דכיון דבעינן כזית מצה וגמר לחם לחם מחלה בעינן שיהא משלו תחילה אבל הכא דמדאוריתא א"צ כזית אלא משום דלא יברך בלשון אכילה על פחות מכזית וא"כ יכול לצאת אף בודאי דהא מכי לעסו קני'. ולענין לשון אכילה של הברכה אף התוס' מודים בזה:
ונראה לי להביא ראי' לדעת הרא"ש דלא בעינן כזית במרור אלא משום לשון אכילה מהא דאמר ר"ל בע"פ (דף קי"ד) דמצות צריכו' כוונה כיון דלא בעידן חיובא דמרור הוא דקאכיל לי' בבפה"א הוא דאכל לי' ודלמא לא איכוון למרור הלכך בעי למיהדר לאטבולי לשם מרור דאי ס"ד מצות לא בעי כוונה למה לי תרי טיבולי ופירשו התוס' דאי ס"ד דמצות אין צריכות כונה א"כ אמאי קתני במתניתין הביאו לפניו מטבל בחזרת ה"ל לאהדורי אשאר ירקי משום הכירא בטיבול ראשון ואחר אכילת מצה בטיבול שני יאכל מרור. דאי נוטל מרור תחילה הרי כבר יצא ידי מרור דמצות א"צ כוונה אלא ודאי דמצות צריכות כוונה וע"כ יכול ליקח אף מרור בטיבול ראשון משום הכירא ועדיין לא יצא ידי מרור משום דמצות צריכות כונה ואי אמרת דמרור בעי כזית. א"כ אפי' אי אין מצות צריכות כוונה יכול לאכול מרור תחילה דיכול לאכול פחות מכזית ולא יצא עדיין ידי מרור ולא צריך לאהדורי אשאר ירקי. אלא ודאי דבמרור לא בעינן כזית. והנה הש"א רצה להוכיח מהא דאמר שם רב חסדא לאחר שמילא כרסו חוזר ומברך עליו אלא אמר רב חסדא מברך על אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה. והקשה הש"א דאכתי מצי למיכל פחות מכזית ולא יברך על אכילת מרור ברישא. ודחה זאת דאפי' אי בעינן כזית מרור אעפ"כ אם יאכל צריך לברך על אכילת מרור משום דלאחר שמילא כרסו חוזר ומברך עלי' ואינו ראוי לאכול תחילה בלא ברכת המצוה. וכתב דנ"ל דטעמא דמילתא דקיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וה"ט דחזי לאצטרופי לאיסור אכילה כדאיתא ברפ"ב דיומא וכר"י דס"ל התם הכי ה"נ באוכל פחות מכשיעור מן המצות בלא ברכה לאו שפיר עביד כיון דחזי לאצטרופי כו' והאריך שם בזה. וכל הדיחוי היינו רק דמדר' חסדא ליכא לאוכוחי אבל מדר"ל שהוכיח דמצות צריכות כוונה מדלא מהדרינן אשאר ירקי דהא אם אוכל מרור כבר יצא תחילה ואם איתא כדעת הש"א דבעינן דווקא כזית א"כ אפי' אוכל מרור פחות מכזית נמי לא יצא ולמה לי' לאהדורי אשאר ירקי. ובזה אין לדחות כמו שכתב הש"א דהא ר"ל סבירא לי' ביומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור מדרבנן ולא אמרינן דחזי לאצטרופי אלא ודאי דלא בעינן כזית. והא שהקשה דאמאי לא גמרינן ממצה דבעינן דוקא כזית. זה אינו קושיא דלאו לכולהו מילי מדמינן דהא אמרינן בע"פ (דף קט"ו) בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא. וכה"ג כתבו התוס' בע"פ (ד' קי"ט) בד"ה אבל דאע"ג דמצה אתקיש לפסח כמו דאיתא (שם ד' ק"כ) אכל מצה אחר חצות כו' אפ"ה לא אתקיש לענין ב' מקומות ובמ"א יתבאר מ"ס לא גמרינן לזה ג"כ]:
ולפי מה שביארתי דהא דגמרינן לחם לחם מחלה הילכתא היא דודאי בעינן שיהא המצה שלו מדאורייתא. והא שלא הביאו הפוסקים גבי גזל דלא יצא מדאורייתא הוא משום דקני בשינוי מעשה ונעשית שלו אבל גבי מעשר שני דלא קני' דהא אוכלו בתורת מ"ש לא יצא מדאורייתא משום דלא הוי שלו. וע"כ בעינן במצה התקנה של הרוקח שיאמר כל מי שיגיע לידו מצה שלי ה"ה לו במתנה. ודוקא שיחול מכאן ולהבא דלא תלי מידי בברירה אבל בלמפרע לא מהני דהא אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה. וכ"ת דהא אפי' אם לא יגיע לידו המצה שלו קני מדאורייתא בשינוי דהא מכי לעסו קני' ומשום מצוה הבאה בעבירה דהוי דרבנן לא חיישינן דהא בדרבנן קיי"ל דיש ברירה זה אינו דהכא מדאורייתא נמי לא יצא אם נתחלפה במצה של חבירו דלא שייך לומר דמכי לעסו קני' דה"מ אם יודע שהוא גזל ומתכוון לגוזלו אבל הכא שהוא סבור שזהו שלו לא קני. וזה דמי להא דאמרינן בפ"ה דיבמות (דף נ"ב) מ"ט דר' עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קני. והכי אמרינן בירושלמי פ"ד דשביעית מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית ר' ירמי' סבר מימר משיתנם בתוך כליו ר' אשי סבר מימר אפי' נתנם לתוך כליו לא זכה דהוא סבר דאינהו דידי' ולית אינון דידי' וכן כתבו התוס' בב"ק (דף צ"ה) דלהכי לא קני' לי' בצבע בשינוי משום שאין מתכוון לקנותו והכא נמי הוא סבור שזהו שלו ולא מתכוון לקנות וא"כ אינו יוצא מדאורייתא משום דגמרינן לחם לחם מחלה. וע"כ חשש הרוקח לתקן זה שיאמר כל מי שיגיע לידו מצה שלי כו' דכיון דאם אינו שלו אינו יוצא מדאורייתא. ומוכרחין אנו ג"כ לומר דאם אומר שתחול מכאן ולהבא לא תלי מידי בברירה דאי לאו הכי כיון דקיי"ל דבאורייתא אין ברירה הכא בדאורייתא הוא דכיון דלא קני לי' בשינוי ואינו יוצא מדאורייתא. אלא ודאי דכיון דכוונתו שתחול מכאן ולהבא יש ברירה אפי' בדאורייתא דהא באותה שעה שחל הדבר הוברר. וכמו שביארתי בתשובה הקודמת (סימן ז') והנ"ל כתבתי: