עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני צדקה · סימן יז
שאלה אם מהני שאלה בצדקה לאחר שהגיע ליד הגבאי או לא:
תשובה גרסינן בכריתות (דף י"ג) יש אוכל אבינה א' וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשים ביוה"כ. והקשו התוס' דאמאי לא קא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכלנו ואכלה וי"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה מכל מקום השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה עכ"ל התוס'. והנה הט"א בר"ה (דף כ"ח) כתב דמהני שאלה אע"פ שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ומיישב בזה הקושיא שהקשו התוס' בעירובין (דף ק"ג) על הא דנתערבו מתן א' במתן ד' דר"י סבר דינתנו במתן א' ואמאי יבוא עשה וידחה ל"ת דבל תוסיף ותירץ הט"א משום דמתן ד' הוא שלמים שישנו בשאלה דקילא ואינו דוחה לל"ת דבל תוסיף גבי בכור דליתא בשאלה וכמו דאמרינן בפ"ק דיבמות (דף ה') דאתי עשה ודחי עשה ול"ת שישנו בשאלה וכתב על דברי התוס' אלו שכתבו דלאחר שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה שקשה מגמרא ערוכה בשבועות (דף כ"ד) דמשני התם כי קתני מידי דליתא בשאלה מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור דקדושתו מרחם והחשיב נותר ונותר נשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ואפ"ה אמרינן מידי דאיתא בשאלה לא קתני:
[וכבר ישבו האחרונים בטוב פעם דהתם משני לרבא שאומר דחייל בכולל ולרבא ליכא לשנויי אשבועה דמידי דאיתא בשאלה לא קתני דהא אכתי קשה דליחשוב כגון שאכל ככר ולא שייר כלום דהא רבא אית ליה בשבועות (דף כ"ז) דאם אכלה כולה אינו נשאל עליה. ומוכרח לתרץ דכיון דעיקר הדבר ישנו בשאלה אע"ג דאם אכלו ליתא בשאלה אעפ"כ כיון דעיקר האיסור ישנו בשאלה לא קא חשיב וע"כ פריך והרי הקדש דאע"ג דמיירי בנותר ונותר לא מהני בי' שאלה דהא נשחט ונזרק דמו כהילכתא אעפ"כ כיון דעיקר הקדש ישנו בשאלה לא קא חשיב. אבל התוס' בכריתות תרצו אליבא דהילכתא דבשבועה מהני שאלה אף דאכלו כבר כאמימר דאמר בשבועות (דף כ"ח) דישנו בשאלה או בשוגג מחוסר קרבן וע"כ לא קא חשיב משום דמהני בי' שאלה משא"כ הקדש קא חשיב כיון דלאחר שנזרק לא מהני ביה שאלה אף על גב דעיקר הקדש דישנו בשאלה אף על פי כן כיון דלאחר שנזרק לא מהני ביה שאלה קא חשיב עכ"ד. והוא נכון] וא"כ לדעת הט"א מהני בו שאלה אע"פ שנזרק כבר וכ"ש דמהני שאלה בצדקה לאחר שהגיע ליד הגזבר ואפי' לפי מה שכתבו התוס' בכריתות (שם) דלא מהני שאלה אפשר דאין הטעם משום דהגיע ליד הגזבר אלא משום דנעשה כבר הקרבן כמצותו ע"כ אינו שואל עליו מי שהקדישו אע"פ שזה אכל נותר:
ונראה לי להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ו') ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני ושבאו לה עדים שהיא טמאה אי אמרת בשלמא המים בודקין אותה אלמא בת מקדש ומיקרב הוא משום הכי מנחתה נשרפת כו'. והקשו התוס' דאמאי נשרפת כיון דקייל"ן כב"ה דיש שאלה להקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין אלמא דאפי' הגיע ליד גזבר מהני ביה שאלה:
ולכאורה דברי התוס' אלו סותרין למה שכתבו בכריתות אלא ודאי דדוקא התם כיון שנזרק דמן כהלכתן ונעשית מצותן ע"כ לא מהני בשאלה מה שאין כן הכא דהמנחה נשרפת מהני שאלה אף על גב דמטא ליד גזבר. ועוד אפשר לומר דהא שכתבו התוס' דלא מהני ביה שאלה היינו משום דאם ישאל א"כ עבר על חולין בעזרה ואע"ג דאמרינן במנחות (דף מ"ח) דפריק ליה בעזרה וחולין ממילא קא הוי היינו דוקא בפדיון משום שאין פדיון חל אלא מכאן ולהבא משא"כ בשאלה דחכם עוקר את הנדר מעיקרא א"כ כיון שעוקר הנדר מעיקרא הכניס חולין לעזרה. וכמו שכתב הט"א שם דהא שישנו בשאלה היינו דוקא למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אבל למאן דאמר דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא א"כ אי אפשר לשאול עליו דכיון דעוקר הנדר מעיקרא הכניס חולין לעזרה ע"כ אינו בשאלה וע"כ למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא קילא העשה כיון דמדאורייתא אפשר למישאל עלייהו וע"כ אינו דוחה לל"ת. והא דאמרינן בשבת דאי לאו קרא דהבוקר ה"א דאתי עשה דשריפת נותר ודחי אע"ג דשריפת נותר ישנו בשאלה תירץ ע"ז הט"א כיון דביו"ט עסקינן א"כ הרי ובטל מצות פסח כיון דהוא חולין א"כ לא יקיים מצות פסח וע"כ לא הוי בשאלה אבל בלא"ה קיל ליה העשה משום שישנו בשאלה וזהו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן כ"ע מודו דחולין בעזרה אסור וא"כ אינו בשאלה משום איסור חולין בעזרה וא"כ אפשר לומר דאף התוס' דכריתות מודים לזה דמדאורייתא אפשר לשאול. אך הא שכתבו התוס' דלאח"כ לא מהני שאלה היא משום איסור חולין בעזרה דלכל הפחות אסור מדרבנן וא"כ לא מוכח מהתוס' דכריתות דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר:
ונ"ל להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפ"ח דפסחים (דף פ"ח) בהא דחמשה שנתערבו פסחיהן דפטורין מלעשות פסח שני ופריך והאיכא חד דלא נפיק ומשני דהיכי ליעבד ליתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין לעזרה. ולכאורה קשה דאי אמרינן דמהני שאלה בתר דמטא ליד גיזבר א"כ ישאלו על פסחיהם דהא התם מפסדינן לקדשים דאמרינן התם כולם יצאו לבית השריפ' וא"כ אמאי יצאו לבית השריפה וכולם פטורין מלעשות פסח שני ישאלו על פסחיהם ויתחייבו כולם בפסח. אלא ודאי דלא מהני שאלה בתר דאתי ליד גזבר. אך לפי מה שביארתי דכיון דמדרבנן אסור להכניס חולין בעזרה א"כ אי אפשר לשאול ג"כ משום שעוברין על איסור של חולין בעזרה וכמו דמשני התם דלא יכלי למיתי כל חד וחד פסח משום חולין אבל אי לא משום איסור חולין בעזרה מסני שאל' אף שנשחט בעזרה בתר דמטא ליד גזבר:
ולכאורה נראה להביא ראיה דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר מהא דאמרינן בספ"ח דערכין (דף כ"ט) גבי ההוא גברא דאחרימנהו לנכסי' בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר לי' זיל שקול ארבעה זוזי ושדינהו בנהרא ולשתרי לך. וקשה דאמאי לא נתן לו עצה שישאל על חרמו. אלא ודאי דאיירי דמטא ליד גזבר ולא מהני שאלה. ואע"ג דבמקרקע איירי אעפ"כ אפשר לומר דהחזיק בהם הגזבר. אך דיש לדחות דרב יהודא לטעמי' דאמר בפ"ב דנדרי' (דף כ"א) אמר ר"י אמר רב אסי אין חכם רשאי להתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו סבר אין פותחין בחרטה וע"כ לא אמר לו לשאול על נדרו:
עוד הי' נראה להביא ראיה דלא מהני שאלה בתר דאתא ליד גזבר מהא דאמרינן בפ"ו דיבמות (דף פ"ח) הקדש מנלן אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף משום דבידו למיתשיל עלי'. ולכאורה קשה דאמאי לא אמר הש"ס גם על קדושת דמים הטעם משום דבידו לאתשולי דהא האי טעמא טפי עדיף דאילו לטעם משום שבידו לפדותו לא מהני אלא אם אומר שהוא עכשיו חולין אבל אם אומר שהי' חולין מעיקרא לא מהני כמו דאמרינן בפ"ח דב"ב (דף קל"ד) בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה כי אתא רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ומשנינן התם לא קשי' כאן למפרע כאן להבא וא"כ אי אומר למפרע אינו נאמן אפי על להבא משום דלא פלגינן דיבורא וכמו דלא מהימנינן לי' למפרע ה"נ לא מהימן על להבא. וא"כ לטעם שבידו לפדותו לא מהני אלא להבא אבל אם אומר למפרע לא מהימן ואילו הואיל ואי בעי מיתשיל מהני אפי' למפרע דהא אם ישאל הרי נמי עוקרו למפרע. וא"כ טעמא דאי בעי מיתשיל עדיף טפי ואמאי לא אמר טעמא דהואיל ואי בעי מיתשיל גבי קדושת דמים נמי ולמה לו לומר הטעם משום דבידו לפדותו ואע"ג דהטעם דבידו לפדותו מהנו אפי' לאו דידי' אפ"ה הו"ל למימר הקדש נמי משום דבידו לאתשולי עלי' והוי קאי על הקדש דמים וקדושת הגוף. ואח"כ הו"ל למימר ואי דאחר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף וא' דאתשיל מארי' עלי' היא גופא מנלן [ואין לומר דהא אמרינן שאם אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן על למפרע היינו דוקא באם אירע דבר בינתים כמו שפי' הרשב"א שם שאם עמד לפנינו בא' באייר ואמר גרשתי את אשתי מא' בניסן אינו נאמן להחזיקה מגורשת למפרע שאם יבואו עדים אחרי כן ויאמרו אנו ראינו שזינתה בט"ו בניסן תידון בחנק כדין אשת איש דאין הבעל נאמן לעשות מגורשת על למפרע. משמע דהיינו דוקא אם זינתה בינתים אבל בלא"ה נאמן על למפרע וע"כ אמרינן התם הואיל ובידו לפדותו משום דכיון דלא אירע דבר בינתים אמרינן נאמן על למפרע נמי. אבל לע"ד נראה דאינו נאמן על למפרע אע"ג שלא אירע דבר בינתים מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"ח) ר' זירא רמי מתניתין אברייתא ומשני תנן המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ורמינהו המביא גט כו' קתני מיהת בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה. והקשו התוס' תימא כיון שמודה שממנה נפל וכבר גירשה אמאי הוה לן למימר דלא יחזיר כיון דנאמן לומר גרשתי' כו' ותירצו דכיון שאומר שגירשה מזמן הכתוב בגט כמו שאינו נאמן למפרע כך אינו נאמן על להבא עכ"ל. משמע דאפי' לא אירע קלקול בינתים אפ"ה כיון שאומר שגירשה מזמן הכתוב בגט לא מהימנינן לי' אף על להבא אעפ"י שלא אירע דבר בינתים דאל"ה לישני לי' דהא דמהימן למפרע ג"כ היינו כשלא אירע דבר בינתים. וכי תימא משום לקוחות הוא שאם אומר שגירשה מזמן העבר א"כ תטרוף לקוחות מזמן העבר וע"כ כיון שאינו נאמן על למפרע אינו נאמן על להבא. דזה אינו דהא אמרינן בפ"ק דב"מ (דף י"ט) דכי אתא למטרף לקוחות אמרינן לה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך. וא"כ משמע מזה דאפי' לא אירע שום דבר בינתים אפ"ה לא מהימן על למפרע. וכן תמהתי על מה שראיתי בתשובות מהרשד"ם (שאלה קצ"ו) באדם שהי' לו שפחה וגלה מארצו לארץ אחרת ובמקום ההוא בא להשיא שפחתו הכנענית לישראל ב"ח ושאלו אותו חכמי המקום על שפחתו ואמר שכבר נתן לה הגט שחרור במקומו ובארצו ופסק דנאמן והביא ראי' מהא דאמרינן בגטין (דף מ') האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר והטעם דנאמן הואיל ובידו לשחררו עכ"ל. ולפי מה שביארתי דאם אומר על למפרע אינו נאמן אף על להבא אפי' כשלא אירע קלקול בינתים א"כ אמאי מהימן מטעם דהואיל שבידו לשחררו הא כיון דאינו נאמן על למפרע אינו נאמן על להבא] וא"כ כיון שאם אומר למפרע אינו נאמן כלל א"כ אמאי קאמר ביבמות אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו דלא מהני על למפרע לימא הטעם הואיל ואי בעי מיתשיל דמהני אפי' למפרע אלא ודאי דעדיף טעמה דאי בעי לפדותו משום דמהני אפי' מטא ליד גיזבר משא"כ הטעם דהואיל ואי בעי מתשיל לא מהני במטא ליד גזבר. וא"כ מוכח לכאורה מזה דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר:
אך דאפשר לומר דהכא מהני הטעם דהואיל ואי בעי לפדותו על למפרע ג"כ והוא משום דקשה לי על האי סוגי' דיבמות דמשמע דאמרינן הואיל ואי בעי פודה או דאי בעי מיתשיל מהימן מהא דאמרינן בספ"ו דערכין (דף כ"ג) המקדיש נכסיו והי' עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך ומסקינן דפליגי אם יש שאלה בהקדש דר"א סובר אין שאלה בהקדש וע"כ חיישינן דלמא קנוני' עושה על נכסי הקדש דהא לא מצי למיתשיל עילוי' וע"כ ידירנה הנאה ור"י סובר דיש שאלה בהקדש ולא חיישינן לקנוני' דהא מצי למיתשל על ההקדש וע"כ אמר ר' יהושע דאינו צריך. והקשו התוס' דלמאי דקיי"ל כב"ה דהקדש בטעות לא הוי הקדש וא"כ האיך קאמר רב הונא דבבריא אדם עושה קנוני' על הקדש ודוקא בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו אם אמר מנה לפלוני בידי נאמן דחזקה אין אדם עושה קנוני' על הקדש משום דאין אדם חוטא ולא לו אבל בבריא חיישינן כמו דאמרינן בשבועות (דף מ"ב) ואמאי הא אי בעי מיתשיל עלי' ולמה יעשה קנוני' כיון דמצי למיתשיל עלי' כמו דאמרינן לר' יהושע. ותירצו דקנוני' זוטרתא דבר שהוא קל עביד ולא ישאל על הקדשו אבל לגרש את אשתו כדי להחזירה לא עביד כיון דמצי שאול על הקדשו עכ"ל. וא"כ בדבר קל דהיינו לומר דמנה לפלוני בידי נאמן חיישינן שאומר כן כדי שלא יצטרך לשאול עלי' אע"ג דמצי שאיל וע"כ בבריא לא מהימן. וא"כ קשה דאמאי קאמרינן בר"פ דיבמות (ד' פ"ח ושם) דנאמן לומר שהוא חולין מטעם דבידו לפדותו או משום דאי בעי מתשיל דהא כיון דלא מהימנינן לי' לומר מנה לפלוני בידי דחיישינן דלמא הוא עושה קנוני' על הקדש א"כ אינו נאמן לומר ג"כ שהוא חולין דלמא הוא עושה כן כדי להנצל מן הטרחא דשאלה. וע"כ נראה לע"ד דהטעם הוא כמו שכתב הרא"ש בגטין (דף נ"ד) דהא דאמרינן משום שבידו לפדותו הטעם הוא משום דהוי כבעליו והתורה האמינה לכל מה שבידו וכמו דאמרינן דאי סבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו עכ"ד. והיינו כמו דאמרינן בשבת (דף ל"ב) תני' רשב"ג אומר הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לע"ה. ופי' רש"י שלא מסרו לב"ד למנות שומרים לדבר והאמינה התורה את כל אדם עליהם כו' והן הן גופי תורה שהיינו צריכים לחוש במטלטלין שמא הקדישו וחזר בו ואע"ג דתקון רבנן דמאי התורה האמינתו. ולפ"ז הא דמהימן הוא מטעם דהוי בעליו וע"כ ה"מ אי כוונת עדותו משום האיסור ע"כ אמרינן דהתורה האמינתו לכל אדם במה שבידו על כל האיסורים אבל אי כוונת אמירתו הוא מטעם ממון על הממון לא האמינה התורה מטעם דהוא בעליו ואדרבה בממון כל שהוא יותר בעלים הוא פסול מטעם נוגע. וע"כ ביבמות מיירי שכוונתו להתיר האיסור וע"כ מהימן ואף שנוגע אח"כ לממון ג"כ אעפ"כ מהימן נמי אממון כיון דהתורה האמינתו אבל בערכין (דף כ"ג) וכן בשבועות גבי רב הונא דאם הקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי וא"כ אינו מעיד כלל על ההקדש רק שאומר לענין ממון דמנה לפלוני בידי וע"כ חיישינן ולא מהימן וכמו דאמרינן ביבמות (דף קי"ז) באת לב"ד ואמרה מה בעלי התירוני להנשא מתירין אותה להנשא ונותנים לה כתובת'. תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה. וכן כתבו התוס' בכתובות (דף פ"ט) באשה שאמרה לבעלה גרשתני דאם תובעת כתובתה אינה נאמנת. וכן כתב הרא"ש בשילהי נדרים (דף צ"א) ע"ש ואפי' להפוסקים שחולקים על הרא"ש דהטעם הוא משום מינו כמו שהביא הש"ך (בס' קכ"ז) עכ"ז יש חילוק דלענין ממון צריך מיגו טוב וכמו שהקשו התוס' בב"ב (דף ל"ג) דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי ותירצו דאין זה מיגו טוב דרוצה להחזיק גם הקרקע וע"כ לא אמרינן לענין ממון מינו דאי בעי מיתשיל או לפדותו דלמא אינו רוצה לטרוח ולשאול על הקדשו או לפדותו משא"כ לענין איסור מהני האי מיגו אם כוונתו להעיד על האיסור. וע"כ מהימן אף לענין ממון ג"כ. [והכי משמע בתוס' דפ"ב דכתובות (דף כ"ה) דאמר לו רבי לר' חייא אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה והקשו התוס' דהאיך נאמין אותו על התרומה בהאי מיגו הא אין בידו להאכילו לאחר מיתה ואין זה מיגו טוב כמו שמצינו ביש נוחלין ובפ' בתרא דקדושין (דף ע"ח) דתני' יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר' יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור ופרכינן למאי הילכתא אי בעי למיתב לי' מתנה מי לא מני יהיב לי ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. אלמא אי לאו קרא לא הי' נאמן לפי שאין בידו ותרצו דלא דמי דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום דבידו הוא דנאמן אפר לאחר מיתה נמי עכ"ד. אלמא כיון דמהימן לתת לו תרומה בחייו מהימן נמי לאחר מיתה וה"נ אם כוונתו להעיד על האיסור מהימן נמי לענין ממון]:
והכי משמע בירושלמי (בפ"ו דסוטה) דתני' ר' טרפון אומר עד א' נאמן לטמאותה ואין עד א' נאמן להפסידה כתובת' ר' עקיבא אומר כשם שעד א' נאמן לטמאותה כך עד א' נאמן להפסידה כתובתה אמר לו ר' טרפון איכן מצינו עד א' בממון כלום אמר לו ר' עקיבא ואיכן מצינו עד א' באשת איש כלום אלא כשם שעד א' נאמן לטמאותה כך עד א' נאמן להפסידה כתובתה ר' בון בר חייא בעי חמותה שאמרם אני ראיתי שנטמאת ובא א' ואמר אני ראיתי שנטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראית שלא להשקותה (פי דהא חמותה ג"כ נאמנת שלא להשקותה ולא להפסידה כתובתה) אלא לא בא אלא להפסידה כתובתה שאין מפסידין ממון ע"פ עד א' (פי' כיון דעיקר לא בא אלא לממון וע"כ לא מהימן) אלמא דעד אחד כיון שנאמן לטמאותה נאמן נמי להפסיד כתובתה וע"כ מבעי לי בירושלמי אם חמותה כבר העידה שנטמאת ולאוסרה חמותה נמי נאמנת א"כ לא נשאר העדאת ע"א אלא לענין הפסדת כתובתה ע"כ אפשר דאינו נאמן עכל"ה בספרו נחלת יהושע (ס' י"ד) ד"ה עכ"ד. ועיי"ש מ"ש לתרץ קושיות הק"ע אמאי לא הביא הרמב"ם להאי איבעי' דר' בון דחמותה שאמרה כו' עיי"ש שהאריך בזה. וגם מ"ש בספרו נועם ירושלמי סוטה (פ"ו ו') ד"ה והנה עש"ה]:
וכן משמע בירושלמי ספ"ב דכתובות גבי אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כו' מהו להוציא ממון מתוך עדותן האיך עבידא הי' הכל יודעין עד שדה ראובן תחום שבת ובאו ואמרו עד כאן היינו באים בשבת ונמצאת שדה של שמעון מהו מפיקתה מן שמעון ומחזירתם לראובן (פי' כיון שנאמנים לענין תחומין יהיו נאמנים ג"כ לענין ממון):
וכן משמע בקדושין (דף ע"ד) דאמרינן התם נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי במה דברים אמורים שבעלי דינים עומדים לפניו אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו לא. והקשו האחרונים דלדעת הפוסקים דאם אומר' מפי א' והוא מכחיש' דהראשון נאמן אף להפסידה כתובתה א"כ הכא אמאי אין הדיין נאמן דהא זה אומר משמו אלא ודאי דזה תלוי אם עיקר העדות לממון אז אין הראשון נאמן אבל בכתובות אם אומרת פלוני טיהר לי את הכתם כיון דעיקר העדות לענין איסור מהימן נמי אף לענין כתובה ג"כ לדעת הרמב"ם:
וא"כ לפי דעת הרא"ש דלאו מטעם מיגו הוא אלא הטעם דהואיל ואי בעי מיתשיל ה"ל כבעליו וא"כ כיון דהטעם הוא משום דהוי כבעליו ודאי מהני הטעם דהואיל ובידו לפדות אף למפרע נמי ועיין בש"ך ביו"ד ס' קכ"ז אע"ג דעל למפרע אין לו מיגו ואמרינן בב"ב כאן למפרע כאן להבא ה"מ התם דהטעם דנאמן הוא משום מיגו ולא מטעם דכל אדם נאמן בשלו דלגבי גירושי אשתו ל"א דמהני משום דהוי כבעליו דהא אין דבר שבערוה פחות משנים [ועיין במה שכתבו התוס' ביבמות (דף פ"ת) ויש ליישבן וע"כ כיון דלא מהימן מטעם שהוא שלו אלא מטעם מיגו ע"כ אינו נאמן על למפרע ואי אמר למפרע לא מהימן נמי על להבא כמו דאמרינן בב"ב שם דבחד גופא לא פלגינן דיבורא אבל הכא דאמרינן דהואיל ואי בעי מיתשיל הוי כבעליו וכיון דהוי כבעליו מהימן נמי למפרע דהא לא מטעם מיגו הוא והא דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל היינו שיהא מטעם זה כבעליו. ובמ"א הוכחתי דהעיקר כדעת הרא"ש ואין כאן מקום להאריך:
וא"כ כיון שביארנו דהטעם הוא משום דהוי בעליו ומהימן אף למפרע ע"כ סגי בטעמא דאמרינן התם בגמ' אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ולא צריך הש"ס לומר הטעם משום דאי בעי מיתשיל כדי שיהא מועיל אף למפרע דהא בטעם דבידו לפדותו נמי מהימן אף למפרע. ולא כמו שהוכחתי מתחיל' דהא שאומר משום שבידו לפדותו כדי שיהא מועיל אף בתר דמטא ליד גזבר דלא סגי בטעמא דאי בעי שאיל אלא דיכול לשאול אף בתר דמטא ליד גזבר רק שהטעם משום דבידו לפדותו נמי מהני אף למפרע אבל לעולם אימא לך דמועיל שאלה בתר דמטא ליד גזבר:
וכן משמע בערכין (דף כ"ג) דמועיל שאלה בתר דמטא ליד גזבר דהא אמרינן התם לר"י שאומר שא"צ להדיר הנאה משום דלא חיישינן לקנוני' שמגרש את אשתו כדי שתגבה כתובתה דהא מצי לשאול על הקדשו ואם זה דוקא אם לא מטא ליד גזבר אבל אם מטא ליד גזבר לא מהני תו שאלה מ"ט אמר ר' והושע דאם מגרש את אשתו א"צ להדירה ואמאי לא חיישינן לקנוני' דהא לא מצי לשאול על הקדשו. ואלא ודאי דמועיל שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר:
ולכאורה נראה לי להביא ראי' דמהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר מהא דאמרינן בספ"ו דמנחות (דף ע"א) ואלו שמיחו בידם חכמים מתירין גמזיות של הקדש והקשו התוס' דיחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפי' לכתחיל' ותירצו התוס' דמיירי דאסרוהו בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (דף ו') אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנא על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל א' לפדות הקדש של חבירו כו'. והנה על תירוץ הראשון של התוס' קשה לי דהא ודאי מה שתירצו דמסותא דב"מ דאסרוה בקונם מיירי שאסרוה בקונם כללי דאי בקונם פרטי א"כ אמאי פרשי מינה רב חנינא ורב הושעי' וכולהו רבנן. אלא ודאי דאסרוה בקונם כללי על כל העולם ובקונם כללי יש לה פדיון כמו דאמרינן ברפ"י דיבמות (דף פ"ח) קונמות נמי אי קא סבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו משום דבידו לפדותו וכתבו התוס' דהא דאמרינן בפ"ב דשבועות (דף כ"ב) דאפי' למאן דאמר יש מעילה בקונמות אין להם פדיון היינו דוקא בקונם פרטי אבל בקונם כללי אם יש בו מעילה יש פדיון משום דדמי להקדש. וא"כ כיון דקיי"ל דיש מעילה בקונמות כמו דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ה) בעא מיני' רבא מר"נ יש מעילה בקונמות ופשוט לי' ר"נ דיש מעילה בקונמות וא"כ יש לה פדיון נמי וכמו שכתב הר"ן דהכי קיי"ל דיש מעילה ויש לה פדיון. וא"כ לא ניחא תירוץ התוס' דאסרוה בקונם דהא עדיין תקשה דמ"ט לא פדוה על שו"פ כיון דקיי"ל דקונם כללי יש לה פדיון ועוד קשה לו גם בהא דגמזיות של הקדש דהא אמרינן בספ"ד דפסחים (דף נ"ו) על הא דמתירין גמזיות של הקדש שאמרו אבותינו לא הקדישו אלא קורות שקמה ואנו נתיר גמזיות כו' ובגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וסברי לה כמ"ד אין מעילה בגידולין ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא אסורא מיהו איכא. משמע דמיירי בקונם כללי דהא קאמר אין מעילה בגידולין אבל בהם עצמם יש בהם מעילה אלמא דמיירי בקונם וא"כ יש להם פדיון. ועוד דהא אמרינן דמתירין גמזיות של הקדש ואם כן אי מיירי בקונם ודאי הוא קונם כללי א"כ לר"מ דאמר התם דמתירין גמזיות של הקדש שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות ושהיו עושין שלא ברצון חכמים וא"כ קשה קושית התוס' דאמאי לא פדוה דהא ר"מ אית לי' בנדרים (דף ל"ה) דיש מעילה בקונם כללי ויש לה פדיון ואמאי לא פדוה. ואפי' למאן דמפיך לה ברפ"ג דשבועות (דף כ"ב) דר"מ סובר דאין מעילה בקונמות וחכמים סברי דיש מעילה בקונמות אכתי תקשה לר' יהודא דאמר על ג' מיחו בידם ועל ג' לא מיחו וקא חשיב דאלו שמיחו בידם חכמים מתירין גמזיות של הקדש והא סתם חכמים דר' מאיר הוא ר' יהודא ולפי מאי דמפיך סבר ר' יהודה דיש מעילה בקונם כללי ויש לה פדיון אלא דהעיקר כתירוץ שני של התוס' דדוקא בעלים הוא דיכולים לפדות בשו"פ אבל אחר לא ולכאורה החילוק שיש בין הבעלים ובין האחר הטעם הוא מפני שהבעלים יכולים לשאול על הקדשם משא"כ באחר וכן כתב הט"א. והא שכתבו התוס' בפ"ד דר"ה (דף ל"א) דכרם רבעי נמי נפדה בשו"פ אע"ג דכרם רבעי אי אפשר לשאול אך משום דגמרינן בכרם רבעי קודש קודש ממעשר. וא"כ משמע מהתוס' דסברי דיש שאלה אף בתר דמטא ליד גזבר דהא התם מטא ליד גיזבר ואי אמרינן דבמטא ליד גזבר לא מהני שאלה בפשיטות ה"ל לתרץ דלהכי אינו נפדה בפרוטה משום דאפי' בעלים נמי כאחר דמי ואינם יכולים לפדות בפרוטה דהא אי אפשר בשאלה [שוב ראיתי בט"א במגילה (דף כ"ג) שכתב דלטעם החילוק שיש בי' בעלים לאחר הוא מחמת דאפשר בשאלה א"כ במטא ליד גזבר לא מהני שאלה ולפי מה שביארתי דאפי' במטא ליד גזבר מהני שאלה א"כ אפי' במטא ליד גזבר יוכל לפדותו בפרוטה]:
(אך אפשר לומר דטעם החילוק שיש בין בעלים לאחר הוא מפני שאין סברא לומר שיוכל כל א' לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו אבל הבעלים הרי הי' בידם שלא להקדישו כלל וע"כ אף שהקדישוהו יכולים לפדות בשוה פרוטה דהא אין מרויחים כלל דמי הכריחם להקדיש). ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הט"א בהאי דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף י"א) דפ"ח נפדה בשוי' דלא יהא חמור מהקדש. דא"כ אמאי אינו פדוי בדיעבד בנדמה דלא והא אלא כהקדש שחיללו על שוה פרוטה דמחולל. דהא התם אין תלוי ביד הבעלים דהא ממילא קדוש וע"כ אינם יכולים לפדות בשו"פ. ובזה אתי שפיר ברבעי שכתבו התוס' בר"ה (דף ל"א) שהיו מחללים על שו"פ דהא יכולת ביד הבעלים להעלותו לירושלים ובפרט שהי' סמוך לירושלים ואף שבזמן הזה אינו נאכל. אך בזמן הבית הי' מחולל על שוה פרוטה ולכך נמי בזמן הזה יכולים לחלל על שו"פ. דלא ניחא לי לומר כמו שתירץ הט"א דהטעם הוא משום דגמרינן קודש קודש ממעשר דהא ר"א שמותי הוא וב"ש לית להו ג"ש דקודש קודש כמו דאמרי' בקדושין דף נ"ד):
אך דמהירושלמי משמע דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר. דאמרינן בירושלמי פ"א דמעשרות אר"י חבורה הי' מקשה. הרי הקדש אין ידו וידך שוין בו א"ר אילא במה אנן קיימין כו' אלא כי אנן קיימין כשהפקיר שבלין וחזר וזכה בהן בהפקר פטור ובהקדש חייב. בהפקר פטור מן ההוא דא"ר יוחנן ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך במה שיש לך ואין לו חייב אתה ליתן לו יצא הפקר שידו וידך שוין בו מה בין הפקר מה בין הקדש הפקר יצא ידי בעלים הקדש לא יצא ידי גזבר. א"ר אבין אפי' ידי בעלים לא יצא מאחר שאמר לי' פדה את ראשון. והשתא אם איתא דמהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר למה לי' למימר הטעם שלא יצא ידי בעלים מאחר שאמר לו פדה את ראשון נימא הטעם משום דיכולים הבעלים לשאול אלא ודאי דלא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר:
ועוד דהא אמרינן בפ"ז דנדרים (דף נ"ט) בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל עלייהו. אך דהרא"ש כתב בשם הר"א ממיץ דהא דאמרינן בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל עלה שהרי הוא לא קרא עליהם שם תרומה משמע דישראל מצי למיתשל עלה. אך לדעת הפוסקים דמפרשי דבתרומה ביד כהן עסקינן דלא מצי למיתשל היינו דלא מהני שאלה. א"כ לפ"ז לא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר:
וע"כ הי' נראה לי לומר שיש חילוק בין תרומה וקדשי בדק הבית לקדשי מזבח. דבתרומה וקדשי בדק לא מהני שאלה ובקדשי מזבח מהני שאלה. ובזה יתיישב הירושלמי שהבאתי דמשמע דס"ל דלא מהני שאלה. וכן הא שהבאתי תחילה מהך דרפ"י דיבמות (דף פ"ח) דקאמר הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו אי קדושת הגוף משום דבידו לאתשולי עלי' ולא קאמר גבי קדושת דמים נמי משום דבידו לאתשולי עלי' דהאי טעמא טפי עדיף דמהני אפי' למפרע נמי. לולא נצטרך לומר דטעמא דבידו לפדותו מהני נמי אפי' למפרע). ועוד דמ"מ קשה דלמה לי' להש"ס לומר שני טעמים לימא הטעם בקדושת דמים נמי משום דבידו לאתשולי עלי'. אלא ודאי משום דבקדושת דמים לא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר. וע"כ אומר דטעם משום דבידו לפדותו. אבל בקדושת הגוף דמהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר. וע"כ אומר משום דבידו לאתשולי עלי' והטעם הוא משום דבתרומה דכיון דמטי ליד כהן שוב אין לבעלים חלק בהם כלל וא"כ כיון דקני לי' כהן ע"כ לא מהני עוד שאלת הבעלים. וכמו שכתב הר"ן בנדרים (דף פ"ה) שמסתפק אם מועיל שאלה באיסורי הנאה בתר דקני לי' אחר וכמו כן בקדשי בדק הבית דכיון דמטא ליד גזבר שוב אין לבעלים חלק בו. אבל בקדשי מזבח שיש לבעלים חלק בו אף לאח"כ מהני נמי שאלה אח"כ. ודבר זה יתבאר ע"פ מאי דאמרינן בפ"ז דתמורה (דף ל"ב) דקדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית מה שעשה עשוי ופי' רש"י משום שיש בו טובת הנאה לבעלים בחטאת ליתן לאיזה כהן שירצה וכן בעולה ליתן העור לאיזה כהן שירצה וכיון שיש בו טובת הנאה לבעלים דהא אותו טובת הנאה יש כח ביד הבעלים להקדיש וכן אמרינן בערכין (דף כ"ח) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים ועי' שם ברש"י ובתוס'. וא"כ כיון שיש לבעלים חלק בו ע"כ לא נסתלק עדיין כח הבעלים. אבל בקדשי בדק הבית אמרינן התם דאין יכול להקדיש אלמא שנסתלק כח הבעלים וכיון שנסתלק כח הבעלים ע"כ אי מטא ליד גזבר תו לא מהני שאלה והוי כמו תרומה דלא מהנו שאלה אם נתן ליד כהן כיון שנסתלק כח הבעלים ותו לא מהני שאלה בתר דזכה בי' אחר וקדשי ב"ה דמי לתרומה אבל בקדשי מזבח כיון שיש להבעלים כח להקדיש כמו שפירשו רש"י ותוס' שם מהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר:
ויש לי להביא קצת ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ז דב"ק (דף ע"ח) בשלמא אטביחה לא ליחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח לא דמרי' קא טבח אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ומשני דהתם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וע"כ לא הוי מכירה. וכתבו התוס' דהא דאמרינן לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו בקדשי ב"ה דלא מקרי על שם בעלים עכ"ל. וע"כ בקדשי ב"ה אי מטא ליד גזבר הוי כמו תרומה דמטי ליד כהן אבל בקדשי מזבח מהני שאלה אפי' בתר דמטי ליד גזבר:
ויתיישב בזה מה שהקשו התוס' על רש"י בפסחים (דף מ"ז) דאמרינן התם יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור כו' ופ"ה דבמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור שהוא קדשי ב"ה חייב משום מעילה. וכתבו התוס' ובחנם דחק דבשור גופי' חייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת. ועוד הקשו התוס' על רש"י דבפ' בתרא דמכות (דף כ"ב) אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר והשתא מחמור ה"ל לאקשויי לפ"ה כיון דאיירי בחמור הקדש. לפי מה שבארתי חדא קושיא מתורצת באידך דרש"י מפרש לפי מאי דמשני התם במכות (דף כ"ב) בבכור דמידי דאית בשאלה לא קתני דאין לומר דמיירי דאתא ליד גזבר ושוב לא מהני שאלה. דהא בקדשי מזבח כיון שיש לבעלים חלק בו עדיין ע"כ אית להו שאלה אף בתר דמטא ליד גזבר אבל בחמור שהוא קדשי ב"ה ניחא דקדשו ב"ה לא מהני להו שאלה בתר דאתא ליד גזבר ומיירי דאתא ליד גזבר וא"ש קושיות התוס'
[ובזה
אפשר ליישב מה שהקשה הט"א בפסחים (דף כ"ח) דיליף ר' יהודה חמץ מנותר דדינו בשרפה והרי"ף והרמב"ם פסקו כחכמים דמפרר וזורה לרוח. והקשו האחרונים דאף דחכמים הקשו לר' יהודה אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק יוכיחו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה וא"כ לדברי רבנן אשם תלוי וחטאת העוף היא בשריפה א"כ מ"ט לא גמרינן מנותר. וכתב הס"א משום דיש להקשות איך יליף מנותר והא אמרינן בפסחים (דף מ"ד) ובקדושין (דף נ"ח) דגמר מנזיר ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו כו' אלמא דהא דיש היתר לאיסורו נחשב לקולא. וא"כ איך גמר מנותר דדלמא דוקא נותר שאין היתר לאיסורו דינו בשריפה. אבל חמץ שיש היתר לאיסורו הא קיל מנותר ולא בעי שריפה. בשלמא לר' יהודה דגמר אפשר לומר משום דר' יהודא לטעמי' שסובר דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה וא"כ חמץ נמי אין היתר לאיסורו אבל אנן דקיי"ל דחמץ שעבר עליו מדאורייתא שרי ליכא למילף מנותר. אך שאח"כ הקשה דאפי' לדברי ר' יהודא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אעפ"כ אינו חייב כרת וא"כ יש היתר לאיסור כרת משא"כ בנותר דאין היתר לאיסור כרת. וכתב דיש ליישב הקושי' הזו בדוחק אבל לפי מה שביארתי דמה שהוא קדושת הגוף ישנו בשאלה אף לאחר שנזרק דמו והא שכתבו התוס' בכריתות (דף י"ג) דלאחר שנשחט ונזרק ליתא בשאלה. היינו משום איסור חולין בעזרה למ"ד דאורייתא הוי מדאורייתא ליתא בשאלה משום איסור חולין בעזרה דהוי חולין למפרע. ולמ"ד דאיסור חולין בעזרה הוא מדרבנן הוי מדרבנן ליתא בשאלה. וע"כ שפיר גמר מנותר דהא נותר נמי יש היתר לאיסורו ע"י שאלה וגם ר' יהודה לטעמי' דס"ל בפ"ב דפסחים (דף כ"ב) דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. וא"כ יש היתר לאיסורו מדאורייתא וחמץ חמור יותר דאין היתר לאיסורו והא דלא השיבו רבנן לר' יהודה דנותר אין היתר לאיסורו דהא סתם רבנן דר' יהודה הוא או ר"מ או ר"ש ור"מ סבירא לי' בפסחים (דף כ"ב) דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ור"ש ס"ל בפ"ב דקדושין (דף נ"ח) דתולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. וא"כ לית לי' היתר לאיסורו משא"כ חמץ דיש היתר לאיסורו. אך שרוצים להקשות לר' יהודה גופי'. אך לדידהו כיון דסבירא להו דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ליכא למילף ומיושב בזה קושיות התוס' בפ"ב דפסחים (דף כ"ח) דאמאי לא ילפי רבנן מנותר דר"ש לטעמי' דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ואין היתר לאיסורו. ור"ש גופי' חשיב לי' בקדושין (דף ל"ח) לחומרא הא דאין היתר לאיסורו. והשתא מיושב קושית הפ"א שהקשה לר' יהודה דהא נותר חמור שכן אין היתר לאיסור כרת שלו משא"כ חמץ דיש היתר לאיסור כרת שלו דהא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא בלאו. דלפי מה שביארתי הוא בהיפוך דלר"י כיון דסבירא לי' דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא א"כ בנותר יש היתר לאיסורו לגמרי משא"כ בחמץ דמ"מ אין היתר לאיסור לאו שבו וא"כ חמץ חמיר יותר וא"ש]:
והשתא לפי מה שביארתי שיש חילוק בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח דבקדשי מזבח כיון דמקרי עדיין על שם בעלים ע"כ מהני שאלה אף בתר דמטא ליד גזבר. משא"כ בקדשי ב"ה דכיון דמטי ליד גזבר הוי כתרומה ביד כהן דלא מצי למיתשל עלי' לדעת שאר פוסקים וא"כ בצדקה דאף בתר דמטא ליד הגבאי עדיין שייך קצת לבעלים ולא דמי לתרומה דמטא ליד כהן דלא מהני שאלה לדעת ש"פ דסתם כיון דמטא ליד כהן הוי של הכהן לגמרי אבל בצדקה הרי לא נתן להגזבר אלא ע"מ ליתן לעניים ואם לא יתן לעניים צריך להחזיר לבעלים. וא"כ לכאורה מהני שאלה אף בתר דמטא ליד גזבר נמי:
ויתבאר דבר זה ע"פ מאי דאמרינן בפ"ט דנדרים (דף ס"ה) נימא כל דמעני לאו עלי' נפל. ופי' הר"ן ואמאי קתני דפותחין לו שמא יעני ויהא צריך לפרנסו והא כל דמעני לאו עלי' נפל אלא על הגבאי והוא יתן להגבאי והגבאי נותן לו דכיון שאם ירצה הגבאי ליתן לאחר רשאי ע"כ מותר ליתן לו אע"פ שאסר עליו הנאתו דהוי לי' כהא דתנן נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה כן פי' הר"ן אבל הרא"ש פי' דהאי דקאמר כל דמעני לאו עלי' נפל פי' שהוא יתן ליד הגבאי מעותיו ומה שהוא נותן יתן הגבאי לוד עניים אחרים ולאותו עני יתן מה שיתנו לו אחרים. וכתבו האחרונים דהטעם של הרא"ש הוא דלא דמי לנותן לאחר לשום מתנה דהלה מותר בה דהתם הוא נותן במתנה לגמרי דנהי דביד הגבאי ליתן נמי שירצה אעפ"כ לא פקע כח הבעלים לגמרי עד שיתנם לעניים דאין לומר דכל שנתן ליד גבאי ליתן לעניים שירצה סילק עצמו מהם והגבאי זכה בהם כדי ליתן לעניים שירצה דאדרבה סתמא דמילתא כל אדם רוצה לעשות צדקה בנכסיו ושיהנה העני מממונו וכמו דאמרינן ס"פ השותפין (דף מ"ח) דאפי' למאן דאמר קני ע"מ להקנות קנה הכא שאני דסעודתו מוכיח עליו וכתבו הראשונים דסתמא דמילתא ניחא לי' לבן שיהנה אביו מנכסיו וה"נ לנידון דידן וא"כ כיון שלדעת הרא"ש עדיין לא פקע כח הבעלים ע"כ איתא בשאלה אפי' מטא ליד גזבר ודמי לקדשי מזבח שביארתי שישנו בשאלה אע"ג דמטא ליד גזבר. וכן מוכח מתשובות המהרי"ט (סי' ה') מה שהביא תשובות התשב"ץ שאם הקפיד חכם א' ונדר מא' הני' אם יכול ליטול מקופה של צדקה ע"ש ודו"ק:
ובזה הי' מתיישב נמי מה שכתבו הטור והמחבר ביו"ד (סי' רנ"ח) והש"ך (ס"ק י"ח) והביאו ראי' מתשובות הרשב"א שכתב דאפי' נתחרט ובא ונשאל על ההקדש דאינו רשאי משום דאין אחר מסירה כלום דאנן יד עניים אנן וכל שכבר מסר ביד הזוכה או ביד אחר שיזכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו אך מתשובת הרא"ש משמע לכאורה דמהני שאלה אפי' בתר דמטא ליד גזבר ע"ש בש"ך. דלפ"ז אפשר לומר דהרא"ש לטעמי' אזיל שכתב בנדרים (דף ס"ה) בהא דפריך נימא כל דמעני לאו עלי' נפל שמה שנתן יתננה לאחר. אלמא דס"ל דלא נפסק כח של בעה"ב מן הצדקה אפי' בתר דמטא ליד גזבר. והרשב"א ס"ל כמו שכתב הר"ן שמותר ליתן לעניים דה"ל כנותן סלע לאחר והלה מותר בה. אלמא דס"ל דכיון שמטא ליד גזבר כבר נסתלקו הבעלים. וע"כ לא מהני שאלה:
אך אעפ"כ לא יתיישב בזה הירושלמי. דהירושלמי לא ס"ל לחלק בין קדשי בדק הבית לקדשי מזבח דהא אמרינן בירושלמי (פ"ז דב"ק ה"ד) ר' יוסטא ב"ר מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבל למעשרות (פי' דקייל"ן מקח טובל למעשרות וקא מיבעי לי' אם הפדיון כמקח) מתיב ריש לקיש והא תנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוותי' הפודה אינו כלוקח עכ"ל הירושלמי אלמא דלא סבירא להירושלמי כש"ס דילן דמחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה דהא פשיט מדלא הוי מכירה לגבי קדשי מזבח הוא הדין נמי לקדשי ב"ה:
אעפ"כ נראה לי להלכה דבצדקה אם מטא ליד גבאי לא מהני שאלה לכ"ע אפי' אי אמרינן דמהני שאלה בקדשים בתר דמטא ליד גזבר דהא אמרינן בפ"ק דקדושין (דף כ"ז) איבעי להו שדה לאחר ומטלטלין לאחר מהו ת"ש עישור שאנו עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה לעניים ומקומו מושכר לו מאי מושכר מושכר למעשר ואיבעית אימא שאני ר' עקיבא דיד עניים הוי. אלמא דהגבאי הוי כיד עניים וכן אמרינן בב"ק (דף ל"ו) א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים אע"ג דליכא עניים אנן יד עניים אנן:
והכי אמרינן בירושלמי (פ"ד דפיאה) ר' רדיפא אמר אתפלגין ר' יונה ור' יוסי חד אמר כל הראוי ליטול זכה כו מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה דתנינן תמן תן גט זה לאשתי שכן ראוי לקבל גט בתו ושטר שחרור זה לעבדי שכן ראוי לקבל גט שחרורו כו' והא מתניתא פליגא על מ"ד הראוי ליתן זכה דתנינן תמן עישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו ור"ע ראוי ליטול הוא פתר לה קודם שהעשיר ואפי' תימא משהעשיר תפתר כשהי' פרנס ויד פרנס כיד העני עכ"ל הירושלמי אלמא דאפי' אי לא מצי זכי לי' בתורת זכי' משום דאין ראוי ליטול אפ"ה זוכה משום דיד פרנס כיד העני ולפ"ז לא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר כמו אם מטא ליד העני ואפי' אם נתנו ליד אחר ואמר הולך לפלוני עני זכה נמי העני כמו שכתב הסמ"ע (בחו"מ ס' קכ"ה ס"ק כ"ה):
והנה המ"א (בה' צדקה סי' ג') הקשה ע"ז דהא הולך לא כזכי דמי במתנה כמו דאמרינן בר"פ השולח (דף ל"ב) ואמאי אמרינן דהולך כזכי דמי בצדקה. ותירץ ע"ז המ"א דכיון דנתחייב בדיבורו לתת לעני זה ה"ז זוכה לעני דהולך בחוב כזכי דמי עכת"ד. ויש לו להביא ראי' לזה מהירושלמי (בפ"ד דמ"ש) בעי' קומי' ר' מנא אף לענין מתנה כן (פי' אם עשה שליח לקבל המתנה וזה אמר לו הולך אם הוי כזכי) אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"ל תמן התורה זיכתה אותה בגיטה היא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ועוד מן הדא דא"ר יוסי ר' יעקב בר זבדי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו קם ר' יוסי עם ר' יעקב בר זבדי א"ל והיינו הין צדק אמרי בשעה שאמר הין צדק סי' עכ"ל הירושלמי פי' דבמתנה לא הוי הולך כזכי אע"פ שעשאו האחר לשליח דהא יכול לחזור בדבורו ולא הוי כחוב משמע דבצדקה שאינו יכול לחזור בו דמי לחוב דה"ל הולך כזכי כמו דאמרינן בספ"ק דגטין (דף י"ד) דהא בירושלמי קאמר דבמתנה לא ה"ל הולך כזכי משום דיכול לחזור בו אלמא דאם אינו יכול לחזור בו ה"ל כזכי:
[ובזה יתיישב מה שהקשו הראשונים הרמב"ן והר"ן בפ"ו דגטין (דף ס"ג) איתמר התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה אמר ר' אבא א"ר הונא נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספקא לי' לרב אי הולך כזכי דמי אי לאו כזכי דמי והא אתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריות ואם בא לחזור אינו חוזר. והקשו הראשונים ז"ל דמאי פריך הש"ס מחוב אגט הא אמרינן בגטין (דף ל"ב) אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נ"מ להולך לאו כזכי ע"ש בר"ן מה שתירץ הרמב"ן ז"ל והר"ן תירץ דהא דאמרינן בגטין דהולך לאו כזכי היינו אם לא עשתה שליח האשה דאם עשאתו שליח דמי לפקדון ע"ש:
ומהירושלמי שהבאתי מוכח דסבירא לי' דבגט כיון דהתורה זיכתה אותה דמי לפיקדון משא"כ במתנה שאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו. וכן מוכח מהתוס' דגטין (דף ל"ב) דס"ל דהא דאמר אביי דהולך לאו כזכי היינו דווקא אם לא עשאתו שליח שכתבו דבגט לא שייך לומר הולך לאו כזכי דאפי' זכי נמי לא מהני ולא נקטי' אלא לסימנא בעלמא לומר כי היכי דלא מהני הולך בגט לא מהני נמי במתנה ואמאי לא תירצו התוס' דמיירי כשעשאתו שליח אלא ודאי דס"ל דאם עשאתו שליח ה"ל כפיקדון כדמשמע בירושלמי ובהא אמרינן בגטין (דף ס"ג) דנעשה שלוחו ושלוחה וחולצת דמספקא לי' אי הולך כזכי]. וא"כ בצדקה דאמרינן דהגבאי הוא כיד עניים ודאי דלא מהני שאלה כמו שבא ליד העני. אפי' לדעת הפוסקים דמהני שאלה בהקדש אפי' בתר דמטא ליד גזבר:
[והנה האחרונים האריכו אם מהני בהקדש חזרה בתוך כ"ד מהסוגיא דב"ק (דף ע"ג) דמשמע דמהני חזרה בתוך כ"ד ומבואר בדבריהם ע"ש. ולי נראה מהירושלמי דלא מהני חזרה אפר בתוך כ"ד דאמרינן בירושלמי (פ"ז דגטין) אף בגט שחרור כן הרי גט שחרורך מעכשיו ולאחר שלשים יום על דעתי' דרבי ה"ז גט על דעתי' דרבנן אינו גט (פי' דאדעתא דרבי דאמר תנאה הוי ה"ז גט על דעתי' דרבנן דמספקא להו בהיום ולאחר מיתה אי תנאה הוא או חזרה הוא אינו גט) אף בהפקר כן שדי מובקרת מעכשיו ולאחר שלושים יום על דעתי' דרבי מובקרת על דעתי' דרבנן אינה מובקרת. אף בהקדש כן כ"ע מודו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (פי' וליכא לפסוקי בחזרה דהא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט) עכ"ל הירושלמי. וכן כתבו התוס' במנחות (דף פ"א). וא"כ משמע להדי' דלא מהני חזרה בהקדש אפי' תוך כ"ד. ותמיהני על הרשב"א בתשובה (סי' תקס"ג) שהביא שם ראי' מזה הירושלמי לענין הקדש דכיון דמספקי לן אי תנאה אי חזרה אוקי ממונא בחזקת מארי' קמא ואמרינן דחזרה הוי דלא שייך בזה לומר גופא מהיום ופירא לאחר ל' יום דהא קאמר בירושלמי דלא שייך לומר בהקדש חזרה הוא אלא ודאי תנאה הוא. ואולי לא הי' בגירסתו ועי' בש"ע (סי' רנ"ז) הביאו הרמ"א. ומה שכתב דאינו קדוש הוא ג"כ תמוה דהא הרשב"א לא קאמר אלא דחזרה הוא ויכול לחזור אבל לא שאינו קדוש כלל וג"ע:
ואע"פ שלכאורה עדיין צ"ע דהא דאמרינן בקדושין (דף ס') דמספקא לן גבי קדושין באומר מעכשיו ולאחר שלשים יום אי תנאה הוי אי חזרה הוי. אע"ג דגבי קדושי אשה לא מהני חזרה כמו דאיתא בנדרים (דף פ"ז) והילכתא תכ"ד כדבור דמי חוץ כו' ממקדש ומגרש אלמא דבקדושי אשה לא מהני חזרה בתכ"ד ואפ"ה מספקא לן אי תנאה אי חזרה התם שאני כמו שפירש הר"ן דהטעם דלא מהני חזרה בתכ"ד כיון דדבר גדול הוא מסתמא אינו עושה אותו רק בדעת מיושבת. ומשום הכי אפי' בתכ"ד לא מהני חזרה. והיינו דוקא בחוזר לגמרי אבל לא בחוזר ואומר שלא תחול הקדושין אלא לאחר שלשים. אבל בהקדש דלא יוכל לחזור משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"כ לא יוכל לחזור כלל אפי' לומר שלא תחול אלא לאחר ל' וע"כ מיבעי לי' התם בירושלמי אף בקדושי אשה כן ופי' אם בקדושי אשה נמי נימא הכי דכ"ע מודו דלא שייך בי' חזרה. אשכח תני רבי אומר מקודשת משמע דרבנן פליגי ע"ז. פי' אע"פ דבקדושי אשה לא מהני חזרה בתכ"ד אפ"ה יכול לחזור שתחול לאחר ל' וכמו שביארתי ולפ"ז משמע מהירושלמי דלא מהני גבי הקדש חזרה אפי' בתכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:
ואפשר לפרש נמי הירושלמי ע"פ מה שביארתי בתשובה (סי' ס') דסבירא לי' לר' יוחנן דבמעכשיו ולאחר שלשים קנוי' ומשויירת כמו שהבאתי שם חבילות ראיות מהירושלמי (דפ"ק דקדושין) דאמרינן התם אילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום שמא אינה מקודשת לשניהם ע"ש. וע"כ קאמר אף בגט שחרור כן ה"ז גט שחרור מעכשיו ולאחר שלשים יום על דעתי' דר' ה"ז גט על דעתי' דרבנן אינו גט משום שיכול לחזור ולאו משום דס"ל דספיקא הוא אי הוי תנאה או חזרה אלא דמתחיל מעכשיו ואינו נגמר עד לאחר ל'. ובזה יתיישב קושית המ"ל (בפ"ה מה' עבדים) דאמאי אינו משוחרר כיון דהוי ס' תנאה או חזרה א"כ העבד מוחזק בעצמו ותופס וא"כ צ"ל משוחרר. אבל לפי מה שביארתי דהירושלמי לשיטתי' דר' יוחנן דלאו משום ס' תנאה או חזרה אלא משום שמתחיל מעכשיו ואינו נגמר עד לאחר ל וע"כ יכול לחזור בו. והכי משמע בתוס' פ"ג דקדושין (דף ס"ג) דלר' יוחנן כיון דשיורא הוא יכול לחזור וע"כ בהפקר נמי כיון דליכא למימר גופא מהיום ופירא לאח"כ ע"כ נמי יכול לחזור ולא משום דאוקי בחזקת מרא קמא ואמרינן דחזרה הוא כמו שכתב הרשב"א בתשובה (תקס"ג) אלא משום דשיורא הוי וע"כ קאמר אף בהפקר כן שדי מבוקרת מעכשיו ולאחר ל יום על דעתי' דר' מבוקרת על דעתי' דרבנן אינה מבוקרת ומיבעי' לי' אף בהקדש כן וקאמר כ"ע מודו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט סי' דבהקדש כ"ע מודו דלא אמרינן דשיורא הוי ויכול לחזור משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ומהני אפי' לר' יוחנן כמו דמהני ע"מ ומעכשיו וכמו שכתבו התוס' בקדושין שם. וכמו שכתב הרשב"א הביאוהו הר"ן בנדרים (דף ל') דאפי' אם אומר ה"ז הקדש לאחר ל' יום נמי לא מצי לחזור משום דבהקדש דומה כמו שאמר מעכשיו ולאחר ל' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוי כמו דאמר מעכשיו. וע"כ אפי' לר' יוחנן דאמר דאפי' במעכשיו ולאחר שלשים יום נמי שיורא הוי אעפ"כ בהקדש כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוי כמו דאמר מעכשיו ע"מ דמהני לר' יוחנן כמו שכתבו התוס' בקדושין (דף ס"ג) וכמו שהבאתי ראי' לזה לעיל (ס' ז') מהירושלמי (דפ"ג דנדרים) דהרי נטיעות האלו קרבן אם אינם נקצנות טלית זו קרבן כו' (פי' דמיבעי בירושלמי אי למפרע קדשו או מכאן ולהבא) אע"ג שהוכחתי שם דהירושלמי סבירא שאם הוי לאחר. אעפ"כ בהקדש דמי כמו שאומר מעכשיו ואם שתי לשונות משמע ואם אמר מהיום כמ"ד מעכשיו ע"ש. ולפ"ז לא מוכח מהירושלמי דס"ל דלא מהני בהקדש חזרה בתכ"ד:
אך בירושלמי (פ"ז דדמאי) שקיל וטרי בזה להדי' דאמרינן התם תמן תנינן ה"ז תמורת עולה ותמורת שלמים ה"ז תמורת עולה סברין מימר מה פליגין ר' מאיר ורבנן לאחר כ"ד אבל בתוך כ"ד לא מן מה דא"ר אליעזר ר"מ הוא הדא אמרה אפי' בתוך כ"ד אינו חוזר בו דתני מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה קרא שם מפני שקבע ב' שמות כא' הא זה אחר זה אינו תופס אלא ראשון בלבד. אלמא דבהקדש אפי' תוך כ"ד אינו חוזר. אך לבסוף קאמר לא כן אמר ר' שמואל כו' אמר תמורת עולה אפי' בתוך כ"ד כו' כאן במתכוין להוסיף כאן במתכוין לפחות אמר ה"ז תרומה אפי' תכ"ד אינו חוזר אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תרומתו עכ"ל הירושלמי. ודברים אלו אין להם מובן כלל שלא ישאל על תרומתו והמפרש נדחק בזה מאוד ע"ש. וע"כ נ"ל שהוא טעות סופר וצריך להגי' אמר ה"ז תמורה אפי' תכ"ד אינו חוזר אדם נשאל על הקדשו ואין אדם נשאל על תרומתו והכי איתא בירושלמי להדי' (בפ"ה דנזיר) ר' ירמיה אמר כו' כ"ע מודו שאין נשאל על תמורתו מה פליגין בהקדשו שב"ש אומרים כשם שאין אדם נשאל על תמורתו כך אינו נשאל על הקדשו וב"ה אומרים אדם נשאל על הקדשו ואינו נשאל על תמורתו. וע"ז קאמר דאם אמר ה"ז תמורה אינו חוזר אפי' תכ"ד משום דאין שאלה בתמורה וע"כ אינו חוזר אפי' תכ"ד. וכמו שכתבו התוס' בבבלי רפ"ב דנזיר (דף ט') דב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות וכתבו התוס' אע"ג דאין כאן חרטה כיון דתוך כ"ד הוא א"צ חרפה וכיון דאין שאלה לא מהני חזרה וה"נ בתמורה]:
ומכל זה נתברר דבצדקה לא מהני שאלה בתר דמטא ליד גזבר. וגם נראה לי' דאפי' נתן להתיבה שהגבאי מניח בביתו נמי לא מהני שאלה משום דקני לי' כלי' והוי כמו דמטא ליד הגזבר. ואף דמיבעי' לי' להש"ס בב"ב (דף פ"ה) אם כליו של לוקח ברשות מוכר קנה ה"מ אם מקפיד על מקום הכלי אבל אם אינו מקפיד קנה לו כליו. וכמו דאמרינן התם דמקום חיקה קנוי לה שאינו מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה. וה"נ אינו מקפיד על המקום וקני לו כלי' ונעשה שליח לזכות לעניים דהא אפי' בהקדש ממש יש שליחות כמו דאמרינן בפ"ד דנדרים (דף ל"ד) אמר רבא הי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש. וכתב הר"ן שזה מיירי כגון שהי' תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ואמר שתזכה לו ד' אמותיו אלמא דיש שליחות להקדש וקני לו חצירו. וה"נ אמרינן בירושלמי פ"ק דב"מ כתיב ואני בעניי הכינותי כו'. והיכי אם בנתינתן בתוך ידו עשיר הוא. ואם בשאינן נתונים בתוך ידו יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונים בתוך ד' אמותיו עכ"ל וא"כ ה"נ יש שליחות וקני לי' כליו להגזבר. דהוי נמי מטעם חצר. ועוד דכיון דזוכה לעניים בודאי הוי זכי' דדמי להדיוט. ועוד דהא אמרינן בפ"ב דבכורות (דף י"ח) דר"ט סובר דאקנויי אקני לי' מקום בחצירו דניחא לי' דלתעביד מצוה בממונו. וכתבו התוס' דאפי' בלא קנין גמור משעבד נפשי' והכא נמי ניחא לי' דלתעביד המצוה מיד וע"כ מקנה לו לגמרי זהו כמו דמטא ליד הגבאי ולא מהני שאלה. עכ"פ אם מטא ליד הגזבר ודאי לא מהני שאלה כן נ"ל: