עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני צדקה · סימן טז
שאלה א' שיש לו מעות ומסופק אם חם מעות צדקה אם מחויב ליתנם לעניים או לא:
תשובה בש"ע יו"ד סי' (רנ"ט ס"ה) פסק הרמ"א דבספק אינו מחויב ליתן דהמוציא מחבירו עליו הראי' ועיין בש"ך שהאריך בזה הרבה והניח בצ"ע. וראיתי בס' נתיבות המשפט שכתב ליישב הקושי' שהקשה בש"ך על הא דביו"ד (סי' רנ"ח) פסק לחומרא דיש יד לצדקה. (ובסי' רנ"ט) פסק לקולא במעות של צדקה שהמוציא מחבירו עליו הראי' ותירץ דהיכא דאיכא ס' בל יחל או ס' בל תאחר אזלינן לחומרא דמלבד איסור דגזל ממון עניים יש איסור במה שמחזיק אצלו מעות של צדקה משא"כ בהך דס' לקט דאמרינן בחולין (דף קל"ד) דמשום איסור ודאי אזלינן בתר רובא כו' וכן (בסימן רנ"ט) דגבי יורשים ליכא איסור בל תאחר עכ"ד. והנה הש"ך האריך שם דמתשובות הרשב"א משמע דאין לחלק בין שיש לעצמו ספק ובין שאם הס' הוא ליורשים ולענ"ד לא נראה מה שכתב הנתיבות דהיכא דאיכא ס' בל יחל וב"ת דצריך ליתן וכמו שאבאר:
ובתחלה נקדים הא דאמרינן בפ"ק דנדרים (דף ז') יש יד לצדקה או אין יד לצדקה וכגון דאמר הדין זוזי לצדקה והדין ולא אמר נמי מאי יש יד לצדקה או אין יד לצדקה והביא הר"ן מה שכתב הרמב"ן דבעיין לא אפשיטא וסוגי' דיש יד לצדק' וקיי"ל דכל תיקו דאיסורא לחומרא. ותמה עליו הר"ן דאיך מדמי לה לאיסורא והלא מפורש בפ' הזרוע והלחיים (דף קל"ד) שס' ממון עניים הרי הוא ככל ס' ממון דאזלינן לקולא יעו"ש שהאריך בזה הרבה. ולכאורה תמוה מה שכתב הר"ן דזו היא ס' ממון כמו לקט. דבשלמא בלקט אינו אלא ס' במתנות עניים והוי כמו של הדיוט והמוציא מחבירו כו' משא"כ הכא דס' נדר הוא וס' דאורייתא לחומרא ככל ס' נדרים דאזלינן בהו לחומרא:
ונראה לע"ד דהאי דבעי אם יש יד לצדקה כגון דאמר הדין זוזי ליהוו צדקה והדין הוא כמו נדבה ולא כנדר דהא לא אמר עלי וא"כ אינו חייב באחריותו אם נגנב או נאבד דכיון דאמר ה"ז כלתה לו נדרו. וע"כ אפי' מחזיק אח"כ לעצמו אעפי"כ אין בזה גרעון לנדרו דאילו הי' אחר נוטל המעות ליכא גרעון לנדרו. הכא נמי אם נוטלו לעצמו אעפ"כ יצא ידי נדרו כבר וא"כ אין בזה אלא משום ס' גזל עניים. וכיון שהביא הר"ן ראי' מהך דס' לקט דדינם כדין הדיוט דהמוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ מותר להחזיק לעצמו וליכא בזה משום ספק נדר:
ויש להביא ראיה לזה מדאמרינן בפ"ק דחולין (דף כ"ב) בעי ר' זירא האומר הרי עלי מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה מהו ס' הוי ונפיק. והקשו התוס' דממ"נ הא' פסול איך יכול להקריב. ותירצו דכיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו מאחר דממ"נ הא' מהן ראוי להקריב. ותמה ע"ז הרב המ"ל בפי"ד מה' מעה"ק וכתב וזה לשונו והנה תירוץ האחרון הזה הוא תמוה דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן דיוצא ידי נדרו כו'. וכעת דברי התוס' צריכי' אצלי תלמוד עכ"ל. ולי נראה דמיירי אם אמר ע"מ שאיני מתחייב באחריותו דהוי כמו נדבה דכיון דמטא ליד כהן יצא ואף בהפרשה בלבד נמי סגי דאע"ג דאינו ראוי להקריב אפ"ה יצא כמו דאיתא (בחו"מ סי' ע"ב) דע"מ שאינו מתחייב באחריות אפי' מפשיעה נמי פטור וכמו דאמרינן בסוף מנחות (דף ק"ט) הרי עלי עולה שאקריבנו בבית חוניו יקריבנו במקדש ואם הקריבו בבית חוניו יצא ואמרינן התם דנעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותו וא"כ אע"פ שהקריב תחילת הציהוב שאינו ראוי להקרבה יצא והכי נמי מכיון שהפריש יוצא ואף שמעכבה אח"כ עצמו מפני הספק אעפ"כ יצא כמו שאם הי' נאבדת ע"י אחר יצא והכי נמי אם נאבדת ע"י עצמו כגון שמחזיקה לעצמו מחמת הס':
[והכי נמי משמע בירושלמי פ"ב דנזיר בהא דתנן הריני נזיר כשיהי' לי בן ונזיר. התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה של בנו ואח"כ משלים את שלו ופריך לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים יום מכורה והקדישה קדשה (פי' וא"כ בהא נמי אעפ"י שאמר הריני נזיר כשיהי' לו בן הוי כמו שאומר שתקדש לאחר זמן ואפ"ה אם מכרה או הקדישה מהני וה"נ כיון שאמר אח"כ הריני נזיר מעכשיו א"כ אמאי צריך להפסיק). ומשני אמר לא באומר ה"ז דילמא באומר עלי. והאומר הרי אני כאומר הרי עלי (פי' דבאומר ה"ז ע"כ מהני אם מכרה או הקדישה דכיון שהקדישה לקדושה אחרת פקע קדושת עולה מינה והוא אינו מתחייב באחריות דהא אמר ה"ז אבל אם אומר הריני נזיר הוי כמו דאמר הרי עלי עולה וע"כ אינו יכול להפקיע אח"כ במה שאמר והריני נזיר) אלמא דבאומר ה"ז אפי' מפקיע ע"י עצמו נמי מהני]. והשתא לא קשה מה שהקשיתי בתחילה דהא הוי ס' נדר וכל ס' נדר להחמיר. אלא שאעפ"כ קשה דהא מ"מ הוי ס' איסורא משום איסור בל תאחר וא"כ איך מחזיקה לעצמו הא עובר בס' על לאו דבל תאחר:
ע"כ נראה לע"ד דבל תאחר לא חייל אלא היכא דהוא מתחייב ליתן אבל אם מחמת ס' פטור ליתן ממילא אזל לי' איסור בל תאחר ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ה) ופסח בר מיקרב ברגלים הוא פסח זימנא קביע לי' אי אקרבי' אקרבי' ואי לא אקרבי' אדחי לי' ופי' התוס' והרי עובר עליו. [ובירושלמי פ"ק דר"ה מבעי לי' דאמרינן התם פסחים בזמנן מהו שיעבור אשכחת תני פסחים בזמנן עובר דלא כן מה אנן אמרין א"ר שמואל כו' שלא תאמר שאם אבד ונמצא אחר שכפרו הבעלים גופו קרב שלמים עד כדון צריכה פסחים בזמנן מהו שיעבור עכ"ל הירושלמי]. והקשה הט"א דא"כ לפי' פי' התוס' דבק"פ ברגל הראשון עובר על בל תאחר קשה הא דאמרינן בזבחים (דף ק') לה וטמא מצוה לא רצה להטמא מטמאין אותו בע"כ. ופי' התוס' הטעם משום דעשה דלה יטמא ה"ל עשה שאין לה תשלומי' הילכך מטמאינן לי' וממילא אזל לי' כרת דה"ל טמא. דפסח יש לו תשלומין בפסח שני. וא"כ אם עובר על בל תאחר בק"פ א"כ יש בפסח עשה ולית עשה דפסח ול"ת דבל תאחר א"כ איך אתי עשה דלה יטמא ודחי לל"ת ועשה דפסח דהא משמע בשלהי חולין (דף קמ"א) דאין עשה דאלים דוחה לעשה הקל כשיש ל"ת עמה. ותירץ הט"א דה"מ דאין עשה דאלים דוחה לעשה ול"ת קלין היכא דעשה הקל קאי בפני עצמה וכן הל"ת ואין הל"ת באה מכח העשה. אבל הכא אין הל"ת דב"ת קאי בפני עצמה אלא העשה גורם להל"ת לבוא וא"כ כשאנו אומרים דעשה דלה יטמא דאלים דוחה לעשה דפסח דקיל ממילא אין כאן לאו דב"ת כיון דפקע חובת פסח מיני' ואין בו חיוב ממילא לא חל עליו ל"ת דב"ת ולא משום דעשה דלה יטמא דחי לה אלא משום דאין כאן ללאו דב"ת כלל דהא כיון דהעשה הגורמת ללאו פקע ליתא ללאו ולא חל מעיקרא כיון דבטל הגורם לו. ע"כ תירוצו:
ועדיין צריך להבין דהא בשילוח הקן נמי הל"ת גורמת לעשה דהעשה באה מכח הלאו דהא הוא לאו הניתק לעשה וא"כ כיון דעשה דוחה ל"ת א"כ פקע העשה נמי כיון דלא עבר ללאו ממילא אינו צריך לעשה לתקן הלאו. ואעפ"כ משמע בחולין (שם) דאין עשה דמצורע דאלים דוחה לעשה ול"ת הקלים. ואפשר לומר דבשילוח הקן אעפ"י שהלאו גורם לעש' אעפ"כ כיון דעשה בההיא גופא כתיבא מצטרפים יחד והוה עשה ול"ת. אע"פ שהל"ת גורמת לעשה. אבל גבי לאו דב"ת לא כתיבא בפסח גופא אלא בכל הקרבנות רק דממילא כיון דמחויב להביא ק"פ ממילא עובר על בל תאחר והיינו דוקא אם מחויב להביא אבל אם אינו מחויב מחמת דאתי עשה דאלים ודחי לה ממילא ליכא בית:
ועוד אפשר לחלק דגבי ב"ת הלאו בא מכח העשה. דאין מקום שיעבור על הלאו בלתי העשה דאימתי עובר בב"ת דוקא כשמחויב לקיים העשה כמו דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו') דאשה ליכא בב"ת כיון דאינה מחויבת לעלות. ואביי אמר התם כיון דמחוייבת בשמחה איתא בב"ת וא"כ כיון דליכא ללאו כלל כל היכא דליתא לעשה ע"כ הלאו אינו בא אלא מכח העשה וע"כ ניחא דבפ"ק דקדושין (דף כ"ט) במתניתין דכל מצות ל"ת בין שהז"ג ובין שלא הז"ג נשים חייבות חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. לא קא חשיב דלאו דב"ת דליתנהו בנשים. (והש"א תירץ משום דישנו בצדקה דמיחייב לאלתר. רק שהקשה דאמאי לא חשיב לאו דובנלתם לא תגעו דס"ל דנשים פטורות ג"כ) דהטעם כיון דהל"ת באה מכח העשה וכיון דפטורות מן העשה דעלית רגל ממילא פטורות מהל"ת ג"כ. וע"כ לא קא חשיב במתניתין. וכה"ג איתא בירושלמי פ"ח דפסחים את שהוא בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. ופריך והא תנינן כל מ"ע שהז"ג האנשים חייבין והנשים פטורות א"ר מנא חומר הוא מ"ע שבאה מכח ל"ת והכי נמי בהיפוך לא קא חשיב הל"ת שבאה מכח העשה ודו"ק]. אבל לגבי שילוח הקן אמרינן התם בחולין (שם) דאיכא עשה אפי' היכא דליתא ללאו כמו דאמרינן שם שנטלו ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא. וכן כתבו התוס' בקדושין (דף ל"ד) גבי הא דאמרינן התם דמעקה ואבידה ושילוח הקן שהם מ"ע שלא הזמן גרמא ונשים חייבות בהם דמיירי בגוונא דליכא ל"ת. דאל"ה תיפוק לי' משום הל"ת וכתבו דבשילוח הקן מיירי כגון שנטלו ע"מ לשלח:
וכה"ג היה נראה לומר לכאורה לענין בל יחל דנזירות ג"כ דאיתא בנדרים (דף ג') דמה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר. כמו שפירשתי לענין לאו דב"ת. דהא דעשה דטומאת קרובים דחי לא בתורת דחיה הוא אלא כיון דדחי לעשה דפסח ממילא ליכא לאו דב"ת. כן לענין נזירות נמי דבמקום דנזיר מותר להטמא כגון למת מצוה נדחה הלאו דבל יחל ממילא. כיון שהתורה התירתו לנזיר להטמא דהא אין דעתו בשעת נזירות אלא על דיני נזירות המפורש בתורה. כמו שכתב המהרי"ט על הא דאמרינן בריש נדרים (דף ד') דמה נדרים האב מיפר נדרי בתו אף נזירות ואמרינן התם דצריך הקישא דאל"ה הוי אמרינן דנדרים הוא דמיפר דלית לי' קיצותא אבל נזירות דאית לי' קיצותא דסתם נזירות ל' יום אימא לא קמל"ן. וביאר המהרי"ט דאע"ג דהאומר שבועה שלא אישן דעתו לעולם ה"מ התם שאומר בעצמו דבר זה אבל גבי נזירות כיון דדיני נזירות מפורש בתורה אין דעתו אלא על דיני נזירות המפורש בתורה כמו דאמרינן בנזיר (דף ג') האומר הריני נזיר מן החרצנים או שאמר הריני נזיר מן התגלחת או שאמר הריני נזיר מן הטומאה ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו:
וכן נראה לי מהא דפליגי תנאי בפי"ד דזבחים (דף קי"ד) דקרבן נזירות לא הוי דבר שנידר ונידב דנזירות חובה היא דמכיון שקיבל עליו נזירות הכתובה בתורה והתורה קבעה עליו חובה ע"כ הוי דבר שבחובה וכן ברפ"ב דתמורה (דף י"ד) ולימא מר שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא כו' סמי מכאן נזירות פי' דנזירות הוי דבר שבחובה. וכן בירושלמי ספ"ק דמגילה תני אף הנזירות א"ר יוחנן לית כאן נזירות נזירות חובה היא. וא"כ כיון שהנזיר לא פירש בפי' להיות ניזר מדברים האסורים אלא שאמר הריני נזיר כדין תורה בנזירות א"כ במת מצוה דהתורה התירה ממילא מותר להטמא בלא דחית הלאו דבל יחל דברו אלא דממילא נדחה כמו שביארתי לגבי לאו דב"ת:
ובזה הי' מתיישב אצלי מה שהקשו האחרונים בנזיר (דף מ"ז) דאמרינן התם דאם היו מהלכין כה"ג ונזיר בדרך ומצאו מת מצוה ר"א אומר יטמא כה"ג ואל יטמא נזיר וחכ"א וטמא נזיר ואל יטמא כה"ג. דר"א סובר דנזיר חמור יותר שמביא קרבן על טומאתו וחכמים סברי דכהן חמור יותר דקדושתו קדושת עולם. ואמאי לא אמר התם דנזיר חמיר יותר משום דאית בי' ג' לאווין הלאו דעל כל נפש מת לא יבא והלאו דבל יחל ולאו דב"ת כמו דאיתא בפ"ק דנדרי' (דף ד') ובשלמא בלאו דב"ת כבר ביארתי תחילה דכיון דפקע החיוב ממילא ליתא ולא בתורת דחי' אבל מלאו דבל יחל קשה דהא איכא בנזיר ב' לאוין ואמאי פליגי חכמים דיטמא נזיר דהא בנזיר איכא ב' לאוין ובכהן ליכא אלא לאו א':
וכ"ת כיון דכהן חמיר להו יותר דקדושתו קדושת עולם ע"כ אף דבנזיר איכא ב' לאוין אעפ"כ מוטב יטמא נזיר דקיל אע"ג דעובר על ב' לאוין משיטמא כהן דחמיר אע"ג דליכא אלא לאו א'. וכמו דאמרינן ביומא (דף פ"ג) דמי שאחזו בולמוס ויש לפנינו טבל ותרומה דפליגי תנאי דמר סביר דטבל חמיר יותר ומר סביר דתרומה חמיר יותר. ואמרינן התם היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' וספינן לי' כי פליגי היכא דלא אפשר בחולין דמר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמירא. ופי' רש"י היכא דאפשר בחולין פי' שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתן דכ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' וספינן לי' כי פליגי דלא אפשר בחולין אלא א"כ אוכל את כולו. והקשו האחרונים דאעפ"כ יפריש ויהי' מקצת חולין ומקצת תרומה ויעבור על לאו א' של תרומה משלא יפריש ויעבור על כמה זיתים של טבל אלא ודאי כיון דסבר דתרומה חמורה יותר ע"כ מוטב שיעבור על כמה לאווין של טבל משיעבור על כזית א' של תרומה דחמיר יותר. וא"כ משמע דמותר לעבור על כמה לאוין משיעבור על לאו א' דחמיר. ואפשר לומר בכהן ונזיר הכי נמי (אף שיש לחלק קצת). אעפ"כ אינו מוכרח התם פי' רש"י דאפשר לומר דהא דאמרינן היכא דלא אפשר בחולין היינו שאין הבעלים בעיר דאע"ג דמותר לו לאכול כמו דאמרינן בב"ק (דף ס') דמותר להציל עצמו בממון חבירו אעפ"כ לא הוה דידיה להפריש עלי' תרומה אלא דמפני פקוח נפש התירה לו התורה לאכול אבל לא לתרום. וכמו דאמרינן בב"מ (דף צ"ב) פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני דאי משל שמים הוא אוכל אינו יכול ליתן לאשתו ובניו. והאריך בזה המהרי"ט בתשובה (שאלה ק"נ) דאפי' פועל האוכל אצל בעה"ב אין לו רשות אלא לאכול אבל לא לתרום דאין לו זכי' רק לאכילה אבל לא לתרום:
ולע"ד נראה דזה תלוי באשלי רברבי הרא"ש והר"ן דאמרינן בנדרים (דף ל"ד) בעא מיני' ר"ח ב"א מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו ככרי א"ל כי איתי' ברשותי' הוא דאסור או דילמא עליך אמר לי' עילוי' שוויתי' הקדש א"ל פשיטא דאע"ג דיהבה ניהלי' במתנה אסור אלא ככרי עליך לאפוקי מאי א"ל לאפוקי דאי אזמני' עלי', ופי' הרא"ש דאי אזמני' עלי' לענין זה חל האיסור שאסור להזמינו עלי' שמיד כשהזמינו עלי' הוא נהנה במה שמזמינו ומכבדו ורוצה בו להאכילו אע"פ שעדיין לא אכל. [וצ"ל פירושו דההנאה היא במה שמזמינו על הככר ונמצא נהנה מן הככר ולא שהאיסור הוא מפני שנהנה ממנו דהא לא אסור עליו הנאתו אלא הנאת הככר דאם הי' אוסר עליו הנאתו איך נותן לו הככר הא זה גופא הנאה הוא כמו דאמרינן התם (דף מ"ג) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו'] והר"ן פי' לאפוקי דאי אזמני' עלי' משום דההיא שעתא נמי ככרו הוא. פי' דהוי כמו שמזמינו על ככרו שלא הורשה לו רק לאכול אבל לא שיהא שלו. וא"כ לפ"ז במזמינו על ככרו אף דרשות לו לאכול אפ"ה לא הוי דידי' ממש כגון לתרום או לקדש בו את האשה:
והכי אמרינן בירושלמי (בפ"ו דעירובין ה"ז) בהא דתנן האחין והשותפין שהיו אוכלים על שולחן אביהם וישנין בבתיהם צריכים עירוב לכל א' וא' מ"מ אינן שותפין במה שהם אוכלים א"ר בא שאין אביהם זכה להם אלא מה שהם אוכלים. פי' דלכך לא הוו שותפין מתחילה שאינם זוכים אלא בשעה שהם אוכלים. ולפ"ז במזמינו על ככרו נמי אינו זוכה אלא בשעה שהוא אוכל:
וכן אמרינן בירושלמי (פ"א דתרומות) אתם פרט לתורם שאינו שלו מה את עביד לי' כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו נשמעינה מן הדא הפקיר כריו ומירחו וחזר בו וזכה בו אין תעבדיני' כתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיני' כתורם של חבירו תרומתו תרומה נשמעינה מן הדא גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן א' מני תורם לא גיזבר הרי הוא תורם את שאינו שלו והוי תרומתו תרומה הוי טעמא כתורם של חבירו כו' גיזבר כמאן דאינן בעלים עכ"ל הירושלמי אלמא אע"פ דאין להם בעלים אחרים רק שאינו שלו אין תרומתו תרומה. וה"נ אע"פ שהורשה לו לאכול ולית להו בעלים אעפ"כ כיון דלא הוי דידי' אין תרומתו תרומה. ומה שיש להבין בירושלמי יתבאר במ"א וא"כ הכא נמי דכיון שלא הותר לו אלא מפני פקוח נפש אעפ"כ אינו יכול לתרום ובכה"ג מיירי ביומא. ואפי' אם תאמר כיון דמ"מ הותר לו לאכול א"כ אין קפידא לבע"ה בדבר א"כ אפי' אחר יכול לתרום דכל הטעם שאין האחר יכול לתרום הוא מפני שאינו יודע דעתו של בע"ה אם בעין יפה או בעין רעה אבל הכא הרי סוף כל סוף אוכל כולה וא"כ אין נ"מ [ועיין לקמן (סי' כ"א) שביארתי דאין הטעם משום עין יפה או עין רעה אלא דבלא"ה אינו יכול לתרום משל חבירו]. אעפ"כ אפשר לומר בפשיטות כמו שכתבו האחרונים דמיירי כשאינו בקי לתרום. ובמ"א הקשתי על פי' רש"י דהא יכול להפריש תרומה דחטה א' פוטרת כו' והארכתי בזה ואין כאן מקומו. וא"כ כיון שאין ראי' מזה דמוטב שיעבור על כמה לאוין דקילי משיעבור על לאו א' דחמיר וא"כ אמאי יטמא נזיר מוטב יטמא כהן שאינו אלא בלאו א' משיטמא נזיר שהוא בב' לאוין (או בג' עם לאו דבל תאחר) אלא ודאי כיון דמותר להטמא לו ממילא לא חייל לאו דבל יחל וב"ת:
ויש להביא ראי' לזה מהא דאיתא בנזיר (דף ג' ושם) מה נדרים עובר בבל יחל ובית אף נזירות נמי אמר רבא לעבור עליו בשנים ולפי זה צריך למילף לענין העשה ג"כ כמו שכתב הרשב"א בתשובה דבנדרים איכא עשה ול"ת עשה דכל היוצא מפיו יעשה דהא אין היקש למחצה. ולפ"ז ק"ק דלמה פי' רש"י ביבמות (דף ה') הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר. פי' דעשה דמצורע דוחה אותה ופי' רש"י נזיר איכא עשה ול"ת תער לא יעבור על ראשו קדוש יהי' גדל פרע. ואמאי לא פירש רש"י עשה דכל היוצא מפיו יעשה וכ"ת דרש"י נקיט עשה המפורשת אבל עשה דכל היוצא מפיו גמרינן מנדרים. מ"מ תקשה על הרמב"ם שהרמב"ם (בפ"ג מה' נזירות ה' פ"ו) כתב וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי הנזירות ה"ז מגלח את כל שערו. שהרי תגלחתו מ"ע שנאמר במצורע וגלח את כל שערו וכל מקום שאתה מוצא מ"ע ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת. והלא נזיר שגלח בימי נזרו עובר על עשה ול"ת שנאמר קדוש יהי' גדל פרע ובכל מקום אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות. מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלומו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהם ובטל המעשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהוא תער לא יעביר על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הנזיר ודוחה אותו עכ"ל. וא"כ קשה דהתינח עשה דקדוש יהי' ליכא כמו שפירש כיון דכבר נטמא ממילא אזיל לי' העשה דקדוש יהי' אבל עשה דכל היוצא מפיו יעשה איכא וא"כ תקשה דאיך אתי עשה דמצורע ודחי לה שהרמב"ם לא סבר דהטעם משום דישנו בשאלה אלא ודאי כמו שביארתי דכיון שאין זה עשה מפורש בנזיר אלא שזהו כולל כל הנדרים והעשה הוא אינו אלה לקיים הנזירות שקיבל עליו וכיון שעשה דמצורע דוחה לל"ת דנזיר וא"כ מדין תורה מותר הנזיר לגלח וכיון שמותר ממילא ליכא לעשה כלל דכל היוצא מפיו ולא בתורת דחי'. משא"כ עשה דקדוש יהי' שכתובה בנזיר גופא:
רק דמ"מ דוחק גדול הוא לומר לענין לאו דבל יחל דנזירות דנדחה ממילא. אבל בלאו דב"ת בודאי כיון דהחיוב ליכא ממילא ליכא ללאו דב"ה. וא"כ בספק מעות של צדקה כיון דמצד החיוב אמרינן דהמוציא מחבירו עלי' הראי' וא"כ ממילא ליכא ס' לאו דבל תאחר:
ועוד אפשר לומר כמו שכתב הריטב"א בשם הרמב"ן לתרץ קושית התוס' שהקשו על הא דאמרינן בקדושין (דף ל"ד) ואיזהו מ"ע שלא הזמן גרמא מעק' אבידה ושילוח הקן. והקשו התוס' דהא גבי כל חד איכא לאו וא"כ תיפוק לה דנשים חייבות משום הלאו דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ותירץ הרמב"ן דבהני לא בא הל"ת אלא לחזק העשה. וביאר בס' הפלאה כיון דהמצוה הוא בקום ועשה גם הל"ת שבה אינו אלא לחזק העשה משא"כ בלאו דיו"ט וכיוצא בו שהיא בשב ואל תעשה הל"ת עיקר. והקשה בס' הפלאה משילוח הקן דהתם אי אפשר לומר שהל"ת בא לחזק העשה דהא לקי על הל"ת ותירץ דבשילוח הקן מתורץ כתירוץ התוס' בגוונא דליכא אלא עשה כגון שנטל ע"מ לשלח. ולפ"ז כל היכא דהעשה היא בקום ועשה והל"ת הוא בשב ואל תעשה אמרינן דהל"ת הוא לחזק העשה ואילו היו נשים פטורות ממ"ע שלא הזמן גרמא היו פטורות ממעקה כו' אע"ג דיש בהם ל"ת דהל"ת אינו בא אלא לחזק העשה וכיון דהעשה ליכא ל"ת נמי ליכא. וא"כ הוא הדין ללאו דב"ת שהלאו הוא בשב ואל תעשה והעשה הוא בקום ועשה א"כ הל"ת בא לחזק העשה וכיון דעשה ליכא ממילא ליכא ל"ת ואינו חייב ליתן משום דהוו ס' בל תאחר דלא כמו שכתב הנתיבות:
ויש להביא ראיה למה שכתב הריטב"א בשם הרמב"ן ממה שהקשה הקצ"ח (בח"מ סי' כ"ו) דמ"ש נודר לצדקה מצדקה עצמה דאין כופין על הצדקה משום דהוו מ"ע שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך וא"כ בנודר מי לית ליה האי ברכה ברכת ד' וכי משום דנודר לצדקה יפסיד הברכה וא"כ הוי נמי מ"ע שמתן שכרה בצדה ואי משום דבנודר איכא לאו דבל יחל וכופין על הלאו הא בצדקה גופא נמי אות בה לאוי טובא לא תקפוץ ולא תאמץ ואפ"ה אמרו דאין כופין על הצדקה עכ"ל. ולפי סברת הריטב"א ניחא שפיר דבצדק' אף דאיכא לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ אפ"ה אין כופין משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה דכל הני לא קאי אלא לחזק הלאו כיון שהעשה הוא בקום ועשה והל"ת הוא בשב ואל תעשה לא תאמץ כו' ולא תקפוץ כו' וא"כ הל"ת אינו בא אלא לחזק העשה וע"כ אם הוא מ"ע שמתן שכרה בצדם דאין כופין על העשה גם על הל"ת נמי אין כופין. משא"כ בנודר לצדקה דאיכא לאו דבל יחל דליכא למימר שבא לחזק העשה דצדקה דהא אפי' אם נשבע שיאכל ושלא יאכל נמי איכא לאו דבל יחל כמו שכתבו התוס' בפ"ג דשבועות (דף כ'). משא"כ לאו דב"ת דאינו אלא במצוה כמו קרבנות וצדקה דקיימי עניים בהני איכא למימר דהלאו בא לחזק העשה. אבל בלאו דבל יחל דאפי' במילי דחולין נמי איתא כגון בנשבע שלא יאכל וע"כ לא אפשר לומר דבא לחזק העשה וע"כ אף שאין כופין מחמת העשה דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה אפ"ה בנודר לצדקה כופין מחמת הל"ת דבזה לא בא הל"ת לחזק העשה:
ועוד יש לומר דהלאו דבל יחל בודאי לא בא לחזק העשה והראיה דעל לאו זה לוקין עליו אם עוברים עליו בקום ועשה וע"כ לא אמרינן דבא לחזק העשה כמו שהקשה בס' הפלאה על מה שכתב הריטב"א על מעקה אבידה כו' דהל"ת אינו בא אלא לחזק העשה. והקשה משילוח הקן דלא נוכל לומר שהל"ת בא לחזק העשה דהא לוקים על לאו זה. וא"כ גם בלאו דבל יחל לא נוכל לומר דהל"ת בא לחזק העשה דהא לוקים על לאו זה אם עבר עליו בקום ועשה:
ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בחולין (דף קמ"א) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפשה נגדיה רב יהודא משום הלאו. ולכאורה קשה דהא הוי מ"ט שמתן שכרה בצדה ודעת הרבה פוסקים דמקרי מ"ע שמתן שכרה בצידה אע"ג דאיכא לאו ואמאי כפאו רב יהודא [ועיין בתוס' ב"ב (דף ח') במה שכתב הריצב"א שם]. אלא ודאי דכיון דלוקין על הלאו א"כ לא בא הלאו לחזק העשה. וכן בנודר לצדקה דכיון דיש לאו דבל יחל שלוקין עליו ע"כ כייפינן ליה. ויש לדחות דהתם בההיא גופא לוקים אם לא יקיים העשה והכא ליכא מלקות על לאו דבל יחל דהא אם אינו משלם אין בו מעשה. אך לפי מה שביארתי תחילה דכיון שאין הל"ת בא לחזק העשה כייפינן ליה מחמת הלא תעשה ניחא שפיר:
ובזה יש ליישב מה שהקשה הט"א בר"ה ולפי מה שכתב הרשב"א דהמבטל מ"ע בדבר שעובר בעשה עובר נמי בל"ת דבל תגרע א"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו המבטל איזה מ"ע שבתורה ילקה משום לאו דבל תגרע עכ"ל ומלבד שאינה קושיא דילקה על מ"ע משום לאו דבל תגרע דהא הוא לאו שבכללות ואין לוקין על זה. ובמק"א הארכתי בזה. אך לפי מה שכתבתי ניחא דסבירא להרשב"א כהרמב"ן דבל"ת דבל תגרע הלאו הוא בשב ואל תעשה והעשה הוא בקום ועשה והל"ת אינו בא אלא לחזק העשה וע"כ אין לוקין על לאו זה:
ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בסוכה (דף ל"א) לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר ופריך פשיטא ומשני ס"ד ליתי כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג קמל"ן ואם איתא דאינו עובר על בל תגרע כשמבטל כל המ"ע אלא אם עושה העשה ואינו עושה בשלימות א"כ בודאי שלא יטול פריש או רמון דכיון שמעכבין זא"ז השתא עובר בשניהם בביטול העשה ובלאו דבל תגרע. אבל אם אינו נוטל כלל ליכא אלא ביטול עשה. וכן הקשה הט"א בעצמו ורצה להוכיח מזה דבמקום שמעכבין זא"ז אינו עובר בלאו דבל תגרע דהוי כמו שביטל העשה כולו והקשו ע"ז מהספרי דבד' מינים שבלולב אף שמעכבין זא"ז אעפ"כ ישנו בלאו דב"ת. אבל לפי מה שכתב הרשב"א דאם מבטל העשה נמי ישנו בלאו דבל תגרע אתי שפיר. ובזה א"ש מה שכתב הרשב"א שם על שביטלו עשה דשופר בשבת וכתב דתקנת חכמים לצורך ליכא לאו דבל תגרע משום דכתיב ע"פ התורה אשר יורוך. והקשה הט"א דא"כ איך אמרינן בר"ה (דף) כ"ח) אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה הא כיון דתקינו חכמים בסוכה (דף מ"ז) דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן וכיון דתקינו חכמים אין בו משום בל תוסיף כמו שאין בו משום בל תגרע. ועוד הקשה דא"כ אמאי פליגי בר"ה (דף כ"ח ושם) הנתנין במתנה אחת שנתערבו בנתנין במתן ד' ר"א אומר ינתן במתן ד' וא"ל ר"ו הרי הוא עובר בב"ת ומאי קושיא הא כיון דלר"א ראוי ליתן מתן ד' כדי לקיים מצות זריקה א"כ לפי דברי הרשב"א אין כאן בל תוסיף. אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דלאו דב"ת הוא רק לחזק העשה וע"כ אינו עובר רק במקום שמחויב בעשה אבל היכא דבטלו חכמים העשה כגון בשופר או סדין בציצית או לולב כמו דאמרינן ביבמות (דף צ') דיכולים רבנן למיעקר בשב ואל תעשה. (וסובר הרשב"א דזהו דוקא בביטול העשה ולא בל"ת. וע"כ הוי קשיא ליה מבל תגרע). ועל כן כיון דלאו דבל תגרע לא נאמר אלא במקום חיוב העשה וכיון דבטלו העשה הרי הורו שאין כאן חיוב ע"כ אין לאו דב"ת. אבל לאו דבל תוסיף לא נוכל לומר שבא לחזק העשה דהא לאו דבל תוסיף הוא אדרבא שלא יוסיף על העשה. וע"כ ניחא שפיר הא דאמר ליה ר' יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף ובזה מיושב דברי הרשב"א (אף שאין זה כ"כ במשמעות לשונו):
ולפי מה שביארתי א"כ בספק צדקה ליכא ס' איסורא ודלא כמש"כ הנתיבות. ואע"ג דבמקום שיש ס' איסורא אזלינן בתר ס' איסורא וס' דאורייתא לחומרא כמו שכתב הרשד"ם. ואע"ג שהש"ך הקשה עליו בסוף הלכות רבית שכתב דבס' רבית צריך להחזיר משום דהוה ס' דאורייתא ממה דאמרינן בש"ס גבי מתנות כהונה וכן גבי בכור דפטור משום דהמע"ה אע"ג דהתם הוי מ"ע שבתורה. התם שאני שהעשה הוא משום הממון כמו שכתבו התוס' בפ"ק דבכורות (דף ט') דאמרינן התם זכר ונקבה מפריש עליו טלה והוא לעצמו ופריך וכיון דלעצמו למה ליה לאפרושי ומשני לאפקועי איסורא מיניה. וכתבו התוס' דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מס' כמו שאינו נותן לכהן מס' כמו כן אין צריך לעורפו מספק. אבל ברבית שהתורה הטילה איסור גם על הלוה הוי ס' איסורא. ומספיקא צריך להחזיר
וכן משמע בירושלמי (פ"ג דחלה) תמן תנינן גר שנתגייר והיה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ואם ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה תמן אמר ספק פטור והכא אמר ס' חייב אמר ר' אחי איתתבת קומי ר' אמי ואמר מי יימר לי שהוא נוטל דמים מן השבט (וצריך לגרוס מי יימר שהוא נוטל דמים מן השבט) ר' יעקב בר זכריה הוא נוטל דמיו מן השבט ויפרוש תמן ויטול דמיו מן השבט (פי' גבי מתנות) א"ר יוסי חלה שהיא טבל והיא בעין מיתה מפריש ולא יטול דמיו מן השבט על שם המוציא מחבירו עליו הראיה. (וצריך לגרוס ויטול דמיו מן השבט) פי' אבל התם דאין שם טבל ואין שם איסורא רק ממונא וע"כ אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה וא"כ משמע דגבי מתנות א"צ להפריש וליטול דמיו מן השבע משום דכיון דעיקר מצות הפרשה היינו משום ממונו של כהן וכיון שפטור משום המוציא מחבירו עליו הראיה ע"כ אינו מחויב כלל במצות הפרשה. משא"כ בחלה שמצוה להפריש משום טבל. וה"נ בחולין (דף קל"ד) ס' איסורא לחומרא ס' ממונא לקולא ובנדה (דף כ"ה) ס' ממונא לקולא כו':
ויש להביא ראיה לזה מהא שכתב הרמב"ם (בפי"א מה' שמיטה ויובל) האחין שחלקו לקוחות הם ומחזירים זה לזה ביובל והקשה הרש"ל בס' ים של שלמה כיון דאנן מספקינן אם יש ברירא או און ברירא ובדאורייתא פסקינן לחומרא וא"כ למה מחזירים זה לזה ביובל נימא המוציא מחבירו עליו הראיה. אלא ש"מ דס"ל להרמב"ם דהלכה דאין ברירה ולפי מה שכתבתי היה אפשר לדמות זאת לס' איסורא לחומרא. דהא כתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות שמיטה ויובל ה"א) וזה לשונו א"י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנ' והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים אלא תחזור שדה לבעלים. והמ"ל כתב ע"ז דלא מהני תנאה ביובל לומר ע"מ שלא תחזירנו ביובל כדאמרינן בשביעית. א"כ לכאורה דמי' לס' איסורא דאם היה דומה לממונא הא קייל"ן דבדבר שבממון תנאו קיים אלא ודאי דדמי טפי לס' איסורא. וכמו ברבית כיון שהאיסור הוא על שניהם דמי טפי לאיסורא. רק אפשר לומר דהתם טעמא אחרינא הוא שאין לו כח להתנות כמו שכתב המ"ל דכתיב כי לי הארץ ומסתבר יותר לומר דדמי טפי לס' ממונא. ובס' כפות תמרים תירץ ע"ז דאמרינן קרקע בחזקת בעלי' עומדת ואין להם חזקה בזה וכבר הארכתי בזה במ"א. ובזה מיושב לשון הש"ס בגטין (דף כ"ה) ואי אשמועינן שדה משום דלחומרא אי נמי כתחילתו. דהיינו ב' תירוצים דאי אמרינן דדמי לאיסורא ע"ז אומר לחומרא ואי דמי לממונא ובממונא לא מפקינן מיד המוחזק ע"ז אמר ואי נמי בתחילה פי' דקרקע בחזקת יורשים קיימא וכתירוץ הכפ"ת ודו"ק. אבל הכא בודאי דליכא אלא ס' ממונא כמו דאמרינן בכל ס' מתנות ומעשרות. אע"ג דאמרינן בר"ה (דף ד') דעוברים עליהם בב"ת אפ"ה בספיקות אמרינן דהמוצא מחבירו עליו הראיה ולא מדמינן זה לס' איסורא [והא שכתב התה"ד בכתבים (סי' רל"ג) על אשר שאלתני בפדיון הבן שאירע בשבת איך יעשה הפדיון כו' (ובסי' רל"ב) כתב דאם אירע כך שנתן המעות בע"ש והחזיר הכהן נראה דודאי אין לחוש כו'. אך שהתוס' פ' מרובה בשמעתין דהרשאה פסקו בפשיטות כשמואל שאין בנו פדוי כו'. וא"ת אין כאן לומר לחומרא מפני שהפדיון אינו אלא ממון כהן הא ליתא באשרי פסק כרב לגבי שמואל שבנו פדוי היינו דקייל"ן כרב באיסורי אלמא י"ל איסור הוא אם אינו פודהו כהלכתו. הא שכתב שאיסור הוא לאו דוקא הוא דהא הוי ככל הספיקות כמו דאמרינן בבכורות (דף מ"ט) ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול. רק יש לחלק דהכא הוי בחזקת חיובא ובחזקת חיובא מסקינן בחולין (דף קל"ד) דצריך ליתן אבל לא דדמי לאיסור. ועיין בתוס' ב"מ (דף נ"א)]:
ומה שהקשו האחרונים מהא דפסק ובסי' רנ"ח) המפריש סלע ואמר ה"ז לצדקה ואמר על אחר וזה גם השני צדקה. אהא שפסק (בסי' רנ"ט) דהיורשים פטורים מספק אפשר לו' שהדין (שבסי' רנ"ח) הוא מהרמב"ם שכתב (בפ"ח מה' מתנות עניים) וזה לשונו המפריש סלע ואמר ה"ז צדקה ולקח סלע שניה ואמר וזו הרי שניה צדקה עכ"ל. ולא מחמת דס' לחומרא פסק הרמב"ם כן אלא משום דהרמב"ם אזיל בשיטת הגאונים דכל את"ל פשיטותא היא. ובנדרים (דף ז'). אמרינן את"ל קאמר את"ל דיש יד לצדקה יש יד להפקר או לא וע"כ פסק דיש יד לצדקה דהוי כמו פשיטותא דיש יד לצדקה וכן פסק לגבי פיאה (מה' מתנות עניים פ"ב הי"ג) וזה לשונו וכן בעל השדה שהפריש פיאה ואמר ה"ז פיאה וגם זו או שאמר ה"ז פיאה וזו הרי שתיהן פיאה עכ"ל. והתם נמי פשיט מהאי את"ל דאין היקש למחצה וכי איתקש לקרבנות איתקש בין לבל תאחר בין לידות כמו דאיתא בגמ' (שם) דליכא למימר דבפיאה פסק נמי מס' לחומרא דיש יד לפיאה דהא זהו חומרא דאתי לידי קולא דאתי למיפטר ממעשר. ובכה"ג אמרינן בספ"ד דפסחים (דף נ"ז) בן בוהין נתן פיאה לירק כו' אמר להם בני השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעושר לא מפני שעינו צרה אלא שאמרו חכמים אין נותנים פיאה לירק וכתבו התוס' דהא דאינו פטור מן המעשר מטעם הפקר משום דבעינן שיהא הפקר לעשירים כעניים כשמיטה. אלמא דאם אין בו דין פיאה מתחייב במעשר. וא"כ אם מטעם ס' לחומרא פסק הרמב"ם דיש יד לפיאה היה להם לעשר מס' אלא ודאי דלאו מטעם ס' פסק דיש יד לפיאה אלא מטעם דכל את"ל פשיטותא הוא [ויש לדחות ועיין בפ"ק דנדרים (דף ז') מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פיאה עושה ובב"ק (דף כ"ח) מאי זה וזה פיאה לפוטרן מן המעשר] והוא הדין לגבי צדקה דבחד בעיא בעי להו וחד טעמא הוא אם אתקש לקרבנות לבל תאחר או לכל מילי איתקוש דהיינו לענין ידות ג"כ ואיפשיט דלענין ידות נ"כ. אבל בעלמא בס' מתנות עניים סובר הרמב"ם ג"כ דס' ממונא לקולא וע"כ פסק הרמב"ם בבעי' (דף קמ"ח) דחילק כל נכסיו לעניים דמחזיק לעצמו (בפ"ח מה' זכיה ומתנה ה' י"ט) ומכל זה נתברר לנו שבס' צדקה אינו צריך ליתן לעניים ומחזיק לעצמו רק היכא דאיכא חזקת חיובא כמו דאמרינן בחולין (דף קל"ד) [אך שקשה לי קצת מה שכתב הרמב"ם בריש הלכה זו. וזה לשונו בעה"ב שנתן פיאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר פיאה זו וזו פיאה. דאמאי לא כתב הרמב"ם מאי דמסקינן בב"ק (דף כ"ח) דפריך הגמ' התם ואי אמרת עביד אינש דינא לנפשיה לנקוט פיזרא וליתוב ומשני אמר רבא מאי זה וזה פיא' לפוטרן מן המעשר וכתב רש"י דאף פיאה הנשארת הפקר היא חשיבה ופטור מן המעשר ואמאי לא הביא הרמב"ם הא דמסקינן דלא הוי פיאה רק לפוטרו מן המעשר:
ואגב ראיתי להביא מה שיש להקשות על מה שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"ב מה' תרומות ה"י) שכתב הרמב"ם הלקט והשכחה והפיאה של כו' חייבים בתרומות ומעשרות אלא אם כן הפקיר וכתב ע"ז הרב המ"ל ויש להסתפק בהא דקיי"ל דפיאה פטורה מן המעשר אם פטור משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו העניים ונ"מ דאם הפריש ובא עשיר ולקח כו' ומסיק דכללו של דבר כל שלא בא ליד העני דזכי ליה רחמנא חייבת וכתב עוד דלא תקשה מהא דתנן שיבולת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שיבלים דשאני לקט מפיאה שתלוי בדעת של בעה"ב ע"כ:
והנה בלקט הוא גמרא ערוכה בפ"ה דתמורה (דף כ"ה) אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר לקט הוי או הפקר הוי לקט הוי שכן קדושתו בידי שמים או דילמא הפקר הוי כי' א"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אלמא דקדוש מיד בשעת נשירה. וכן בירושלמי פ"ז דפיאה הדא אמרה פרט בנשירתו קידש הדא פשיטא שאלתיה דאילפא דאילפא שאל לקט בנשירתו מהו שיקדש אלמא דזה ודאי דאם הגיע לארץ הוי לקט. ותמה אני על המ"ל שלא הביא גמרא ערוכה:
וכן מה שנסתפק בפיאה נמי דראייתו שהוכיח שם מהא דלקט שכחה ופיאה חייבת בתרומות ומעשרות משום דלא אפקיר אלא אדעתא דישראל הא התם כולהו מתניי' לקט ושכחה ופיאה ועוד דמהסוגיא דב"ק (דף כ"ח) שהבאתי מוכח דהפטור הוא משעת הפרשה (ועיין בירושלמי פ"ו דתרומות על הא דתנן אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה. וחכמים מתירים ר"ש בן לקיש אמר אמר להן על תרתין אחריניתא למה מפני שיש בה זיקת תרומות ומעשרות כו' לית הדא פשטא שאילתא דאילפא כו' ע"ש) וראייתו שהוכיח יש לדחות בכמה גוני עכ"פ מהסוגיא דב"ק מוכח בבירור שהפטור הוא משעת הפרשה ויהי' מזה עוד נ"מ לדינא אם הפריש פיאה ולא היו עניים למשקל דלוקח בעה"ב לעצמו כמו דאמרינן בחולין (דף קל"ד) דלוי זרע בכישר ולא הוה ליה עניים למישקל אתא לקמיה דר"ש א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים וא"כ לוקח בעה"ב לעצמו ולפי מה שביארתי דהפטור הוא משעת הפרשה וא"כ יהיה פטור מן המעשר ויש להאריך בזה עוד. ועיין ביו"ד (סי' של"ב ס"א) לקט שכחה ופיאה אם אין עניי ישראל מצוים שם א"צ להניחם וכתב הש"ך שאינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ובח"ל הם דרבנן עכ"ל. ואינו מובן דהא בחולין (דף קל"ד) מרבינן מקרא דלעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים וצע"ג. וכן אמרינן בירושלמי פ"מ דפיאה תני מתנת עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהם הרי הן של בעה"ב ר' בון בר חיי בעי ויש אדם קורא שם פיאה לעצמו תני ר"ש בן יוחאי לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים] הרי מוכח מכל מה שנתבאר דס' עניים הוא כס' של הדיוט והמע"ה וע"כ בדמאי מפריש מעשר ראשון ומ"ש ומעכבם לעצמו כמו דאמרי' בסוף סוטה (דף מ"ח) וכן בס' בכור כמו דאמרי' בפ"ק דב"מ וכן בס' פ"ח אמרינן בפ"ק דבכורות (דף י"א) ישראל שהיה לו עשרה ס' פ"ח בתוך ביתו מפריש עליהן י' שיין ומעשרן והן שלו. ואפי' לר"א אית ליה בספ"ק דבכורות (דף י"ב) דחייב באחריות בפדיון פ"ח ואינו קדוש עד שיתן לכהן כמו דאמרינן התם מת פ"ח ר"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה אלמא דאינו פדוי עד שיתננה לכהן אפ"ה אמרינן התם שאם יש לו ספ"ח בתוך ביתו שמפריש עליו טלה והוא שלו. והקשו האחרונים דמאי מהני מה שמפריש והא לר"א אינו פדוי עד שיתננה לכהן ונדחקו בזה מאוד. ונראה לי דלא קשה כמו דאיתא בירושלמי פ"ו דתרומות גזל תרומה משל אבי אמו כהן ר' יוחנן אמר משלם לשבט ור"ל אמר משלם לעצמו כו' במקום שחיטתה שם תהא שריפתה כו' מקום פרישתם מחיים ר"י כרבי ריש לקיש כר"א ביר שמעון א"ר בון ואין יסבור ר"ש בן לקיש כרבי ובלבד בדבר שזקוק ליתנו לכהן אבל בדבר שאין זקוק ליתנו לכהן אף ר' מודה. (פי' דר' נמי מודה דכיון שאין זקוק ליתנו דהפרשתו מקדשתו) דהיא מתניתין הפריש פדיון פ"ח ומת ר"א אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן וחכ"א אין חייבין באחריותו אלא כפדיון מ"ש מודה ר"א בפ"ח שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מכיון שהפרישו קדשו. (פי' דמכיון שא"צ ליתנו ר"א נמי מודה דהפרשתו מקדשתו). אלמא דבדבר שא"צ ליתנו הפרשתו מקדשתו אפי' לר"א ולא קשה מידי מה שהקשו האחרונים:
[והא שהקשה הט"א אהא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף י"ב) במעשה דר' עקיבא שליקט אתרוג ונהג בו שני עישורין אמרינן בירושלמי פ"ק דר"ה וכן בפ"ב דביכורים מה עשה קרא לו שם למעשר שני ופודאו ונותנו לעני דאמאי צריך ליתן לעני ואמאי לא אמרינן דהמע"ה וכמו דאית ליה לר"ע גופיה בבכורות (דף מ"ם) דאם לא נתן לא יתן. נראה לי דאפשר לומר כיון דהירושלמי מסיק דשנה שניה הנכנסת לשלישית הוי ומספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה כיון שעומד בשנה שלישית היא שנת מעשר עני הוה כמו שהעני מוחזק ע"כ צריך ליתן לעני והכי איתא בירושלמי פ"ז דשביעית לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן לית כאן מששית לשביעית ששית אלא שביעית תמן ברשות בעלים הן הכא ברשות עני'. (פי' אם מספקא ליה אם צריך למיזל בתר שנה שניה או שלישית צריך ליתן לעני דברשות עני הוא עומד אבל אם ספק אם צריך למיזל בתר ששית או שביעית אינו צריך ליתן דברשות בעלים הוא עומד וע"כ בהא דשנה שניה שנכנסה לשלישית גבי מעשר דר' עקיבא צריך ליתן לעני כיון שעומד בשנה שלישית ברשות העני הוא עומד ומיושב קושית הט"א ודו"ק]. הילכך בכל הספיקות א"צ ליתן חוץ מהיכא דאיכא חזקת חיובא כמו דאיתא בחולין (דף קל"ד) כן נ"ל: