אור ברסלב
עמק יהושע חלק א דיני אתרוג ולולב › סימן יד

עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא

דיני אתרוג ולולב · סימן יד

סימן יג

שאלה אם נתן א' לחבירו אתרוג במתנה והתנה עמו על מנת שלא יתננו לאחר במתנה אם הוי מתנה ויכול לצאת בו ואם נתנו לאחר אם נתבטלה המתנה מעיקרא. והוא נמי לא יצא או לא:

תשובה הנה בדין הראשון דהתנה עמו ע"מ שלא יתן לאחר לצאת בו ודאי דהוי מתנה וכמו שפסק הרמ"א בש"ע או"ח (סי' תרנ"ט סעי' ה') שמותר לתת לו אתרוג במתנה ע"מ שלא יקדישנו דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר ע"כ ולאו דוקא ע"מ שלא יקדישנו דה"ה אפי' נתן לו ע"מ שלא יתננו לאחר לצאת בו. וכמו שכתב הרא"ש בפ' יש נוחלין דאם פירש דבריו אפי' נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש כו' הוי מתנה. ובשאלה השניה אם נתן לאחר אם נתבטלה המתנה מעיקרא דבר זה יתבאר מהא דאמרינן בפ' בתרא דגטין (דף פ"ג) נענה ר' עקיבא ואמר הרי שהלכה ונשאת לא' מן השוק והיה לה בנים ונתארמלה או נתגרשה ועמדה ונשאת לזה שנאסרה עליו לא נמצא גט בטל ובני' ממזרים הא למדת שאין זה כריתות והקשו התוס' דהא אין הנשואים חלים שהרי אסורה עליו משום איסור אשת איש וא"כ אמאי הגט בטל. ותירצו בתוס' דמשכחת לה בשנשאת לאחר מיתת המגרש. וכן כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו וא"ת והאיך יהא גט בטל ובניה ממזרים והרי אינה יכולה לעבור על תנאו שהרי אם נשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ואין קדושין תופסין בה כו'. והרמב"ן ז"ל תירץ דכי אמר לה שלא תנשאי לאו נשואין גמורין קאמר שהרי אי אפשר. אלא שלא תהא נשאת לו בדרך נשואין הלכך אע"פ שאין הנשואין נשואין גיטה בטל שהרי עברה על תנאה ושמעינן מינה שהנותן מתנה לחברו ע"מ שלא יתננה לאחר והלך הוא ונתנה שאע"פ שלא זכה המקבל במתנתו זו נתבטלה המתנה מעיקרא כיון שבדרך הנותנים נתן לו ול"נ כיון כו' ע"כ:

וא"כ לדעת הר"ן נתבטלה המתנה מעיקרא שאע"פ שלא זכה האחר במתנתו דהא אי אפשר לתת לו במתנה. אפ"ה כיון שנתן לו כדרך הנותנים בטלה המתנה. ולדעת התוס' לא בטלה המתנה דכיון שאין האחר זוכה במתנתו ולא יצא בו ידי אתרוג ונמצא דזה לא עבר על תנאו. ע"כ הוא יצא והאחר לא יצא:

והנה לכאורה יש להביא ראיה מתשובת הרא"ש שסובר כדעת התוס' דבע"מ שלא תנשאי ונשאת לא בטל הגט כיון דלא הוי נשואין דהרא"ש כתב בתשובה (כלל מ"ה סי' כ"ו). וזה לשונו ראובן גירש את אשתו ע"מ שלא תנשא לשמעון אם יכול לבטל התנאי או לא כו' והשיב דלבטל התנאי אינו יכול כיון שנתן הגט בתנאי אינו יכול לבטלו ובנטילת הגט ממנה וליתנו לה פעם אחרת אין תקנה כי כבר אינה אשתו כי נתן לה גט גמור בלי שיור אלא שהטיל בי תנאי אין תקנה אלא שיקדשנה ויתן לה גט גמור בלא תנאי ע"כ. והנה השעה"מ הביא הא שהמהרי"ט סי' מ"ט כתב שמדברי התוס' ריש פ' המגרש (דף פ"ב) נראה שחולקים על זה. שהביאו הירושלמי דפריך וליתני שש עשרה נשים לר"א. פי' לר"א שאומר דאם אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני שמותרת א"כ יש שש עשרה נשים כגון שגירשה ע"מ שלא תנשא לפלוני ואח"כ נפלה לפניו ליבום ומשני בירושלמי תמן התורה אסרה עליו ברם הכא הוא אסרה עליו פירוש כל ט"ו נשים אסרה תורה ליבם והאיסור בא ממילא ע"י קדושין בלא שום תנאי אבל כאן אסרה ע"י תנאי שלו. א"נ יש לומר תמן התורה אסרתה ואין לה היתר להתייבם דאין איסור שלה תלוי בשום אדם אלא בתורה שאסרתה עליו אבל באשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו המת שנשאה ע"כ. וא"כ משמע מדברי התוס' שיכול להתירה ליבם ולהרא"ש אין תקנה. והביא השעה"מ מה שתירץ המבי"ט דהירושלמי לא קאי אלא על תנאי דחוץ לר"א דשיורא הוי ואכתי שם א"א עלי' לאותו פלוני. אבל בע"מ מודו התוס' להרא"ש דאין תקנה אלא א"כ יקדשנה ע"כ:

ולע"ד הוא תמוה דהא אמרינן בגטין (דף פ"ג) דבחוץ משרא שרי' דתני' מודה ר"א במגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לא' מן השוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו וא"כ אי מיירי בחוץ הא מותרת לגמרי. וכן כתבו התוס' בפ"ק דיבמות (דף י') דבע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי אי חשיב שיור כמו בחוץ מפלוני א"כ שרי לי' כי נשאת לאחיו קודם ע"כ. אלמא דבחוץ שרי משנשאת לאחר וא"כ איך כתב השעה"מ דהירושלמי מיירי בחוץ דבחוץ ודאי מותרת ליבם. דהא מכי נשאת לאחר שרי לאותו פלוני שנאסרה עליו בחוץ. וא"כ הדרא קושי' לדוכתה על הרא"ש שכתב דאין תקנה אלא א"כ שיקדשנה. מהירושלמי שהביאו התוס':

ולכאורה הי' אפשר לתרץ הרא"ש דלא תקש' עליו מהירושלמי אפי' לפי מה שפירשו התוס' דהנה האחרונים והמהרי"ט הקשו דהרא"ש בתשובה (כלל מ"ו) סותר א"ע למה שכתב בתשובה לכלל מ"ה) דאם נתן הגט על תנאי יכול לבטל את התנאי דאתי דיבור ומבטל דיבור. וכבר האריך בזה המהרי"ט בתשובה. ותירצו האחרונים שיש חילוק בין אם התנאי בקום ועשה דאגידא בי' ואינה יכולה להנשא לאחר דילמא לא תוכל לקיים את התנאי ומחמת שאגידא בי' עדיין אע"ג דהא דאגיד' הוא רק מדרבנן אעפ"כ מ"מ אגידא בי' וע"כ יכול לבטל את התנאי. והנה המהרי"ט דחה דברי מוהר"ם דכיון דמן התורה הרי זו מותרת ורבנן הוא דאחמור לא מקרי אגידא בי'. והשעה"מ חיזק דברי מוהר"ם דאע"פ דאגידא בי' רק מדרבנן אעפ"כ כיון דמ"מ אגידא בי ע"כ יש יכולת עדיין בידו למחול התנאי דלא נגמר מעשה הגט לגמרי דהא עדיין אסורה להנשא וע"כ היכולת בידו למחול. משא"כ בתנאי דשב ואל תעשה דכיון דלא אגידא בי' והרי נגמר הגט מכל וכל ע"כ אין יכולת בידו למחול וע"כ בתנאי דע"מ שלא תנשאי כיון דהוא תנאי דשב ואל תעשה ומותרת להנשא מיד וע"כ אינו יכול עוד לבטל את התנאי עכ"ד:

וע"כ נראה לע"ד דבזה מתיישב נמי מה שהקשו האחרונים על הרא"ש מהירושלמי דהא התוס' כתבו בר"פ המגרש (דף פ"ב) דע"מ שלא תבעלי לאחר אסורה להנשא משום דאין בידה דחיישינן שמא יבא עלי' באונס אבל בע"מ שלא תנשאי מותרת להנשא מיד דהא בידה לקיים התנאי והוא תנאי דשב ואל תעשה דליכא למיחש שישאנה בע"כ דנשואין אי אפשר בע"כ והא שהקשה בירושלמי דליחשוב לר"א שש עשרה עריות אין לפרש כגון שגירשה בעל מנת שלא תנשאי לפלוני לחוד דהא לא דמו לאחות אשה שאסורה גם בזנות. וכן בעל מנת שלא תבעלי לחוד נמי ליכא לפרושי דהא מותרת בנשואין ולא דמי לאחות אשה. אלא הקושי' הוא מע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי דאסורה בזנות ובנשואין וכמו שכתבו התוס' (שם) וא"כ אסורה להנשא דהא התוס' כתבו דבע"מ שלא תבעלי הוי תנאי שאין בידה לקיימו והוי כתנאי דקום ועשה. ומכיון שאסורה להנשא עדיין אגידא בי' וכ"ת דא"כ איך נשאת לאחיו של זה והא אסורה להנשא מתחילה בזה פי' המהרש"א דבאמת נשאת באיסור לאחיו של זה וא"כ מכיון שאגידא בי' ע"כ יכול למחול על התנאי. וא"ש הירושלמי אפי' לפי מה שפירשו התוס' תמן התורה אסרה עליו ואין לה היתר להתייבם דאין איסור שלה תלוי בי'. אבל באשת איש האיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו המת שנשאה ואפ"ל דהיינו שימחול על התנאי דהא מכיון שאגידא בי' ואסורה להנשא יכול למחול על התנאי. והרא"ש לא כתב אלא בע"מ שלא תנשאי דאז בידה שלא להנשא ואינה אגידא בי' ומותרת להנשא. וא"ש מה שהקשו האחרונים על הרא"ש מן התוס' דגטין (דף פ"ב) ומהתוס' דפ"ק דיבמות (דף י') דבע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי מודה הרא"ש שיכול למחול על התנאי:

אך שאינו נראה לי כלל דמשום דאסורה מדרבנן להנשא מחמת זה יכול למחול לה ותהא נקראת אגידא בי' כיון דכל עיקר דאגידא בי' הוא רק מדרבנן איך יהא מועיל אף לדאורייתא למחול על התנאי ואף שכבר ביארתי בתשובה הקודמת (סי' י"ג) דקנין הפעוטות אלים כמו דאורייתא ויכול לצאת ה"מ בקנינים דרבנן כו' משא"כ לענין איסורא איך יהא מועיל מה שאגידא בי' מדרבנן שיכול למחול על התנאי:

ומה שכתב השעה"מ הראי' מהא דתנן בפ' בתרא דגטין (דף פ"ה) דהרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא כו' ולעבד כו' כשר דלא מקרי שיור בגט משום דהם בלא"ה אינם בני קדושין והא איסור עבד בבת ישראל לדעת הרמב"ם אינו אסור אלא מדרבנן אלמא אע"ג דאסורה רק משום דרבנן אפ"ה לא מקרי שיורא בגט ע"כ. ולע"ד אינו ראי' כלל דהתם העיקר תלוי בקדושין דמכיון שקדושין לא תפשי ע"כ לא מקרי שיור בגט דהא אמרינן התם בעא מיני' רבא מר"נ חוץ מקדושי קטן מהו מי אמרינן השתא לאו בר היי' אע"ג דמותרת להיות עמו כמו שכתב הרא"ש בפ"ב דקדושין דלא חשיב כמו שהיא אצלו בזנות כמו דאמרינן פ' האשה רבה (דף צ"ו) בן תשע שנשא אשה ומת פטורה מן החליצה ומן היבום. אעפ"כ בעא מיני' רבא מר"נ דאפשר דלא חשיב שיור כיון דהשתא מיהת לאו בר הוי' הוא. אלמא דהעיקר תלוי בקדושין דאם אינו בר קדושין לא חשיב שיור בגט והרי העבד אינו בר קדושין מדאורייתא:

וכן אמרינן בירושלמי (פ"ט דגטין) ר' אחא אמר כריתות לא התפיסה התורה שם כריתות אלא ערוה שיש בה הוי'. [וכמו דאמרינן בפ"ו דתמורה (דף ל') על הא דתנן וכן האומר לחבירו הוליך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי דחכמים אומרים דהוי אתנן דמיירי בעבד עברי וכגון דאית ליה אשה ובנים דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וע"כ הוי אתנן. ולכאורה קשה דהא איסור שפחה לישראל אינו אלא מדרבנן לדעת הרמב"ם דהא אם אין לו אשה ובנים לא עדיף מישראל דאינו אסור אלא מדרבנן וא"כ אמאי הוי אתנן מדאורייתא אלא ודאי כיון דלא תפסי הקדושין בה וע"כ מיקרי זנות. וכמו דאמרינן התם דכתיב כי כל אשר יעשה מתועבות האל מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה כר דכיון דאינה בת קדושין ע"כ הוי אתנן. והא דפריך התם שפחה לעבד משרא שרי אע"ג דאינה בת קדושין אפ"ה כיון דהתורה נתנה רשות לרבו למסור לו שפחה כנענית בע"כ פ"כ לא הוי אתנן כיון דאפי' אם העבד אינו רוצה כלל אפ"ה רבו מוסר לו שפחה כנענית ע"כ לא הוי אתנן זונה. ובזה יתיישב מה שהקשה המ"ל על הריטב"א שכתב דמוכר עצמו מותר ג"כ בשפחה כנענית. והא דאמרינן יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית היינו דאין לרבו לכפותו לישא שפחה כנענית אבל אעפ"כ אם רוצה מותר בשפחה כנענית. והקשה המ"ל על הריטב"א מהא דמשני בשאין לו אשה ובנים אלמא דאסור בשפחה כנענית. ולפי מה שכתבתי ניחא שפיר דאע"פ דשרי בשפחה כנענית אפ"ה כיון דלאו בת קדושין היא חייל ע"ז איסור אתנן ודוקא כשרבו מוסר לו ואין הרצון תלוי בו דאפי' אם לא ירצה הרשת התורה לרבו למסור לו בע"כ שפחה כנענית א"כ לא חייל ע"ז איסור אתנן דאל"ה תיפוק לי' דאפי' אסורה אעפ"כ אין האיסור אלא מדרבנן לדעת הרמב"ם וא"כ איך חייל עלה איסור אתנן מן התורה. ותמיהני על המ"ל שלא התעורר בזה להקשות לדעת הרמב"ם דאין האיסור אלא מדרבנן וא"כ איך חייל איסור אתנן]. אך דגבי קריעה אמרינן בשבת (דף ק"ה) דחייב חטאת משום דהוי מתקן שיוצא ידי מצות קריעה אע"ג דקריעה גופא הוי דרבנן. וכן ראיתי להמ"ל (בהלכות אבל פי"ד הכ"א) שהקשה על הא דקיי"ל דמת אסור בהנאה מהא שפסק הרמב"ם דהמת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתם כך שיעור הוצאתם. והקשה המ"ל דהא מת איסורי הנאה נינהו ולא חזי ולא מידי ע"ש. וכתב דאי מוקמינן מתניתן דכזית מן המת בעור איכא לעיוני טובא ללישנא קמא דעולא דאמר בפ' העור והרוטב (דף קכ"ב) ובר"פ דם נדה דד"ת עור אדם טהור אלא דחכמים גזרו עליו אי מהני גזירת חכמים לחייבו מיתה ע"כ ועיין בשבת (דף פ') גבי חול קלקולו זהו תיקונו ע"ש ודו"ק. אלמא דמסתפק להמ"ל ודעתו שאף גזירת חכמים משוי לי' חשיבות לחייב מיתה והכא נמי אפשר דכיון מ"מ אגידא בי' ואסורה להנשא ע"כ יש בכחו למחול תנאו ועיין במ"ל ברמב"ם (פ"ו מהלכות תרומות ה"א) שרמז שם בכמה מקומות ובמה שכתבו התוס' בפסחים דכיון דמדרבנן אין לו פדי' לא חשיב נאכל בכל מושבות:

ובירושלמי פיק דפסחים לא משמע הכי דאמרינן בירושלמי חמשית כר' יודא (פי' בשעה חמישית) הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינה תרומה הקדישו מוקדש הקדש דמים עשאו תרומה אינה תרומה שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד אמר לון ר' יוסי לא מסתברא דלא חילופין הקדישו אינו מוקדש עשאו תרומה ה"ז תרומ' הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים עשאו תרומה ה"ז תרומה טהורה היא ד"ת את הוא שגזרת עלי' שריפה. אלמא אע"ג דמדרבנן אינו ראוי לאכילה ואמרינן בפסחים (דף ל"ג) תתן לו ולא לאורו אפ"ה הוה תרומה. ולסברת המ"ל דאע"פ שנתחללה בחילול דרבנן תו אינו חייב עלי' מיתה א"כ לא הוי תרומה ג"כ דמכל מקום ה"ל לאורו ואמרינן תתן לו ולא לאורו [ותמה אני על המ"ל שבכאן רצה לומר דאע"פ שנתחללה בחילול דרבנן תו אינו חייב עלי' מיתה וכן בכמה דברי' הביא בכיוצא בזה. ואלו ברמב"ם (פ"ב מה' אבל ה"ז) נסתפק המ"ל בהא דקיי"ל דאינו מטמא לאחותו ארוסה אם נתקדשה קדושין דרבנן מהו מי אתי קדושין דרבנן ודחי עשה דלה יטמא או לא. ופשט ספיקותו מהא דאמרינן ביבמות (דף פ"ט) דפריך התם על הא דאמרינן דהבעל מטמא לה. והא הכא דמדאורייתא אבי' מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל אלמא דפשיטא לתלמודא דכיון דנשואין אינם מן התורה אין כח לעבור על הלאו דלא יטמא אלא משום טעמא דמת מצוה הוא דמטמא לה. וא"כ בנ"ד כיון דלא שייך טעמא דמ"מ. נראה דאין כח בקדושין לדחות עשה דלה יטמא עכת"ד. ואין הדימוי עולה יפה דהא דאמרינן דאין כח בדרבנן לדחות שיטמא לה בעל היינו לעבור בקום ועשה כמו דפריך התם דלא עקרי רבנן אלא בשב ואל תעשה מהא דאמרינן דמטמא לה. משמע דאי הוה אמרינן דרבנן יכולים לעקור בקום ועשה הוי ניחא. וא"כ לדידן דקיי"ל דרבנן יכולים למיעקר בשב ואל תעשה א"כ אפי' בקדושין דרבנן אין לכהן לטמא לאחותו ובירושלמי בפ"ט דיבמות אמרינן גבי שניות מד"ס כל שעה הוי ר' אילא אמר לי הני מתניתין יורשה ומטמא לה ותני מטמא לאשתו הכשרה ואינו מטמא לפסולה ומשמע דמסיק דאפי' בשניות דרבנן אינו מטמא לה וע"ש בפ"מ]. וכן אמרינן בפסחים (דף נ"ט) שעשאו כמו שנטמאו האימורים או נאבדו ע"ש שכתבו התוס' דהואיל ומדרבנן לא מרצה ציץ על האימורין שנטמאו הוי כאלו אבדו האימורין. והש"א השיג על זה וכתב דתמי' היא דכיון דמאוריי' מרצה ציץ א"כ איך יאכלו הכהנים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין. ועיין בפ"ח דסוטה (דף מ"ד) לא לקח ולא לקחה פרט אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין ופירש"י מדלא כתיב לקח למעטי לקיח' איסו' וקא חשיב התם חלוצה וכן נתינה לישראל. אע"ג דאין איסורא אלא מדרבנן אעפ"כ קרינן בה ולא לקחה למעוטי לקיחת איסור. רק דיש לומר דהא דחשיב התם חלוצה וכן נתינה הוא אשגרת לישנא כמו דחשיב בריש אלו הן הלוקין (דף י"ג) גרושה וחלוצה וכן ממזרת ונתינה. אע"ג דחלוצה וכן איסור נתינה להרמב"ם אינו אלא דרבנן. וכמו שכתבו התוס' ברפ"ג דכתובות (דף כ"ט) דאיכא למימר דבכל הני נקט נתינה אגב ממזרת. [ותמיהני על המ"ל (ברמב"ם ה' נערה) שהשיג על המהרא"ש שדקדק מהך דהבע"י (דף נ"ט) דאף באיסורין דרבנן לא ישאנה משום דקא חשיב התם חלוצה. וכתב המ"ל דחלוצה הוא אשגרת לישנא. והביא המ"ל מהא דקאמר בכתובות (דף מ"ט) ממזרת ונתינה איכא בינייהו אע"ג דנתינה אינה אלא דרבנן. ולא נראה לי דגם ממזרת ונתינה הוא אשגרת לישנא כמו דחשיב באלו הן הלוקין (דף י"ג) וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף כ"ט) וכה"ג אמרינן בפ' יש מותרות (דף פ"ה) ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא. ומוכרחין אנו לומר לדעת הרמב"ם דהוא אשגרת לישנא. וכן בסוטה (דף מ"ד) במתניתין דתנן ר' יוסי אמר אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל כו'. ואמרינן בגמ' מאי איכא בין ר' יופי לר"י הגלילי איכא בינייהו עבירה דרבנן דלר' יוסי בעבירה דרבנן לא הוי ירא ורך הלבב וכו. וקשה דהא קא חשיב חלוצה וכן נתינה לדעת הרמב"ם אלא ודאי דנקט אגב אינך:

והכי מוכח נמי מהא דאמרינן התם לא לקח ולא לקחה פרט אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל כו' וקאמר בגמ' לימא דלא כר"י הגלילי דאי ר"י הגלילי הא אמר הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא כר"י הגלילי וכדרבה דאמר רבה לעולם אינו חייב עד שיבעול מאי טעם לא יקח משום לא יחלל משום הכי אינו לוקה עד שיבעול. וקשה דהא אפי' אם קידש בלא בעל נמי עביד איסורא דרבנן כמו שמשמע בתוס' פ"ק דב"מ (דף י') דקאמר מאי בינייהו א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה כו' והקשו בתוס' דמאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד דשליח בר חיובא כו' לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בפ' עשרה יוחסין (דף ע"ה) קידש אינו לוקה בעל לוקה. ותירצו בתירוצא קמא דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה. א"נ יש לומר דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות לא חלין הקדושין. משמע דלשינוי' בתרא של התוס' לא צריכי לשינוי' קמא וא"כ משמע דאיסורא יש אף בקדושין לבד אלא שאינו לוקה. ויש לי בזה להאריך ואין כאן מקום לזה וכן כתבו התוס' בפ"ק דיבמות (דף י') דאסור מדרבנן. וא"כ קשה דמאי משני דקידש ולא בעל הא אכתי אתי דלא כר"י הגלילי דהא איהו סבירא לי' דאפי' בעבירה דרבנן נמי הוה ירא ורך הלבב. אלא ודאי דאע"ג דקידש ולא בעל עביד איסורא דרבנן אפ"ה קא דריש קרא לא לקח ולא לקחה פרט אלמנה לכה"ג גרושה כו' כיון דמדאורייתא לא עביד איסורא ע"כ מעטם הכתוב דאלמנה לכה"ג אינו חוזר דהא קודם שאסרוה מדרבנן לא הוי ירא ורך הלבב אע"ג דלדידן דאסור מדרבנן חוזר מחמת שהוא ירא ורך הלבב אעפ"כ קא דריש קרא שפיר לענין אם קידש דלא עביד איסורא מדאורייתא לא הי' חוזר ועיקר הקושי' הוא על דרשא דקא דריש קרא לימא דלא כר"י הגלילי דלריה"ג א"א למידרש קרא להכי וא"כ תקשה לר"י הגלילי אמאי כתיב לא לקחה ומשני דדרשא דקרא קא אתי אפי' לר"י הגלילי דאפי' לר"י הגלילי צריך קרא למעט אלמנה לכה"ג דהא לא עביד איסורא דאורייתא. וכה"ג תירץ המ"ל ברמב"ם (פ"ב מהלכות סוטה ה"ח) שכתב כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים בודקין את אשתו ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מד"ס אין המים המאררים בודקין את אשתו. וכתב ע"ז הראב"ד דהא לא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם. וכתב ע"ז המ"ל דנראה דקושי' מעיקרא ליתא דהגמ' קא שקול וטרי ביתור הפסוקים דלמה לי קרא למעט ארוסה ת"ל מקרא דמבלעדי אישך ותירצו דאיצטריך קרא להיכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל כו' ע"ש. וא"כ קשה דאם מדאורייתא קאמר א"כ היכי חשיב בסוטה (דף מ"ד) ממזרת ונתינה לישראל הרי לדעת הרמב"ם נתינה אינה אסורה אלא מדרבנן אלא דהוא אשגרת לישנא]. אך אעפ"כ הוא אליבא דהלכתא קא פסיק הרמב"ם דאפי' בנתינה לא סי' חוזר אע"פ דליכא אלא איסורא דרבנן אעפ"כ קרינן בי' לא לקחה למעוטי לקיחת איסור. אלא ודאי כיון דחכמים אסרוהו קאי עלייהו מיעוטא דלא לקחה למעוטי לקיחת איסור וכן כתב הרמב"ם לגבי סוטה דאינה שותה וכן לענין ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לקיימה דאפי' שני' שהיא מדרבנן נמי חשיב אינה ראוי' לקיימה וע"ש במ"ל שהאריך בזה:

אך אכתי אין בידינו ראיה שיהא יכול למחול מחמת שאגידא ביה מדרבנן דבקום ועשה לא יכלו לעקור. וכל מה שהבאנו מדברי הרמב"ם הוא רק להחמיר אבל לא להקל שיהא יכול למחול מחמת שאגידא ביה מדרבנן:

ולכאורה יש להביא ראיה מהא דאמרינן בזבחים בפ' כל הזבחים (דף ע"ג) אמר רבא השתא דאמור רבנן לא יקריב אי מקרוב לא מרצה ופי' רש"י דאדחי ליה מדרבנן ומשמע דצריך להביא אחר אלמא אע"ג דנדחה מדרבנן אפ"ה כיון דלא הי' יכול להקריב אף שלא היה יכול מחמת איסור דרבנן אעפ"כ כיון דנדחה מ"מ מביא קרבן אחר אע"ג דמדאורייתא הוי חולין בעזרה ואיך יכלו רבנן למיעקר בקום ועשה כמו דאמרינן בהאשה רבה (דף צ') והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה על הדם כו' ואמרי רבנן לא הורצה וקא הדר מעייל חולין לעזרה אלא ודאי כיון דאמר רבנן שלא להקריב וא"כ נדחה הקרבן וע"כ הוי דחוי אף מדאורייתא ואינו יוצא בו וצריך להביא קרבן אחר:

[ובזה מתיישב נמי מה שראיתי להשעה"מ שרוצה להוכיח מה שנסתפק המ"ל בפ"ב מהלכות איסורי מזבח אם עבר והקריב זקן אם כשר בדיעבד. וכתב ע"ז השעה"מ דיש לפשוט ספיקותו מהא דאמרינן בזבחים פרק קדשי קדשים (דף נ"ט) מיתבי כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולים. ופריך הגמ' נבנה דחוי מעיקרא נינהו ומשני אלא עד שלא נהרס המזבח. ופריך נהרס הא אזקין להו. והשתא אם איתא דזקן כשר בדיעבד א"כ מאי פריך הגמ' נהרס הא אזקין להו ופסול מטעם דזקן ולמה לי דפסול מטעם דחוי דנהרס המזבח דלמא אתי לאשמועינן דפסול אפי' בדיעבד דאי מטעם זקן אינו פסול אלא לכתחילה ע"כ. אבל לפי מה שביארתי אתי שפיר דאע"ג דלפי האמת איכא למימר דזקן אינו פסול דיעבד היינו לפי מה דקיי"ל דב"ת אינם נדחים אבל לפי מה דס"ד דב"ח נידחין א"כ כיון דאמרו רבנן דלכתחילה לא יקרב ע"כ אפילו בדיעבד נמי פסול מטעם דחוי. וע"כ פריך התלמוד דלמה ליה למימר דפסול מטעם דחוי דנהרס המזבח תיפוק ליה דפסול מטעם זקן וא"כ כיון דלכתחילה אסור להקריב פסול נמי אפי' דיעבד גם כן מתורת דחוי כמו דאמר רבא בזבחים (דף ע"ג) השתא דאמרו רבנן דלא יקריב אי מקריב לא מרצה. אבל לדידן דקייל"ן דב"ח אינם נדחים ע"כ אינו פסול רק לכתחילה ולא דיעבד. וא"ש מה שנסתפק המ"ל ולא קשה מה שהקשה השעה"מ]. וא"כ לפ"ז מוכח דכיון דמדרבנן הוי דחוי ע"כ פסול אפילו דיעבד מן התורה כיון דמ"מ אידחי:

אך יש לדחות הא דאמר רבא השתא דאמור רבנן לא יקריב אי מקריב לא מרצה הוא שאין הבשר ניתר באכילה אבל מ"מ אין לבעלים להקריב קרבן אחר וכמו דאמרינן ביבמות (דף צ) מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו. ואע"ג דקא מתעקרא אכילת בשר שב ואל תעשה שאני:

ומכל מה שביארתי נראה דאין סברא לומר דמחמת דאגידא ביה מדרבנן יוכל למחות על תנאו דע"פ איסור דרבנן יוכל להיות חומרא כמו שכתבו התוס' בפסחים (דף ל"ח) דאע"ג דמחיצה לקלוט דרבנן אעפ"כ כיון שסוף כל סוף אינו נאכל בכל מושבות אע"פ שהוא מדרבנן לא חשיב נאכל בכל מושבות אבל לא לקולא וכן משמע בירושלמי פ"ג דמ"ש מ"ש שנכנס לירושלים כו' ב"ה אומרים הכל יפדה ויאכל חוץ משנטמא בולד הטומאה מבפנים תני בר קפרא אב הטומאה ד"ת ולד הטומאה מדבריהן ור' יוחנן אמר בין זה ובין זה ד"ת. ופריך מה בין ולד הטומאה בין מבחוץ בין מבפנים לא זה וזה מדבריהן (פי' לבר קפרא) ומשני כשהכניסן ע"מ שלא תתפשנו המחיצה אלמא אע"ג דסוף סוף אינו יכול לאוכלו מדרבנן אעפ"כ לא קרינן ביה כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא לשון אכילה כיון דמאורייתא מותר לאוכלו. אלמא דהא לא יכלו רבנן שע"פ איסור דדבריהם יגרום ליה קולא שיהא מותר לפדותו בירושלים והא שכתבו התוס' בפסחים (דף ל"ח) הוא רק לענין חומרא אבל לא לקולא.

[ובזה נדחה מה שכתב הש"א בתשובה (סי' ס"ד) על מה שכתב הג"א בשם א"ז דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביו"ט. וכתב הש"א דנר' לו להתיר במה שהטריפות מצויות כמו הכשירות בשנים הללו והוא מחמת טריפות שבריאה מחמת חומרת האחרונים כו' א"כ מדאורייתא ראוי לאכילה ומותר לשחוט. ולפי מה שביארתי ליתא להא כיון דמ"מ אסור לאכול א"כ הוי ס' שקול דילמא אינו ראוי לאכילה דאע"ג דאינו ראוי לאכילה מחמת חומרת האחרונים מ"מ אינו ראוי לאכילה והכי משמע בירושלמי פ"ז דשבת וכן בפ"ק דביצה ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט ריש לקיש אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. ולכאורה קשה דהא ר"ל סבירא ליה בפ"ב דיומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור מדרבנן. וכן משמע בירושלמי רפ"ו דתרומות מודה רשב"ל באיסורי הנאה כו' ע"ש וא"כ אמאי לוקה לר"ל במבשל נבילה הא מדאורייתא ראוי לאכילה בחצי שיעור דאינו אסור אלא מדרבנן ולאחר שיעור כדי אכילת פרס יאכל ג"כ חצי שיעור אלא ודאי כיון דמ"מ אסור מדרבנן אפי' חצי שיעור נמי ע"כ לוקה מדאורייתא שהרי בישל דבר שאינו ראוי לאכילה ועיין בתוס' פ"ק דביצה בד"ה הכא נמי ע"ש]:

ואין להביא ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה (דף ז') בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא בר יעקב אמר משעה שנר' להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום בעל מום מי מצי אכיל ומשני דכלו לו חדשיו. אלמא אע"ג דזהו מדרבנן דהא מדאורייתא בתר רובא אזלינין אפ"ה כיון דמדרבנן אין לאוכלו מנינן לו שנה מיום ח' ואילך. כבר תירץ ע"ז הש"א דשנתו של בעל מום אינו אלא מדרבנן. וראיתי בירושלמי פ"ק דר"ה מפורש שהוא מדרבנן תני ר' ישמעאל נולד לו מום בט"ו יום בתוך שנתו רשאי לקיימו לאחר שנתו עד ט"ו יום א"ר אילא זאת אומרת שאין שנתו של בעל מום מחוורת א"ר יוסו מתניתא מסייע ליה לר' אילא הבכור בזמן הזה רשאי לקיימו אפי' ד' וחמש שנים עד שלא הראהו למומחה מה אנן קיימים אם לתם הרי כבר אמור אלא אם אינו ענין לתם תנהו ענין לבעל מום [ועיין ברפ"ד דבכורות (ד' כ"ח) במה שנחלקו שם רש"י ותוס' בפי' עד שלא נראה להראות לחכם ובירושלמי מבואר כפי' התוס'] עכ"פ מוכח מהירושלמי דשנתו של בעל מום אינו מן התורה וא"כ אין ראיה מזה:

וע"כ נלע"ד דמה שכתב הרא"ש בתשובה (כלל מ"ה סי' כ"ה) דאם ראובן גירש את אשתו ע"מ שלא תנשא לשמעון דאינו יכול לבטל התנאי דאע"ג דכתב (בכלל מ"ו) דיכול למחול התנאי משום דאתי דיבור ומבטל דיבור היינו משום דאע"ג דאמרינן ברפ"ג דקדושין (דף מ"ו) דלא אתי דיבור ומבטל מעשה והכא הרי נתן הגט לידה על תנאי זה וא"כ לכאורה הוא דומה למעשה אך דמעשה הגט אינו מצטרף לדיבור של תנאי שיהא נחשב דיבור של תנאי משום דתנאי לעקור מעשה הגט הוא דאתא שאם יעבור על התנאי הרי מעשה הגט בטל וא"כ דיבור של התנאי לעקור את המעשה הוא דאתא וכשמבטל ומוחל אח"כ על התנאי הנה הביטול הזה אדרבא לחזק את המעשה הוא דאתא וא"כ כיון שהתנאי סותר להמעשה ע"כ אינו מצטרף מעשה הגט לדיבור של תנאי וע"כ נחשב הדיבור של התנאי כמו דיבור בלחוד וא"כ יכול למחול על התנאי משום דאתי דיבור ומבטל דיבור. משא"כ בתנאי דע"מ שלא תנשא לפלוני דאינה יכולה לעבור על התנאי כדי לבטל המעשה דהא היא אסורה להנשא לאותו פלוני מטעם אשת איש וכשמוחל על התנאי אינו מוסיף חיזוק במעשה הגט דהא אי אפשר שיתבטל הגט על ידי התנאי דהא אסורה לזה שנאסרה מחמת אשת איש. ואם כן בתנאי כזה כיון דהתנה בשעת נתינת הגט מצטרף למעשה הגט להיות נחשב במעשה הגט ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וע"כ פסק הרא"ש דבתנאי כזה אינו יכול למחול משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה:

ומה שהקשו האחרונים על הרא"ש שכתב דאינו יכול ליתן גט אחר מהירושלמי שהביאו התוס' רפ"ט (דף פ"ב) אפשר לומר דהטעם הוא משום דכיון דכבר נתגרשה מבעלה ואין לה עליו רק התנאי שלא תנשא לפלוני אין בכחו של גט האחר לחול רק על אותו תנאי אע"ג דאם תנשא לאותו פלוני הרי תעבור על תנאה ואתי גט אחר וחייל אפשר לומר דסבירא ליה להרא"ש כמו שכתבו התוס' בפ"ט (דף פ"ג) דאם נשאת לאותו פלוני אינה עוברת על התנאי כיון דלא הוי נשואין אלא זנות. וא"כ כיון שאינה יכולה לבטל הגט הראשון על ידי שתעבור על תנאו ותנשא דהא אין זה נשואין. ע"כ כתב הרא"ש דאינו יכול ליתן גט משא"כ בההוא דירושלמי שהביאו התוס' בר"פ המגרש (דף פ"ב) דלחשוב שש עשרה נשים כגון שאמר לה שלא תנשאי ולא תבעלי לפלוני היינו דוקא כגון שאמר לא תנשאי ולא תבעלי דאי בלא תנשאי לחוד לא הוי דומי' דאחות אשה כמו שכתבו התוס' (שם) ובפ"ק דיבמות (דף י') אלא דוקא בלא תנשאי ולא תבעלי וכמו שבארתי וא"כ אם יתן לה גט אחר ותנשא לאותו האיש מכיון שתעבור על התנאי ותנשא א"כ נתבטל הגט הראשון דאף דלא הוי נשואין כיון שלא קיים התנאי אעפ"כ הא אתני שלא תבעלי בזנות נמי וא"כ כיון שעברה על התנאי נתבטל הגט הראשון וכיון שנתבטל הגט הראשון ע"כ חייל הגט השני. וע"כ כתבו התוס' שפיר הפי' בירושלמי דתמן התורה אסרה ואין לה היתר להתייב' דאין האיסור תלוי בשום אדם. אבל באמת איש האיסור תלוי בהמגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו המת שנשאה דמכיון שתנשא לאותו האיש אע"פ דהוי זנות אעפ"כ הא אתני עלי' שלא תבעלי ג"כ וע"כ נתבטל הגט הראשון וחייל הגט השני משא"כ בעובדא דהרא"ש מיירי שלא התנה עלי' רק ע"מ שלא תנשאי לחוד. ע"כ פסק הרא"ש דאין ליתן גט אחר משום דלא חל הגט השני כיון שנתגרשה בגט הראשון דליכא למימר מכיון שתנשא לאותו האיש ותעבור על התנאי חל הגט השני דהא אע"פ שתנשא לאותו האיש לא תעבור על התנאי משום דלא הוי נשואין רק זנות והבעל שגירש לא אתני עליה רק בנשואין לחוד וא"ש:

ומה שנסתפק המ"ל ברמב"ם פ"ו מהלכות גרושין שהאריך בזה הרבה אם יכול לגרש קודם חלות התנאי וע"ש שלא העלה בזה דבר ברור ולע"ד אשתמיטתיה הירושלמי הביאוהו הרא"ש והפוסקים (בפ"ז דכתובות) אית תנויי תני מותרת להנשא בלא גט ואית תנויי תני אסורה להנשא בלא גט כו' שמא תלך אצל חכם ויתיר נדרי' ונמצא קדושין חלין עלי' למפרע אלמא שיכול לגרש אעפ"י שעדיין לא חלו הקדושין דאם התיר אח"כ חל הגט למפרע והא שנסתפק הרשב"א היינו דוקא במעכשיו לאחר ל' יום שמתחילין הקדושין מעכשיו ונגמר לאחר ל' יום אבל בתנאי ודאי יכול לגרש מתחילה דנמצא הגט חל למפרע ודו"ק היטב:

והשתא לפי מה שביארתי דלא פליג הרא"ש על התוס' דסברי דיכול ליתן גט אחר. דהתוס' מיירי בתנאי דשלא תנשאי ולא תבעלי. והרא"ש מיירי בתנאי דע"מ שלא תנשאי לחוד א"כ לפ"ז מוכרחין אנו לומר דסבירא לי' להרא"ש כדעת התוס' דבע"מ שלא תנשאי אם נשאת לא במל הגט משום דלא הוי אלא זנות דלא כמו שכתב הרמב"ן דע"מ שלא תנשאי הוא רק כדרך נשואין:

וע"כ לנידון דידן אם נתן האתרוג במתנה ט"מ שלא ליתן לאחר לצאת בו ונתן לאחר לא נתבטלה המתנה כיון דאין זה נתינה. דהא אם תאמר שעבר על תנאו א"כ לא הוי דידי'. ולא הי' יכול ליתן ע"כ לא נתבטלה המתנה ויצא בו הראשון שהרי לא עבר על תנאו במה שנתן לאחר.

[וכ"ת הא לכאורה משמע מדברי הפוסקים הראשונים דבאומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני ונשאת דעברה על תנאה ובטל הגם. שהשעה"מ הוכיח מדברי הפוסקים דבנותן גט ע"מ שלא תנשאי לכל העולם אלא לפלוני דלא הוי גט אע"ג דבע"מ מודי לי' חכמים לר' אליעזר דהוי גט. אעפ"כ אינו גט מטעם דלא הוי ספר כריתות כמו דאמרינן בפ' בתרא דגיטין (ד' פ"ג) דבאומר ה"ז גיטיך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי או ימי חיי פלוני ה"ז כריתות משום דלא אגידא בי' כל ימי'. כל ימי חייכי אין זה כריתות משום דאגידא בי' כל ימי'. וה"נ באומר ע"מ שלא תנשאי אלא לפלוני הרי אגידא בי' דאי אפשר שכל העולם ימותו מקמה וא"כ אגידא בי' כל ימי'. והקשה ע"ז בשעה"מ דא"כ איך אמרינן אדברי ר"א דאפי' לא התירה אלא לאיש א' ה"ז כריתות הא בלא"ה לא הוי כריתות מטעם דאגידא בי'. ותירץ השעה"מ דבחוץ לר"א שאני כיון דלא אגידא בי' כל ימי' דאם תעבור ותנשא לאיש אחר דעלמא לא נתבטל הגט כלל ומותרת היא להנשא אח"כ למאן דשרי לה שהרי אין כאן תנאי אלא שיורי קא משייר דלכ"ע תהי' באיסור אשת איש כמקדם כו' משא"כ בע"מ לרבנן כיון דתנאה הוי דאם עברה ונשאת לאינש דעלמא נמצא הגט בטל למפרע ואפי' למאן דשרי כו' ע"כ הוי אגידא בי' וכתב דזה פשוט אצלו כביעתא בכותחא ע"ש ע"כ. ולפ"ז משמע דבע"מ שלא תנשאי אם עברה ונשאת הגט בטל שלא כדעת התוס' דלפי דעת התוס' אף אם התנה בע"מ שלא תנשאי לפלוני ותנשא לפלוני נמי לא תעבור על תנאה ומותר' לכל אדם דהא הוי זנות ולא נשואין וזהו דוחק לומר דכיון שלאחר מיתתו תנשא לאותו פלוני שנאסרה לו נמצא הגט בטל למפרע:

אך לע"ד נראה דבחנם נדחק השעה"מ דלכך שרי לר"א בחוץ אף אם אסרה לכל העולם אלא לפלוני משום דלא אגידא בי' כל ימי' דהא אמרינן בגטין (דף פ"ג) מודה ר"א במגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לאחד מן השוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו וא"כ אינה אגידא בי' כל ימי' בחוץ דהא אם ימות בעלה שנשאת לו תהא מותרת לאותו פלוני והוי כמו שאמר לה ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני דה"ז כריתות דאפשר דימות בחיי' ותהי' מותרת ביין והכא נמי אפשר דימות בעלה מקמה משא"כ בע"מ שאסורה לעולם. אפי' אם נשאת לאחד מן השוק ונתארמלה ע"כ לא הוי ס' כריתות כיון דאגידא בי' כל ימי' וזה ברור ועוד אפשר לומר דבע"מ הוי אגידא בי' כל ימי' דהא אפי' אם ימות בעלה אפ"ה אגידא בי' ואסורה לעבור על תנאה דאם תעבור על תנאה נמצא הגט בטל למפרע אבל בחוץ הרי אינה אסורה אלא בחיי הבעל אבל לאחר מיתת הבעל בודאי מותרת וא"כ הוי כמו דאמר לה ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי דהתם מותרת אפי' מחמת התנאי לאחר מיתת הבעל ודוחק. דהא זה אינו מחמת הגט אלא מחמת שהמיתה מתרת. אך איך שהוא אין אנו צריכים לחילוקו של השעה"מ ולא מוכח מידי לנידון דידן]:

וא"כ כיון שהוכחנו שדעת הרא"ש כדעת התוס' דבמתנה ע"מ שלא תנשאי לפלוני אם נשאת לא עברה על תנאה. וא"כ ה"נ בנידון דידן לענין אתרוג יוצא הראשון אע"ג שעבר על התנאי ונתן לאחר אעפ"כ לא עבר על התנאי דלא הוי נתינה. אך מתשובה אחרת שברא"ש מוכח שאינו סובר כדעת התוס'. דהא כתב בתשובה (כלל מ"ח סי' י"ז) דאם נישאת לאותו פלוני שנאסרה לו הוי אשת איש והגט בטל למפרע דכיון דלא נתקיים התנאי נמצא הגט בטל למפרע. אלמא שהרא"ש סובר כדעת החולקים על התוספות דאם נשאת הגט בטל למפרע. [ואע"פ שיש עדיין לדחוק ולתרץ דאע"פ שכתב הרא"ש דהוי אשת איש והגט בטל. היינו משום דאם תאמר שלא עברה על תנאה א"כ הוי נשואין וכיון דהוי נשואין הרי עברה על תנאה ונמצא דהוי אשת איש. וע"כ כתב הרא"ש דהוי אשת איש והגט בסל. אבל אעפ"כ אינו ברור שעברה על תנאי שיחול גט אחר דהא איכא למימר בהיפוך ג"כ שמכיון שאסורה לו לא עברה על תנאו וע"כ כיון שלא עברה על התנאי בבירור ע"כ אין בכחו של גט אחר לחול. ויש סיוע לזה מהא שכתב הש"ע (סי' קמ"ג) דבע"מ שלא תנשאי לאבא ועברה ונשאת דה"ז גט משום דלא הוי אלא זנות בעלמא וזהו דלא כדעת הרמב"ן שכתב באומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני כדרך נשואין קאמר וא"כ מ"ט פסק הש"ע (סי' קמ"ג ס' ט"ז) דאם נשאת לו הגט בטל ובני' ממזרים. וכתב הב"ש דהטעם הוא משום דהתם אם תאמר שלא עברה על תנאה א"כ הוי נשואין וכיון דהוי נשואין עברה על תנאה. משא"כ בע"מ שלא תנשאי לאבא דהתם ודאי לא עברה על התנאי שאין זה נשואין אלא זנות וע"כ כיון שאין התנאי בטל בבירור ע"כ לא חייל הגט. אבל אעפ"כ זהו דוחק]:

אך לאח"ז מצאתי להרשב"א בחידושיו שהביא הירושלמי זה לשונו השיב ר' טרפון שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לאחי' ומת בלא בנים האיך זו מתייבמת לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כו' עכ"ל הירושלמי. והקשה הרשב"א דאדרבא לפי זה נמצא התנאי בטל והמעשה קיים כמו דקיי"ל בכל מתנה על מה שכתוב בתורה. וכתב הרשב"א ונראה דלאו מהנה ממש קאמר אלא ה"פ נמצא זה במעשהו כמתנה על מה שכתוב בתורה כלומר כמבטל וכל מעשה שהוא מבטל על מה שכתוב בתורה מעשהו בטל כו'. א"נ דהא דירושלמי בחוץ וכן מפורש שם הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ובחוץ ודאי לאו תנאה הוא ואי אפשר לבטלו ולומר שתהא מותרת לו כו' עכ"ל. א"כ משמע מהרשב"א דהירושלמי לא סבירא לי' האי דאמרינן בש"ס דילן (דף פ"ג) ובמאי אלימא בחוץ משרי שרי ר' אליעזר דתני' מודה ר"א במגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונישאת לא' מן השוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו וא"כ כיון שהירושלמי לא סבר להא דבחוץ מותרת לאחר שנשאת לאותו שנאסרה עליו א"כ יש לפרש כמו שכתב המבי"ט והבאתיו תחילה בריש התשובה דמהתוס' אין ראי' שחולקים על הרא"ש דהא שכתבו התוס' שהאיסור תלוי במגרש שאם ירצה יתירנה ליבם קודם שימות אחיו המת שנשאה ע"כ מיירי בחוץ וכיון דחוץ שיורא הוי והיא אשת איש לזה שנאסרה עליו ע"כ יכול ליתן גט. משא"כ בעל מנת. והא שלא הקשה הירושלמי מעל מנת משום דבע"מ לא דמי לאחות אשה דבשעת נפילה ה"ל אחות אשה אבל הכא בשעת נפילה אכתי לא הוי אשת איש עד שתבעל. וא"כ לא קשה מידי מהא דתוס' בגטין לההיא דתשובות הרא"ש וכמו שהביא השעה"מ המבי"ט וכמו שביארנו. [אך אחר זה ראיתי בהירושלמי שהביא ר' ירמיה בעי הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לאחר ומת האיך זה מתיר מה שאסר הראשון מילתי' אמרה שמיתתו גרושין ומתירין בזה מה שאסר הראשון אמר ר' ירמי' לא אמר אלא שמיתתו גירושין הא נשואין לא עכ"ל הירושלמי. אלמא דהירושלמי נמי סבר להא דש"ס דילן דאם נשאת לאחר ומת מותרת לאותו שנאסרה עליו. אך מה שפירש הפ"מ שם אהא דאמר התם לא אמר אלא שמיתתו גרושין הא נשואין לא. דפי' אם נתגרשה מן הראשון לא ודוקא מת דההוכחה היא ממיתה כמו דאמר מילתי' אמרה שמיתתו גרושין. ופי' הפ"מ דממילתי' דר"א שמעינן שמיתתו של שני כגרושין גמורים הן ומתירים בזה מה שאסר הראשון. דאל"ה קשה על ר"א דנמצא עוקר דבר מן התורה דאם נשאת לאחיו ומת בלא בנים כמו שהשיב ר' טרפון. וע"ז אמר ר' ירמי' דממילתי' לא מוכח רק על מיתה ולא על גרושין דמותרת עכ"ל הפ"מ. ואינו נראה לי דאיך משמע במה דאמר אבל נשואין לא דפי' שאסורה אם נתגרשה. ועוד דמה יתיישב בזה הא דבעי ר' ירמי' האיך זה מתיר מה שאסר זה הראשון. ע"כ נלע"ד דכוונת הירושלמי הוא כמו דאמרינן בש"ס דילן בגטין (דף פ"ג) השיב רשב"א תשובה לדברי ר"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר. ופי' רש"י נשואי בעלה הראשון אסרה על זה ונשואי שני יתירוה לו. ופריך והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מחיר. ומשני התם יבמה הוא דקא אסר לי'. דאי מבעל הא שרי וקיימא. ופריך והרי נדרים דנודר אוסר וחכם מתיר. ומשני הא א"ר יוחנן אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה. וכתב המהרש"ל דקושי' זו צריך עיון. שהרי דוקא זה אוסר וזה מתיר בענין א' קאמר שהכל מאישות שהא' אוסר באישות והשני מתיר באישות כמו שפירש"י. משא"כ בנדרים שזה אוסר עליו והחכם בא להתיר בשלמא ביבמה נמי איכא למימר כה"ג שהיבם מתיר באישות כשיבם אותה פקע זיקת היבום עכ"ל. ואפשר לדחוק ולומר דקושית הגמ' בנדרים שזה אוסר עליו בדבורו וזה מתיר עליו בדיבורו וא"כ חדא מילתא היא. ואפשר דכוונת רש"ל היא כמו דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ה') מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד. והכא נמי תרתי מילי נינהו מה שזה אוסר וזה מתיר עכ"פ הא דאמרינן היכן מצינו כו' הוא דוקא בענין א'. והנה התוס' בגטין (דף פ"ג) פירשו הטעם דבחוץ מותרת לזה שנאסרה עליו אם נשאת לאחר דטעמא כיון שנשאה זה שהותרה לו נתרוקן כל האישות ופקע אישות של ראשון לגמרי עכ"ל התוס'. ולפי טעם זה הוא תימא היכן מצינו שזה אוסר באישות על חברו והשני מתירה באישות. והא הוא בדבר א' והיכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר. אבל אם נאמר דההיתר הוא דכיון שמת הוי כמו גרושין ומותרת לזה שנאסרה עליו אין כאן חידוש דזה לאו בדבר א' הוא וע"ז בעי ר' ירמיה הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה ונשאת לאחיו של זה נמצא זה עוקר דבר מן התורה אלא ודאי דמכי נשאת הותרה. אך אעפ"כ הוא תימא דהיכן מנינו שזה אוסר זה מתיר. וע"ז השיב ר' ירמי' לא אמר אלא שמיתתו גרושין אבל נשואין לא. פי' שההיתר לזה שנאסרה עליו אינו אלא במיתתו של פלוני שנשאה לו הותרה ולא מעידן נשואין וא"כ אין זה תימא דהיכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר דהא לאו בדבר א' דהא לא הותרה לו משנשאה דנימא דהופקעה האישות של ראשון ואינה אסורה לזה רק מחמת אישות של השני אלא דוקא במיתתו הותרה לאותו השני ולא בנשואין כמו שכתבו התוס'. ולפי"ז משמע דהירושלמי לא פליג בהא אש"ס דילן. דאם אמר חוץ מפלוני והלכה ונשאת שהותרה. אך בפי' על הירושלמי שם הארכתי בזה. דדעת הירושלמי דאף בחוץ מפלו' אם נפלה לפניו ליבום אסורה לי' וכמו שמשמע מדעת הרשב"א שהבאתי תחילה]:

וא"כ כיון דלא קשה מידי על הרא"ש מהתוס' דמה שכתבו התוס' דיכול להתירה בגט מיירי בחוץ וכבר הוכחתי דהרא"ש סובר דבאומר ט"מ שלא תנשאי לפלוני מכיון שנשאת בטל הגט. מעתה אין אנו צריכים למה שתרצתי תחילה בדברי הרא"ש שסובר כהתוס' דבאומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני דלא עבר על התנאי אלא דהעיקר כמו שהוכחתי מתשובות הרא"ש דבזה עובר על התנאי אע"ג דהנשואין הוא באיסור וכמו שכתב הרמב"ן שכוונתו הוא כדרך נשואין. וא"כ בנידון דידן נמי אם נתן אתרוג ע"מ שלא יתן לאחר לצאת בו ונתן לאחר ודאי עבר על התנאי והראשון נמי צא יצא. אע"ג דלא הועיל מידי בנתינתו אפ"ה עבר על התנאי דהא מ"מ נתן:

ועוד שהרי הטור בחו"מ (סי' רמ"א) הביא תשובות הרא"ש שכתב אע"ג שכתוב בשטר ע"מ שלא יכול א' מהם למכור ואין כתוב ע"מ שלא ימכור האי על מנת שלא למכור כו' כמו לא תוכל לאכול בשעריך וע"כ צריך לפרש שלא ימכור ואם ימכור שתהא מתנתו בטילה ואינו יכול לפרש שלא יכול למכור ואם ימכור יהא המכר בטל והמתנה קיימת שדבר זה אין בידו להתנות שאם המתנה קיימת יעשה בה כל מה שירצה עכ"ל. וכן פסק בש"ע ע"ש. וכתב ע"ז המ"ל (בפ"ג מה' זכי' ומתנה) דמתוך תשובות הרא"ש שהביא הטור (סי' רמ"א) מוכח דבמתנה ע"מ שלא תמכרנו לפלוני כל שעבר ומכר לאותו פלוני נתבטל המתנה או המקח כיון שעבר טל תנאי ואע"ג דאי אמרינן שנתבטל המקח נמצא שמה שמכר לאותו פלוני לא עשה ולא כלום דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ונמצא דאין כאן מקח מ"מ כיון שנתנו בדרך מקח נתבטל המקח מעיקרו וכן כתב המ"מ (בפ"ח מה' גרושין) בע"מ שלא תנשאי לפלוני. אך ראיתי להתוס' פ' המגרש כו' עכ"ל. וא"כ בנידון דידן שניהם לא יצאו ידי חובת אתרוג דהא השני בודאי דלא יצא דהא הראשון לא הי' יכול ליתן לו במתנה. והראשון נמי לא יצא דמכיון שנתנו לו אף שאין במתנתו כלום אפ"ה כיון דמ"מ עבר על תנאו ונתן נתבטלה מתנתו וע"כ לא יצא כן נ"ל:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה