עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא
דיני אתרוג ולולב · סימן יג
שאלה אם אחד הקנה לקטן שהגיע לעונת הפעוטות לולב או אתרוג ואח"כ קנה א' מהקטן שהגיע לעונת הפעוטות אם יכול לצאת בו ביו"ט ראשון או לא:
תשובה גרסינן בפ"ד דסוכה (דף מ"ו) א"ר זירא לא ליקני אינש לוליבא לינוקא ביומא קמא דינוקא מקנה קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו וכתב הר"ן דמיירי בתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דאי בשהגיע לעונת הפעוטות כבן שש או כבן ז' אקנוי נמי מקני דהא קייל"ן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומסקינן נמי בפ' הניזקין (דף נ"ט) ולמתנתו מתנה וא"ת והא איהו ע"מ להחזיר יהבי' ניהל' ואי אקנוי נמי לא מקנה ולא מצי לאהדורי נמצאת מתנתו בטילה דיתא דהא קייל"ן גטין (דף פ"ד) דכל תנאי שאי אפשר לקיים אסופו והתנה עליו בתחילתו תנאו בטל ונמצא שהקטן קנאו בע"פ שאין יכול להחזירו ע"כ. אלמא שאע"פ שקנין הפעוטות לא הוי אלא מדרבנן אפ"ה אי מקנה לי' יוצא בו. אלמא דקנין דרבנן חשיב להיות כשלו שיצא בו מדאורייתא כיון דרבנן תיקנו לו קנין א"כ כשמקנה לאחר הרי האחר זוכה בו והוי כשלו ויוצא בלולב אע"ג דבעינן שיהא לכם מדאורייתא:
והנה לכאורה אפשר לדחות שאין מדברי הר"ן ראי' דקנין דרבנן מחשיב להיות כשלו מדאורייתא אלא דטעם דיוצא בה אם הגיע לעונת הפעוטות והקנה לו משום דהקשה הר"ן דאמאי אינו יכול להחזירו דהא איהו ע"מ להחזיר לו נתנו לו וא"כ כשאינו מקנה נמצאת מתנתו בטילה מעיקרא ומה שתירץ הר"ן משום דכל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו אין תנאי. והטעם אמרינן בפ"ז דב"מ (דף צ"ד) משום דאינו אלא כמפליגה בדברים. וע"כ ה"מ כשאין התנאי באפשרי להתקיים כלל וע"כ התנאי בטל והמעשה קיים. משא"כ כשיש מקום לתנאי לחול ומתקיים במקצת לא אמרינן ע"ז דאינו אלא כמפליגו בדברים דהא מקצת התנאי מתקיים. והכא נמי אם הקנה לקטן בתנאי ע"מ להחזיר ומדרבנן יכול לקיים התנאי להחזירו וא"כ לא הוי כמפליגו בדברים אלא דמדאורייתא אינו יכול לקיים התנאי משום דמדאורייתא לא מצי להקנות א"כ לגבי דאורייתא צריך לומר כיון דאינו יכול להחזירו הרי המתנה בטילה מעיקרא. וא"כ ממילא הוי שלו. ולא אמרי' כיון דלא מצי לאקנוי' לי' אינו אלא כמפליגו בדברים והתנאי בטל והמעשה קיים דהא הכא כיון דמדרבנן מתקיים התנאי במקצת לגבי דרבנן לא אמרינן דהתנאי בטל והמעשה קיים. אלא אדרבא מתוך שאינו יכול התנאי להתקיים נמצא המתנה בטילה ולגבי דרבנן דיכול להתקיים התנאי הרי מקיים התנאי ומקנה לו בחזרה ומדרבנן הוי קנין. וע"כ כשמקנה לקטן שהגיע לעונת הפעוטות במתנה ע"מ להחזיר והחזירו יוצא בה אפי' מדאורייתא נמי דלגבי דרבנן מקיים התנאי ולגבי דאוריי' הרי המתנה בטילה מעיקרא. ולא אמרינן דהתנאי בטל והמעשה קיים כמו בכל תנאי שאי אפשר להתקיים דהתם אמרינן משום דאינו אלא כמפליגו בדברים אלא הכא הרי התנאי מתקיים במקצת:
[וזה דומה קצת למה שהביא המ"ל ברמב"ם פ"ו מה' אישות וזה לשונו כתב מהר"א ששון בתשובה (ס"ד) דבתנאי לא אמרינן מיגו דחייל אהא חייל נמי אאידך ויש כדמות ראי' לזו מהא דאמרינן האומר לאשה כו'. ואם איתא דדמי לשבועה דחייל בכולל א"כ גם בתנאי נאמר כן דמיגו דחייל אשאר כסות חייל נמי אעונה ע"כ. וכתב המ"ל ולי נראה דאין מכאן הכרח דשאני הכא שהזכיר האיסור בפירוש ומפני זה לא אמרינן מגו וכמו שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"ד) ח"ל וקשי' לריצב"א דתניא בירושלמי כו' ותירץ דבהא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבילה ונשבע עלי' לאוכלה ע"כ. משמע מדבריהם דלא אמרינן מיגו דחייל אהיתר חייל נמי אאיסור אלא דוקא בסתם אבל במפרש לא. וא"כ היכי דקאמר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה שהזכיר האיסור בפירוש לא אמרינן מיגו דחייל אשאר כסות חייל נמי אעונה. והרא"ש ס"ל כהאי סברא דריצב"א וכמו שהכרי' מהרא"ש (סי' קצ"ז) יעו"ש עכ"ל המ"ל. ויש לי להביא קצת סמיכות לזה מהירושלמי דפ"ב דנזיר בענין מי שאמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח נזיר אם היו פקחין מגלחין זא"ז. וקא פריך בירושלמי ניחא שני לגלח את הראשון ראשון מגלח את השני (פ' הא בשעה שנדר הראשון לא הי' עדיין השני וכה"ג פריך בבבלי בנזיר (דף י"ב) בשלמא בתראה איכא קדמאה קמי' אלא קדמאה מי איכא בתראה קמי'). ר' יוסי בשם ר' זעירא זאת אומרת שאדם קובע קרבן נזיר ועתיד ליזור כו'. ר' מנא בעי קומי ר"י אמר הרי עלי קרבן נזיר בשעה שנזר סתם מגלח בין נזיר שכבר נזר בין נזיר שעתיד ליזור. פירש (פי' אם אמר בפירוש בשביל נזיר שעתיד ליזור) ייבא כהדא ר' לוי בר חייתא בעי כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך העתידין ליפול לך מהו ויש אדם מתנה על דשלב"ל עכ"ל הירושלמי. ואע"ג שהפוסקים לא הביאוהו לזה משום דאינו דומה מה שאינו יכול לסלק מדבר שלא בא לעולם לענין נזירות אבל מ"מ שמעינן מהירושלמי דאע"פ שאם אמר בפירוש לגלח נזיר שעתיד ליזור אינו מביא קרבנותיו אבל אם נזר סתם יכול להביא בין בשביל שכבר נזר בין בשביל מי שעתיד ליזור וחל בסתם על הכל]. ולפ"ז יוכל להיות כדברי המ"ל דהתנאי חייל בכולל מיגו דחייל לגבי דרבנן דהוי תנאי שאפשר להתקיים דהא זה ביד הקטן לקיים להקנות לו מדרבנן דהא קטן שהגיע לעונת הפעוטות מקחו מקח וממכרו ממכר חייל נמי לגבי דאורייתא. ומדאורייתא מכיון שאינו מקיים הרי המתנה בטילה למפרע ומדרבנן הרי מקיים תנאו. וע"כ כתב הר"ן דיכול לצאת אף ביו"ט ראשון דהוי דאורייתא. משא"כ אם הקנה אחר להקטן דאז קונה מדאורייתא ונתנו לאחר אז אינו יוצא ביו"ט ראשון אפי' להר"ן נמי כיון דמדאורייתא לא מהני הקנאתו וע"כ אינו יכול לצאת ידי מצוה דבעי מדאורייתא שיהא לכם:
ובזה הי' אפשר לומר דהר"ן אינו חולק עם שאר הפוסקים שכתבו דכיון דאינו יכול להקנות רק מדרבנן אינו יוצא במצוה דאורייתא. דאפשר דמיירי כגון שהקנה זה להקטן מתנה חלוטה ולא מתנה ע"מ להחזיר שאז קונה הקטן מדאורייתא וע"כ אינו יכול להקנות להגדול שיוצא בו מדאורייתא וא"כ הי' אפשר לומר דהרמב"ם אינו חולק עם הר"ן. שהרמב"ם כתב (בפ"ח מה' לולב) וזה לשונו ואין נותנים אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר עכ"ל. ותמה הכ"מ על שלא הזכירו הפוסקים דברי הר"ן. והלח"מ כתב שנראה מדברי הרמב"ם שחולק על הר"ן דהא כתב שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ומשמע דמדרבנן מיהת מקנה וא"כ ודאי מיירי שהגיע לעונת הפעוטות ואפ"ה כתב שאינו יכול להקנות לגדול שיצא בו ידי מצוה דאורייתא ובעינן שיהא מדאורייתא שלו. דאפשר לומר דהרמב"ם מפרש דהא דאמר ר' זירא לא ליקני אינש הוא בסתמא ולא בתנאי על מנת להחזיר כמו שכתבו האחרונים דהכי משמע מפירוש רש"י ותירצו בזה דעת הפוסקים שסוברים דיכול להקנות לו באופן שיהא שלו עד שיצא בו ואח"כ יהי' שלו כבתחילה. והרא"ש הוכיח מהך דר' זירא דאמר לא ליקני אינש לולבא לינוקא כו'. ואם איתא דיכול להקנות לו לשעה עד שיצא בו אמאי אמר ר' זירא לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא קמא משום דינוקא מיקני קני אקנוי' לא מקני יקנה לו לשעה. ותירצו דר' זירא מיירי בלא תנאי אלא בסתם. והאריכו בזה האחרונים]. וא"כ הי' אפשר לומר דהרמב"ם מיירי נמי בסתם. וע"כ קלה הקטן מדאורייתא והוא אינו יכול להקנות אלא מדרבנן ואף שהוא דוחק קצת בדברי הרמב"ם שכתב ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר משמע מדבריו שנתנו לו ע"מ להחזיר. אפ"ה אפשר ליישב הלשון בכדי שלא יחלוק עם הר"ן. והר"ן מיירי באם נתנו לו ע"מ להחזיר שאז כיון דחייל התנאי במקצת חייל נמי אכולו וא"כ צריך להקנות לו מן התורה וכיון שאינו יכול להקנות לו מן התורה הרי לגבי זה לא קיים תנאו ונמצא דהמתנה בטילה למפרע וכמו שביארתי. אך עכ"ז הוא סברא דחוקה מאד. ועוד דלדעת הר"ן לא חייל התנאי בכולל. וכמו שהוכיח מהרא"ש מהא דאין לך עלי שאר כסות ועונה דאין התנאי חייל בכולל. ומה שדחה המ"ל משום דהתם הזכיר בפירוש ובשבועה נמי לא חיילא במפרש לפי' ריצב"א. אעפ"כ הא הר"ן לא סבירא לי' כתירוצו של הריצב"א. דהא הר"ן כתב בפ"ג דשבועות דבשב ואל תעשה חייל בכולל כגון בנשבע שלא יאכל מצה. והא דאמרינן בשבועות (דף כ"ד) אלא הן היכא משכחת לה היינו לעבור על לאו דנבילה בקום ועשה וא"כ בשב ואל תעשה חיילי בכולל. ואם איתא דתנאי חייל בכולל א"כ אמאי אמרינן דאם אומר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל בעונה דלא הוי דבר שבממון. ויחול בכולל דהא הר"ן לא סבירא לי' כתירוץ של ריצב"א דהא דלאחל בכולל הוא משום דמפרש. אלא ודאי דלדעת הר"ן אין התנאי חייל בכולל. כמו שכתב מהרא"ש שיש לו דמות ראי' מהא דאין לך עלי שאר כסות ועונה:
ולע"ד יש לי להביא קצת ראי' דאין התנאי חייל בכולל. מהא שכתב המ"ל (בפ"ג מה' זכי' ומתנה) דא"צ למשפטי התנאים אלא דוקא בתנאי דלהבא אבל בתנאי דלעבר כגון אם אני כהן או אם אני עשיר אף שאמר בלשון אם דינו כמעכשיו דא"צ למשפטי התנאים לפי סברת ה"ה שהרי אין התנאי בא לעקור המעשה שלא יחול עכשיו. וע"כ לפי דעת הרמב"ם דבמעכשיו א"צ למשפטי התנאים הוא הדין בתנאי דלעבר נמי לא בעינן ת"כ ע"ש. אך מסוגיא דפ' האומר (דף ס"ב) שהקשו לר"מ דבעי ת"כ מסוטה מוכח דאף בתנאי דלעבר בעינן משפטי התנאים והדבר הוא תמוה בעיני לפי סברת ס"ה כו' יעו"ש שנדחק מאוד בתירוצו וכתב דלא נתקררה דעתו בזה:
אף שבמ"א הוכחתי דאפי' בתנאי דלעבר נמי בעינן ת"כ מהא דאמרינן בירושלמי (פ"ג דעירובין) מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו כו' מן המזרח כו' א"ר ליעזר מאן תנא אם באו אם לא באו ר"מ הוא חבריי' אמרי ר"מ דקדושין דתני' האומר לאשה כו' דבעי ת"כ. ואמרינן התם כיני מתניתין באו כו' מכאן ומכאן לא באו מכאן ומכאן ונ"ל כונתו כמו דאמרינן בעירובין (דף ל"ז) וכבר בא חכם דאל"ה קשה הא ר' יהודה לית לי' ברירה וכן איתא בירושלמי בפ"ו דשקלים דפריך התם לר' יהודה וניברור ארבעה זוזי ונשדו בנהרא ומשני הא אמרינן בעלמא ר' יהודה לית לי' ברירה והק"ע שגה בפירושו שם. וא"כ כיון דמתניתין איירי שאינו יודע אם בא מכבר או לא ואפ"ה אמרינן דבעי ת"כ. אלמא דאפי' בתנאי דלעבר נמי בעינן ת"כ ובמ"א הארכתי:
והכי משמע נמי בירושלמי פ"ז דדמאי ריש בן לקיש אומר צריך להתנות ולומר אם טבל עלה בידי הרי הוא מעשר ואם מעשר עלה בידי הרי הוא עשוי ת"מ א"ר יונה צריך לכפול תנאו ולומר ואם לאו לא עשיתי כלום ר' יוחנן אומר א"צ לכפול תנאו דין כדעתי' ודין כדעתי', דאתפלגין שני כריים וא' מהם ר"י אמר קדשו מדומעין כו' אלמא דאפי' בתנאי דלעבר נמי בעינן ת"כ והא דר"י פליג ואמר אע"ג דלא כפלי' לתנאו הייני משום דקסבר קדשו מדומעין ואפי' אינו מבורר כ"כ נמי מהני אבל בלא"ה אפי' בתנאי דלעבר נמי בעינן ת"כ:
אך לפי מה שכתב המ"ל קשה. ע"כ נראה לי לתרץ דשפיר מקשה הש"ס בקדושין (דף ס"ב) דאמרינן התם בשלמא לר' חנינא בן גמליאל היינו דכתיב ואם לא שכב איש אותך כו' אלא לר"מ חנקי מיבעי לי' דאף שהוא בלעבר ובלעבר לא בעינן משפטי התנאים כמו שכתב המ"ל לדעת הרמב"ם אעפ"כ בעי תנאי כפול דהא אמרינן בספ"ב דסוטה (דף י"ח) ר"מ אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא. וא"כ מתנה נמי לר' מאיר על להבא ובלהבא בעי תנאי כפול. וע"כ פריך הש"ס בפ"ג דקדושין (דף ס"ב) אלא לר"מ חנקי מיבעי לי' פי' לשיטת ר' מאיר דמתנה נמי על להבא שסובר דאמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ובלהבא ודאי בעי תנאי כפול לר"מ. דהא התם חיילות התנאי הוא לאח"כ כמו דאמרינן בסוטה (שם) לא כשאמר ר' מאיר אמן שלא אטמא שאם תטמא המים בודקין אותה מעכשיו אלא לכשתטמא מים מערערין אותה ובודקין אותם:
והכי מוכח דהקושי' אלא לר"מ חנקי מיבעי לי' הוא דוקא לר"מ ולשיטתי' דהא אמרינן בספ"ד דשבועות (דף ל"ו) דבאיסור לא בעינן ת"כ דהא תנן אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש. והטעם דבעינן בסוטה תנאי כפול הוא משום דהוי איסורא דאית בי' ממונא ופי' רש"י גביית כתובתה. וא"כ לדידן דקיי"ל דכתובה דרבנן כמו דאמרינן בפ"ק דכתובות (דף י') חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים כו' וכן פסק הרמב"ם. וא"כ מאי פריך דלר"מ בעינן ת"כ הא לפי מאי דקיי"ל דכתובה דרבנן א"כ הוי סוטה איסורא ולא ממונא. אלא ודאי דפריך דוקא לר"מ לפי שיטתו שסובר דכתובה דאורייתא בכתובות (דף נ"ו) והא דקאמר בשלמא לר' חנינא בן גמליאל כו' הוי מצי למימר דלדידי' אפי' אי הוי בעינן תנאי כפול אך מחמת דסוטה הוא איסורא ולא ממונא אלא דקושטא דמילתא נקט דלא בעינן ת"כ ולא פריך אלא לר"מ שסובר דכתובה דאורייתא והכא נמי פריך דווקא לר"מ שסובר דאמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ובפרט דהכי קייל"ן כמו שפסק הרמב"ם והשתא אם נאמר דבתנאי חייל בכולל א"כ לא ליבעי נמי על להבא ת"כ דכיון דחייל על שעבר חייל נמי על להבא. אלא ודאי דתנאי לא חייל בכולל לדעת הרמב"ם ולדעת הר"ן התנאי חייל בכולל. אף שלע"ד אין ראי' מהא דשאר כסות ועונה וכמו שכתב הריב"ש הביאו המ"ל בפ"ה מה' שבועות דלא שייך כולל אלא כשהפעולה אחת אבל לא כשהן שתי פעולות. וכבר הארכתי בזה במ"א וא"כ אין ראי' מהאי דאין לך עלי שאר כסות ועונה. אעפ"כ אינו נראה לי כלל לומר שבתנאי חייל בכולל כיון שלא מצינו מקום לזה בש"ס והארכתי בזה רק מפני שראיתי למהרא"ש ולהמ"ל דשקלו וטרו בזה:
ע"כ נראה לי שהר"ן סובר דאע"פ דקנין הפעוטות הוא רק מדרבנן אעפ"כ כיון דרבנן תקנו דגבי פעוטות מקחן מקח אלים הקנין שיהא נחשב שלו מדאורייתא. והר"ן אזיל לטעמי' שכתב בפ' שבועות הדיינים בתובע לחבירו חמשין דהלואה וחמשין דחבלה וכבר נשבע על חבלתו דהוי העדאת עדים ומתחייב שבועה דאורייתא. אלמא אע"ג דהעיקר הוא מדרבנן דהא דנחבל נשבע ונוטל הוי דרבנן אעפ"כ כיין דמתחייב בתשלומין לאחר שנשבע ונוטל חוזר הדבר לדאורייתא והוי כאלו מודה במקצת דהא אנן סהדי שחייב לו מחצה מחמת שבועה דרבנן שהאמינוהו וע"כ מתחייב שבועה דאורייתא והר"ן אזיל לטעמי' כמו שהבאתי לעיל דמה דאמרינן לא ליקני אינש לולבא לינוקא היינו דוקא שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אע"ג דהוי מדרבנן אפ"ה מכיון שתקנו דהפעוטות מקחן מקח ע"כ יוצא בה מדאורייתא וה"נ לענין שבועה כיון שתקנו דהנחבל נשבע ונוטל חוזר הדבר לדאורייתא וא"כ להפוסקים שחולקים עליו גבי לולב ולא אמרינן דחוזר הדבר לדאורייתא ה"נ גבי שבועה אינו מחויב שבועה דאורייתא:
ובזה יתיישב מה שהקשה הקצ"ח (בחו"מ סי' פ"ט) על הש"ך בספרו תקפו כהן דבנשבעים ונוטלים אין יורדים לנכסיו משום דה"ל כמו גזל דדבריהם. והקשה עליו הקצ"ח מהא שכתב הר"ן דע"י מה שהנחבל נשבע ונוטל חייב שבועה דאורייתא פ"ש ולפי מה שכתבתי ניחא דהר"ן לטעמי' אזיל שכתב דהא דדרבנן אלים להיות בא לידי דאורייתא כמו שכתב גבי פעוטות דיוצא בזה מדאורייתא. ומעתה נראה אם הפוסקים חולקים עליו בדין זה. דהא דפליגי הפוסקים שם על הר"ן דאם הנחבל נשבע ונוטל אינו מחויב מדאורייתא התם מטעמא אחרינא משום דבעינן שיתחייב דוקא מתוך טענתו. ואין ראי' מזה לענין שאם החיוב הוא מדרבנן אם אפשר שיתהווה מזה לידי דבר שהוא דאורייתא. והנה לכאורה נראה להביא ראי' שהפוס' חולקים עליו בדין זה. דהא כתב הטור והש"ע (בחו"מ סי' צ"ה ס' ג' ע"ש) דאינו מתחייב שבועה דאורייתא ע"פ עדות מיוחדת והקשו האחרונים דאמאי אינו מחויב שבועה דאורייתא ולפי מה שביארתי הי' אפשר לומר דהטעם דהא דעדות מיוחדת מצטרפין הוא מדרבנן כמו שכתב האו"ח שמסתפק בזה. וע"כ אינו מתחייב מחמת זה שבועה דאורייתא. דלא כמו שכתב הר"ן שע"י חיוב תשלומין דרבנן כגון בנשבע ונוטל מתחייב שבועה דאורייתא:
אך לכאורה יש להביא ראי' דעדות מיוחדת הוי דאורייתא דהא אמרינן בפ"ד דגטין (דף ל"ג) דאי אמרת בעדי כתובה מצטרפין האמר מר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כא' ומשני דילמא כר"י ב"ק סבירא לי' שסובר דאפי' בזה אחר זה אלמא דאפי' בגט כשר עדות מיוחדת אלמא דמדאורייתא היא דאי הוי מדרבנן כמו שכתב התומים דהוי מדרבנן וכמו שתקנו מדרבנן דלא בעינן דרישה וחקירה בד"מ א"כ אמאי כשר בגט אשה:
ועוד דהא אמרינן בב"ב (דף ל"ב) לענין בן גרושה ובן חלוצה בלצרף עדות קא מפלגי דלריב"ק מצטרפין אלמא דמדאורייתא מצטרפין עדות מיוחדת. דהא ב"ג וב"ח דמי לדבר שבערוה כמו דמוכח בקדושין (דף ס"ו) דרבא מייתי ראי' להא דאין דבר שבערוה פחות משנים מהא דב"ג וב"ח ע"ש אך יש לדחות דהא התוס' כתבו בהא דאמרינן התם אנן אחתינן לי' אנן מסקינן לי' ולזילותא דב"ד לא חיישינן. אע"ג דהוי תרי ותרי כתבו התוס' דמיירי בתרומה דרבנן דהקילו וה"נ איכא למימר דמיירי בתרומה דרבנן וע"כ כשר בעדות מיוחדת אך אעפ"כ יש להביא ראי' מהא דאמרינן בב"ק (דף ע"ד) ע"פ עד א' פשיטא ומשני הא קמל"ן ע"פ עצמו דומי' דע"פ עד א' מה ע"פ עד א' כי אתי עד א' מצטרף אף ע"פ עצמו נמי כי אתי עד א' מצטרף אלמא דמצטרף אפי' בד"ק דבעינן דרישה וחקירה כמו דאמרינן ברפ"ד דסנהדרין (דף ל"ב) אלמא דעדות מיוחדת כשר מדאורייתא:
ואפשר לומר דאע"פ דעדות מיוחדת הוא רק מדרבנן מ"מ יש ב' ענינים בעדית מיוחדת. הא' הוא ששניהם מעידין על דבר א' רק שלא ראו או שלא שמעו ביחד בהך עדות מיוחדת כשר מדאורייתא. ובזה פליגי בסנהדרין (דף ל') וכמו דאמרינן התם אב"א קרא אב"א סברא. אב"א קרא דכתיב והיא עד או ראה או ידע כו' והוא עד או ראה או ידע מ"מ משמע דמן התורה כשר עדות מיוחדת. והא דאמרינן שם (דף ל') דהלואה אחר הלואה מצטרפין היינו אפי' מעידין על ב' מינים אחרים ואעפ"כ מתחייב מנה אחת ע"פ אותו עדות בזה אינו כשר רק מדרבנן דהא ליכא ב' עדים על מנה אחת. ובזה יהי' מתיישב מה שכתב הר"ן בגטין פ' מי שאחזו שהביא הרי"ף התוספתא א' אומר בשחרית וא' אומר בין הערבים אין מצטרפין. וכתב הר"ן דאע"ג דלגבי ממון קיי"ל בפ' זה בורר (דף ל') דהלואה אחר הלואה מצטרפין לגבי אישות דשייך בד"נ בבת אחת בעי להו ולכאורה קשה מהך דגטין (דף ל"ב) כדאמרינן התם לגבי עדי כתיבה דאפי' בזה אחר זה מצטרפין ואיך כתב הר"ן דדמי לד"נ אך לפי מה שביארתי ניחא דהא דאמרינן דבעדי כתיבה מצטרפין היינו דוקא אם שניהם מעידין על גט א' אלא שלא שמעו ביחד בהא הוא דכשר אפי' גבי גט והא שכתב הר"ן דדמי לד"נ דעדות מיוחדת פסול הוא אם א' אומר נסתרה בשחרית וא' אומר נסתרה בין הערבים שמעידין על ב' מעשות נפרדים דבזה אינו כשר בד"מ רק מדרבנן כמו דלא בעי דרישה וחקירה מדרבנן. וע"כ לגבי דבר שבערוה דדמי לד"נ לאוסרה על בעלה לא הקילו רבנן. אבל בעדות מיוחדת שמעידין שניהם טל דבר א' אלא שלא כיונו ביחד בזה הוא דכשר אפי' מדאורייתא. וע"כ בעדי כתיבה שמעידין שניהם ששמעו מהבעל שצוה לכתוב גט וא"כ שניהם מעידים על דבר א' בזה מצטרפי מדאורייתא וע"כ כשר אף לענין הגט ג"כ. דאם שניהם מעידין על דבר א' אף שראו בזה אחר זה כשר מדאורייתא וכגון בהודאה אחר הלואה. וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ל') רב לטעמי' דאמר רב הודאה אחר הלואה מצטרפין כו' אבל הלואה, אין מצטרפין משום דהודאה אחר הלואה הוא בגוף א' וע"כ מצטרפי אבל בהלואה אחר הלואה מדאורייתא אין מצטרפין ואף דקיי"ל כנהרדעא דאמרי בין הודאה אחר הודאה בין הלואה אחר הלואה מצטרפי היינו מדרבנן [אך לקמן יתבאר דכל צירוף עדות הוי דאורייתא אפי' בשני מינים והכי משמע בסנהדרין (דף ל') ע"ש חוץ מד"נ. כמו דאמרי' בספ"ק דמכות (דף ו') מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה כו' להביא שנים שרואים אותו א' מחלון זה כו' ואין רואין זא"ז שאין מצטרפי' כו' ע"ש]:
ובזה יתיישב הירושלמי (פ"א דסוטה ה"א) שהביאו הב"י (בחו"מ סי' ל') וזה לשונו נסתרה א' בשחרית וא' בין הערבים יבא כהדה נתיחדה עמו בפני שנים צריכה ממנו גט שני א' בשחרית וא' בין הערבים זה הי' מעשה ושאל ר"א לחכמים כן ואמרו אין זה יחוד קינא לה בע"א שחרות וא' בין הערבים מאחר שהוא איש והיא אשה אין קינוי' קינוי. או יבא כהדה אין מקבלים מן העד אלא א"כ ראו שניהם כא' ריב"ק אמר אפי' בזה אחר זה עכ"ל הירושלמי. וכתב הב"י בחו"מ (שם) דהירושלמי ספוקי מספקא לי' אם נימא דיחוד וסתירה דינם שוה וכי היכא דאין זה יחוד ה"נ אין זה סתירה. ואע"ג דקיי"ל כריב"ק היינו בד"מ אבל במידי דאיסורא אמרינן דאין מצטרפין. או דילמא מצטרפין וההיא דיחוד שאני מטעמא דפרישית דאנן סהדי כיון דהאיש והאשה אינם רואים אלא עד א' לא לשם קדושין נתכוונו אלא לשם זנות הילכך אין מצטרפין כו' ע"ש עכ"ל. ופרושו דחוק דמשמעות הירושלמי דבסתירה פשיטא לי דאין מצטרפין ולא מספקא ליה אלא בקינוי. ולכאורה קינוי צריך יותר ב' עדים שיעידו ביחד על הקינוי מה שאין כן בסתירה שהיא רק כדי לברר אם הי' סתירה [והנה ראיתי להש"א בתשובה מובא בב"א שמהפך הגירסא בירושלמי דבקינוי אינו מועיל בעדות מיוחדת משא"כ בסתירה שהוא רק כדי לברר אם נסתרה] אבל לפי מה שביארתי א"ש דבסתירה כיון שאין מעידין על מעשה א' דזה אומר נסתרה בשחרית וזה אומר נסתרה בין הערבים הו"ל שני מעשים ובזה ודאי דלא מצטרפי דלא אמרו דמצטרפין אלא בד"מ ומדרבנן כמו שאמרו דלא בעינן דרישה וחקירה משא"כ בסתירה כיון דגמרינן דבר דבר מממון ובדאורייתא אינו מועיל וע"כ בודאי דלא מצטרפי. ע"ז אומר נסתרה א' בשחרית וא' בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין דהא הוי שני מעשים וע"כ אין מצטרפין משא"כ בקינוי שקינא לה מאיש א' דמעידין שני העדים על מעשה א' שלא תסתור וכיון דמצטרפי בד"מ מדאורייתא ע"כ מיבעי לי' אם מצטרפין לענין אסור ג"כ או דזה חמיר יותר ובזה מדויק ל' הירושלמי מאחר שהוא האיש והיא האשה פי' דהוי כמעידין על דבר א':
וע"כ כיון דעדות מיוחדת הוא דרבנן ע"כ אינו מתחייב מחמת העדאת העדים אלו שבועה דאורייתא. וא"כ לכאורה מוכח מזה שהפוסקים חולקים על הר"ן במה שכתב שהנחבל ע"י שנשבע ונוטל אף שהוא מדרבנן אעפ"כ הוי כמודה במקצת ומתחייב ע"י זה שבועה דאורייתא. וכמו שביארתי שהר"ן לטעמי' אזיל שכתב גבי פעוטות דע"י מה שמקנה הקטן אף דהוי דרבנן אעפ"כ יוצא בו מדאורייתא. אבל אעפ"כ אין לבי נוחה מזה דהטעם הוא מפני שאין דרבנן מביא לידי דאורייתא ועוד דהא בסה"ת הביא דין זה בשם הרמב"ן ומשמעות הרמב"ן בפ' שבועות הדיינים שסובר דמדרבנן מביא לידי דאורייתא אלא דהטעם דלא הוי מודה במקצת הוא מפני שאינו מתחייב בנשבע ונוטל ע"פ הודאתו:
גם הירושלמי נראה לי' לפרש בדרך אחר ויתיישב בזה נמי מה שהקשיתי על הר"ן והוא דאע"ג דילפינן דבר דבר מממון אעפ"כ מה שקרוב יותר לגמר הדבר כגון להתירה לעלמא או לאוסרה על בעלה זה הוי כד"נ וכל שאינו נגמר ע"י דבר זה לא הוי עדיין כד"נ. וזה דומה למה שכתב הרמב"ם (בפט"ז מהלכות סנהדרין היו) אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו יוחזק בעד א' כיצד אמר פד א' חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות אלו כו' ואכל בעדות אחר שהתרו בו לוקה אע"פ שעוקר האיסור הוא בעד א'. והוא מירושלמי פ"ו דסוכה אמר לו א' חלב הוא וסתרו בו שנים לוקה ועיקר עדות לא בעד א' הוא כו' והירושלמי קאי למה דסמיך לי' דאמר סתם עדי קינוי שנמצאו זוממין לוקין עדי סתירה שנמצאו זוממין את אמרת לוקין מה שישלמו לא מכחה היא מפסדת כתובתה או ייבא כוי דמר כו' אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין עכ"ל הירושלמי. אלמא דעדי קינוי לא הוי כגמר משא"כ בעדי סתירה וע"כ בעי אם משלמין. ועיין בשבועות (דף ל"ג) דקא חשיב לעדי סתירה לגורם לממון ודו"ק. וכן הכא נמי אע"ג דדיני אישות הוה כד"נ היינו בגמר הדבר אבל בהתחלת הגרושין אז לא אמרינן דהוה כד"נ. וע"כ בעדי סתירה אמר בירושלמי דאין מצטרפין והטעם הוא כמו שכתב הר"ן דדמי לד"נ אבל בעדי קינוי בעי בירושלמי אם זהו דומה לד"נ או דדמי לכל איסור דמצטרפין לריב"ק וכה"ג מצינו בסוטה (דף ל"א) שהי' בדין ומה אם עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים. וע"כ בעדי קינוי שהוא רק התחלת האיסור ויש בידו עדיין למחול הקנוי כמו דאמרינן בסוטה (דף כ"ה) דבעל שמחל על קינוי' קינויו מחול וע"כ כיון שיש רשות בידו למחול ע"כ לא הוי כד"נ. אבל בעדי סתירה שאז אין רשות בידו למחול כמו דאמרינן בסוטה (דף כ"ה) דלאחר סתירה אינו מחול וע"כ דמי יותר לד"נ:
[רק דמהירושלמי בפ"ח דסנהדרין משמע דאפי' לאחר סתירה מצי מחיל כדגרסינן התם א"ר יאשי' סח לי זעירא משם אנשי ירושלים שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין ואלו הן סופה ובן סורר ומורה וזקן ממרא ע"פ ב"ד סוטה ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה סברין מימר עד שלא נכתבה המגילת אתא מימר ואפי' משנכתבה המגילה ובשלא נמחקה המגילה אבל אם נמחקה המגילה לא בדא עכ"ל הירושלמי משמע מזה דאפי' לאחר סתירה יכול למחול. אך עיקר דברי הירושלמי אינם מובנים לי כלל דמאי פריך ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה דהא התם מ"מ אסורה לבעלה אלא כיון דאינו רוצה להשקותה צריך ליתן כתובתה אבל הא דבעל שמחל על קינוי' קינויו מחול היינו דמותרת לבעלה משום דלא הוי קינוי כלל והוי כמו שנסתרה בלא קינוי דאינה אסורה לבעלה כלל. וכעת דברי הירושלמי צריכים אצלי תלמוד:
אך מהירושלמי דספ"ה דסוטה משמע דס"ל דלאחר הקנוי יכול למחול אבל לא אחר הסתירה. דגרסינן שם א"ר ינאי פשיטא שאדם מוחל על קינוי' גירש כמו שמחל קינא לה ונתגרשה החזירה ונסתרה אין תימר גירש כמו שמחל צריך לקנות לה פעם שני אין תימא גירש כמו שלא מחל אין צריך לקנות לה פעם שני אבל אם קינא לה ונסתרה כו' פי' דלאחר הסתירה אפי' מחילה אינו מועיל אלא שקא מיבעי לי' בעי' אחריתא ע"ש עכ"ל הירושלמי מזה מוכח דסבירא לי' דלאחר קינוי יכול למחול אבל לא לאחר סתירה]:
ובזה ניחא דלא קשה על הר"ן שכתב דלאוסרה על בעלה דמי לד"נ מהך דגטין (דף ל"ב) דאמרינן דלריב"ק מצטרפין. דהתם משום דכל זמן שלא נתנו לה היכולת ביד הבעל לחזור וע"כ לא דמי לד"נ. אבל לאוסרה על בעלה שבזה נגמר האיסור דמי לד"נ. ויש להביא ראי' לזה מהא שכתב הרא"ש בפ"ב דקדושין על הרמב"ם שפסק בפ"ג מהלכות אישות שהאיש שעשה שליח לקדש אשה א"צ לעשות בפני עדים וכתב ע"ז הראב"ד תמי' היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין ואפי' שניהם מודים א"כ מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיוב לאחרינא. וכתב הרא"ש דיש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהני הודאתו דאין דבר שבערוה פחות משנים. אבל למיהוי שלוחו לקדשה לו מהני הודאתו כו' ע"ש. ובזה יתיישב נמי מה שפסק הרמ"א (באה"ע סי' קל"ג) שצריך שימסור לה הגט בפני שנים ביחד. והקשה הב"ש מהך דגטין (דף ל"ב) דאמרינן התם דמצטרפין דע"כ אתי אליבא דמ"ד עדי חתימה כרתי אפ"ה מצטרפין אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דדוקא במסירת הגט שהוא גמר ההיתר לאחרים ע"כ דמי לד"נ ובעינן שיהא שניהם ביחד. אבל בעדי כתיבה אע"ג דעדי חתימה כרתי אפ"ה מצטרפים דהא יכול עדיין לחזור ולא הוי גמר הדבר. ובזה יתיישב נמי מה שכתבו התוס' בגטין (דף ל"ג) דעדי ביטול הגט מצטרפים אפי' בזה אחר זה אע"ג שכתבו התוס' בספ"ק דמכות (דף ו') דדמי לד"נ. ועוד נ"ל להביא ראי' לדעת הר"ן דבגמר ההיתר או האיסור דמי לד"נ מהא דאמרינן בספ"ז דגטין (דף ע"ו) אמר לה בפני שנים ה"ז גיטך על מנת שתשמשי את אבא ב' שנים וחזר ואמר לה בפני שנים ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז לא ביטל דברי האחרון את הראשון כו' ואין א' מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין כו' מסו דתימא כל לקיומא תנאה מצטרפין קמ"ל וכתב הב"ש (באה"ע סי' קמ"ג ס' י') הטעם דאין אחד מן הראשונים וא' מן האחרונים מצטרפין דהטעם הוא משום דכל תנאי תנאי אחר הוא ופשוט הוא בעיני וא"ו מ"ש הרב רמ"א בח"ה (סי' ל' עיין סי' קמ"ג ס"י) מה ענין זה לדינים דשם ולע"ד איני מבין הפשיטות שכתב דהטעם הוא משום שהוא תנאי אחר. דמ"מ תנאי א' נתקיים כמו דאמרינן בב' מנים. ואע"ג דאמרינן בסנהדרין (דף ל"א) א' אומר חבית של יין וא' אומר חבית של שמן כו'. ומסקינן דדוקא אם אמר לדמי אבל בלא"ה לא הי' מיחייב לשלם. התם הוא משום דדיינינן לי' כמכחשי אהדדי אבל אם אמרו על שני זמנים מתחלפים בודאי דמצטרפי כמו שכתב הסמ"ע. והכא גבי ב' תנאים דע"מ שתשמשי את אבא וטיט שתתני לי מאתים זוז לא שייך זה ועוד דמסתמא מיירי שמפרשים שלא מכחשי אהדדי וא"כ אמאי אין מצטרפין אלא ודאי הוא כמו שכתבתי דבגמר ההיתר שמותרת לכל אדם שע"י קיום התנאי שמותרת לכל אדם הוי כמו בנתינת הגט דבעינן בשעת מסירה שיהיו שניהם ביחד. ה"נ בשעת קיום התנאי שאז היא מותרת להנשא הוי כד"נ דבעינן שני עדים ביחד. דהא הכא בתנאי דאם מיירי כמו שכתב הב"ש. וא"כ אינו חל הגט אלא בקיום התנאי ואפי' בתנאי דע"מ אעפ"כ אסורה להנשא בכל תנאי שהוא בקום ועשה:
[והנה לפי מה שביארתי אפשר לומר דעדות מיוחדת אע"פ שמעידין על ב' מעשים אפ"ה כשר מדאורייתא אפי' באיסורין נמי כמו דמשמע בב"ב ובגטין. והא שכתב הר"ן דעדות אשה דמי לד"נ היינו בגמר האיסור. ומזה הוא סתירה למה שראיתי להאחרונים שכתבו בדין אם ישבו ג' לדין ופסקו השנים שחייב ליתן לו חמשים זהובים. אך משני טעמים הא' פטר ליתן חמשים זהובים שהשני מחייב אך שחייב ליתן חמשים זהובים אחרים והשני פטר אותו מליתן אותן חמשים זהובים וחייב ליתן חמשים זהובים אחרים וכתב שחייב ליתן חמשים זהובים. כמו שכתב המהרי"ק והביאו הרמ"א בח"מ (סי' כ"ה) שאפי' אין הרבי' מסכימים מטעם א' אלא כל א' יש לו מעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מקרי רבים ואזלינן בתרייהו. וראיתו היא מהא דאמרינן בפ"ב דחולין (דף ל"ו) בנתקנת מיהו אשוו להדדי מר לא מכשיר ומר לא מכשיר הו"ל ר' חד ואין דבריו של א' במקום שנים. אע"ג דהוו משני טעמים דלר' חייא הטעם משום דאינה לשחיטה אלא לבסוף. ולריש הטעם משום דשחיטה מכשרת ולא דם. והקשו האחרונים מהא שפסק הרמב"ם (בהלכות קרבן פסח פ"ה ה"ב) כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת כו' הזיד ולא הקריב בשני כו' אע"פ ששגג ה"ז חייב כרת. וכתב הכ"מ שהרמב"ם פוסק כרבי ואע"ג שרבים חולקים עליו אעפ"כ כיון דלא מטעם א' הוא פסק כרבי. ותירצו דדוקא בד"מ אמרינן דהוי רבים לגבי יחיד אע"פ שאינו מטעם א' דהא עדות מיוחדת כשר בד"מ. משא"כ במילתא דאיסורא דדמי לד"נ אין עדות מיוחדת כשר וע"כ בעינן שיאמרו דוקא מטעם א'. ובחולין (דף ל"ו) דאמרינן התם במילתא דהוו רבים לגבי יחיד אף במילתא דאיסורא התם מיירי בדלעת תלושה של תרומה דהוי תרומה מדרבנן וע"כ כיון שהוא מילתא דרבנן אמרינן דהוי רבים לגבי יחיד אף דלא מטעם א' הוא:
ולע"ד לא נראה לי כלל דהא כבר ביארתי דעדות מיוחדת אפי' בב' מעשים נפרדים אפ"ה כשר אף במילתא דאיסורא נמי. ועוד דלא דמי דבשלמא בעדות מיוחדת אמרינן דשני עדים לא משקרי וחד מנייהו אמת. אבל בדין שהדבר תלוי אם לא טעו בדין איך דמי לעדות מיוחדת:
וע"כ נ"ל דעיקר הפעם תלוי אם יכולים ב' הטעמים להיות אמת ואז מצטרפי הב' טעמים וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ל"ז) אמרו שנים טעם א' מב' מקראות אמר להם אין מונים אלא א' כו' מקרא א' יוצא לכמה פעמים ואין טעם א' יוצא מב' מקראות. וע"כ כל שהטעמים סותרים זא"ז ע"כ לא הוו רבים. וע"כ בפלוגתא דר' ור' נתן ור' חנני' בן עקבי' אמרינן התם דשלשתן מקרא א' דרשו וא"כ כיון שאין הכתוב מתפרש אלא כדברי א' מהם וע"כ לא הוו רבים לגבי יחיד. וע"כ פסק הרמב"ם דאינם נחשבים רבים והלכה כר' מחבירו וכן כתבו התוס' בפ"ג דחגיגה (דף מ') דהלכה כרבי מחבירו בהאי פלוגתא דר' ור' נתן ור' חנני'. משא"כ בפלוגתא בההוא דחולין דאפשר דתרווייהו הלכה הוא הא דשחיטה מכשרת ולא דם וכן אינה לשחיטה אלא לבסוף והטעמים אינם סותרים זא"ז וע"כ הוו רבים אף שאינו מטעם א'. ועי' בהא שכתב המ"מ (בפ"ז מהלכות אישות ה' י"ב) שכתב שם דלא חשיב שמואל ור"י בקדושין (דף ס') לתרי דלאו מחד טעמא אינון. וכתב הלח"מ אע"ג דרב ושמואל נמי מתרי טעמא הוא ותירץ כיון דרב מחשיב ס' תנאי ס' חזרה ושמואל סובר ודאי חזרה דמי לחד טעמא אבל שמואל ור"י הם מחולקים לגמרי בטעמם עכ"ל וכיון שמחולקי' וסותרים זא"ז ע"כ לא מחשיב רבים. ועיין במה שכתב הרא"ש בשבת (דף קמ"ה) בענין שלקות ע"ש]. וא"כ לפי מה שביארתי דיכול להיות דעדות מיוחדת אף בשני דברים הוי דאורייתא והא שאינו מתחייב שבועה דאורייתא ע"י עדות מיוחדת כבר תירצו האחרונים בחו"מ ועי' בט"ז ובמ"א הארכתי בזה. עכ"פ אינו שייך כלל בנדון דידן:
ולכאורה נראה שהר"ן לטעמיה אזיל שכתב בפעוטות דמקחן מקח וממכרן מכר ע"כ מועיל אף לדאורייתא דהא כתב הר"ן אהא דאמרינן בנדרים (דף ל"ד) אמר רבא היה לפניו ככר של הפקר ואמר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה. ופי' הר"ן דמיירי שאמר שתקנה לו ד' אמות להקדש ואמרינן התם נטלה לאוכלה מעל לפי כולה אלמא דיש מעילה אע"ג דהקנין היה ע"י ד' אמות שהוא מדרבנן. והוא משום דהר"ן לטעמיה אזיל שכתב גבי פעוטות דאם הקנה יצא בו ידי אתרוג אע"ג דבעינן שיהא מדאורייתא שלו. אבל דעת התוס' נראה בהיפוך דאמרינן בפ"ה דב"ב (דף ע"ט) אהא דאמרינן התם דמשכחת לה במים הבאים דרך חצירו לבור ויונים הבאים דרך שובכו לשובך. והקשו התוס' דאיך יכול להקדישו הקדש גמור שימעלו בהם והלא אינו זוכה בהם זכיי' גמורה דקיי"ל דאין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום כו' עכ"ל התוס'. וא"כ סבירי להו להתוס' דמה שהוא קדוש מדרבנן אינו יכול לבוא אח"כ לידי מעילה דאורייתא. ודלא כמו שכתב הר"ן דאע"ג דאינו קדוש רק ע"י ד' אמות שקונות לו אפ"ה יכול לבוא לידי מעילה דאורייתא. אבל באמת התוס' אינם חולקים עם הר"ן. דהא קנין של ד' אמות אלים טפי כמו דאמרינן בפ"ק דב"מ (ד' י') דארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ותקנו במציאה ואף בגט נמי משום עיגונא. אלמא דקנין ד' אמות אלים טפי ואפשר דבקנין יונים דאין בהם גזל אלא מפני ד"ש גם הר"ן מודה שאינו מביא לידי מעילה דאורייתא:
והנה התוס' כתבו בסוכה (דף ל') בהנהו אוונכרי דאמרינן התם וליקננהו בשינוי מעשה ומשני דשינוי החוזר לבריתו הוא ושינוי החוזר לבריתו לא שמי' שינוי וכתבו התוס' אע"ג דקני מדרבנן מ"מ כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק. ומיהו מההיא סבתא בסוכה (ד' ל"א) משמע דנפיק אע"ג דלא קני ליה אלא מטעם מריש אלא יש לפרש התם משום תקנת השבים והכא באגודת לולב בעלמא לא שייך תקנת השבים. אלמא דאי לאו משום תקנת השבים לא נפיק אע"ג דקונ' מדרבנן. ובב"מ (דף מ"ו) פריך ונקנינהו נהלי' אגב קרקע ויקנה האחר המעות ויכול לפדות המעשר בלא חומש. אע"ג דקנין אגב דרבנן. כמו שכתבו התוס' בפ"ק דב"ק (דף י"ב) דקנין אגב אינו אלא מדרבנן וקרא דערים בצורות אסמכתא בעלמא וכן אמרינן בירושלמי פ"ד דמ"ש בהא דתנן מערימין על מ"ש בראשונה היו עושין כן במעות היו נוטלים אותן ובורחין התקינו שיהיו עושין בפירות אעפ"כ היו נוטלין אותן ואוכלין התקינו שיהא מזכה לו א' מעשרה לקרקע. אלמא דהיו מקנים להם בקנין אגב אע"פ שהוא מדרבנן. ורק לענין הודאה כתבו התוס' בב"ק (דף ק"ד) דלא מהני לענין איסורא. וכן כתב רש"י בגטין (דף ע"ז) זילו אמרו ליה לקני' להאי דוכתא דיתיב בה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה דתנן נעל גדר ופרץ כל שהוא ה"ז חזקה ופי' רש"י דנכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה אלמא דמתורת אגב נקנה הגט אע"ג דקנין אגב הוא מדרבנן ועיין בקצ"ח (סי' ר"ב) על מה שהקשו הרמב"ן והרשב"א דגט אינו נקנה באגב דאם איתא דנקנה באגב למה הקפיד רבא דלקניה ניהלי' להאי דוכתא דיתיב בה גיטא הא אגב לא בעי צבורין ותירץ הקצ"ח מהאי דפ"ק דב"מ (דף ז') דאם היה מקנה אגב דוכתא אחריתא ס"ל אגוד גביה דהא הגט ברשותו ובעינן כריתות וליכא ע"ש. ויש לי להביא ראיה בזה מהירושלמי דפ"ב דגטין (ה"ג) דעל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה בעי קמי ר' מנא מסר לה במסירה מהו מדת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמר הכין או שני' דכתיב ונתן בידה עד שתהא כולו בידה ואין כאן מקום להאריך בזה. וכן משמע קצת בפ"ק דב"מ (דף י"א) במעשה דר"ג זקנים שהקנו אגב קרקע והיה שנת הביעור דצריך ליתן לכהן ויצא ידי נתינה בקנין אגב קרקע אע"ג דהוא דרבנן:
והכי משמע בקדושין (דף מ"ז) דאמרינן התם נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו' ומסיק דלעולם שט"ח דאחרים ובמלוה בשטר קא מפלגי בפלוגתא דר' ורבנן דתניא אותיות נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור מר אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי ואב"א כו' הכא בדר"פ קא מיפלגי דאמר ר"פ האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה דבי'. מר אית ליה דר"פ ומר לית ליה דר"פ ע"כ. ולכאורה קשה לדעת הפוסקים שסוברים דהא דאמרינן בב"ב (דף ע"ו) טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קנה וכי לצור ע"פ צליחותו הוא צריך אמר ליה לצור ולצור דקנה הנייר. א"כ הא דחכמים אומרים דאינה מקודשת היינו באינו שו"פ. דאל"ה תיפוק ליה דמקודשת מחמת הנייר כמו דאמרינן התם (דף מ"ח) שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת אע"ג דנוכל לומר שדעתו שתתקדש בתורת קדושי שטר ואין דעתו אנייר שתתקדש בתורת כסף אפ"ה אמרינן דדעתו נמי אנייר. וא"כ הכא נמי אם היה שו"פ מקודשת מחמת שקנתה הנייר. וכן כתב המור (בסי' כ"ח). ואפי' לדעת הרא"ש שכתב בב"ב דאם דעתו אנייר הוי מקח טעות משום דלדמי הנייר יש בו אונאה וא"כ נתן לו יותר מעות שאין הנייר שוה ע"כ צריך להחזיר הדמים היינו דוקא במכירה שנותן מעות הוי מקח טעות שנותן יותר ממה שהנייר שוה אבל הכא אם מקדשה בדמי הנייר לא שייך מקח טעות וגם לדעת הפוסקים שאומרים שאם מוחל צריך להחזיר הנייר ללוה הא הכא אכתי לא אסיק אדעתיה הא דשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו כו' וא"כ בע"כ צריך לומר דבנייר ליכא שו"פ וא"כ קשה דהא אפי' אינה שוה פרוטה אפ"ה חיישינן שמא שוה פרוטה במדי כמו דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף י"ב) אלא ודאי דהא דפליגי היינו לענין קדושין ודאי ומדאורייתא דבס' קדושין מקודשת אפי' לחכמים נמי אלמא אע"ג דמכירת שטרות דרבנן כמו שכתבו התוס' אפ"ה מקודשת מדאורייתא:
וכן הא דאמרינן במלוה ע"פ פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. וכתב הב"י באה"ע (סי' כ"ח) דמקודשת מדאורייתא אע"ג דעיקר הקנין הוא מדרבנן אלמא דאלימי קנינים דרבנן שיהא קדושין מדאורייתא [וגם בהא שאמרו חכמים דאין קונים בכסף בטלו הקנין לגמרי כמו דאמרינן בע"ז (דף ס"ג) וכי אמר לה בטלה מאי הוי הא אכתי מחסרא משיכה וכתבו התוס' דאפי' לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הכא גבי אתנן לא קני כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית המעות קונה. ואע"ג דהתוס' כתבו דבמעילה מהני אע"ג דהקנין היה במעות לחוד דאינם קונות רק ד"ת כמו דמשמע בב"מ (דף מ"ח) אלמא דאין רבנן יכולין לעקור הקנין לגמרי שלא יהי' בו מעילה כלל אינו ראי' לפי מה שכתבו התוס' בב"מ (דף מ"נ) דהטעם הוא דלר"י דאמר דבר תורה מעות קונות מותר להשתמש במעות והוי שואל עלייהו וע"כ מתחייב במעילה לר' יוחנן אבל לענין קנין החפץ בטל לגמרי והראיה דאינו חל אתנן על זה. וכן הרמב"ם כתב (בפ"ו מה' מעילה) קנה בה חפץ ולא משך אם מן ישראל לא מעל והקשה הב"מ על הרמב"ם דהא לפי מאי דקייל"ן כר"י דאמר מעות קונות ד"ת א"כ יש בו מעילה כמו דמשמע בב"מ (דף מ"ג) אך אפשר שסמך על זה דאמרינן דבאתנן לא חל כלל איסור אתנן אע"ג דמדאורייתא מעות קונות דהא רב חסדא דמשני בזונה כו' סבירא ליה דמעות קונות מדאורייתא כמו שכתבו התוס' בב"מ (דף מ"ח) דהא אמר כדרך שתקנו משיכה בשומרין כך תקנו משיכה בלקוחות אלמא דאלימי לעקור הקנין דאורייתא אפי' בקום ועשה אע"ג דבעלמא אינה יכולים לעקור רק בשב ואל תעשה וע"כ אפשר דלהיפוך נמי דאפי' קנין דרבנן מועיל להיות שלו מדאורייתא כמו שכתב הר"ן גבי פעוטות וכן גבי מעילה דע"י הקנין של ד אמות יוכל לבוא ליד מעילה]:
וכן יש להביא ראיה מהא דאמרינן בב"מ (דף ס"ו) אמר ר"נ השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קני הדרא ארעא והדרי פירי. וכתב הרמב"ם דהוו רבית קצוצה ויוצא בדיינים. אע"ג דהא דאסמכתא לא קני הוא לדעת הרמב"ם רק מדרבנן כמו שכתב המ"א וא"כ מדאורייתא הוי קנין והוי דרך מכירה ומ"ט הוי רבית קצוצה אלא ודאי כיון דמדרבנן אסמכתא לא קני הוי רבית קצוצה. וכן כתב היש"ש פ"ז דב"ק ז"ל ותימה על הטור בחו"מ (סי' שנ"ב) דכין דיאוש קונה אף שהוא רק מדרבנן אפ"ה אם קידם בו אשה מקודשת ודאי דמאחר שתקנו רבנן דיאוש קונה הוי קדושין מדאורייתא. ורבינו ירוחם הביאו הב"י (באה"ע סי' כ"ח) דאם מקדש במעמד שלשתן אינה מקודשת אלא מדרבנן מאחר דהקנין הוא מדרבנן. ויש בזה מבוכות רבות בדברי הפוסקים [ועיין במה שכתב הרשב"א בגטין (דף נ"ה) ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת כדי שלא יהיו הכהנים עצבים וכתב רש"י ואי קשיא לך האיך תקנו ב"ד לעקור דבר מן התורה כו' הא אמרינן ביבמות שב ואל תעשה שאני. וכתב עליו הרשב"א דברי תימא הם אלא הטעם משום כו' ע"כ עוקרין לגמר שהרי כהנים אוכלין בשר ושמחים ע"כ. ועיין בגטין (ד' כ) ודלמא אקנוי' אקני' לי' רבנן וע"ש ברש"י]:
ע"כ נראה לע"ד דעיקר הדבר תלוי אם לגמרי הפקיעו הממון עד שאם תפס אח"כ מוציאים בדיינים אז הקנין מועיל כמו דאורייתא אבל במקום שלא החזיקו ולא עשו רק גזל מדבריהם שאין יוצאים בדיינים ע"כ לא אלים להיות נחשב כשלו כיון שאם יתפוס אחר לא יהי' רק גזל מדבריהם וע"כ לא אלים כמו דאורייתא וע"כ בכל הקנינים כגון משיכה ואגב ומעמד שלשתן שמתרצים לישא וליתן בקנין הלז ואם תפס השני אח"כ ודאי מוציאים בדיינים ע"כ אלים כמו דאורייתא. אבל שינוי שאינו חוזר דמשמע בסוכה (דף ל') דאינו מועיל לצאת בו משום דשינוי החוזר לא קני אלא מדרבנן היינו משום דאם קונה בשינוי שאינו חוזר ואח"כ חזר ותפס ממנו הנגזל אינו יכול להוציא ממנו וע"כ אינו יוצא בו. וע"כ אמרינן בסוכה (שם) גבי הנהו אוונכרי דאת"ל לולב צריך אגד שינוי החוזר לבריתו ושינוי החוזר לבריתו לא שמי' שינוי ואע"ג דקני מדרבנן אפ"ה אינו יוצא. משא"כ בקנינים דרבנן כיון שהמוכר והלוקח מתרצים לעשות קנין אע"פ שהקנין הוא דרבנן אעפ"כ אלים כדאורייתא ומוציאים בדיינים ולכן אמרינן בב"מ (דף מ"ו) וליקני' אגב קרקע דאלים כמו דאורייתא ויכול לפדות מעשר בלא חומש:
אח"כ מצאתי בתשובות הרדב"ז (סי' תקנ"ג) וזה לשונו כמה דברים תקנו דרבנן וכייפינן עלייהו דהאי דינא דגרמי לא מחייב אלא מדרבנן ומגבינן ביה ככשורא לצלמי ומעמד שלשתן לא קני אלא מדרבנן ומוציאים בדיינים ובעובדא דאיסור גיורא ורבא וכן מכירת שטרות לדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב המפרשים הוי מד"ס וגובין בו. וכן קנין המשיכה אינה אלא מדרבנן דמן התורה מעות קונות ועקרו רבנן קנין המעות והעמידו אותן על משיכה ואם משך המוכר ותקף מוציאים ממנו בדיינים כו'. ואמאי לימא לא קנאה אלא מדרבנן כו' אלא ודאי אלמוה רבנן כו'. וכן כתובת אשה שהיא מדרבנן היכי נחתינן לנכסיה וכן כל קנין סודר משמע שהוא מדרבנן ומתורת חליפין דהא מדברי קבלה ילפינן להו כו'. כי כל הדברים אשר תקנו רבנן דלהוי להו קנין אית להו דינא דאורייתא דעל סמך זה נושאים ונותנים ולא גרע ממנהג דאמר רשב"ג מנהג מבטל הלכה כו'. אבל גבי גזל וגניבה ורבית שעשו רבנן חיזוק לשל תורה לא שייך ה"ט דמי שגוזל או גונב או מלוה ברבית לא אדעתייהו דרבנן קא עביד אלא אדרבא עובר על דבריהם. וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה. [רק מה שכתב דקנין חליפין לא הוי רק מדרבנן לע"ד לא משמע הכי בפ"ק דקדושין (דף ב') דאמרינן התם למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקני' בחליפין כו'. ובפ"ק דקדושין (דף ח') מתורת כסף הוא נקנה ואינו נקנה מתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין וכן בפ"ד דגטין (דף ל"ט) אמרה לי' עד אימתי תשתעבד ותיזל ההיא איתתא כו' ולא היא אלא משום דה"ל כליו של מקנה אבל כליו של קונה הוי מהני ולדעת התוס' משמע דאפילו לענין איסורא להתירו בבת חורין יוצא בקנין חליפין. ואפשר דקרי לה דרבנן כמו שהרמב"ם כתב דקדושי כסף הוי מד"ס כיון שאינו מפורש בתורה אע"פ דהוי מדאורייתא וחייבין עליו מיתה. ובמקום חליפין היה לו יותר לחשוב קנין אגב שהוא ג"כ דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
ולפי זה בקנין הפעוטות הוי ודאי כמו שאר קנין דרבנן ואם תפס מוציאים ממנו בדיינים ולא כגזל מדבריהם דאמרינן בשבועות (דף מ') דאין מוציאים בדיינים וא"כ אלים כמו דאורייתא ויכול לצאת בלולב שנתן לו קטן שהגיע לעונת הפעוטות ואינו דומה לשינוי שאינו חוזר דמשמע בסוכה (דף ל') דהתם אם היה תופס ממנו אינו יוצא בדיינים וע"כ לא אלים תקנתא דרבנן וכמו שכתב הרדב"ז דכל מאן דגוזל לאו אדעתייהו דרבנן קא עביד. אבל גבי מריש שתקנו מפני תקנת השבים שתקנו שיהי' שלו לגמרי דאל"ה ליכא תקנת השבים. וכן מה שכתבו התוס' בב"ב (דף ע"ט) דאם מקדיש היונים כיון דלא קני אלא מפני ד"ש לא אלים להביא לידי מעילה דאורייתא התם הטעם נמי משום דאין בהם גזל אלא מפני ד"ש ואין מוציאים בדיינים וע"כ לא אלים הקנין וא"כ בפעוטות דהוי קנין גמור בודאי דאלים כמו דאורייתא כמו שכתב הרשב"א בתשובותיו (שאלה צ"ט) וזה לשונו השוכר את הקטן ומעכב השכירות אם מוציאים ממנו בדיינים שהרי אין בגוזל מציאתו אלא מפני ד"ש. תשובה הדברים ברורים שמוציאין מידו בב"ד שלא אמרו אלא במציאה מפני שאין לו יד לזכות ועוד שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכן מתנתו מתנה כדאיתא בגטין פ' הניזקין וכן שוכר ונשכר וכן מה שהרויח בעמל כתפיו למה יפסיד. לא יתכן עכ"ל משמע מדבריו דקנין הפעוטות מוציאים בדיינים וא"כ כיון דמוציאים בדיונים אלים כמו דאורייתא ויכול לצאת אף ביו"ט ראשון כמו שכתב הר"ן. ונראה לי להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בפ"ד דגטין (דף מ') ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגי' אמר השתא שמעו רבנן ומפסדי לי מינאי אזיל קם אקניה לבנו הקטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דר"פ שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו כו' אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן אפוטרופות לינוקא ומקרקיש ליה זוזי וכתיב ליה גיטא דחרותא על שמיה. ופי' רש"י וז"ל דבר מועט לינוק' ולא יצטרכו לכפותו כו' לתינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין דתנן הפעוטות כו' ע"ש עכ"ד. וא"כ לפי' רש"י יוצא העבד לחירות ע"י קנין הפעוטות. אלמא דקנין הפעוטות אלים שהעבד יוצא בו לשחרור ומותר בבת חורין. רק שהתוס' הקשו לפירש"י דהא אין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין כו' ופירשו דכתב ליה גיטא דחירותיה על שמיה דאפוטרופוס. והנה הרמב"ם (בפ"ז מה' עבדים ה"ח) מי שחציו עבד וחציו ב"ח שעמד רבו והקנה חציו לבנו הקטן כדי שלא יכופו אותו ב"ד לשחררו מעמידין ב"ד לקטן אפוטרופוס וכותב לו האפוטרופוס גט שחרור וכותב לו שטיח בחצי דמיו. וכתב ע"ז הראב"ד שנשתבש בכאן שבוש גדול כו' אלא ב"ד מעמידין אפוטרופוס כדי לדקדק על חצי דמיו כו'. משמע דדעת הראב"ד כפי' רש"י דיוצא העבד לשחרור ע"י הקנאת הקטן אלמא דהא דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אלים כדאורייתא דהא העבד יוצא לשחרור. ואף שהפוסקים חולקים על רש"י והראב"ד היינו משום דהתם הא שיוצא העבד בכסף לא מצד הקנאה בלחוד אלא שהאיסור שאסור בשפחה ניתר ג"כ ע"י זה ע"כ אין כח בקטן לשחררו. אבל באתרוג שהעיקר הוא להיות שלו בודאי אף דהקטן מקנה לו אעפ"כ כיון דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אלים כדאורייתא ויוצא בו אף ביו"ט ראשון. [והראיה דהא הר"ן סבירא ליה בסוכה דאם הגיע לעונת הפעוטות יכול להקנות לו. ואפ"ה חולק בכאן על רש"י שכתב שיוצא לשחרור ע"י השחרור שהקטן כותב וכתב דלא מחוור דקטן לאו בר משוי שליח הוא וגט עבד כגט אשה וגבי חליצת קטן קייל"ן דפסולה ואינה פוסלת. ולכאורה קשה דאמאי לא פירש דיוצא לשחרור ע"י הקנאת הקטן דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר והא שכותב לו גט שחרור הוא כדי שלא יחטפנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה. אלא ודאי דדעת הר"ן דכיון שצריך להתיר האיסור ע"כ אין כח בקטן להתיר האיסור אף ע"י הקנאה אבל בעלמא ודאי דאלים ענין הפעוטות שיכול לצאת אף דבעינן שיהא מדאורייתא שלו]:
והכי משמע נמי בירושלמי פ"ד דמ"ש על מתניתין דמערימין על מ"ש כיצד אומר אדם לחבירו לבנו ובתו הגדולים לעבדו ושפחתו העברים כו' אבל לא יאמר כן לבנו ובתו הקטנים וקאמר מה אנן קיימים אם בגדולה זכה בה בסימנים אם בקטנים קטן זכה (פי' הא דאמר לעבדו ולשפחתו העברים אם בגדולה הרי היא יצאה בסימנים ואם בקטנה שלא הביאה סימנים אינה זוכה) כו' על דעתן דרבנן דתמן ניחא דתמן אמרין כו' כל שנותנים לו אגוז ומשליכו צרור והוא נוטלו המוציא בידו כמוציא באשפה אגוז והוא נוטלו צרור ומשליכו גזילו גזל מפני ד"ש אגוז וצרור ונוטלן ומצניען לאחר זמן גזילו גזל גמור כו' ברם כרבנן דהכא חבריא בשם ר' יוסי בעי מעתה אפילו לעצמו לא יזכה ר' יוסי בר בון. בשם ר' שמואל בר יצחק פתר לה בשיטת אפיוטות דתנינן תמן אפיוטות מקחן מקח וממכרן ממכר כו' והתנינן אבל אינו מזכה לא ע"י בנו ובתו הקטנים כו' כאן בשיש דעת לתינוק. כאן בשאין דעת לתינוק (פי' שלא הגיע לעונת הפעוטות). אלמא דאם הגיע לעונת הפעוטות יכול לזכות ולפדות מ"ש בלא חומש אע"פ שאין זכותו אלא מדרבנן אעפ"כ אלים הקנין דרבנן עד שיכול לפדות בלא חומש. ואעפ"י שהש"ס דילן בפ"ו דגטין (דף ס"ה) משני בעציץ שאינו נקוב דרבנן היינו משום דהש"ס דילן סובר דזהו כמו שזוכה לאחרים ועיין בתוס' שם. וע"כ פריך כיון דאינו זוכה לאחרים איך יכול לפדות. אבל לפי הירושלמי דס"ל דאפילו לעצמו אינו קונה אפי' ע"י דעת אחרת מקנה מהני בקטנה אע"פ שהקנין דפעוטות אינו אלא מדרבנן אלים כמו דאורייתא שיכולה לפדות בלא חומש והכא נמי לענין אתרוג מהני קנין הפעוטות לצאת בו מדאורייתא:
ועוד יש לי להביא ראיה דקנין דרבנן אלים כמו מדאורייתא מהא דאמרינן ברפ"ז דיבמות (דף ס"ז) ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר משום אביו הבת מאכיל הבן אינו מאכיל ומוקי לה דבנכסים מועטים פסקינן וכגון דאיכא בן בהדי בת מה נפשך אי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי אי בת היא אמאי אכלה בתקנתא דרבנן כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקינו רבנן. אלמא אע"ג דמאורייתא יורש הבן ופוסל בעבדים מלאכול בתרומה משום שהעובר פוסל אפ"ה כיון דרבנן אמרו דבנכסים מועטים יורשים הבנות ע"כ אינו פוסל ויכול העבד לאכול בתרומה דאורייתא אלמא דתקנתא דרבנן בממונא אלים כמו דאורייתא:
רק דבירושלמי (בפ"ז דיבמות) אמרינן תני ר"י ב"ר יוסי משום אביי היה בת מאכלת ר' אומי בשם ר' יוחנן שכן היה ראוי' לתופשן מן המזונו' ואשה אינה ראוי' לתופשן מן המזונות ראוי' היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונתה. וקשיא כתובה מד"ת ומזון הבנות מדבריהן ודבריהן עוקרין ד"ת. (ועיין בהמפרש שם. ויותר נכון לגרוס ותרומה מד"ת ומזון הבנות מדבריהן ודבריהן עוקרין ד"ת) ומשני כמאן דמר מאליהן קבלו את המעשרות כו' ואשכח תני מאליהן קיבלו את המעשרות ואמר יאות מעשרין מדבריהן ומזון הבנות מדבריהן ודבריהן עוקרין את דבריהן עכ"ל הירושלמי אלמא דס"ל להירושלמי דאפי' מה שתקנו בממון לא אלים כמו דאורייתא. שיוכל העבד לאכול בתרומה דאורייתא. אעפ"כ כיון שכבר הוכחתי מהירושלמי דפ"ד דמ"ש דפתר לה כשיטת אפיוטות וע"כ אומר אדם לעבדו ולשפחתו העברים להפריש התרומה והמעשרות אע"ג דקנין הפעוטות אינו אלא מדרבנן ולא יכול לשנוי' כמן דמר דמאליהן קבלו את המעשרות דהא אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ואמרינן בירושלמי (דפ"ד דגטין) תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשרות מד"ת מודה בשמיטה שהוא מדבריהן כו' נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות. וא"כ ודאי מיירי בזמן שהמעשרות נוהג מדאורייתא דהא אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והכי פריך בש"ס דילן (דף ס"ה) ועיין בתוס' גטין (דף ל"ז) אלמא דסבירא ליה להירושלמי דקנין שהוא מדרבנן אלים להיות פודה המעשר בלא חומש:
אלא ודאי דדוקא בהא דהנכסים מועטים שהבנות ירשו פריך דאיך אלים למיעקר דאורייתא משום דרבנן לא אלמי הזכי' דהא אמרינן דיתומים שקדמו ומכרו בנכסין מועטין מה שמכרו מכרו. וכבר ביארתי תחילה דבמקום דרבנן גופא לא אלמו ואם תפסו אין מוציאים בדיינים לא אלים כמו דאורייתא וה"נ אם קדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו וע"כ לא אלים הזכי' להיות אלים כמו דאורייתא שיוכל לאכול בתרומה והוא ממש כמו דפריך בש"ס דילן ביבמות (דף ס"ו) ונכסים מועטין דבנות נינהו והא א"ר אסי איר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכור. וע"כ אות ליתומים זכי' בגווייהו ולא אלים תקנתא דרבנן וע"כ אפי' לא קדמו ומכרו אית להו זכיה ומעכבי מלאכול בתרומה. והכי משמע בירושלמי רפ"ט דב"ב לא הוה שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש והותירו יש שם מזון לאילו ולאילו שנים עשר חודש א"ר אמי בבלייא נשמעינה מהדא אם עמדו יתומין ומכרו שלהן מכרו כש"כ אם הותירו יחלוקו וכן איתא בב"ב (דף ק"מ) כיון דאם קדמו ומכרו המכירה קיימת וע"כ אית להו זכי' בגוי' ואפי' לא תפשו נמי. אם הותירו. אלמא דכיון דאם תפשו תפישתן קיימת ע"כ אפי' לא תפש נמי אית לי' עדיין זכי' בגוי' והוי עדיין שלו. וכמו שביארתי לעיל דביאוש לחוד כיון שאם תפס הנגזל אינו יכול להוציא ממנו בדיינין ע"כ לא אלים מדאורייתא וה"נ פריך מיתומים שקדמו ומכרו כו'. אבל בקנינים דרבנן כגון קנין הפעוטות או קנין אגב יכול לפדות בלא חומש. וכמו שהוכחתי תחילה מהירושלמי דפ"ד דדמאי דמשני דפתר לה בשיטת אפיוטות דע"כ יכולה לפדות מ"ש. וא"כ ה"כ לנידון דידן באתרוג כיון שהקטן מקנה לו ע"י קנין הפעוטות אלים כמו דאורייתא ויכול לצאת בו כן נ"ל