אור ברסלב
עמק יהושע חלק א דיני אתרוג ולולב › סימן יב

עמק יהושע חלק א· רבי יהושע איזיק שפירא

דיני אתרוג ולולב · סימן יב

סימן יא

שאלה ארבע מינים שבלולב שפסולים בגזול. אם חי' זה גזל מדבריהם. כגון מציאת חש"ו וכה"ג אם יצא י"ח או לא:

תשובה הבעשה"מ כתב בהלכות לולב וזה לשונו. דע שזה ימים רבים הייתי מסתפק בהא דקייל"ן בד' מונים שבלולב אם הי' א' מהם גזול פסול אם הי' זה גזל מדבריהם כגון מציאת חש"ו דקייל"ן דיש בהם גזל מפני ר"ש אם גזלו מאלו אם יוצא י"ח כיון דמדאורייתא קרינא בי' לכם. או דלמא כיון דמדרבנן לא מיקרי לכם אינו יוצא בה י"ח ומכלל האמור נראה דאינו יוצא בה י"ח דומי' דאתרוג של תרומה טמאה דאינו יוצא בה י"ח כיון דמדרבנן לא מיקרי לכם הואיל ועיקר תרומה מן התורה וא"כ הכא נמי דכוותה הואיל ועיקר גזל מן התורה אמנם אם עבר וגזל אינו יוצא בדיינים ואינו חייב להחזיר דלא קייל"ן כר"י דאמר גזל גמור מדבריהם כו' וא"כ שפיר קרינא בי' לכם ואפי' מדרבנן. ואולם מטעם אחר הי' נראה דאינו יוצא בה משום דה"נ מצוה הבאה בעבירה כו' ע"כ. ולע"ד נראה דאינו יוצא בה י"ח מטעם דבעינן לכם אע"ג דהוי מדרבנן ואע"ג דאינו יוצא בדיינים. דהא אמרינן בסוכה (דף ל"ה) ושל דמאי מ"ט דב"ה כיון דאי בעי מפקר לנכסי' והוי עני וחזי לי' השתא נמי לכם קרינא בי'. וכתבו התוס' דלא הוי צריך להאי טעמא אלא משום דיש היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן. ודכוותה בפ' מפנין (דף קכ"ג) תרומה ודמאי ופריך בגמרא דמאי הא לא חזי לי' ומשני כיון דאי בעי מפקר לנכסי והוי מצי למימר הואיל וחזי לעני כי היכי דשרי התם תרומה ביד ישראל הואיל וחזי לכהן ובההיא דפ' כל מערבין (דף ל"א) דתנן ומערבין בדמאי ומפרש בגמ' משום דאי בעי מפקר נכסי' התם ניחא דאיצטריך האי טעמא לישבה אפי' כסומכוס דפליג על ישראל בתרומה ואהא לא פליג ע"כ. והנה היא דוחק גדול לומר דמפרש טעם דלא הוי צריך כלל:

ע"כ נראה לע"ד דהא התוס' הקשו שם על הא דאמרינן דמצה של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח משום דגמרינן לחם לחם מחלה דכתיב עריסותיכם דא"כ למה לי' למימר בפ' כל שעה (דף ל"ה) דאין יוצאים ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל תיפוק לי' משום דבעינן מצה משלכם. וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג ותירצו דלא דמי דהא דאינו יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג של שותפין שיש לכהן וללוי חלק בו ודמי לאחין שקנו בתפיסת הבית. אבל גבי מצה כשאוכל כמה זיתים אם יש משלו כזית מצה יוצא וא"כ כיון דאתרוג של טבל אינו יוצא משום דמעורב בה חלקו של כהן והוי כמו אתרוג השותפין אע"ג דלדעת התוס' אי לאו משום דמעורב בה חלקו של כהן הי' יוצא בטבל אע"ג דלית בה היתר אכילה דהא יכול להפריש עלי' תרומות ומעשרות אלא דאינו יוצא משום דמעורב בה חלקו של כהן והוי כמו אתרוג השותפין ולפי"ז הא דאמרינן דיוצאים בתרומה היינו דוקא אם הכהן נותן לו במתנה. והא דאמרינן דיש בה היתר אכילה. היינו דאע"פ שהכהן נותנו נו אעפ"כ הא אין לישראל בה היתר אכילה. וע"ז משני כיון דיש בו היתר אכילה לכהן יוצא אבל אעפ"כ בעינן שיתן לו הכהן דוקא במתנה. דאל"ה תיפוק לי' דאין הממון שלו. וכיון דאינו יוצא באתרוג של טבל משום דמעורב בה חלקו של כהן מכש"כ דאינו יוצא באתרוג של תרומה שהיא כולה לכהן אלא ודאי מיירי שהכהן נותנו לו וא"כ בדמאי נהי דחזי לעניים הא אין זה פעולה אלא שיש לו בם היתר כילה. אבל לא לענין שיהא שלו דהא אכתי מעורב בה חלקו של כהן. ולא הוי לכם. דאע"ג דאמרין לענין ממין המוצא מחבירו עניו הראי' וא"צ להפריש תרומות מעשר אלא משום איסורא אעפ"כ הא כתבו התוס' בפ"ק דיומא (דף ט') דהא דלא אמרינן בתרומות מעשר דימכרנה לכהנים ויטיל דמי' משום דכיון דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק מק' ועוד דדמי' מועטין שהרי צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים תקינו רבנן שיתננה לכהני וא"כ מעורב בה חלקי של כהן. והוי כמו אתרוג השותפין ומה מועיל במה שיש היתר לכהנים הלא יש בה חלקו של כהן ואין הממון שלו והכהן נמי אינו יכיל ליתן נו דהא עדיין לא זכה בו. וע"כ צריך הש"ס לומר הטעם דמיגו בעי מפקר לנכסי' וחזי לי' השתא נמי חזי לי' דלפי"ז כיון שיכול להפקיר נכסי' וא"כ יהי' הממון נמי שלו דהא יכול לאוכלו ט"כ הוי נמי הממון שלו. וכן כתב הר"ן להדי' וזה לשונו של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין משים דלא קרינא בי' לכם לב"ש מפני שיש בה חלקו של כהן וס"ל כאתרוג השותפין דלא נפיק חד מינייהו כו'. ע"כ. אלמא דלב"ש דלית להו מאכילין את העניים דמאי אינו יוצא בדמאי משום דמעורב בה חלקי של כהן. ולא מהני מאי דחזי לאחריני. כמו שכתב הר"ן וע"כ כתב הר"ן בשל תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר דמיירי דאם נטל כהן. ולכאורה קשה דאמאי מפרש דוקא אם נטל כהן והא הישראל יכול לצאת ג"כ משום דיש היתר אכילה לכהנים אך דהי' קשה לו דנהי דמחמת היתר אכילה מועיל מה שים בה היתר אכילה לכהנים אבל מ"מ איך יצא בה הישראל הא אין הממון שלו. וע"כ פירש הר"ן דמיירי בכהן עצמו ולפי' התוס' אפשר לומר כגון שנתן הכהן לישראל וע"כ יוצא בה הישראל. [וראיתי להאחרונים שדייקו ממה שכתב הר"ן דמיירי בכהן עצמו דלא סבירא לי' להר"ן שיכול לצאת הישראל משום שיש בה היתר אכילה לכהנים ותמהו כל האחרונים שהביאו דעת הריא"ז דבערלה בח"ל יכול לצאת משום דיש בזה היתר אכילה לאחרים דהא לפי דעת הר"ן בעינן שיהא דוקא ראוי לאכילה לעצמו. ובמחכ"ת שגו בזה דהא שכתב הר"ן דמיירי בכהן הנוטל לעצמו היינו משום דאל"ה אין הישראל יכול לצאת משום דהוי ממונו של כהן כמו שאינו יוצא באתרוג של טבל אבל לא מחמת היתר אכילה]:

ובאמת תמה אני על התוס' מ"ט לא תירצו דהטעם מפני שמעורב בה חלקו של כהן. דאין לומר כיון שהוא דמאי ורוב ע"ה מעשרין. והך דתקינו רבנן בתרומת מעשר. כיון דדבר מועט הוא ליתן לכהן גרע מאתרוג של טבל אע"ג דהוי דרבנן כמו דאמרינן בפ"ב דשבת (דף כ"ג) ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה. או כמו דמשני התם רבא רוב ע"ה מעשרים הם. וע"כ לא אלים ממונא של כהן שיפסל משום חלקו של כהן. אלא שעיקר הפסול משום דלית בה היתר אכילה. דהא לגבי איסור לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי'. וע"כ כיון דתיקנו רבנן להפריש תרומת מעשר הרי אסור לאוכלו אבל משום חלקו של כהן אע"ג דתיקנו ליתן אעפ"כ לא אלים ממונו שיהא פסול משום חלקו של כהן. דא"כ קשה מ"ט דבית שמאי דפסלי דאע"ג דסברי דאין מאכילים את עניים דמאי. אעפ"כ לא גרע מטבל דאי לאו דמעורב בה חלקו של כהן לא הוי מיפסל משים דלית בה היתר אכילה כיון דבידו להפריש התרומות ומעשרות והכי נמי הרי בידו לתקן וכיון שבידו לתקן הרי ראוי לאכילה ואין לומר דלהכי אין יוצאים בדמאי לב"ש מחמת שאינו ראוי לאכילה דבדמאי לא אמרינן שבידו לתקן. דהא אמרינן בפ"ו דב"מ (דף נ"ו) הלוקח מן הפלטר מעשר מן כל דפוס ודפוס ופריך התם אפי' מדפוסים הרבה ליחוש דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. וע"כ ליכא למימר גבי דמאי הואיל ובידו להפריש דהא זהו דוקא אם יש בידו עוד אחרונים שלקח מע"ה זה דאל"ה אי אפשר דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ויש לי להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ג דעירובין (דף ל"א) דמערבין בדמאי ופריך דמאי הא לא חזי לי'. והקשו התוס' דהא חזי לאפרושי מיני' ובי' ומאי פריך דמאי הא לא חזי לי'. ותירצו דמשמע לי' אפי' ליכא אלא ב' סעודות מצומצמות דמסתמא מתניתין מיירי בכל ענין ולעיל גבי תרומה דמשני דלית בי' שיעורא דפריך מאי פסקא משום דמשמע לי' דמתניתין מיירי אפי' ביתר מב' סעודות וזהו דוחק. וע"כ נראה לי דהא דפריך גבי תרומה מאי פסקא הוא משום דאפי' לית לי' אלא ב' סעודות. עכ"ז יכול להשיג מאחר ולהפריש וע"כ פריך מאי פסקא. משא"כ בדמאי דא"א להפריש ממקום אחר. ע"כ פריך דמאי הא לא חזי לי' אי לית לי' אלא ב' סעודות מצומצמות דבדמאי אינו יכול להפריש עליו ממקום אחר. וא"כ אפשר לומר בדמאי אליבא דב"ש דכיון דלא חזי לעניים דהא לב"ש אין מאכילין את העניים דמאי א"כ לא הוי ראוי לאכילה ולא הוי לכם. אעפ"כ נראה לע"ד דליכא למימר הכי דהא דמשמע מהתוס' דסוכה דטבל הוי לכם אי לאו משום דמעורב בה חלקו של כהן משום שיכול להפריש עליו לא בעינן שיהא דוקא בידו להפריש כמו גבי עירובין דהתם בעינן שיהא בידו להפריש משום דבעינן סעודה הראוי' מבע"י. אבל באתרוג דבעינן לכם ומה שהוא אסור באכילה לא מקרי לכם וע"כ כיון שיש תקנה להפריש אע"ג דליכא בידו להפריש כגון שאין לו ממה להפריש אעפ"כ מיקרי לכם אי לאו משום דמעורב בה חלקו של כהן תדע דהא גבי עירוב אמרינן בעירובים (דף ל') דסומכוס סבר לה כרבנן דאמרו דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו ביה"ש. וע"כ כיון שאין בידו להפריש ביה"ש ע"כ אין מערבין בו ואילו באתרוג של טבל אי לאו טעמא דמעורב בה חלקו של כהן הוי יוצא באתרוג של טבל אע"ג דאי אפשר לעשר ביו"ט ומקרי לכם. וא"כ ה"נ לענין דמאי אע"ג דליכא גבי' אלא אתרוג א' אעפ"כ כיון שאילו היה לו אתרוג אחר הי' אפשר להפריש עליו ע"כ מיקרי לכם. וא"כ קשה דמ"ט דביש שאמרו דאין יוצאים בדמאי. אלא ודאי דהטעם הוא משום דמעורב בה חלקו של כהן כמו שכתב הר"ן:

ועוד דגם הראי' של התוס' שהביאו מהא דאמרינן בשבת פ' מפנין (דף קכ"ז) דפריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני כיון דאי בעי מפקר לנכסי' והוה עני וחזי לי' השתא נמי חזי לי' והקשו התוס' דלמה לי' האי טעמא תיפוק לי משום דחזי לעניים וע"כ לא הוי מוקצה אלא ודאי דלאו דוקא נקט. וע"כ הא דקאמר בסוכה (שם) מיגו דאי בעי מפקר לנכסי נמי לאו דוקא הוא אבל לפי מה שאבאר בס"ד דהתם צריך לטעם דאי בעי מפקר נכסי' דוקא ולא סגי בטעמא דחזי לאחרינא וא"כ הכא נמי דוקא דהא התוס' הקשו שם (דף קכ"ז) על הא דאמרינן מפנין תרומה טהורה ופריך פשיטא ומשני לא צריכא דמנחא ביד ישראל דמהו דתימא כיון דלא חזי לי' אסור קמ"ל כיון דחזי לכהן ש"ד. וכתב התוס' אע"ג דאמר בשילהי כירה (דף מ"ז) דבגדי עניים לעשירים לא הכא לכ"ע חזי אלא איסורא הוא דרביע עלי אבל התם לא חזי מחמת גריעותא. ומה"ט נמי לא אמרינן התם טעמא דבסמוך דאי בעי מפקר לנכסי' והא דאמר בפ' כל הכלים (דף קכ"ה) שירי פרוזמיות שאין בהם ג' על ג' אין מטלטלין אותן. משמע הא יש בהם שלש על שלש מטלטלין היינו לעניים א"נ אפי' לעשירים בבית עניים עכ"ל:

והנה מה שכתבו התוס' דאפי' עשירים בבית עניים מותרין לטלטל איני מובן לענ"ד דאטו הבית גורם שאם יהי' בבית א' יהא מותר לטלטל אף לעשיר אבל אם יצא מהבית לא ועוד דא"כ יהיה איסור מוקצה חלוק בבגד א' דלעני יהא מותר לטלטל ולעשיר יהא אסור לטלטל. ע"כ נראה לע"ד דבזה תלוי דהבגד של מי הוא דאם הבגד של עני וכיון דהעני לא אסחי' דעתי' מיני' משום שראוי לדידי' ע"כ לא הוי מוקצה אף לעשיר נמי דהא כיון דלעני לאו מוקצה ולדידי' שרי לטלטל ממילא מותר לטלטל אף לעשיר וכמו דאמרינן בתרומה דמיגו דחזי לכהן מותר נמי לטלטל אף לישראל אע"ג דלדידיה לא חזי האי תרומה. ולא נצטרך לדחוק ולחלק בין אם לא חזי לדידי' מחמת איסור או מחמת דלא חזי לדידי' מחמת חשיבות אלא דהעיקר תלוי של מי הו' והא דאמרינן דבגדי עניים לעשירים לא פי' אם יש לעשיר בגד שאינו ראוי רק לעני דהיינו שהוא פחות מג' על ג'. וכמו דאמרינן בשילהי כירה (דף מ"ז) אמר רבי רומנוס לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה ופריך התם והתנן כו' ומשני דאית בי' קרטין וע"ז פריך וקרטין בי רבי מי חשיבה וכי תימא חזי לעניים והתנן בגדי עניים כו' אבל בגדי עניים לעשירים לא. אבל הבגד שהוא של עני כיון דלעני שרי לטלטל שרי נמי לעשיר. וכ"ת דהא מ"מ צריך לחלק בין אם המוקצה הוא מחמת איסור ובין אם המוקצה הוא מחמת דלא חזי דהא בדמאי אמרינן דשרי לטלטל מיגו דאי בעי הוה מפקר נכסי' ובמוקצה מחמת דלא חזי לי' לעשיר לא אמרינן מיגו דאי בעי הוי מפקר נכסי' זה אינו דהתם בבגד שהוא פחות מג' על ג' לא אמרינן מיגו דאי בעי מפקר נכסי' דלמאי יפקיר כל נכסי' כדי שיהא מותר לטלטל אותו בגד דא"כ אם תאמר דמותר לטלטל א"כ אינו עומד להפקיר נכסי' כיון דשרי לטלטל. אבל הכא אפי' תתיר לו לטלטל הדמאי אכתי אפשר לומר דיפקיר כדי שיהא מותר לאכול הדמאי. דהא בלא"ה אסור לאכול דמאי בלא איסור שבת ועוד דבפחות מג' על ג' כיון דלא חזי לעשיר לא אמרינן ע"ז מיגו דאי בעי מפקר נכסי'. אבל לעולם לענין מוקצה תלוי בשל מי הוא המוקצה, ואם מוקצה הוא לגבי בעלים הוי מוקצה נמי אף לאחר. ומתחילה אמרתי זאת מסברא דנפשאי אח"כ מצאתי סיוע לדברי מדברי הר"ן דאמרינן בשבת (דף מ"ו) מתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבח ונשאלים לנדרים שהם לצורך השבת ואמאי לימא מי יימר דמזדקק לה בעל. וכתבו התוס' דאע"ג דפירות שנדרי מהם אינן מוקצים לענין טלטול דהא חזי לשאר בני אדם מ"מ אית לן למימר מיגו דאתקצאי ביה"ש מאכילתם אתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם ע"כ. והתוס' אזלי לשיטתייהו דאם הוא מוקצה מחמת איסור אכילה אמרינן דכיון דחזי לאחריני שרי נמי לדידי'. אבל הר"ן כתב ע"ז וזה לשונו ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' עניים אין מטלטלין אותם שכבר הוקצה מדעת של בה"ב העשיר ולא בעי שיהא מוקצה לכל. והכי נמי משמע טעמא בגמ' דאמרינן נמי גבי מפירין ונשאנים נדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקק לה בעל וחכם אלמא מפני שאסר' הככר על עצמה נעשה מוקצה עכ"ל. אלמא דאם אסור לבעה"ב אפי' מחמת איסור הנאה נעשה מוקצה ואסור לכל:

והנה לכאורה יש להביא ראיה דאף התוס' סוברים כדעת הר"ן דהא אמרינן בשבת (דף מ"ג) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. וכתבו התוס' שהקשה הרשב"א דהא תנן במס' תרומות ומייתי לה בפ' הניזקין המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא אם עבר ותקנו משמע במזיד כו' וקשה דהא אמרינן בגטין (דף נ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר כו' ולר' מאיר אפי' בשבת שרי לאחרינא וא"כ כיון שמותר לאחרים ליכא מוקצה לשיטת התוס' דהא חזי לאחרינ' ובפ"ק דחולין (דף ט"ו) כי מורי להו רב לתלמידי' מורי להו כר"מ וכי דריש בפירקא דריש כר' יהודה משום ע"ה. וכתבו התוס' דמשמע שכן הלכה כו'. וא"כ מכש"כ הכא דלא עבר אלא אאיסור דרבנן דשרי לאחרינא וא"כ כיון דשרי לאחרינא ליכא מוקצה לדעת התוס'. וא"כ מוכח דסברי כשיטת הר"ן דכיון דאסור להבעלים אסור נמי לאחרים ואפשר לומר דאי אמרת דשרי לאחריני וכיון דשרי לאחריני מותר לדידי' נמי בטלטול א"כ יועיל ההפרשה לדידי' נמי ואיך קנסינן לי' שלא והנה ממלאכת עבירה דהא אם יהא מותר בטלטול כיון שהפריש וחזי לאחריני א"כ הרי אהנו מעשיו ע"כ אסור אפי' בטלטול לדידי' משום קנס [ועוד אפשר לומר דסברת התוס' הוא דאסור אפי' לאחרים וכמו דאמרינן ברפ"ד דעירובין (דף מ"א) פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו. וכתבו התוס' משמע דלשום אדם לא יאכלו ואע"ג דהבא בשביל ישראל מותר לישראל אחר כיון שנעשה איסור ע"י ישראל החמירו ע"כ ואפשר לומר דהא דהחמירו במזיד דהבאה יותר מבמבשל בשבת משום דמבשל בשבת ראוי לכוס והי' יכול לאכול בלא הבישול. משא"כ אם הביא מחוץ לתחום כיון דלא הי' יכול לאכול בלא ההבאה וע"כ בטבל אם הפריש החמירו במזיד אפי' לאחרים כיון שנעשה איסור עי ישראל וא"כ ה"נ כיון שלא הי' יכול לאכול בלא הפרשה ונעשה איסור ע"י ישראל אפשר דאיסור לישראל אחר נמי וצ"ע בזה]:

ומעתה כיון שביארתי דמוקצה תלוי בבעלים ע"כ ניחא שפיר הא דאמרינן בשבת שם (דף קכ"ז) מפנין תרומה טהורה משום דחזי לכהן היינו משום דתרומה הוא של כהן ואין לבעלים בזה אלא טובת הנאה ליתן לאיזה כהן שירצה וע"כ שרי בטלטול כיון דהוא של כהן ולכהן חזי. וע"כ אמרינן פשיטא ומשני לא צריכא דמנח' ביד ישראל וא"כ הוי אמינא שהוא עדיין של ישראל וע"ז קמל"ן כיון דהוא של כהן ע"כ אזלינן בתר הכהן ולדידי' חזי וע"כ מותר לטלטל אף לישראל. אבל בעודה טבל או דמאי דהוו עדיין של ישראל ואע"ג דחזי לעניים היינו שהבעה"ב יכול ליתן לעניים אבל אין לעניים זכי' בגווי' וא"כ הוא של בעלים ולבעלים הוו איסורי הנאה דאסור בהנאה של כילוי ואסור להאכיל אף לבהמתו וכן אסור להאכיל לקטנים וכמו שכתבתי במ"א על מה שהוכיח הריטב"א דאף איסור דרבנן לא ספינן בידים לקטן מהא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) דאין מערבין בטבל אפי' טבל טבול מדרבנן ואי אמרינן דיכול להאכיל בידים לקטנים א"כ אמאי אין מערבין דהא אמרינן בעירובין (דף ל') אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ. ופי' רש"י הואיל וחזי לקטן שאינו בר עונשין אלא ודאי דאסור להאכיל בידים אבל לפי מה שכתבתי דהטעם משום דאסור בהנאה של כילוי ע"כ אסור להאכיל ג"כ לתינוקות. והכי משמע בירושלמי פ"ג דדמאי ר' זריקא כו' בשם ר' יוחנן רופא חבר שהי' מאכיל לחולה ע"ה נותן לתוך ידו ואינו נותנה לתוך פיו בדמאי כו' אבל כו' אפי' בודאי מותר משל רופא אסור עכ"ל הירושלמי והטעם כיון דמשלם לרופא בשביל רפואתו הוא מתהנה מטבל הנאה של כילוי. וע"כ אסור טבל משום מוקצה ה"נ משום שאסור להאכיל לתינוקות]. עכ"פ איך שהוא כיון דאסור' בהנאה ואסור להאכיל לבהמתו אסור משום מוקצה לכל וע"כ הוי דמאי מוקצה ואסור לטלטל לבעה"ב וכיון דהוו מוקצה לבעה"ב הוי מוקצה לכל. ומעתה אין אנו צריכים לדחוק כמו שכתבו התוס' דהא דאמרינן בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים ולא אמרינן שיהא העשיר מותר לטלטל כיון דחזי לעני היינו משום שאינו ראוי לו. משא"כ בדמאי דחזי לי' אלא דאיסורא הוא דרביע עלי' וע"כ אמרינן כיון דחזי לכהן ש"ד. דהא אדרבא מצינו באיסור הנאה דחמיר יותר מהך דאינו מוקצה אלא משום דלא חזי כמו דאמרינן בפ"ב דביצה (דף כ"א) ולטלטלינהו אגב כסא מי לא אמר רבא מטלטלין כנונא אגב קטמי' אע"ג דאיכא עלי' שברי עצים ומשני התם לאו איסורי הנאה נינהו הכא איסורי הנאה נינהו. ופי' רש"י ומוקצה טפי. ואע"ג דיש לדחות דהתם לא חזי לשום אדם אפ"ה כיון דבאיסורי הנאה אמרינן כיון דחזי לאחריני מכש"כ בזה דאינו אסור בהנאה אלא משום דלא חזי אלא הכל תלוי בבעלים ומשל מי הוא וע"כ בתרומה שהוא של כהן אמרינן דמותר לטלטל כיון דחזי לעניים שרי לטלטל אף לבעה"ב דהא הוא של בעלים. וא"כ צריך לומר בהיפך כיון דלבעלים הוי מוקצה ע"כ הוי מוקצה לכל. וע"כ צריך הש"ס לומר דווקא הטעם משום מיגו דאי בעי הוי מפקר לנכסי' וחזי לדידי' בעצמו ע"כ לא הוי מוקצה ולא סגי בטעמא דחזי לאחריני אלא דוקא משום מיגו דאי בעי הוי מפקר לנכסי'. ולע"ד יתיישב בזה הא דאמרינן בס"ג דעירובין (דף נ') אמר רב הונא אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה. והקשו התוס' דאמאי אמר דאם אסר בהנאה אין מערבין לו בה והא אמרינן לקמן (דף ל"א) דכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו. ותירצו בדוחק דהטעם הוא משום דגזרינן קונם אטו הקדש. אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר דכיון דאסר על עצמו בהנאה הוי מוקצה דהוא אסור אפי' להאכיל לבהמתו וא"כ אסור משום מוקצה. ובזה כ"ע מודו דכיון דאסור בהנאה לא חזי למידי וכיון שאסור משום מוקצה לבעלים אסור נמי לכל וכמו שכתב הר"ן בס"פ כירה (דף מ"ו) והא דנשאלים לנדרים שהם לצורך השבת דסגי בג' הדיוטות לא הוי מוקצה משום שיכול לשאול היינו דוקא אם התירו אבל כל כמה דלא התירו כיון דהוי איסורי הנאה ולא חזי למידי הוי מוקצה ואסור לטלטל וצ"ע ועוד יש ליישב בכמה גווני דלא אמרינן בהא דלא הוי מוקצה כיון שאפשר לשאול ועי' בעירובין (דף ל') בתוס' ד"ה אלא וא"כ כיון דהוי מוקצה לכל ע"כ אין מערבין בזה דהא אסור אף לאחרים נמי:

ובזה יתיישב נמי הא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) מערבין בדמאי ופריך בגמ' דמאי הא לא חזי לי'. וכתבו התוס' נראה דלסומכוס דוקא קא פריך דלרבנן אע"ג דלא חזי לי' חזי לעניים. ולפי מה שביארתי א"ש דכיון דאסור משום מוקצה לבעל הבית אסור נמי משום מוקצה לכל ואף לעניים נמי אסור לטלטל כמו שביארנו על הא דפריך בשבת (דף קכ"ז) דמאי הא לא חזי לי' וע"כ משני מיגו דאי בעי הוי מפקר לנכסי' ראוי לדידי' נמי. ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' דמאי פריך דמאי הא לא חזי לי' הא אפי' לסומכוס נמי חזי דמצי לאפרושי מיני' ובי' אפי' לרבנן דר' דס' חשיכה מעשרין הדמאי ולפי מה שביארתי דכיון דאסור לדידי' משום מוקצה אסור לכל ע"כ לא אמרינן מיגו דאי בעי הוה מפריש כמו שכתבו התוס' בעירובין (דף ל) שהקשו דאמאי לא אמרינן גבי טבל דאין מערבין הא חזי לתקוני בביה"ש ותירצו דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזי לכהנים ותדע דאמר לעיל דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאתשולי עלייהו וע"כ לא אמרינן גבי דמאי נמי דחזי לאתשולי עלייהו כיון דאסור לכל אדם. והכי נמי משמע בירושלמי פ"ג דעירובין דאיתא התם נדר מן הככר מערבין בו הקדישו אין מערבין בו נדר מן הככר מערבין בו שכן ראוי לאכלו הקדישו אין מערבין בו שלא הוא ולא אחר ראוין לאוכלו ר' אחא בעי ואין אדם נשאל על הקדישו עכ"ל הירושלמי ולא חש להשיבו. והוא כמו שכתבו התוס' דכיון דאינו ראוי לשום אדם לא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו אע"ג דמה שאסור לכל אדם הוא משום דהוי מוקצה לבעה"ב אפ"ה כיון דמ"מ אסור לכל אדם ע"כ לא אמרינן דאי הוה בעי הוי מתשיל וצ"ע בזה]. וראיתי לשלטי הגבורים שהקשה על הר"ן שהביא ראי' מהך דסוף כירה (דף מ"ז) דפריך ואמאי לימא מי יימר דמזדקק לה חכם דכיון שאסרה הככר על עצמה נעשית מוקצה דהא הכא רק איסורא הוא דרביע עלי'. דהא מוכח בפ' מפנין דמה שאסור משום דאיסורא דרביע עלי' אמרינן כיון דחזי לאחריני חזי לדידי' עכ"ל. אבל לפי מה שביארתי ניחא דעת הר"ן שפיר דהכל תלוי בבעלים:

וכיון שביארתי שדעת הר"ן עיקר דאזלינן בתר בעלים ומיושב בזה הא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) דמאי הא לא חזי לי' וגם מיושב הא דאמרינן פ' מפנין (דף קכ"ז) דמאי הא לא קא חזי לי' ומשני כיון דאי בעי מפקר לנכסי' דכולהו צריכין ודוקא נקט. מעתה הא דאמרינן בסוכה (דף ל"ה) גבי דמאי מיגו דאי בעי מפקר נכסי' נמי דוקא ולא סגי בטעמא משום דחזו לעניים דזה אינו רק לענין שיהא בו היתר אכילה כמו שאומר בתרומה דמיגו דחזי לכהן הוי היתר אכילה אבל מ"מ הרי יש בה חלקו של כהן מתרומת מעשר שיש בדמאי וא"כ לא הוי לכם. וע"ז אומר הש"ס הטעם דכיון דאי בעי מפקר נכסי' והוי דידי' וע"כ מיקרי ממונו:

ולפי מה שבארתי מוכח דאפי' בדמאי דאמרינן גבי שאר מעשרות המוציא מחבירו עליו הראיה ורק בתרומת מעשר שצריך להפריש מחמת איסור ומחמת שהוא דבר מועט תיקנו חכמים שיתן לכהן. אפ"ה לא מקרי לכם ופסול אי לא אמרינן מיגו דאי בעי הוה מפקיר לנכסי' וחזי לי' ומכש"כ במציאת חש"ו שיש בהן גזל מפני ד"ש דלא הוי לכם. ואע"ג דמציאת חש"ו אם א' גזל מהם אינה יוצאה בדיינים אעפ"כ בודאי לא מקרי לכם. דהא בתרומת מעשר של דמאי נמי אינו יוצא בדיינים דהא אמרינן בפ"י דחולין (דף ק"ל) דהוי ממון שאין לו תובעים ופריך הש"ס מהא דתני' וזה יהי' משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין למאי הילכתא לאו להוציאן בדיינים ומשני לא לחולקן בדיינים אלמא דלא הוי ממון שיכול להוציא בדיינים כמו שכתבו התוס' שם (דף קל"א) משום דיכול ליתן לאיזה כהן שירצה וגם תרומת מעשר של דמאי הוי תרי דרבנן דהא אפי' ודאי טבל הוי נמי דרבנן באתרוג שאין בו חיוב מן התורה בתו"מ. גם בתשובתי בהלכות מצה (סי' ח') הוכחתי דאפי' אינו מחויב רק לצאת י"ש לא הוי לכם. דאלת"ה מאי קשי' להו להתוס' בסוכה (דף ל"ה) ממצה של טבל דלמה לי' למימר בפסחים (דף ליה) דאין יוצאים במצה של טבל משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ כל שאיסורו משום בל האכל חמץ כו' תיפוק לי' דלא הוי עריסותיכם כמו גבי אתרוג של טבל ואנן גמרינן מצה מחלה דבעינן דוקא שיהי' דידי' כמו גבי חלה דכתיב עריסותיכם. ולכאורה מאי קשי' להו להתוס' הא גבי מצה של טבל אם אכלו אמרינן בחולין (דף קל"א) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ואינו מחויב רק לצאת י"ש לחד לישנא שם כמו שכתבו התוס' אלא ודאי דאפי' אינו מחויב רק לצאת י"ש לא הוי לכם. והכא נמי כיון דרבנן אמרו שמציאת חש"ו יש בהם גזל מפני ד"ש אף דאין מוציאים בדיינים בודאי מחויב לצאת י"ש להחזיר. וכמו דאמרינן בב"מ (דף ק"ב) דאביו של קטן חייב להחזיר מפני ד"ש אלמא דאע"ג דאין מוציאים בדיינים אפ"ה מחויב לצאת י"ש כמו בגזל דדבריהם. אע"ג דממה שכתב הרא"ש בסנהדרין (דף כ"ה) בהא דאמרינן התם המשחקים בקובי' כו' ואימתי חזרתן משישברו כו' מלוה בריבית כו' ואימתי חזרתן כו'. וכתב הרא"ש ומה שלא פי' חזרת הריבית דמילתא דפשיטא שצריך להוציא הגזילה מת"י וכן משחק בקובי' למ"ד אסמכתא הוי וכן מפריחי יונים אי תקדמי' יונך ליון כו' עכ"ל אלמא דדוקא אי תקדמי' יונך ליון אבל למ"ד ארא אינו צריך להחזיר כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' כ"ה ושם) מאן דאמר אי תקדמי' יונך ליון מ"ט לא אמר ארא אמר לך ארא מפני ד"ש בעלמא. אלמא דכיון דלא הוי אלא משום דיש אינו מחויב להחזיר דקיל מגזל דרבנן:

אך דבשבועות (דף מ') לא משמע הכי דאמרינן התם ולרבנן דפליגי אדר' יוסי דאמרו בדרבנן לא נחתינן לנכסי' מאי עבדינן. ואם איתא דדבר שהוא רק משום ד"ש קיל מגזל דרבנן א"כ מאי מייתי ראי' מהא דרבנן שאמרו גבי מציאת חש"ו דאין בזה רק משום ד"ש אבל בגזל דרבנן לא ועיין בתוס' שם. [ואפי' יאוש נמי לא מהני במציאת חש"ו דהא קיי"ל בפ"ב דב"מ (דף כ"ב) דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דאמרינן התם יתמי דלאו בני מחילה נינהו א"ל באנא בארעא דיתמי לא מחזקינן. וכתבו התוס' בשלמא לרבא כי גדלו מייאשי השתא נמי מקרי יאוש אבל לאביי לא אמרינן כי גדלו מייאשי השתא נמי מייאשי כו'. ואין לומר כיון דתיקנו בפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר ע"כ אפי' יאוש נמי מהני גבייהו. דהא אמרינן בפ"ה דגטין (דף נ"פ) וטעותי' עד כמה עד שתות בגדול ופרש"י דעד שתות קנה הקונה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח. ולכאורה קשה דהא אמרינן בב"מ (דף נ') דעד שתות נקנה מקח והוי מחילה ולמה פירש"י דעד שתות קנה ומחזיר אונאה. אלא ודאי דהטעם הוא דפחות משתות הוי מחילה משום שאדם מוחל על פחות משתות וה"מ בגדול שהוא בר מחילה אבל בפעוטות אע"ג דתיקנו דמקחן מקח וכן אפי' מתנתו מתנה היינו דוקא במתנה כי היכי דלעבדו לי' מילי' ועוד דהוה כמקח וממכר וכדאמרינן בס"ד דמגילה (דף כ"ו) דאי לאו דה"ל הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' הדר ה"ל מתנה כזביני. אך הרמב"ם כתב (בפ"ט מה' מכירה) שפחות משתות מחילתן מחילה והראב"ד השיג עליו שהקטן אין לו מחילה והמ"מ כתב שט"ס הוא בפירש וצריך להיות שפחות משתות הוי מחילה (ועוד אפשר לומר דהא שפירש"י דעד שתות קנה ומחזיר אונאה היינו למאי דבעי אבי מתנתו מאי אבל לבסוף דמסיק דמתנתו מתנה ממילא דמחילתו הוי נמי מחילה) ואין להביא ראי' מהא דאמרינן בפ"ט דכתובות (דף פ"ו) ליכא דליסבא עצה תיזול ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותירת מיני'. וכתבו התוס' דקטנה היתה כמו הפעוטות דמתנתה מתנה דאל"ה היא צריכה לשלומי אלמא דיכולה למחול התם שאני שהמחילה היא לטובתה כדי שתירש מיני' דאבוה ובכי הא ודאי דמחילתה מחילה:

ובתשובה במ"א הארכתי בענין מחילה דקטן והבאתי הירושלמי דפ"ק דקדושין והא תני נושא אדם אשה ומתנה ע"מ שלא יהיה עלי' שאר כסות ועונה ניחא שאר כסות ועונה לא תנאי הגוף הוא א"ר חייא בר אדא תיפטר בקטנה דלא איכפת לה בעונה והלכך תנאו קיים והא ודאי דהתנאי הוא ע"מ שתמחול דאי שלא יהא בו דין שאר כסות ה"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה כמו שכתבו התוס' בכתובות (דף נ"ו) אלא ודאי דהכונה הוא ע"מ שתמחול אלמא אע"פ שהיא קטנה מצי מחלה. ויש לדחות דהתוס' כתבו התם לר"מ דס"ל דאפי' בדבר שבממון תנאו בטל והקשו דא"כ בקרע אה כסותו ע"מ לפטור נמי יהא חייב אבל לר' יהודה דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים אפי' בע"מ שלא יהא בו דין נמי תנאו קוים. ועיין בגטין (דף פ"ד) בתוס' שם]:

ומכל מה שנתבאר מוכח דאפי' אינו מחויב רק לצאת י"ש נמי לא הוי לכם. כיון דמחויב להחזיר. וכמו דאמרינן בב"ק (דף ט') אתנן אסר' תורה אפי' בא על אמו. דכיון שמחויב לצאת י"ש חל ע"ז דין אתנן:

וכן נראה לי מהירושלמי ספ"ג דכתובות דאמרינן התם מהו לצאת י"ש (פי' דמיבעי לי' אם מחויב לצאת י"ש בקנס אי ליכא עדים) נשמעינה מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שן טבי עבדו אתא גבי דר"י א"ל טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו א"ל ומה בידך. אין קנסות אלא בב"ד ובעדי'. ויאמרו לו צא י"ש הדא אמר' שאין אומרי' לו צא י"ש ר"נ בי ר' אבינא בעא קומי ר' מנא ר"ג כמאן דאמר מותר לשחררו א"ל כל גרמא אמר אסור לשחררו. לא כן היה לו לשחררו משעה ראשונה. ולכאורה קשה דמאי פשיט הירושלמי שאין אומרים לו לצאת י"ש דאל"כ הי' לו לר"ג לשחררו לצאת י"ש דילמא כיון דאין החיוב רק לצאת י"ש לא אלים למדחי העשה דלעולם בהם תעבודו. דהא ר"ג ס"ל דאסור לשחרר אלא ודאי דאם הי' מחויב לשחרר לצאת י"ש הי' מותר לשחרר. ולית בזה משום עשה דלעולם בהם תעבודו דהא מחוייב לצאת י"ש [אך לדעת הר"ן שכתב גבי הא ששחרר עבדו והשלימה לעשרה דלא הוי משחרר עבדו משום מצוה דרבנן כיון דהוי מצוה לאו משום חנינה דידי' עבד. אלא משום מצוה וה"ל כנותן דמי עצמו א"כ אין ראי' מזה דע"כ מותר לשחרר אע"פ שאין החיוב רק לצאת י"ש דה"ל כנותן דמי עצמו ובמ"א יתבאר]. וה"נב מציאת חש"ו אע"ג דאין בהם גזל רק משום דיש אפ"ה כיון דלצאת י"ש מחויב להחזיר לא קרינא בי' לכם. אף שאינו מחויב רק מדרבנן אפ"ה לא קרינא בי' לכם ואינו יוצא ועיין בסי' י"ג ובסי' י"ד שאח"ז ודו"ק. ואע"ג דלענין לולב ליכא נפקותא כל כך דמ"מ פסול משום מצוה הבאה בעבירה דביו"ט ראשון פסול נמי משום מצוה הבאה בעבירה. ובשאר הימים לא בעינן לכם. אעפ"כ יש נ"מ לענין שאינו יוצא במרור אם היה גזל מדבריהם אע"ג דאינו פסול משום מצוה הבאה בעבירה משום דלא הוי אלא מדרבנן וכמו שכתב הש"א אעפ"כ פסול מטעם דלא הוי דידיה ואיתקש מרור למצה. ובמצה ילפינן לחם לחם מחלה וכמו שביארתי באריכות (סי' ח'). וע"כ פסול במרור נמי אפי' בגזל מדבריהם. כמו שביארתי דבלולב פסול נמי משום דלא הוי לכם כן נ"ל:

תוכן העניינים

עמק יהושע חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה