אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

סוכה · יט

יא

סוכה ד' כ"ד: אמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה תנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה והא קאזיל ואתי הבמ"ע בקשין והאיכא נופו דעביד בהוצא ודפנא.

הרמב"ם בפיהמ"ש כאן כתב וז"ל:

האילנות אין ראויות שיהיו דפנות אלא בב' תנאים הא' שיהיו האילנות בתכלית העובי והחזוק כדי שלא תניעם הרוח ויטו לארץ כאשר יקרה לענפים הדקים והב' שימלא ראש האילן ובין הענפים בתבן כדי שתתקיים ולא יניענו הרוח כי העיקר אצלנו מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה אינה מחיצה. עכ"ל.

הנה, מדכתב "שלא תניעם הרוח ויטו לארץ", משמע, דהא דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, היינו דוקא שע"י הגעת הרוח היא באה לידי ביטול מחיצה, כגון שמטה את המחיצה לצדדין וממעט אותה משיעור גובה עשרה בההיא שעתא, או שמפזר הענפים זמ"ז ביותר מג' טפחים וכיו"ב. אבל כל שאין בכח הרוח לגרום לה ביטול מחיצה אפי' חדא שעתא שהיא מחיצה חזקה אלא שמתנודדת ברוח אנה ואנה, לא איכפת לן, ושפיר הוי מחיצה העומדת ברוח.

אכן, מדברי הרמב"ם בחיבורו פ"ד מה' סוכה ה"ה ומיתר דברי הראשונים כאן משמע, דאם רק המחיצה מתנודדת ברוח, אף שאינה באה לידי ביטול מחיצה, אלא שהולכת ובאה ברוח, שוב לא חשיבא מחיצה. וכן כתב כאן הריטב"א להדיא:

כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה פי' שהרוח מנענעה. עכ"ל. וכן כתב המג"א בסי' שס"ג סק"ד ועוד אחרונים. וכן העתיק המ"ב להלכה בכמה דוכתי.

ולכאורה קשה, דהרי עיקר דין זה מה דבעינן שתהא המחיצה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה, לכאורה הוא מטעם דבעינן מחיצה גמורה, וכל שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה הוי כמחיצה עראי ולא חשיבא מחיצה, וא"כ צ"ע, מה איכפת לן מה שהמחיצה מתנודדת קצת והולכת ובאה ברוח, הרי מ"מ היא מחיצה חזקה שאין בכח הרוח להפילה או להביאה לידי ביטול מחיצה אפי' חדא שעתא, וא"כ בכה"ג למה לא חשיבא מחיצה. אך נראה, דהנה לעיל ד' כ"ג, גבי העושה סוכתו בראש הספינה, דפליגי בה ר"ג ור"ע, מוקי לה הגמ', דמיירי בדיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים וכו', ור"ע סבר סוכה דירת ארעי בעינן וכיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה כשרה, ולכאורה קשה, נהי דלר"ע לא מיפסיל הסוכה מטעם דירה, דלא בעינן בסוכה דירת קבע, מ"מ הרי ודאי דבעינן בדפנות הסוכה דין מחיצה, וא"כ מה מועיל בה מה שיכולה לעמוד ברוח מצויה של מקום אחר, דהיינו דיבשה, הרי סוף סוף במקום שהיא עומדת, דהיינו בים, אינה יכולה לעמוד באן ברוח מצויה של אותו מקום ולא חשיבא מחיצה.

וע"כ מוכח מזה, דעיקר דין זה דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, אינו נלמד מסברא מטעם שהרוח מפילה ומביאה לידי ביטול מחיצה, אלא עיקרו הוא דין שיעור בחוזק המחיצה, והוא בכלל ההלכתא דשיעורין ומחיצין הנאמר למשה מסיני, דשיעור חוזק המחיצה הוא שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, וסגי בזה אף כשהיא עומדת בים והרוח מצויה דים מפילה, וכדמסיים שם בברייתא:

למחר נשבה הרוח ועקרתה לסוכתו של ר"ע שבראש הספינה וא"ל ר"ג עקיבא היכן סוכתך, משום דכך נאמר השיעור דלא משגיחין אלא על רוח מצויה דיבשה. וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"ד מה' סוכה ה"ה:

כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה. עכ"ל. הרי דהוא דין שיעור במחיצות. ולפ"ז שפיר מובן מה דבעינן שהרוח לא יהא מנידה כלל, שלא תהא הולכת ובאה ברוח אפי' בלי ביטול מחיצה, כיון דאין זה מטעם ביטול מחיצה, אלא משום דין שיעור בחוזק המחיצה, וכך נאמר השיעור דבעינן שלא תהא הרוח מצויה דיבשה מנידה כלל.

ולפ"ז ודאי, דאפי' אם זו המחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה עומדת במקום שהוא מוקף מחיצות אחרות ואין הרוח מגיע אליה, ג"כ לא מהני ולא חשיבא מחיצה. כיון דאין זה מטעם שהרוח מפילה, אלא משום דין שיעור בחוזק המחיצה, והרי חסר השיעור בעצמותה. וכן כתב המג"א בסי' שט"ו בשם תשו' הרשב"א, דלא מהני, ודלא כבעל הלק"ט ח"ב סי' נ' שלא כתב כן. ומה שהביא ראיה מדברי הר"ן פ"ק דסוכה, בסוכה העשויה כמבוי, דבעינן בה פס ד' טפחים, שכתב הר"ן דאם נתונה הסוכה בתוך חצר מוקף מחיצות דתו לא בעינן בה פס ד' אלא סגי בטפח ומשהו, הרי דמהני היקף מחיצות החיצונות להמחיצות הפנימיות לעשותן מחיצות, - אין זה ראיה, דשאני התם, דהמחיצות הפנימיות הם מחיצות גמורות בעצם, אלא דלא מהני דופן טפח ומשהו בסוכה שהיא כמבוי מפולש, לענין זה הוא דכתב הר"ן דאם עומדת בחצר מוקף מחיצות תו לא הויא הסוכה כמבוי מפולש, כיון דיש עוד מחיצות הסותמות את הפילוש. וגם בעיקר דברי הר"ן עיין במג"א סי' תר"ל שפירשם באופן אחרי לגמרי, ולפ"ד ממילא נפלה עיקר ראיתו.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה