אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

סוכה

שופר

א

סוכה ד' ב': סוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה. ופרש"י:

המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ועל שם הסכך קרויה סוכה. עכ"ל. לכאורה קשה, ל"ל לטעמא דמיעוט הצל בטל ברוב הלא בלא"ה כיון דאין סוכה אלא שיש לה צל וא"כ הלא בעינן כל השיעור סוכה של זע"ז טפחים שיהא צלתה מרובה, וא"כ אם חמתה מרובה אין כאן זע"ז טפחים צל אלא מעט.

ונראה, עפ"מ שכתבו התוס' לקמן בסמוך ד' ב' ע"ב, ד"ה "יש בה יותר מד"א אפי' למעלה מעשרים כשרה", וז"ל:

אי נמי קים להו לרבנן דאפי' בגובה אלף א"א שלא יהא כאן צל סכך פורתא אם היתה רחבה יותר מד"א. עכ"ל. הרי מבואר, דאף דאין סוכה אלא המביאה צל, מ"מ לא בעינן צל בכל השיעור סוכה, אלא דאפי' אם כל הסכך לא גרם להביא צל אלא משהו, כבר מקרי מחמת זה סוכה, דאין סכך אלא הסוכך ומגין מן החמה והרי הגין והביא משהו צל, וע"כ גם בחמתה מרובה מצלתה אי לאו טעמא דביטול הי' סגי במיעוט הצל להיות לה שם סוכה. וע"כ הוכרח רש"י לפרש הא דפסולה הוא מטעם דהמיעוט צל בטל ברוב חמה ולא מקרי צל כלל. אך כל זה ברוב חמה הוא דבטל הצל, אבל במיעוט צל כשר ברוב צל פסול לא בטל הצל, דאין צל מבטל צל, וע"כ בסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה אם יש בה יותר מד"א לא בטל מיעוט הצל סכך ברוב צל הדפנות.

ובזה יתורץ מה שהקשו הראשונים בהא דתנן לקמן במתני' ד' ט"ו: המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה, והקשו, נהי דפרוץ כעומד מותר מ"מ הא בעינן צלתה מרובה וא"כ ליבעי כאן צל סכך כשר מרובה מצל הפסול. עיין בר"ן ובמגיד משנה. ולפי הנ"ל, דבגרמת משהו צל כבר סגי להקרא שם סוכה אם אין מי שיבטל אותו, יתורץ שפיר, דשאני התם דהוו שניהם צל ואין צל מבטל צל, וע"כ סגי בשהסכך כשר כפסול.

ב

סוכה ד' ד': היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה תבן ובטלו הוי מיעוט וכ"ש עפר ובטלו. הראשונים פליגי בשיעור הביטול, אם סגי בביטול לז' הימים, דהיינו לכל זמן משך מצות סוכה, או דבעינן ביטול לעולם. והרא"ש הכריע כפרש"י, דסגי בביטול לז' הימים כל זמן מצות סוכה, וראייתו מהא דאיתא בעירובין ד' ע"ז, גבי כותל שבין ב' חצירות, אם בא למעטו משיעור גובה עשרה, דדבר שאינו ניטל בשבת ממעט, הרי להדיא דלא בעי ביטול לעולם אלא סגי בביטול לאותה שבת בלבד. ולכאורה מזה קושיא אלימתא על הסוברים דבעינן ביטול לעולם.

ונראה, דהא דסברי דבעינן ביטול לעולם, אין זה מטעם דלא מועיל ביטול לזמן. דלו יצוייר ביטול לזמן באמת, שבשעתו יהיה ביטול, אף הם מודים דמועיל הביטול. אלא דסברי, דכל זמן שלא ביטלו בפיו לעולם, אף בשעתו לא מקרי ביטול, דכל שעה יחזור מביטולו, כיון דסוף סוף עתיד לחזור מביטולו ולהתבטל לאחר זמן, לפיכך אף עתה אינו מסיח דעתו ממנו ואין כאן ביטול אפי' לזמן. משא"כ בדבר שאינו ניטל בשבת מחמת מוקצה, דהוי ביטול הכרחי, ואינו תלוי בדעתו ורצונו, אלא מעצמו הוי ביטול מחמת איסור נטילתו, ונמצא שבשעתו הוי ביטול לזמן באמת, וע"ס שפיר הוי ביטול ומועיל למעט הכותל משיעור מחיצה.

ג

במ"ב סי' תרכ"ח בבה"ל שם מביא בשם מי שמסתפק, בסוכה ע"ג סוכה, דעליונה כשרה, אי מותר לבנותה למעלה מעשרים מן הארץ, כיון שהיא תוך כ' מגגה של תחתונה. עיי"ש דהוא פשיט זאת מסברא להיתירא.

ותמוה, דהרי זה גמרא מפורשת כאן דסוכה שהיא למעלה מעשרים מועיל למעטה בתבן ועפר וכשרה, אף שהמחיצות גבוהות מן הארץ יותר מעשרים והוי בנין קבע ואפ"ה כשרה, וע"כ הטעם משום שכל שמיעטה רואין את המיעוט כקרקע גמור וחושבין את המחיצות מקרקעיתה של סוכה ולמעלה, ונמצא שאין המחיצות גבוהות כ' מקרקעיתה של הסוכה. עיין במאירי שביאר זה והביא שם, שהרי"ף בתחילה הניח מלכתוב סוגיא זאת בהלכותיו, מטעם שהיה סובר שאינה אליבא דהלכתא, לדעת רבא דקיימ"ל כוותיה, שטעם פסול סוכה למעלה מכ' הוא משום דבעינן ראוי לבנין עראי, ואח"כ חזר הרי"ף והגיהו ויסדו בהלכותיו מטעם הנ"ל. יעו"ש.

ד

שם: היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה איצטבא באמצעיתה אם יש משפת איצטבא ולכותל ד' אמות פסולה פחות מכאן כשרה דאמרינן דופן עקומה. וברא"ש הביא בשם הרי"ץ גיאות, דדוקא באיצטבא שאינה גבוהה עשרה טפחים, אבל באיצטבא גבוהה עשרה לא אמרינן דופן עקומה, דרשות אחרת היא. והרא"ש פליג ע"ז וסובר, דגם ברשות אחרת אמרינן דופן עקומה, דלא איכפת לן מה שהיא רשות אחרת, כיון דע"י דופן עקומה המחיצות עולות לרשות ההוא ונמצא שיש להאיצטבא מחיצות. וכן בהא דבנה בה עמוד גבוה עשרה ויש בו הכשר סוכה, דמסיק הגמ' דלא אמרינן גוד אסיק, משום דבעינן בסוכה מחיצות הניכרות ולא מהני בה גוד אסיק, הביא ג"כ הרא"ש בשם הרי"ץ גיאות, דאף שעומד העמוד בתוך ד' אמות של דפנות ג"כ פסולה ולא אמרינן דופן עקומה, מטעם דהעמוד הוי רשות בפ"ע, כנ"ל. והרא"ש לשיטתו הנ"ל חולק גם בזה וסובר, דדוקא כשהעמוד רחוק מהדפנות ד"א, אבל בתוך ד"א אמרינן דופן עקומה גם בזה וכשרה.

ולענ"ד לכאורה צ"ע בזה, לפ"מ דאיתא לקמן ד' ז'. אמר רבה וכן לשבת מגו דהויא דופן לסוכה הויא דופן לשבת, הרי מוכח מזה דבסוכה, לבד דינא דדפנות הנאמר בסוכה, איכא בה נמי דינא דרשות היחיד, כמו בית דירה, דבעינן תשבו כעין תדורו, ואם יצוייר אופן סוכה כזאת שלא יהא לה דין רשות היחיד, אף שיש לה כל דינא דדפנות, תהי' פסולה, דאם לא נימא כן, איך למידין דמהני דופן סוכה לדין דופן שבת לעשותו רשות היחיד, הא לא בעינן כלל בסוכה דינא דרשות היחיד, וע"כ מוכח מזה דבסוכה צריך נמי לדינא דרשות היחיד, ומדמהני בזה שתי דפנות כהלכתן ושלישית אפי' טפח, ע"כ מוכח דזה מהני נמי לדופן שבת לעשותו רשות היחיד, ולפ"ז לכאורה צ"ע, בהא דבנה בה עמוד גבוה עשרה, איך כתב הרא"ש דאם הוא בתוך ד"א לדפנות דאמרינן דופן עקומה, נהי דסבר דאמרינן דופן עקומה אפי' ברשות אחרת, מ"מ הרי כאן אותו העמוד יש לו כבר מחיצות, דהרי אמרינן גוד אסיק, ורק לענין דין דופן סוכה הוא דלא מהני משום דאינן מחיצות הניכרות, אבל לענין דינא דרשות שפיר מהנות, וא"כ איך תתכשר הסוכה ע"י הדפנות החיצונות, כיון דבעינן בסוכה דינא דרשות היחיד, וא"כ נמצא דמחיצות הפנימיות הוא דעושות אותה לרשות היחיד, וא"כ לא תוכל שוב להתכשר ע"י המחיצות החיצונות, כיון דמחיצות הפנימיות מפסיקות ביניהן להסוכה. ואין לומר דב' המחיצות מצטרפות להדדי ונעשו שתיהן דופן אחד, דהרי איתא בעירובין ד' כ"ה, גבי קרפף שלא הוקף לדירה, דאם בנה מחיצה שניה לפנים ממחיצה הראשונה לבטלה לעשותה כמי שהוקפה לדירה, דאם אין ביניהם ג' טפחים לא מהני לבטלה, דהוו שתיהן חדא מחיצתא ע"י לבוד, אבל אם יש ביניהן ג' אז לא מצטרפות להדדי ושפיר מהניא לבטל הראשונה, וא"כ כאן, דהדפנות רחוקות מהעמוד קרוב לד"א ודאי דאין מצטרפות.

אך נראה דשאני הכא כיון דע"י דופן עקומה עולות המחיצות החיצונות עד כנגד העמוד, א"כ נמצא דהשתא ב' המחיצות הן סמוכות להדדי, ושפיר אמרינן בהו לבוד לצרף שתיהן להיות מחיצה אחת. ולפ"ז יוצא לנו לענין דינא, לענין דין הנ"ל, בקרפף שלא הוקף לדירה ואח"כ בנה מחיצה שני' לפנים ממחיצה הראשונה לבטלה, כנ"ל, והיה ביניהם יותר מג' טפחים, אלא שעשה סוכה מחוץ למחיצה החיצונה והסכך הי' נמשך עד מחיצה הפנימית, והמחיצה החיצונה היתה פסולה לסוכה, כגון שלא היתה ניכרת אלא ע"י גוד אסיק, באופן הנ"ל, דאם אין ביניהם ד"א, דאמרינן דופן עקומה, אז לא תועיל המחיצה הפנימית לבטל הראשונה לעשותה כמי שהוקפה לדירה, כיון דאמרינן דופן עקומה א"כ נתקרבו ב' המחיצות ביחד וחשובות חדא מחיצתא. וזה דוקא כשבנה מחיצה הפנימית בתוך החג, כשכבר היתה הסוכה בנויה כאן, דתיכף ומיד כשבנה המחיצה הפנימית חל עליה דין דופן עקומה.

ולפי הנ"ל נמצא לענין דינא, בסוכה שיש לה ב' מחיצות מחיצה לפנים ממחיצה והפנימית היתה גזולה שפסולה לסוכה, אז אם אין ביניהם ד"א אמרינן דופן עקומה וכשרה ע"י המחיצה החיצונה, אבל אם יש ביניהם יותר מד"א, אף שהסכך מגיע עד המחיצה החיצונה, פסולה, משום שהמחיצה הפנימית מפסקת בין דופן החיצונה להסכך שבתוכה.

ה

סוכה ד' ז': סוכה שיש לה ב' דפנות כהלכתן עושה לו טפח שוחק ומעמידו בפחות מג' טפחים סמוך לדופן סוכה העשויה כמבוי עושה לו פס ד' ומשהו ומעמידו בפחות מג' סמוך לדופן א"ר וצריכא נמי צורת הפתח.

דעת מקצת הראשונים, דדוקא בשתים כהלכתן, דסגי לי' בטפח שוחק, הוא דבעינן צורת הפתח:

אבל בסוכה העשויה כמבוי, כיון דבעינן בה פס ד', דופן גמור הוא ותו לא בעינן בה צורת הפתח. אך דעת הרמב"ם בפ"ד מה' סוכה, דגם בסוכה העשויה כמבוי ג"כ בעינן צורת הפתח. וכן כתב המ"מ בשם הגאונים. והרא"ש דקדק דגם הרי"ף סובר כן, מהא דהשמיט הא דאמר רבה וכן לשבת מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, וע"כ היינו טעמא משום דפסק כלישנא דרבא דצריכה נמי צורת הפתח, וע"כ תו לא צריך בשבת לטעמא דמגו דהוי דופן לסוכה וכו', דבלא"ה מועיל זה לענין שבת, כיון דאיכא ג' מחיצות מעלייתא ע"י הצורת הפתח. וטעם זה צריכין נמי לומר על הרמב"ם, שגם הוא השמיט הך מימרא דרבה מגו דהוי דופן לענין סוכה וכו'. ונראה בדעת הרמב"ם, דהא דבעינן בסוכה צורת הפתח הוי מדאורייתא, דאם נימא דאינו אלא מדרבנן, אכתי תקשה למה השמיט מימרא דרבה, דאכתי נפ"מ לענין דאורייתא, אם עשה סוכה הנ"ל בלי צורת הפתח והוציא בשבת מרשות הרבים לתוכה, דיתחייב משום הוצאה בשבת מרשות לרשות קרבן וסקילה, משום מגו דהוי דופן לסוכה מדאורייתא הוי נמי דופן לשבת והוי רשות היחיד גמור. וע"כ מוכח מזה, דהא דבעינן בסוכה צורת הפתח הוי מדאורייתא. ומסתמא גם דעת הרי"ף כן. ומהשתא באמת צריך ביאור, מאין נלמד זה הדין, דצריך צורת הפתח בסוכה, הרי בההלכתא לא נאמר אלא דסגי בטפח שוחק.

ונראה, לפי הנתבאר לעיל, דבסוכה, לבד דינא דדפנות הנאמר בסוכה, הנלמד מקרא דבסוכת וכו', איכא בה נמי דינא דרשות היחיד, שצריך שתהי' רשות היחיד בפ"ע כמו בית דירה, דבעינן תשבו כעין תדורו, שתהי' ראויה לדירה, - וע"כ, אף דלענין דינא דדפנות אתי הלכתא וגרעה לדופן שלישית ואוקמה אטפח, כל זה לענין דינא דדפנות, אבל מ"מ בעינן בה נמי צורת הפתח להשלים דינא דרשות היחיד ולעשותה מחיצה גמורה כדין רשות היחיד דבעינן בה היקף ג' מחיצות. וע"כ סברי הרי"ף והגאונים, דגם בסוכה העשויה כמבוי בעינן בה צורת הפתח, כדי להשלים בה דינא דרשות היחיד, אף שיש בה ג' מחיצות גמורות, מ"מ כיון שהיא מפולשת הרי אין לה דין רשות היחיד עד שיבטל הפילוש ע"י צורת הפתח.

ולפ"ז יוצא לנו נפ"מ לדינא, לענין עצי אשרה, לפ"מ שכתב הרמב"ם, בפי"ז מה' שבת הי"ב, דקורה של אשרה פסולה משום דרוחב הקורה צריכה שיעור ועצי אשרה כתותי מיכתת שיעוריה ולחי של אשרה כשרה משום דאין לרוחב הלחי ועוביה שיעור ואף דגם לחי יש לו שיעור בגובה, דאין מחיצה פחותה מעשרה גובה, וכמו שהשיג הראב"ד, - כבר ביאר מרן הגר"ח הלוי מבריסק ז"ל בחיבורו, דהא דמחיצות צריך עשרה גובה אין זה דין בגוף המחיצות, אלא בהמקום, דהמקום עד גובה עשרה צריך להיות מוקף מחיצות, אבל גוף המחיצות אין להם שיעור בגובה, וע"כ לא שייך בזה כתותי מיכתת שיעוריה. אך כל זה לענין דינא דרשויות, אבל לענין סוכה הרי ודאי דבעינן חפצא של דפנות, ושיעורא דעשרה הוא בגוף המחיצות. ונמצא לענין סוכה חלוק בזה דפנות הסוכה מצורת הפתח של סוכה. דדפנות הסוכה אם הם מעצי אשרה פסולות, כיון דשיעורא דעשרה הוא בגוף הדפנות אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה:

משא"כ לענין צורת הפתח של סוכה, דנתבאר דאינו משום דינא דדפנות אלא משום דינא דרשויות, להשלים דינא דרשות היחיד בסוכה, שפיר כשר הוא גם מעצי אשרה, דשיעורא דעשרה בזה אינו בגוף הצורת הפתח, אלא בהמקום, רשות הסוכה.

ולפ"ד נמצא דבסוכה העשויה כמבוי, גם אם יש לה ג' דפנות גמורות, ג"כ בעינן בה צורת הפתח כדי להשלים בה דינא דרשות היחיד. אך הר"ן כתב לדעת הרמב"ם, דדוקא כשאין לה דופן שלישית גמורה, אלא פס ד' ומשהו, שהכשירוה ע"י לבוד, בזה הוא דהצריך הרמב"ם צורת הפתח, משא"כ אם יש לה ג' דפנות גמורות, אז לא צריך בה צורת הפתח. ומזה סתירה לדבריו הנ"ל.

אך באמת דכל דברינו הנ"ל אינו אלא להסוברים דג' מחיצות הוי רשות היחיד לענין שבת, וזוהי שיטת כל הראשונים, אבל להרמב"ם הרי דעתו בפי"ד מה' שבת דד' מחיצות בעינן לשוויא רשה"י דאורייתא, וא"כ לדידי' א"א כלל לומר דהא דבעינן צורת הפתח בסוכה הוא כדי להשלים דינא דרשוה"י, דהא אכתי אין כאן אלא ג' מחיצות, וע"כ דהוא משום דין דופן בסוכה.

אמנם גם בעיקר דברינו הנ"ל עדיין יש להקשות, דלפ"ד, דצורת הפתח בסוכה הוא כדי לעשותה רשוה"י, א"כ בסוכה העשוי' כמבוי אין זה אלא בסוכה גדולה, דהפרוץ מרובה על העומד, אבל בסוכה קטנה הרי בלא"ה הוי רשוה"י, דהא העומד מרובה על הפרוץ, וא"כ אכתי קשה, בסוכה קטנה העשוי' כמבוי למה צריך צורת הפתח, וע"כ צ"ל דהוא משום דין דופן סוכה. ובמאירי מצאתי דהוא מדרבנן וכן כתב הב"ח.

ו

המנ"ח במצוה שכ"ה מסתפק, בסכך של עצי אשרה, אם פסולו בד' טפחים, ככל סכך פסול, או דכיון דלשרפה קאי נידון כאויר ופוסל בג' טפחים.

ולענ"ד אין בזה שום ספק. דהרי מהרמב"ם והראב"ד הנ"ל, גבי לחי וקורה של אשרה, מבואר, דדוקא בדבר הצריך שיעור אמרינן כתותי מיכתת שיעורי' ומבטל מיני' הדין שיעור, אבל עיקר הדבר לעולם נידון כאיתי' בעין, וכן כתב מפורש הר"ן בפ"ב דגיטין גבי כתבו הגט על איסורי הנאה, יעו"ש, וא"כ לפ"ז ודאי דאינו נידון כאויר אלא כסכך פסול.

עוד כתב שם המנ"ח, דבסכך של עצי אשרה לא אמרינן דופן עקומה להכשיר עד ד"א. דהרי הטעם ההכשר של דופן עקומה הוא משום דאמרינן דהסכך עצמו נעשה דופן, וכאן, לענין עצי אשרה, לא מהני זה, דהרי גם דופן פסול מעצי אשרה מטעם דכתותי מיכתת שיעורי'.

ולענ"ד אינו מובן. דהא דדופן מעצי אשרה פסול, ודאי דאינו אלא עד עשרה, דהיינו עד שיעורא דדופן, דאמרינן דמיכתת שיעורי:

משא"כ אם הדופן עד עשרה גובה הוא מעצים כשרים אלא דלמעלה מעשרה הוסיף קצת דופן מעצי אשרה, לא איכפת לן בזה מה דמיכתת שיעורי' למעלה מעשרה, כיון דכבר יש שיעור דופן עד עשרה מעצים כשרים, וא"כ ודאי דגם בסכך עצי אשרה אמרינן דופן עקומה, דהסכך עצמו נעשה דופן, וכשר בכה"ג דיש למטה שיעור דופן מעצים כשרים.

ז

בדין דופן עקומה כתב הר"ן, דדוקא כשהדפנות מגיעות לסכך, אבל אם אין הדפנות מגיעות לסכך לא אמרינן דופן עקומה. ובתשו' הגרעק"א סי' י"ב ביאר דעת הר"ן, דסבר, דלא אמרינן גוד אסיק ודופן עקומה ביחד, דלא אמרינן ב' הלכתות ביחד כל היכא שא"א לדון על אחד אלא מכח אידך, כגון הכא, שא"א לדון על דופן עקומה רק אחר שדנת גוד אסיק, ושהר"ן לשיטתי' אזיל, שכתב כן לקמן בד' י"ט, גבי פלוגתא אי אמרינן לבוד באמצע, דלמ"ד אין לבוד באמצע, אם מיעט האויר מצד הדופן, שהוסיף שם סכך כשר, לא אמרינן דופן עקומה כדי לדון על האויר כדין לבוד מן הצד, דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד כהדדי. ומפני זה תמה על מה שכתב בשו"ע סי' תר"ל סעי' ט', דאם אין הדפנות מגיעות לסכך וגם אינם מכוונות תחת הסכך, אם הם בתוך ג' כנגד הסכך אמרינן גוד אסיק ולבוד ביחד, והא לפ"ד הר"ן הנ"ל אינו כן, דהא א"א להתחיל לדון לבוד עד שנדון תחלה גוד אסיק, ולדברי הר"ן הנ"ל הרי לא אמרינן בכה"ג ב' הלכתות ביחד. יעו"ש בדבריו.

ולענ"ד, מה שהסביר בדברי הר"ן דלא אמרינן ב' הלכתות ביחד בגוונא הנ"ל וזהו הטעם מה דלא אמרינן דופן עקומה כשאין הדפנות מגיעות לסכך, אינו נכון כלל. דהרי להדיא משמע מדברי הר"ן, דטעמו הוא בפשיטות, דכיון דדופן עקומה הוא משום דנעשה הסכך פסול מכלל הדופן ורואין כאלו הכותל נעקם והגיע עד הסכך הכשר, א"כ ע"כ דלא שייך זה אלא כשהדפנות מגיעות להסכך, משא"כ אם הדפנות אינן מגיעין לסכך, לא שייך לומר שהסכך נחשב מכלל הדופן, כיון שאינו מחובר כלל להדופן ויש הפסק ביניהן, ואף אי אמרינן גוד אסיק אין זה אלא לענין דינא דרואין המחיצות כאילו הן עולות למעלה, אבל סוף סוף הרי במציאותם הסכך והדפנות אינן מחוברין ביחד ולא שייך לעשות בזה הסכך לדופן. וכן הוא משמעות דברי הב"ח והמג"א בסי' תרל"ב. ומה שכתב הר"ן לענין לבוד באמצע דלא אמרינן דופן עקומה ולבוד ביחד, אין זה מטעם דלא אמרינן ב' הלכתות ביחד בכה"ג בכל מקום, אלא כוונתו דלא נאמרה ההלכתא דדופן עקומה אלא דוקא אם על ידה תיכף נכשרה הסוכה, משא"כ בכה"ג דיש אויר באמצע שהסוכה פסולה, לא נאמרה בזה ההלכה דדופן עקומה, משום דגם אחרי שנגיד דופן עקומה עוד לא נכשרה הסוכה עי"ז לבד עד שתצא מזה תוצאה שהאויר יתהפך לדין לבוד מן הצד, ובכה"ג לא נאמרה זאת ההלכה. אבל בשאר ההלכתות, כגון לבוד וגוד אסיק, שפיר אמרינן שניהן ביחד אף שאין לדון על אחת אלא מכח האחרת. וכן בלבוד באמצע ודופן עקומה, אילו נאמרה ההלכתא דדופן עקומה גם בכה"ג, שפיר הוי אמרינן לבוד אף שאינה באה אלא מכח דופן עקומה. וכן בדופן עקומה וגוד אסיק, אילו היה שייך דופן עקומה גם כשאין הדפנות מגיעות לסכך, אז שפיר הוי אמרינן דופן עקומה ע"י גוד אסיק. ומעתה פסק השו"ע הנ"ל בא הכל על נכון.

ח

סוכה ד' ז': א"ר סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה וא"ר סיכך ע"ג פסי ביראות כשרה משום דאמרינן מגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה.

לענ"ד אינו מובן איך למידין דופן סוכה מדופן שבת ומה מהני בזה מגו, הא סוכה ושבת חלוקין הן לגמרי זמ"ז, דבסוכה הרי בעינן דפנות ממש ולא מהני אפי' צורת הפתח, משא"כ לענין דינא דרשויות בשבת לא בעינן מחיצות ממש, רק שיהי' המקום מוקף למנוע בו רגל רבים, וע"כ גם אם עשה כל היקיפו ע"י צורת הפתח מהני לעשותו רשות היחיד. וכן כתבו ג"כ התוס' לעיל ד' ד', גבי סוכה שאין תוכה עשרה וחקק בה להשלימה לעשרה, דגבי סוכה צריך שלא יהי' בין שפת החקק ולכותל ג' טפחים כדי לעשותן מחיצות גמורות, אבל גבי שבת לא צריך זה, אלא אפי' יש הרבה בין שפת החקק ולכותל ג"כ מהני לעשותו רשות היחיד, דאין צריך אלא למנוע בו רגל רבים. וא"כ, בסיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי, לפי פי' רש"י והרא"ש דמיירי במבוי מפולש עם ב' מחיצות, איך מהני זה לענין סוכה דאורייתא, הא שאני שבת דאין צריך בה אלא מקום מוקף, וע"כ שפיר מהני זה לעשות המקום מוקף כדין רשות היחיד, משא"כ לענין סוכה דצריך בה דין דפנות ממש, שיהא לה ג' מחיצות, איך מהני בה זה. וכן בפסי ביראות לא מצינו אלא דנחשב מוקף לענין שבת, אבל מנלן דנחשב מחמת זה כמחיצות ממש לענין סוכה. וצ"ע.

ט

סוכה ד' ח': ב' סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה וכו'. ופרש"י:

אם בא לישב בתוכה בחג לשם סוכה אינה סוכה דלא מינכרא מלתא דלשם סוכה הוא דר בו דהא כל ימות השנה דייר התם ורוב תשמישו וסעודתו ושנתו שם. עכ"ל. הנה, מדלא פירש כהר"ן, דהפנימית אינה סוכה משום דאינה עשוי' לצל אלא לדירה, משמע דסבר דבאמת היא עשויה לצל, אלא דאפ"ה היא פסולה, משום דלא ניכר שיושב בה לשם סוכה. וכן מצאתי במג"א סי' תרל"ה שפירש כן דבריו. ונמצא לפ"ז, בסוכה שעשאה לשם חג, אם גר בה אח"כ כל השנה פסולה אח"כ לסוכה, משום דלא ניכר שיושב בה לשם סוכה ולא מקרי אח"כ סוכה. וכן העתיק המ"ב להלכה בסי' תרל"ו.

אלא שהביא שם בשם ה"בכורי יעקב", דלא מהני בזה מה שיגלה ויסיר הגג מעל הסכך, אלא צריך להגביה הסכך ולחזור ולהניחו לשם סוכה. ולענ"ד אינו מובן, למה לא תועיל בזה הסרת הגג לבד. דהרי מה שדר בה כל השנה אין זה מקרי שדר בהסוכה, דהרי כל השנה היה עלי' גג מקורה, ונמצא שהיה דר בדירת קבע, ועתה שהסיר הגג נסתר בזה הדירת קבע ועשאה לדירת עראי, והוי כדירה חדשה, וא"כ שפיר ניכר השתא שיושב בה לשם סוכה.

וכן יש לתמוה על מה שכתב השע"ת בסי' תרכ"ו להקשות על הפר"ח שכתב, בחדרים מקורים עם מזוזה ובסוכות פותחים הקירוי ומסככים בסכך ואחר הסוכות חוזרים ומקרים בקירוי והמזוזה כדקאי קאי, דיש בה משום תעשה ולא מן העשוי, וצריך ליקח המזוזה ולחזור ולקבעה מחדש ולברך עלי':

והקשה ע"ז השע"ת, דאף דסוכה פטורה ממזוזה, דהוי דירת עראי, מ"מ הכא שאני, דשפיר חייבת במזוזה אף בחג, מאחר שכל השנה היא דירת קבע, ולענ"ד הדבר פשוט, דמה שדר בה כל השנה תחת תקרת הבית לא יועיל זה לעשותה עתה דירת קבע, אחר שכבר הסיר התקרה ממנה, כיון דעתה נתבטלה ממנה הדירת קבע ועשאה לדירת עראי, והוי כדירה חדשה, כנ"ל, ודאי דהשתא פטורה היא ממזוזה ככל סוכה. ובעיקר דברי הפר"ח יעויין בחידושי בהלכות מזוזה אות ט' מה שכתבתי בזה.

י

סוכה ד' ט': סוכה ישנה בית הלל מכשירים. ובירושלמי תני:

וצריך לחדש בה דבר. וכן פסק בשו"ע. וכתב הח"א, והעתיקו המ"ב להלכה בסי' תרל"ו, דסוכה העומדת משנה לשנה, אף דמתחלה עשאה לשם חג, כיון שעבר החג בטלה העשי' וצריך שוב לחדש בה דבר לשם חג, וכמש"כ המג"א בסי' תרל"ח לענין איסור עצי סוכה, דאינה אסורה עד שישב בה בחג, אע"ג דכבר ישב בה בשנה שעברה מ"מ כשעבר החג בטלה קדושתה.

ולענ"ד דבריו תמוהים. דמה שכתב המג"א דאין הסוכה אסורה מחמת שנה שעברה, אין זה מטעם דבטלה גוף עשיית הסוכה, אלא מטעם דאיסור עצי סוכה לא תליא בגוף הסוכה אלא בקיום המצוה של סוכה, וע"כ אין איסורה אלא כל זמן משך מצותה, דהיינו בחג, אבל כשעבר החג דבטלה המצוה בטלה גם קדושתה ואיסורה:

משא"כ לענין דינים שבגוף עשיית הסוכה, כגון דין זה שצריך עשייתה לכתחילה לשם מצות סוכה, ודאי דאם מתחילה עשאה לשם חג, דשוב לא בטלה עשייתה ממנה לעולם, אף אם עומדת משנה לשנה, ואין צריך לחדש בה שום דבר.

יא

שם: מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לד' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה. במ"ב סי' תרל"ח בבה"ל הביא בשם "מור וקציעה", דאם ישב בסוכה אחר שקידש היום, דלא איתסרא כולא יומא אלא לשעה שישב בה בלבד, דהא אכתי לא הוי איתקצאי לבין השמשות ולא איתקצאי לכולא יומא, ולכי נפק ממנה תשתרי.

הנה, מה שכתב בפשיטות דאיסור עצי סוכה תלוי באיתקצאי לבין השמשות ואם לא איתסר בין השמשות שוב לא איתסר כולא יומא, לענ"ד אינו נראה כן. דנהי דלענין נויי סוכה מבואר בביצה ד' ל' דתליא באיתקצאי בבין השמשות, זהו רק בנויי סוכה דאיסורם משום מוקצה, דהוקצו למצותן, ודין מוקצה הרי תלוי באיתקצאי בין השמשות, משא"כ לענין סוכה עצמה דאיסורה מן התורה, דכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה, הדבר ברור דלא שייך זה כלל לדין איתקצאי בין השמשות, ותיכף מעת שישב בה חל עלי' מיד שם שמים לאוסרה בהנאה משום קיום מצותה.

יב

שם: חג הסוכות תעשה לך למעוטי גזולה. הקשו התוס':

ל"ל קרא למעט גזולה תיפ"ל דסוכה גזולה פסולה מטעם מצוה הבאה בעבירה כדפסלינן לקמן ד' ל' אתרוג הגזול ביו"ט שני.

לכאורה הי' אפשר לתרץ, לפ"מ שכתבו המאירי והראב"ד לקמן ד' ל', בסוגיא דאוונכרי, דאם בשעת לקיחת האתרוג היו תולין ברוב שאינו גזול ואח"כ נתברר שהי' גזול, דשפיר יצא ידי המצוה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, כיון דבשעתו לא הי' כאן עבירה:

ורק לענין יו"ט ראשון, דבעינן שלכם, אינו יוצא, כיון דנתברר שלא הי' שלו. וא"כ לפ"ז שפיר צריך למעט סוכה גזולה ולא סגי בטעם מצוה הבאה בעבירה, דנפ"מ טובא בזה לענין גוונא הנ"ל, היכא דסבור שהסוכה היא שלו, שהיו תולין ברוב, כנ"ל, ואחרי שגמר סעודתו בליל א' של סוכות נתברר לו דהסוכה היא גזולה, דמשום מצוה הבאה בעבירה אין כאן, - דאפ"ה לא יצא יד"ח וצריך לחזור ולאכול בסוכה כשרה, כיון דנתברר השתא דהיתה גזולה וגזולה הרי נתמעט מקרא דפסולה.

אך אפשר, דהא דנתמעט סוכה גזולה, הוא ג"כ דוקא היכא דנעשה בה עבירה של גזל, משא"כ בגוונא הנ"ל, דלא הי' בה שום עבירה של גזל, אפשר דשפיר יוצא בה יד"ח אף שהיא אינה שלו.

והמנ"ח במצוה שכ"ה תירץ, דאיצטריך למעוטי גזולה באופן זה, היכא דהעמיד דופן גזול פחות מג' טפחים סמוך לדופן הסוכה העשויה כמין גאם, ושאר הדופן עשה משלו, דהשתא משום מצוה הבאה בעבירה ליכא, לפמש"כ התוס' בר"פ לולב הגזול דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא אם ע"י העבירה נעשית המצוה, דהיינו דהעבירה מסייעה להמצוה, וכאן הרי העבירה לא מסייעת להמצוה, דדל הסכך פסול מהכא ג"כ היתה הסוכה כשרה ע"י דאמרינן לבוד בכל פחות מג' טפחים, ונמצא שהעבירה לא סייעה בהמצוה, משא"כ השתא, דנתמעט גזולה, הסוכה פסולה, כיון דהשתא דאיכא דבר המפסיק באויר, הרי לא אמרינן לבוד, והכשירה ע"י הדופן הוא, ע"כ פסולה.

ולענ"ד אינו מובן. דמה שכתבו התוס' דאם אין העבירה מסייעה להמצוה לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה, היינו דוקא דגם לפי המצב של השתא אינה מסייעה כלום להמצוה, כגון בלולב של אשרה, שכתבו התוס' דהעבירה הקודמת לא סייעה כלום להמצוה:

משא"כ בנ"ד, נהי דאילו לא הי' כאן כלל הפחות מג"ט דופן הגזול ג"כ היתה הסוכה כשרה, ע"י לבוד, מ"מ סוף סוף הרי השתא הסוכה אינה יכולה להתכשר ע"י לבוד, דהרי הדופן הגזול מפסיק באוירה, וא"כ נמצא דלפי המצב של השתא באמת העבירה מסייעת להמצוה להכשירה ע"י דופן הגזול. ולא שייך כלל לומר דאילו לא הי' הדופן ג"כ היתה הסוכה כשרה ע"י האויר, משום דאז היתה נחשבת לסוכה אחרת העשויה ע"י דופן לבוד:

משא"כ השתא הרי אין כאן דופן לבוד רק דופן אחר ממשי, וא"כ סוכה זו הרי נכשרת ע"י דופן גזול, והוי ממש מצוה הבאה ע"י סיוע העבירה. וזה ברור.

עוד תירץ שם המנ"ח, דנפ"מ במה שנתמעט סוכה גזולה, לענין סוכה שתחת סוכה והסכך העליון גזול, לשיטת קצת הראשונים דבסכך פסול ליכא פסול דשני סככים, וגם פסול דסכך כשר שתחת סכך פסול ליכא, לשיטת הגאונים המובא בתוס' ד' י': כל היכא דהסכך התחתון צלתו מרובה מחמתו מעצמו ולא צריך להכשירו של העליון, והשתא אי לאו מיעוטא דסוכה גזולה, מטעם מצוה הבאה בעבירה לחוד היתה הסוכה התחתונה פסולה מטעם שני סככים, דהסכך העליון לא מקרי סכך פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה, כיון שיש לו סוכה התחתונה ולא צריך למצותה של העליונה, נמצא דאין העבירה מסייעה להמצוה ואין המצוה נעשית ע"י העבירה, משא"כ השתא דנתמעט סוכה גזולה מקרא, נמצא דהסכך הוי סכך פסול, וממילא דהסוכה התחתונה כשרה, דאין כאן שני סככים כשרים, דהסכך העליון פסול הוא.

ולענ"ד נראה, דהטעם מה דבעינן ב' סככים כשרים ובסכך פסול ליכא הפסול דשני סככים, הוא משום דפסקי הלכתא כשמואל, דלא מיפסיל בסוכה שתחת סוכה אלא א"כ שגם הסוכה העליונה גבוהה עשרה וחזיא לדירה, דבעינן כהכשירה כך פסולה, וא"כ בעינן שגם הסכך העליון יהי' כשר לגמרי, ולפ"ז גם בלי מיעוטא דסוכה גזולה הי' ג"כ הסכך התחתון כשר, משום דהסכך העליון נהי דאין עליו שם פסול משום מצוה הבאה בעבירה לחוד, כנ"ל, מ"מ סוף סוף הרי אינו כשר למצות סוכה, וא"כ גם הסכך התחתון תו לא מיפסיל משום שני סככים, דבעינן כהכשרה כך פסולה, שהסכך העליון יהי' ראוי לצאת בו ידי מצות סוכה. וא"כ אכתי אין שום נפ"מ בזה במה דנתמעט סוכה גזולה מקרא.

יג

סוכה ד' ט': העושה סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית א"ר לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר אר"פ בשחבטן וכו' ה"נ תנינא הדלה עלי' את הגפן וסיכך ע"ג פסולה ואם הי' סיכך הרבה מהן או שקצצן כשרה ה"ד אי בשלא חבטן הא קמצטרף סכך פסול אלא כשחבטן.

רש"י פירש:

בשחבטן היינו שהשפילן ועירבן עם סכך כשר והסכך כשר רבה על הפסול ומבטלו. אכן דעת הרמב"ם בפיהמ"ש ובחיבורו פ"ה מה' סוכה הי"ב, דאדרבה, כל שעירב סכך פסול עם סכך כשר ונעשה חד סכך, לא מהני בזה רוב סכך כשר לבטלו, דכיון דנעשה חד סכך נקרא שם פסול על כל הסכך [מה שפירש המ"מ בדעת הרמב"ם, דמפרש בשחבטן היינו שהפרידן זמ"ז, דאז שפיר מהני כשהסכך כשר רבה על הפסול, משום דהם ב' סככים נפרדים ולא נקרא שם פסול על כל הסכך כשר, - לענ"ד קשה, דא"כ למה השמיט הרמב"ם זה הדין דבהפרידן אינו מצטרף סכך פסול עם רוב סכך כשר, ואין בדבריו אפי' שום רמז לזה. ומש"כ המ"מ שזהו הדין שכתב הרמב"ם שם בהל' ט"ז:

סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה אם הי' הכשר יותר על הפסול כשר, - אינו מובן, דהרי כתב מפורש דמיירי בסיכך בזה מצד זה אבל לא מיירי כלל בסיכך זה ע"ג זה. אלא ודאי האמת הוא כמש"כ הרמב"ם בעצמו בפיהמ"ש, וכמש"כ הכ"מ. ולפ"ז, גם בהפרידן זמ"ז ג"כ נחשב לחד סכך ולא מהני רוב סכך כשר], וזהו הדין דמצטרף סכך פסול עם סכך כשר לפוסלו. ובתירוץ הגמ' "בשחבטן", כתב הרמב"ם בפיהמ"ש, דהיינו בשקצצן. ואף דעדיין פסול הוא משום תעשה ולא מן העשוי, מ"מ אז מהני בזה רוב סכך כשר. עיין בכ"מ בביאור דבריו.

והנה, הא דשאני בזה הפסול דתעשה ולא מן העשוי מפסול מחובר ושאר פסולים בסכך, נראה, משום דמחובר ושאר הפסולים הם פסולים בגוף הסכך, וע"כ לא מהני בהו רוב כשר ושפיר מצטרף הפסול עם הכשר לפוסלו, כנ"ל:

משא"כ בפסול דתעשה ולא מן העשוי, דאין הפסול בגוף הסכך אלא בעשיית הסכך, ובעשייה יש כלל דרובו ככולו, וע"כ כיון דרוב הסכך נעשה לשם סוכה בהכשר די בזה ותו לא צריך עשייה גם על מיעוטו, ונמצא דכל הסכך הוי סכך כשר ואין כאן שום סכך פסול כלל.

יד

בדין סוכה ע"ג סוכה פסקו רוב הפוסקים כשמואל, דאין התחתונה פסולה עד שיהא ביניהם עשרה טפחים, דכהכשרה כך פסולה, וגם בעינן שהסוכה העליונה תהא ראוי' לדירה, וע"כ בעינן שתהא התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה, כדאיתא בסוכה ד' י'. ולפ"ז פשוט, דבעינן נמי שהסוכה העליונה יהא לה כל ההכשר סוכה, ואז הוא דמיפסלא התחתונה משום סוכה שתחת סוכה. וע"כ בעינן נמי שהעליונה יהא לה הכשר דפנות וגם שיהא לה שיעור סוכה ז' טפחים על ז' טפחים. וכן כתבו הפמ"ג וה"בכורי יעקב", העתיקם המ"ב להלכה בסי' תרכ"ח בשעה"צ.

ונראה להלכה, דגם בשאין בסוכה העליונה שיעור הכשר סוכה, ז' על ז' טפחים, רק ו' על ו' טפחים, ג"כ אין להכשיר הסוכה התחתונה. משום דהרי שיטת הרי"ף ורבינו ישעי' (הובא ברא"ש) היא, דמן התורה שיעורא דסוכה הוא ו' על ו' טפחים, דגברא באמתא יתיב, והא דצריך עוד טפח מקום שולחנו, דהיינו ז' על ז', אינו אלא מדרבנן, גזירה שמא ימשך אחר שולחנו. וא"כ נמצא דמדאורייתא סוכה כשרה היא גם בו' על ו'. וע"כ התחתונה פסולה משום סוכה שתחת סוכה.

טו

סוכה ד' י': ר"ח ורבה בר"ה איקלעו לבי ריש גלותא וכו' אמרו אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה. ופרש"י:

שלוחי מצוה אנן להקביל פני ראש גולה דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל.

ובהגהות "מצפה איתן" הקשה ע"ז, דאמאי מיפטרו מסוכה, דהיא מצות עשה דאורייתא, מחמת מצות קבלת פני רבו ברגל, דהוי מצוה מדברי קבלה, הנלמד מקרא דלא חודש היום ולא שבת, ומדברי הר"ן בפ"ב דשבת מוכח דלא דחינן מצוה דאורייתא אפי' בשב ואל תעשה משום קיום מצוה דרבנן.

ולענ"ד נראה, דנהי דעיקר החיוב של קבלת פני רבו ברגל הוא מדברי סופרים, ומדאורייתא ליכא חיובא כלל, - מ"מ זהו רק לענין חיוב, אבל לענין קיום מצוה, ודאי דבעת קבלת פני רבו הוא מקיים מצוה דאורייתא של כיבוד רבו והדרת פני זקן, וא"כ שפיר מיפטר מחמת זה ממצות סוכה, דהא גם בעוסק במצוה קיומית לבד, אף שאינה חיובית, ג"כ אמרינן בי' עוסק במצוה פטור מן המצוה, כדאיתא להדיא לקמן בסוכה ד' כ"ו: כותבי ספרים תפילין וכו' פטורין מכל מצות שבתורה, משום עוסק במצוה, אף דהוי רק מצוה קיומית.

ובזה יתורץ מה שהקשה הצל"ח בברכות, דאמאי סתמו הפוסקים וכתבו דחתן פטור מק"ש ולא חילקו בין כבר קיים מצות פרי' ורבי' או לא, דהרי מדאורייתא אם כבר קיים מצות פ"ו שוב ליכא חיובא עלי' לישא אשה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דנהי דאם כבר קיים פ"ו שוב ליכא חיובא עלי', מ"מ אם נושא אשה ודאי דמקיים בזה מצוה דאורייתא, ונמצא דהוי עוסק במצוה קיומית דאורייתא ופטור מכל המצות, כנ"ל.

טז

סוכה ד' י"ב: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה משום תעשה ולא מן העשוי.

לעיל ד' י"א פרש"י, דהפסול הוא משום דהסכך נעשה מאיליו ובעינן תעשה ולא מן העשוי מאיליו.

אך הרמב"ם בפיהמ"ש כאן ובחיבורו פ"ה מסוכה ה"ט כתב, דהטעם הוא משום דבשעה שעימר את הגדיש לא עשאו לצל,

ונראה ביאורו, דסבר, דבאמת בסוכה לא בעינן כלל עשייה בגופו של סכך, דגם חטיטת הגדיש, דעושה מעשה בחלל הסוכה ועי"ז נעשה ממילא הסכך, ג"כ מקרי עשייה, ובכלל תעשה הוא. דדוקא בכתיבת הגט, דכתיב קרא "וכתב" ולא וחקק, נתמעט חק תוכות דלא מקרי כתיבה, אבל כאן גבי סוכה, דליכא קרא למעט, גם חק תוכות, כחטיטת הגדיש, מקרי עשיית סוכה. אלא הפסול הוא משום דבעינן סוכה עשויה לצל, וכאן, נהי דחטיטת הגדיש מקרי עשיית סוכה, מ"מ לענין עשוי לצל לא מהני זה כיון דלא עשה שום מעשה בגופו של סכך, וגוף הסכך הי כבר מקודם ונעשה לשם גדיש ולא לצל, וע"כ פסול הוא, אף דהשתא מיחד אותו לצל סוכה לא מהני, משום תעשה ולא מן העשוי כבר בפסול.

יז

סוכה ד' י"ד: מסככין בנסרים דברי ר"י ר"מ אוסר משום גזירת תקרה. ובגמרא קאמר רב, דדוקא בנסרים שיש בהן ד' טפחים אוסר ר"מ, דרגילין לסכך בהן הבתים, אבל בנסרים שאין בהן ד' כשרה, משום דלא רגילי לעשות בהן תקרה ואין כאן משום גזירת תקרה.

ובהג"מ כתב והביאו הד"מ בסי' תרכ"ט), דכהיום אפי' בנסרים שאין בהן ד' אסור מדינא לסכך בהן, כיון דבזמן הזה רגילים לסכך בהן תקרות הבית שוב איכא בהם גזירת תקרה. וכעין זה כתב ג"כ הכלבו, הביאו הרמ"א להלכה בסי' הנ"ל, דבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה, אין מסככין בהן משום גזירת תקרה.

ולענ"ד אינו מובן. דהא ודאי כיון דבזמן חז"ל לא היו רגילין לסכך הבתים בנסרים שאין בהם ד' ובמהצלאות ולא גזרו אז עליהן גזירת תקרה, וא"כ נהי דהשתא נשתנו המנהגים ושפיר שייך בהם השתא גזירת תקרה, מ"מ אין בכחנו לחדש גזירות מעצמנו מה שלא תיקנום חז"ל. וע"כ, נהי דלכתחלה אין לסכך בהן, מטעם הנ"ל, אין זה אלא בתור מנהג, אבל לא מדינא, וא"כ ודאי דאין לפוסלם בדיעבד עבור זה.

וביותר תמוה מה שכתב הב"ח בסי' תרכ"ט על דברי הרא"ש ספ"ק דסוכה, במי שצוה לאומן לעשות לו מחצלת לסיכוך במקום שמנהג אנשי המקום לעשות מחצלאות לשכיבה דאין מסככין בה מטעם מראית העין, דלא ידעי שצוה לאומן לעשותה לסיכוך ואתו כולי עלמא לסכוכי במחצלאות שלהם העשויות לשכיבה, וכתב הב"ח שם, דמה"ט גם בדיעבד אם סיכך בה הסוכה פסולה, וזה תמוה, מניין לנו לחדש גזירות מה שלא תיקנום חז"ל ולפסול הסוכה גם בדיעבד.

יא

סוכה ד' י"ז: סכך פסול פחות מד' ואויר פחות מג' כשרה ואין מצטרפין זע"ז לפסול כיון דלא שוו שיעורייהו להדדי. וכתבו התוס':

ומיהו היכא דאיכא ב' טפחים סכך פסול ועוד ב' טפחים סכך פסול ואויר מפסיק ביניהם פחות מג' איכא לספוקי אם ב' סככין הפסולין מצטרפין לד' לפסול את הסוכה דשמא כיון דאויר מפסיק בינתים לא מצטרפי או שמא כיון דאין באויר ג' מצטרפין ומיהו היכא דליכא בסככין הפסולין ד' ואויר פחות מג' מפסיק ביניהם אין האויר משלימו לד' במה שחושבו כסתום מחמת לבוד דלא אמרינן לבוד להחמיר. עכ"ל התוס'.

ובתשו' הגרעק"א סי' י"ב תמה על דברי התוס' אלו שמסתפקים בזה, והרי הא דאויר פחות מג' אינו פוסל הוא מטעם דאמרינן לבוד, כדאיתא בגמ', וא"כ בנדון זה, דאויר מפסיק בין הסכך פסול דד' טפחים הא אין לנו מקום הכשר דלבוד, דהא אם באת לדון דהוי לבוד, ממילא איכא שיעור סכך פסול ד' טפחים, ואם לא נימא לבוד, הרי האויר לחודא פוסל הסוכה.

ולענ"ד נראה, דעיקר דינא דלבוד אין פירושו דרואין כאלו נתקרב הדבר זל"ז, דא"כ איך מהני זה לענין מחיצות מצומצמות גבוהות עשרה שיש בהן פרצות פחות מג', וכן לענין דופן סוכה, הרי חסר השיעור אם חשבינן אותן כאלו נתקרבו. וע"כ דלבוד פירושו, דמקום האויר והפרצה נחשב כסתום וכנתמלא. וכן כתב הריטב"א בפ"ק דסוכה. וא"כ לפ"ז שפיר נסתפקו התוס', אם האויר פחות מג' מפסיק בין הסכך פסול דד"ט. דאף דבאויר אמרינן לבוד ונחשב כסתום וכנתמלא בסכך, מ"מ מפסיק הוא בין הסכך פסול ואינם מצטרפין לפסול הסוכה:

או שמא כיון דאין באויר ג' לא חשיב הוא להפסיק ומצטרפין.

והנה, במה שסיימו התוס', דהיכא דליכא בסככין הפסולין ד' ודאי דאין האויר המפסיק משלים לשיעור ד' מטעם לבוד דלא אמרינן לבוד להחמיר, הקשה ע"ז בהגהות מצפה איתן", מהא דאיתא בשבת ד' קל"ח: כילת חתנים מותר לנטותה ולפורקה ולא אמרן אלא שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח אבל אם יש בפחות מג' סמוך לגגה טפח אסור מטעם לבוד, הרי דגם להחמיר אמרינן לבוד. וכן איתא בשבת ד' ה', דאם צירף ידו למטה מג' סמוך לקרקע הוי כמונח ע"ג קרקע וחייב משום הוצאה ומעביר מטעם לבוד, אף דהוי להחמיר.

ולענ"ד נראה, דהנה מצינו דאיכא תרי דיני לבוד:

חדא, דכל פחות מג' נחשב כאילו נתחבר ונתקרב הדבר ועוד איכא דין לבוד הנאמר לענין מחיצות, דפחות מג' הוי כסתום ומועיל לענין מחיצה. וראיה לזה דהם תרי דיני, מדפליגי אמוראי לקמן ד' י"ח, אי אמרינן לבוד באמצע, דהיינו בגג, ובאמת בעיקר דין לבוד הנאמר בכל התורה כולה לא מצינו שום חילוק בין דופן לגג ובכל גווני אמרינן לבוד. וע"כ מוכח דהם תרי דיני, דודאי לענין דין לבוד הנחשב כנתקרב ונתחבר אמרינן לבוד בכל גווני, ומה דפליגי הוא לענין דין לבוד הנאמר ביחוד לענין מחיצות, דפחות מג' נחשב כסתום, בזה הוא דפליגי, אם דין זה נאמר דוקא לענין דופן ולא לגג, או דגם לענין גג נאמר, ומאן דסבר דלא נאמר לענין גג, לדידיה פוסל הסוכה אם יש אויר פחות מג' באמצע הסכך, משום דמקום הפרצה אינו סתום:

ואידך דינא דלבוד לא מהני בזה, דאף דנחשב כנתקרב ונתחבר, זהו שייך דוקא לענין גוף הסכך, כשאנו דנין עליו איפה הוא מונח, אמרינן דנחשב כנתקרב אל הסכך השני, אבל מ"מ הפרצה עצמה לא נתבטלה עי"ז, משום דכשאנו דנין על מקום הפרצה הרי היא בעינה, ואין כאן דבר המבטל אותה, דהא ע"י לבוד לא נשתנה השיעור דנימא כאילו נתקרב ונתמעט השיעור, כנ"ל, וא"כ נמצא דמקום שטח הפרצה איתיה כדמעיקרא ופוסל הסוכה. שוב ראיתי, שכן מבואר להדיא בשבת ד' ח', בסוגיא דכוורת, דהם תרי דיני לבוד, דדין לבוד הנאמר במחיצות לא אמרינן בכלים ודין לבוד הב' מצינו אפי' בכלים, כדאיתא בכמה דוכתי דכל פחות מג' לקרקע נחשב הנחה אפי' בכלים, יעו"ש ברמב"ן והרשב"א שם מפורש בדבריהם.

ולפ"ז נראה, דמה שכתבו התוס' דלא אמרינן לבוד להחמיר, זהו דוקא לענין דין לבוד הנאמר במחיצות, דפחות מג' נחשב כסתום, בזה אמרינן דלא נאמר האי דינא אלא להקל, לשוויא מחיצה וסכך, אבל לא לפסול, לשוויא כסכך פסול:

אבל לאידך דינא דלבוד, דכל פחות מג' הרי הוא כנתקרב ונתחבר, ודאי דאין שום טעם לחלק בזה בין להקל לבין להחמיר, ובכל גווני מהני.

ובזה יתורץ ג"כ מה שהקשה בתשו' "חכם צבי" סי' נ"ט, מהא דאיתא בעירובין ד' כ"ה, גבי קרפף יותר מב' סאתים שלא הוקף לדירה, דאם הרחיק מכותל הקרפף פחות מג' ובנה מחיצה אחרת לדירה, לא הועיל לבטל הכותל הא', מטעם לבוד, הרי דאמרינן לבוד להחמיר, - דשאני התם, דלא אתינן עלה מטעם לבוד של מחיצות, אלא מדין לבוד הנאמר בכל התורה, דפחות מג' הוי כנתקרב ונתחבר וכאלו נתחברו ב' המחיצות ונעשו מחיצה אחת, וע"כ לא הועיל לבטל המחיצה הא'.

ומה שהקשה המג"א בסי' תק"ב, מהא דאיתא בעירובין ד' ט': מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מד' במשך ד' אמות, דלמ"ד אמרינן לבוד עד ד' הוי מבוי וצריך לחי אחר להתירו, הרי דאמרינן לבוד להחמיר, - נראה, דכוונת התוס' במה שכתבו דלא אמרינן לבוד להחמיר, היינו דדין לבוד הנאמר במחיצות לא נאמר אלא להקל, היינו לשוויא מחיצה כשרה, ולא להחמיר, לשוויא מחיצה פסולה. ונמצא דכוונת התוס' להקל ולהחמיר אינו אלא לענין עצם המחיצות, אבל לענין דברים המסתעפים מהמחיצות לכל דיני התורה, בזה לא דברו כלל התוס', וודאי דמחיצה הנעשית ע"י לבוד, והיינו להקל במחיצות לעשותה מחיצה כשרה, שוב דנים עי"ז לענין דברים המסתעפים מזה לכל דיני התורה בין להקל ובין להחמיר. וע"כ בדין הנ"ל, בלחיים פחות מד', כיון דנעשית מחיצה ע"י לבוד, וזהו להקל במחיצות לעשותה מחיצה ונעשית עי"ז מבוי, שוב דנים עי"ז להחמיר בדבר המסתעף מזה להצריכו לחי אחר כדין מבוי של ד"א.

ובזה סרה ג"כ השגת הד"מ על הב"י בסי' תק"ב, במה שאוסר ביו"ט להעמיד שולחן שרגליו מגיעות עד פחות מג' סמוך לארץ, מטעם לבוד, והשיג עליו הרמ"א מדברי התוס' הנ"ל, דלא אמרינן לבוד להחמיר, וכן כתב הרא"ש והטור בסי' תרל"ב, - דשאני התם, דהוי דבר המסתעף מדין מחיצה לענין איסור מלאכה ביום טוב, ושפיר אמרינן בזה לבוד להחמיר, כיון דלענין גוף המחיצה הוי קולא לשוויא מחיצה.

הנה, לענין סכך פסול פחות מד' ואויר פחות מג' דאין מצטרפין זע"ז לפסול את הסוכה, הדבר ברור דישינים תחת הסכך פסול אף שיש בהסכך פסול והאויר ביחד משך ד' טפחים. משום דכיון דאין מצטרפין זע"ז א"כ כל אחד נידון בפ"ע, האויר נידון כלבוד והסכך פסול נידון כסכך פסול פחות מג', דישינים תחתיו מטעם פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, כדאיתא לקמן ד' י"ט. וזה דבר ברור, ודלא כמו שראיתי לחכם א' שלא כתב כן.

יט

סוכה ד' כ"ד: אמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה תנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה והא קאזיל ואתי הבמ"ע בקשין והאיכא נופו דעביד בהוצא ודפנא.

הרמב"ם בפיהמ"ש כאן כתב וז"ל:

האילנות אין ראויות שיהיו דפנות אלא בב' תנאים הא' שיהיו האילנות בתכלית העובי והחזוק כדי שלא תניעם הרוח ויטו לארץ כאשר יקרה לענפים הדקים והב' שימלא ראש האילן ובין הענפים בתבן כדי שתתקיים ולא יניענו הרוח כי העיקר אצלנו מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה אינה מחיצה. עכ"ל.

הנה, מדכתב "שלא תניעם הרוח ויטו לארץ", משמע, דהא דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, היינו דוקא שע"י הגעת הרוח היא באה לידי ביטול מחיצה, כגון שמטה את המחיצה לצדדין וממעט אותה משיעור גובה עשרה בההיא שעתא, או שמפזר הענפים זמ"ז ביותר מג' טפחים וכיו"ב. אבל כל שאין בכח הרוח לגרום לה ביטול מחיצה אפי' חדא שעתא שהיא מחיצה חזקה אלא שמתנודדת ברוח אנה ואנה, לא איכפת לן, ושפיר הוי מחיצה העומדת ברוח.

אכן, מדברי הרמב"ם בחיבורו פ"ד מה' סוכה ה"ה ומיתר דברי הראשונים כאן משמע, דאם רק המחיצה מתנודדת ברוח, אף שאינה באה לידי ביטול מחיצה, אלא שהולכת ובאה ברוח, שוב לא חשיבא מחיצה. וכן כתב כאן הריטב"א להדיא:

כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה פי' שהרוח מנענעה. עכ"ל. וכן כתב המג"א בסי' שס"ג סק"ד ועוד אחרונים. וכן העתיק המ"ב להלכה בכמה דוכתי.

ולכאורה קשה, דהרי עיקר דין זה מה דבעינן שתהא המחיצה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה, לכאורה הוא מטעם דבעינן מחיצה גמורה, וכל שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה הוי כמחיצה עראי ולא חשיבא מחיצה, וא"כ צ"ע, מה איכפת לן מה שהמחיצה מתנודדת קצת והולכת ובאה ברוח, הרי מ"מ היא מחיצה חזקה שאין בכח הרוח להפילה או להביאה לידי ביטול מחיצה אפי' חדא שעתא, וא"כ בכה"ג למה לא חשיבא מחיצה. אך נראה, דהנה לעיל ד' כ"ג, גבי העושה סוכתו בראש הספינה, דפליגי בה ר"ג ור"ע, מוקי לה הגמ', דמיירי בדיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים וכו', ור"ע סבר סוכה דירת ארעי בעינן וכיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה כשרה, ולכאורה קשה, נהי דלר"ע לא מיפסיל הסוכה מטעם דירה, דלא בעינן בסוכה דירת קבע, מ"מ הרי ודאי דבעינן בדפנות הסוכה דין מחיצה, וא"כ מה מועיל בה מה שיכולה לעמוד ברוח מצויה של מקום אחר, דהיינו דיבשה, הרי סוף סוף במקום שהיא עומדת, דהיינו בים, אינה יכולה לעמוד באן ברוח מצויה של אותו מקום ולא חשיבא מחיצה.

וע"כ מוכח מזה, דעיקר דין זה דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, אינו נלמד מסברא מטעם שהרוח מפילה ומביאה לידי ביטול מחיצה, אלא עיקרו הוא דין שיעור בחוזק המחיצה, והוא בכלל ההלכתא דשיעורין ומחיצין הנאמר למשה מסיני, דשיעור חוזק המחיצה הוא שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, וסגי בזה אף כשהיא עומדת בים והרוח מצויה דים מפילה, וכדמסיים שם בברייתא:

למחר נשבה הרוח ועקרתה לסוכתו של ר"ע שבראש הספינה וא"ל ר"ג עקיבא היכן סוכתך, משום דכך נאמר השיעור דלא משגיחין אלא על רוח מצויה דיבשה. וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"ד מה' סוכה ה"ה:

כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה. עכ"ל. הרי דהוא דין שיעור במחיצות. ולפ"ז שפיר מובן מה דבעינן שהרוח לא יהא מנידה כלל, שלא תהא הולכת ובאה ברוח אפי' בלי ביטול מחיצה, כיון דאין זה מטעם ביטול מחיצה, אלא משום דין שיעור בחוזק המחיצה, וכך נאמר השיעור דבעינן שלא תהא הרוח מצויה דיבשה מנידה כלל.

ולפ"ז ודאי, דאפי' אם זו המחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה עומדת במקום שהוא מוקף מחיצות אחרות ואין הרוח מגיע אליה, ג"כ לא מהני ולא חשיבא מחיצה. כיון דאין זה מטעם שהרוח מפילה, אלא משום דין שיעור בחוזק המחיצה, והרי חסר השיעור בעצמותה. וכן כתב המג"א בסי' שט"ו בשם תשו' הרשב"א, דלא מהני, ודלא כבעל הלק"ט ח"ב סי' נ' שלא כתב כן. ומה שהביא ראיה מדברי הר"ן פ"ק דסוכה, בסוכה העשויה כמבוי, דבעינן בה פס ד' טפחים, שכתב הר"ן דאם נתונה הסוכה בתוך חצר מוקף מחיצות דתו לא בעינן בה פס ד' אלא סגי בטפח ומשהו, הרי דמהני היקף מחיצות החיצונות להמחיצות הפנימיות לעשותן מחיצות, - אין זה ראיה, דשאני התם, דהמחיצות הפנימיות הם מחיצות גמורות בעצם, אלא דלא מהני דופן טפח ומשהו בסוכה שהיא כמבוי מפולש, לענין זה הוא דכתב הר"ן דאם עומדת בחצר מוקף מחיצות תו לא הויא הסוכה כמבוי מפולש, כיון דיש עוד מחיצות הסותמות את הפילוש. וגם בעיקר דברי הר"ן עיין במג"א סי' תר"ל שפירשם באופן אחרי לגמרי, ולפ"ד ממילא נפלה עיקר ראיתו.

כ

סוכה ד' כ"ו: ת"ר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה וכו'. עיין במאירי שהביא כאן דעת הסוברים, דהא דחייבין בלילה בשעת חנייתם בסוכה, היינו אפי' כשאין מוצאים שם סוכה מזומנת חייבין לטרוח לעשות סוכה מתחילה. ודעת המאירי עצמו אינו כן, שאין חייבים לטרוח לבנות שם סוכה, אלא דוקא אם מוצאים שם סוכה מזומנת הוא דחייבין בסוכה. וכתב שכן המנהג. וכן פליגי בזה הפוסקים הלבוש והמג"א בסי' תר"מ. ואין בזה הכרעה ברורה למעשה, דיש מאחרונים שמכריעים כך ויש להפך. עיין במ"ב שם בבה"ל.

וע"כ נראה, דאף דמדינא דגמרא אין שום חיוב למנוע אדם עצמו מלכת בדרכים בחג הסוכות אף שיבוא לידי ביטול סוכה, משום דתשבו כעין תדורו כתיב, כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אין אדם נמנע מלכת בדרכים כך בחג הסוכות לא הצריכו הכתוב למנוע:

כן פרש"י כאן:

מ"מ מפני ספק הנ"ל ראוי כהיום למנוע מלכת בדרכים בחג הסוכות. ואין לומר דיחמיר על עצמו לבנות שם סוכה במקום חנייתו, דהרי נגד זה הוא נכנס בחשש איסור מלאכה בחוה"מ. דהרי אם הוא פטור מלבנות שם סוכה ממילא דאסור לבנותה, מטעם איסור מלאכה בחוה"מ. וא"כ, איך שיעשה הוא נכנס בחשש דאורייתא, להקל או במצות סוכה או באיסור מלאכה בחול המועד. וע"כ ראוי למנוע מזה.

כא

סוכה ד' כ"ז: וחכ"א אבל יוצא יד"ח בסוכתו של חבירו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת. ופרש"י:

דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זא"ז וא"א שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד. עכ"ל.

המנ"ח במצוה שכ"ה כתב ע"ז, דנראה מדברי רש"י אלו, דהיכא דבעינן לכם, כל שאינו שוה פרוטה לא הוי לכם. וא"כ, תמה, איך אנו יוצאין בארבעה מינים יד"ח, הלא הערבה אינו שוה פרוטה ולא מקרי שלכם, וכן איך אנו יוצאין יד"ח בכזית מצה בלילי פסח, דבעינן שלכם, הלא הכזית מצה אינו עולה לשוה פרוטה:

וגם למה לא התעורר בזה שום פוסק קדמון או אחרון.

ולענ"ד נראה, דודאי גם רש"י מודה דבעלים על פחות מפרוטה מקרי בעלים, ושפיר מקרי שלכם בכל דבר דבעינן שלכם. וכוונת רש"י אינה אלא לומר, דדוקא בשותפין, אם נימא דגם בשל שותפות יוצאין משום החלק שיש לו בה, בזה הוא דבעינן שיהא לו בה שוה פרוטה:

אבל אם אין לו בה אלא פחות מפרוטה, לא מסתבר דיהא מקרי עי"ז שלכם, כיון דעיקר הדבר אינו שלו.

כב

סוכה ד' י"א: דתניא כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי ר"א ר"ע אומר סוכות ממש עשו להם.

הט"ז בסי' תרכ"ה כתב, דאף דמצות סוכה היא זכר ליציאת מצרים, מ"מ יש חילוק בין ר"א לר"ע בזה. דלר"א עיקר המצוה היא זכרון על נס של ענני כבוד, וזהו תכלית מצוה זו, אלא שהכתוב תלה ג"כ מצוה זו ביציאת מצרים:

אבל לר"ע, דסוכות ממש עשו להם, אין שום זכרון בזה על אותן הסוכות, דמה רבותא באותן הסוכות ומה זכרון יש בדבר, אלא הזכרון הוא על היציאה ממצרים, דאז יצאנו ממצרים, ונמצא דעיקר תכלית מצות סוכה לר"ע אינו אלא לזכור יציאת מצרים.

אמנם ברמב"ן על התורה פ' אמור מבואר להדיא דלא כדבריו, דגם למ"ד דסוכות ממש עשו להם עיקר הזכרון הוא על אותן הסוכות, והזכרון הוא שידעו ויזכרו חסדי השם שהיו במדבר לא באו בבית ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה ואעפ"כ לא חסרו שום דבר והשם הי' עמהם. וכעין זה כתב ג"כ הרשב"ם שם. וכן משמע מהא דתניא בתו"כ פ' אמור פי"ז:

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו' ר"א אומר סוכות ממש היו ר"ע אומר ענני כבוד היו, בהוציאי אותם מארץ מצרים מלמד שאף הסוכה זכר ליציאת מצרים. משמע דעיקר המצוה אינה לזכרון יציאת מצרים, אלא לזכרון הסוכות ההן, ולפיכך מרבה דהוי נמי זכרון ליציאת מצרים, וסיומא דברייתא סתמא קתני לה, משמע דגם למ"ד סוכות ממש עשו ג"כ הכי הוי.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה