אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

שופר

חג העומר

א

ר"ה ד' כ"ז: וכמה שיעור תקיעה פירש רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. ובנדה ד' כ"ו מבואר דהיינו טפח. ובטור סי' תקפ"ו כתב דהיינו טפח עוצב. והמנ"ח במצוה שכ"ה הקשה מהא דמסיק הגמ' בעירובין ד' ג' דבכל שיעורי טפחים אזלינן לחומרא לענין עוצבות ושוחקות, וא"כ למה לא ניבעי טפח שוחק לחומרא.

ולענ"ד הדבר פשוט, דכל זה לא נאמר אלא לענין שיעורי טפחים ואמות, אבל כאן לענין שופר לא נאמר כלל דין שיעור טפח, ועיקר השיעור הוא מה שאמר רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, אלא שמדדו חכמים זה השיעור ומצאוהו שעולה טפח עוצב, וא"כ לא שייך זה כלל לההיא דעירובין. וראיה לזה, דהרמב"ם בפ"ה מה' שופר ה"ה לא הזכיר כלל האי שיעורא דטפח, אלא כתב שיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן, וא"כ זהו עיקר דינא דשיעור שופר.

אמנם מצאתי ברבינו גרשום בחולין ד' פ"ט שכתב, דהא דבעינן שיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח היינו פירושו דבעינן שיראה לכאן טפח ולכאן טפח חוץ ממה שאוחז בידו. וזהו פירוש חדש לגמרי לא מצאתי למי מהראשונים שיאמר כן. ולפ"ד נמצא דשיעור השופר עולה קרוב לג' טפחים. ומהנכון להחמיר לכתחילה לצאת ידי דעה זו.

ב

הא דמברכין "לשמוע קול שופר" ולא "על התקיעה", כתב הרא"ש, משום דבעינן נמי שמיעה, דגם התוקע עצמו אם תקע לתוך בור ודות ולא שמע לא יצא.

אך הרמב"ם ריש הל' שופר כתב:

מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בר"ה שנא' יום תרועה יהי' לכם. משמע לכאורה מדבריו, דסבר דעיקר המצוה אינה אלא לשמוע גרידא ולא בעינן נמי תקיעה. אך זה אי אפשר לומר כן, דא"כ למה צריך התוקע לכווין להוציא השומעים, כדאיתא בגמ', הא לא בעינן כלל תקיעה, אלא שמיעה גרידא, והרי הם שומעים בעצמם וסגי בזה. וע"כ מוכח מזה, דכ"ע מודים דבעינן נמי תקיעה עם השמיעה, אלא דדרכו של הרמב"ם לבאר כל מצוה עפ"י לשון המקרא איך שנאמרה בתורה, וכאן לשון המצוה, ,יום תרועה יהי' לכם", עיקרה משמע שמיעה, דהיינו שיהי' יום תרועה, שישמעו התרועה. אבל מ"מ נכלל בזה גם חובת תקיעה.

וכן מה שכתב בפ"י משמטה ויובל ה"י:

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל שנא' והעברת שופר תרועה, ג"כ נראה דנכלל בזה נמי שמיעה. וראיה לזה, דהרי כתב שם הרמב"ם:

אחד ר"ה וא' היובל לתקיעות ודין אחד להם, וא"כ, כמו דגבי ר"ה אם תקע לתוך בור ודות לא יצא, כמו"כ גבי יובל נמי לא יצא, משום דבעינן נמי שמיעה. אלא דכיון דלשון המצוה "והעברת שופר תרועה" עיקרה משמע העברת קול, דהיינו תקיעה, לפיכך כתב הרמב"ם דהוי מצות עשה לתקוע בשופר וכו', כלשון המקרא, אבל לעולם נכלל בזה ג"כ שמיעה. וגם אפשר דר"ה ויובל לומדים זמ"ז בגז"ש, להצריך תקיעה ושמיעה בשניהם, ומתורץ בזה קושית הרא"ם, הובא בלח"מ שם. יעו"ש.

ג

התוס' בר"ה ד' ל"ג כתבו, דצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל שבר בפ"ע כג' יבבות של ג' קולות של כל שהוא דא"כ נעשה תקיעה ולא שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה דהיינו כג' יבבות. וכן כתבו הרא"ש והר"ן והגמי"י והמרדכי וכ"ה גם בטור ושו"ע סי' תק"ץ.

ולכאורה קשה, מה איכפת לן אם יאריך בשבר כשיעור תקיעה, ואיך נעשה עי"ז לתקיעה, הלא לכאורה התקיעה והשבר אינם משתווים בקול, והם ב' מיני קולות, דתקיעה הוא קול פשוט ושבר הוא קול שבור, ואינם דומים זל"ז כלל.

וע"כ מוכח מדבריהם דסברי, דגם שברים כל שבר ושבר בפ"ע הוא קול פשוט ואינו נשבר בסופו, ואין בינו לבין התקיעה ולא כלום, אלא בשיעור גרידא, דתקיעה הוא קול ארוך ושברים כל שבר הוא קול קצר מתקיעה וכמו התרועה שכל יבבא ממנה הוא קול פשוט אלא שקולותיה הם קצרים ביותר ומופסקים, ושברים הם יבבות ארוכות יותר מתרועה אלא שלשיעור תקיעה לא הגיעו. וכן כתב הרמב"ן דשברים הם יבבות ארוכות. ונמצא לפ"ז, דאין שום חילוק באיכות הקול בין כל יבבא מתרועה ושבר ותקיעה, אלא בשיעור גרידא הם מחולקים. וע"כ שפיר כתבו, דאם מאריך על כל שבר כשיעור תקיעה נעשה תקיעה ופסול.

שוב ראיתי בריטב"א שביאר כן וז"ל:

ונראין דברים שהשבר קטן מתקיעה דאי לא הוי תקיעה ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו זה אינו שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה וכל שבר בעצמו אינו נעשה לשברים שא"כ חזר יבבות וע"כ שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם כדי שינוי בנגון אלא באריכות הקול. עכ"ל.

ולפ"ז צריך ליזהר כשעושין שברים, שכל שבר ושבר עצמו לא ישברו אותו, ודלא כיש תוקעין שכל שבר עושין בו טו בסופו, דהיינו שתוקעים טו-או-טו ותנועת הטו האחרון אינו שבר אלא יבבא מתרועה, וכמש"כ הריטב"א הנ"ל, ודינו כמתחיל להריע באמצע השברים, דהוי הפסק בסדר תש"ת וגם בסדר תשר"ת. אף שפסק בשו"ע סי' תק"ץ דלא הוי הפסק והשברים עלו לו, כדעת הראב"ן, הובא ברא"ש, - זהו בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי דאין להפסיק באמצע שברים. ועוד, דהרי דעת רבינו יואל, הובא במרדכי, דגם בדיעבד לא מהני והוי הפסק וחוזר לראש. והב"ח והט"ז ועוד אחרונים צדדו להחמיר כדבריו. וע"כ אין לשבר כל שבר, אלא לעשותו פשוט, דהיינו תנועת טוראו לבד. שוב שמעתי כן ממו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל, שהי' מדקדק ע"ז מאד שלא לתקוע טו-או-טו.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה