עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
סוכה · יא
סוכה ד' י"ז: סכך פסול פחות מד' ואויר פחות מג' כשרה ואין מצטרפין זע"ז לפסול כיון דלא שוו שיעורייהו להדדי. וכתבו התוס':
ומיהו היכא דאיכא ב' טפחים סכך פסול ועוד ב' טפחים סכך פסול ואויר מפסיק ביניהם פחות מג' איכא לספוקי אם ב' סככין הפסולין מצטרפין לד' לפסול את הסוכה דשמא כיון דאויר מפסיק בינתים לא מצטרפי או שמא כיון דאין באויר ג' מצטרפין ומיהו היכא דליכא בסככין הפסולין ד' ואויר פחות מג' מפסיק ביניהם אין האויר משלימו לד' במה שחושבו כסתום מחמת לבוד דלא אמרינן לבוד להחמיר. עכ"ל התוס'.
ובתשו' הגרעק"א סי' י"ב תמה על דברי התוס' אלו שמסתפקים בזה, והרי הא דאויר פחות מג' אינו פוסל הוא מטעם דאמרינן לבוד, כדאיתא בגמ', וא"כ בנדון זה, דאויר מפסיק בין הסכך פסול דד' טפחים הא אין לנו מקום הכשר דלבוד, דהא אם באת לדון דהוי לבוד, ממילא איכא שיעור סכך פסול ד' טפחים, ואם לא נימא לבוד, הרי האויר לחודא פוסל הסוכה.
ולענ"ד נראה, דעיקר דינא דלבוד אין פירושו דרואין כאלו נתקרב הדבר זל"ז, דא"כ איך מהני זה לענין מחיצות מצומצמות גבוהות עשרה שיש בהן פרצות פחות מג', וכן לענין דופן סוכה, הרי חסר השיעור אם חשבינן אותן כאלו נתקרבו. וע"כ דלבוד פירושו, דמקום האויר והפרצה נחשב כסתום וכנתמלא. וכן כתב הריטב"א בפ"ק דסוכה. וא"כ לפ"ז שפיר נסתפקו התוס', אם האויר פחות מג' מפסיק בין הסכך פסול דד"ט. דאף דבאויר אמרינן לבוד ונחשב כסתום וכנתמלא בסכך, מ"מ מפסיק הוא בין הסכך פסול ואינם מצטרפין לפסול הסוכה:
או שמא כיון דאין באויר ג' לא חשיב הוא להפסיק ומצטרפין.
והנה, במה שסיימו התוס', דהיכא דליכא בסככין הפסולין ד' ודאי דאין האויר המפסיק משלים לשיעור ד' מטעם לבוד דלא אמרינן לבוד להחמיר, הקשה ע"ז בהגהות מצפה איתן", מהא דאיתא בשבת ד' קל"ח: כילת חתנים מותר לנטותה ולפורקה ולא אמרן אלא שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח אבל אם יש בפחות מג' סמוך לגגה טפח אסור מטעם לבוד, הרי דגם להחמיר אמרינן לבוד. וכן איתא בשבת ד' ה', דאם צירף ידו למטה מג' סמוך לקרקע הוי כמונח ע"ג קרקע וחייב משום הוצאה ומעביר מטעם לבוד, אף דהוי להחמיר.
ולענ"ד נראה, דהנה מצינו דאיכא תרי דיני לבוד:
חדא, דכל פחות מג' נחשב כאילו נתחבר ונתקרב הדבר ועוד איכא דין לבוד הנאמר לענין מחיצות, דפחות מג' הוי כסתום ומועיל לענין מחיצה. וראיה לזה דהם תרי דיני, מדפליגי אמוראי לקמן ד' י"ח, אי אמרינן לבוד באמצע, דהיינו בגג, ובאמת בעיקר דין לבוד הנאמר בכל התורה כולה לא מצינו שום חילוק בין דופן לגג ובכל גווני אמרינן לבוד. וע"כ מוכח דהם תרי דיני, דודאי לענין דין לבוד הנחשב כנתקרב ונתחבר אמרינן לבוד בכל גווני, ומה דפליגי הוא לענין דין לבוד הנאמר ביחוד לענין מחיצות, דפחות מג' נחשב כסתום, בזה הוא דפליגי, אם דין זה נאמר דוקא לענין דופן ולא לגג, או דגם לענין גג נאמר, ומאן דסבר דלא נאמר לענין גג, לדידיה פוסל הסוכה אם יש אויר פחות מג' באמצע הסכך, משום דמקום הפרצה אינו סתום:
ואידך דינא דלבוד לא מהני בזה, דאף דנחשב כנתקרב ונתחבר, זהו שייך דוקא לענין גוף הסכך, כשאנו דנין עליו איפה הוא מונח, אמרינן דנחשב כנתקרב אל הסכך השני, אבל מ"מ הפרצה עצמה לא נתבטלה עי"ז, משום דכשאנו דנין על מקום הפרצה הרי היא בעינה, ואין כאן דבר המבטל אותה, דהא ע"י לבוד לא נשתנה השיעור דנימא כאילו נתקרב ונתמעט השיעור, כנ"ל, וא"כ נמצא דמקום שטח הפרצה איתיה כדמעיקרא ופוסל הסוכה. שוב ראיתי, שכן מבואר להדיא בשבת ד' ח', בסוגיא דכוורת, דהם תרי דיני לבוד, דדין לבוד הנאמר במחיצות לא אמרינן בכלים ודין לבוד הב' מצינו אפי' בכלים, כדאיתא בכמה דוכתי דכל פחות מג' לקרקע נחשב הנחה אפי' בכלים, יעו"ש ברמב"ן והרשב"א שם מפורש בדבריהם.
ולפ"ז נראה, דמה שכתבו התוס' דלא אמרינן לבוד להחמיר, זהו דוקא לענין דין לבוד הנאמר במחיצות, דפחות מג' נחשב כסתום, בזה אמרינן דלא נאמר האי דינא אלא להקל, לשוויא מחיצה וסכך, אבל לא לפסול, לשוויא כסכך פסול:
אבל לאידך דינא דלבוד, דכל פחות מג' הרי הוא כנתקרב ונתחבר, ודאי דאין שום טעם לחלק בזה בין להקל לבין להחמיר, ובכל גווני מהני.
ובזה יתורץ ג"כ מה שהקשה בתשו' "חכם צבי" סי' נ"ט, מהא דאיתא בעירובין ד' כ"ה, גבי קרפף יותר מב' סאתים שלא הוקף לדירה, דאם הרחיק מכותל הקרפף פחות מג' ובנה מחיצה אחרת לדירה, לא הועיל לבטל הכותל הא', מטעם לבוד, הרי דאמרינן לבוד להחמיר, - דשאני התם, דלא אתינן עלה מטעם לבוד של מחיצות, אלא מדין לבוד הנאמר בכל התורה, דפחות מג' הוי כנתקרב ונתחבר וכאלו נתחברו ב' המחיצות ונעשו מחיצה אחת, וע"כ לא הועיל לבטל המחיצה הא'.
ומה שהקשה המג"א בסי' תק"ב, מהא דאיתא בעירובין ד' ט': מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מד' במשך ד' אמות, דלמ"ד אמרינן לבוד עד ד' הוי מבוי וצריך לחי אחר להתירו, הרי דאמרינן לבוד להחמיר, - נראה, דכוונת התוס' במה שכתבו דלא אמרינן לבוד להחמיר, היינו דדין לבוד הנאמר במחיצות לא נאמר אלא להקל, היינו לשוויא מחיצה כשרה, ולא להחמיר, לשוויא מחיצה פסולה. ונמצא דכוונת התוס' להקל ולהחמיר אינו אלא לענין עצם המחיצות, אבל לענין דברים המסתעפים מהמחיצות לכל דיני התורה, בזה לא דברו כלל התוס', וודאי דמחיצה הנעשית ע"י לבוד, והיינו להקל במחיצות לעשותה מחיצה כשרה, שוב דנים עי"ז לענין דברים המסתעפים מזה לכל דיני התורה בין להקל ובין להחמיר. וע"כ בדין הנ"ל, בלחיים פחות מד', כיון דנעשית מחיצה ע"י לבוד, וזהו להקל במחיצות לעשותה מחיצה ונעשית עי"ז מבוי, שוב דנים עי"ז להחמיר בדבר המסתעף מזה להצריכו לחי אחר כדין מבוי של ד"א.
ובזה סרה ג"כ השגת הד"מ על הב"י בסי' תק"ב, במה שאוסר ביו"ט להעמיד שולחן שרגליו מגיעות עד פחות מג' סמוך לארץ, מטעם לבוד, והשיג עליו הרמ"א מדברי התוס' הנ"ל, דלא אמרינן לבוד להחמיר, וכן כתב הרא"ש והטור בסי' תרל"ב, - דשאני התם, דהוי דבר המסתעף מדין מחיצה לענין איסור מלאכה ביום טוב, ושפיר אמרינן בזה לבוד להחמיר, כיון דלענין גוף המחיצה הוי קולא לשוויא מחיצה.
הנה, לענין סכך פסול פחות מד' ואויר פחות מג' דאין מצטרפין זע"ז לפסול את הסוכה, הדבר ברור דישינים תחת הסכך פסול אף שיש בהסכך פסול והאויר ביחד משך ד' טפחים. משום דכיון דאין מצטרפין זע"ז א"כ כל אחד נידון בפ"ע, האויר נידון כלבוד והסכך פסול נידון כסכך פסול פחות מג', דישינים תחתיו מטעם פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, כדאיתא לקמן ד' י"ט. וזה דבר ברור, ודלא כמו שראיתי לחכם א' שלא כתב כן.