עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
לולב · כ
סוכה ד' ל"ז: אמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא דלמא נתרי טרפי והוי חציצה ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ.
הנה בהאי ענינא דמין במינו דאינו חוצץ צריך עיון ובירור. דהנה כאן מסיק רבא דמין במינו דאינו חוצץ לענין מצות לולב, וכן בר"ה ד' כ"ז, גבי שופר שקדחו בזכרותו, קאמר רב אשי דמין במינו אינו חוצץ, וכן בבכורות ד' ט', גבי חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים, מסיק רב אשי דמין במינו אינו חוצץ ואפי' אי כולי' רחם מקדש:
וביומא ד' נ"ח מצינו:
בעי מיני' רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ וכו', הרי דאמוראי קדמאי מספקי להו בזה, ולא הביאה שם הגמ' כלל את דברי רבא ורב אשי דאמרי בפשיטות דמין במינו אינו חוצץ. וכן בזבחים ד' ק"י, גבי הא דתנן שם דהמקריב קדשים ואימוריהן בחוץ חייב משום הקטרת אימורים בחוץ, מקשה הגמ':
אמאי והאיכא חציצה [פרש"י, שהבשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין האימורים למערכה ודכותי' בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר על העצים אשר על האש] אמר שמואל כשהפכן ור' יוחנן אמר אפי' תימא שלא הפכן והא מני ר' שמעון היא וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ, הרי דאמוראי קדמאי, שמואל ור' יוחנן, לית להו כלל הא דמין במינו אינו חוצץ. ויעויין בתוס' כאן שכתבו דאין לדמות כל הדברים זל"ז.
ולענ"ד נראה, עפ"מ שכתב הריטב"א לחלק בהא דמסיק כאן רבא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, דזה דוקא מהני במקום דלא נאמר בי' פסול חציצה, כגון הכא בלולב דלית בי' קרא למיפסל חציצה, והא דפוסל אינו אלא משום דבעינן לקיחה תמה והויא כחציצה, אבל לאו משום חציצה ממש אתינן עלה, וע"כ אמרינן דלקיחה ע"י ד"א שפיר מקרי בזה לקיחה תמה, משא"כ במקום דאיכא קרא למיפסיל חציצה לא מהני בי' לקיחה ע"י דבר אחר, דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא, כגון טבילה, דכתיב ורחץ את כל בשרו, שלא יהא דבר חוצץ, ובתפילין דכתיב לך לאות ולא לאחרים. יעו"ש בדבריו. ועפ"ז נראה ג"כ לומר לענין מין במינו דאינו חוצץ, דזה נמי דוקא במקום דלא נאמר בו פסול חציצה, כגון הכא בלולב דאין בו פסול חציצה, כמש"כ הריטב"א, וכן גבי שופר שקדחו בזכרותו ליכא בו פסול חציצה ממש, וכן גבי בכור פטר חמור נמי ליכא קרא למיפסל חציצה, בכל אלה אמרינן דמין במינו אינו חוצץ:
משא"כ בעבודה בקדשים דבעינן בה עצמו של כהן ופסיל לה חציצה, כמבואר בזבחים בכמה דוכתי, בזה שפיר מספקא לי' ביומא שם לענין קיבל הדם במזרק בתוך מזרק אם אמרינן נמי בזה דמין במינו אינו חוצץ או לא, וכן בהקטרה על המזבח דפסיל בה חציצה דבעינן על העצים אשר על האש לכן שפיר פליגי בה אמוראי קדמאי אי אמרינן בזה נמי מין במינו אינו חוצץ ושמואל ור' יוחנן סברי באמת דבזה לא אמרינן מין במינו אינו חוצץ.
שוב מצאתי בריטב"א על יומא שם שכתב וז"ל:
מין במינו חוצץ או אינו חוצץ פי' קמיבעיא לי' אם חוצץ לענין קדשים ואפי' לרבא דאמר התם דבמצות אינו חוצץ והיינו דנקטינן לה סתמא ולא מייתי עלה ההיא פלוגתא דרבה ורבא ולא מייתי עלה הכא אלא מילי דקדשים. עכ"ל. ולכאורה מאי נפ"מ בין מצות לקדשים. ואולי כוונתו כמש"כ, דבקדשים איכא קרא למיפסל חציצה והלכך מיבעיא לי' אם מין במינו חוצץ, משא"כ לענין מצות דליכא בי' קרא למיפסל חציצה.
ולפ"ז יבואר מש"כ הגר"א, הובא ב,מעשה רב", דלא יכרוך המזוזה בקלף וכדומה שלא יהא הפסק דבר בין המזוזה למזוזת הבית, עכ"ל, ולכאורה קשה למה הוי קלף הפסק הא הוי מין במינו ואינו חוצץ, - אבל לפי הנ"ל, דדוקא במקום דליכא פסול חציצה מין במינו הוא דאינו חוצץ, אבל במקום דאיכא דין חציצה בזה הוא דפליגי רב ושמואל ורב יוחנן, וסובר הגר"א דהלכה בזה כר' יוחנן דמין במינו חוצץ, דהא רב ור"י הלכה כר"י, וע"כ לענין מזוזה, דדעת הגר"א דפסיל בה חציצה, וע"כ אפי' מין במינו חוצץ. אך הרמב"ם פסק בהל' פסולי המוקדשין דהלכה כרב, דגם בקדשים דפסיל חציצה מין במינו אינו חוצץ. ועיקר דברי הגר"א דבמזוזה איכא פסול חציצה, צ"ע מנין לו. וכבר הארכנו בזה לעיל בהל' מזוזה. יעו"ש.
סוכה ד' מ"ב: ל"ש אלא שלא יצא בו וכו' הא מדאגבהי' נפק בי'. עיין ברש"ש שכתב, דמדאגבהי' לאו דוקא אלא משעה שנטלו בידו להגביהו אף שלא עקרו עדיין ממקומו ג"כ יצא בזה דמקרי לקיחה, ודלא כדמשמע מדעת הגרעק"א בחידושיו כאן דבעינן הגבהה, והיינו עקירה ממקומו דוקא:
ושוב מצא בשה"ג שעל הרי"ף כאן שכתב:
"משנטלן והגביהן ממקומן יצא", משמע דבעינן דוקא הגבהה ממקומן.
ולענ"ד נראה, דהטעם מה דבעינן עקירה דוקא להגביה ממקומו קצת, משום דכל שמונח החפץ על איזה מקום, אף שאתה אוחזו ג"כ בידך, לא מקרי אחיזה ולקיחה בזה, כיון דדל אחיזתך מהכא ג"כ לא ישתנה מקום היותו של החפץ, ונמצא שהמקום אוחזו ולא אתה. וע"כ לא מקרי אחיזה ולקיחה אלא א"כ הגביהו קצת ממקומו. וכן לענין גט אשה נמי נראה, דאם הבעל יושיט לה ידו כשהיא פתוחה ועליו מונח הגט והאשה תאחוז בהגט כמו שהוא מונח על יד הבעל, דלא מקרי נתינה בזה, ואפי' כשאין כאן חסרון כריתות, כגון באופן שאין הבעל יכול שוב לאחוז בגט ולהוציאו מידה, אפ"ה לא מקרי נתינה בזה, כנ"ל, משום דכל זמן שלא הגביהה אותו ממקומו לא מקרי שהיא אוחזת את הגט אלא שהמקום אוחזו, והיינו ידו של הבעל שהוא מונח עליו. וצ"ע בזה בפוסקים.