אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

לולב

סוכה

א

סוכה ד' כ"ט: לולב הגזול והיבש פסול וכו' קפסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני בשלמא יבש הדר בעינן אלא גזול בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם משלכם אלא ביו"ט שני אמאי לא.

הנה, דעת הרמב"ן והר"ן והריטב"א, דסוגיא זו מיירי ביו"ט שני דאורייתא, דהיינו בלולב במקדש כל שבעה דהוי דאורייתא. ומבואר, דהפסולין שהן משום הדר פוסלין גם בלולב במקדש כל שבעה, אבל שלכם לא בעינן וכשר גם שאול. וטעמא ביאר הריטב"א, משום דפסולי הדר, דהוו פסולין בגוף המינים, פוסלין גם בלולב במקדש כל ז', דהתורה אמרה ושמחתם לפני ד' שבעת ימים עם הד' מינים כמו שהם כתובים בפרשה, אבל שלכם אינו פסול בגוף המינים, אלא תנאי בקיום המצוה ולא נאמר זה אלא במצות לולב בגבולין ביום ראשון.

והנה לפ"ז, לכאורה דגם ביום ראשון חלוק בזה מצות לולב במקדש ממצות לולב בגבולין, דבגבולין בעינן שלכם ובמקדש לא בעינן שלכם וכשר גם שאול. ונפ"מ, דאם לא יהי' לו ביום ראשון אלא שאול, דמ"מ יצטרך ליטלם, כדי לצאת מצות לולב במקדש. אך הריטב"א כתב:

ולקחתם לכם משלכם ביום ראשון אכולהו קאי אפי' אמצות לולב במקדש, ונמצא דביום ראשון גם במקדש בעינן שלכם ואינו יוצא בשאול.

ולענ"ד נראה עוד לומר, דבאמת ביום ראשון ליכא כלל מצוה מיוחדת ליטול לולב במקדש, ומי שכבר קיים מצות לולב בגבולין ואח"כ בא למקדש ביום ראשון לא יצטרך ליטול לולב במקדש עוד הפעם, דלא חייבה התורה ליטול לולב במקדש אלא בשאר הימים, אבל ביום ראשון אין שם אלא מצות לולב בגבולין לבד. וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"ז מה' לולב הי"ג, שכתב:

מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג בלבד בכל מקום ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל ז' ימי החג, עכ"ל, משמע דביום ראשון אין שום חיוב בפ"ע ליטול אותו במקדש. וכן משמעות לשון המשנה בריש פ' לולב וערבה, דתנן בה:

וכשראו ב"ד שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל א' וא' נוטל בביתו, ולא משמע כלל דע"י תקנה זו ביטלו מצות עשה של לולב במקדש, משום דביום א' אין שם אלא מצות לולב בגבולין. שוב מצאתי בבעל המאור ריש פ' לולב וערבה, שכתב:

בשאר הימים מצותו מן התורה אינה אלא במקדש דכתיב ושמחתם לפני ד' שבעת ימים וכאילו אמר עד תשלום שבעת ימים כי הראשון מצותו מן התורה בכל מקום, עכ"ל, הרי להדיא דמה שאמרה התורה ושמחתם שבעת ימים היינו פירושו עד תשלום ז' ימים חוץ מיום ראשון, אבל ביום ראשון אין שם אלא מצות לולב בגבולין לבד.

סוכה ד' מ"ג: אי הכי יום ראשון נמי לא לידחי שבת ראשון הא תקינו לי' רבנן בביתו. וכתבו התוס':

וכי תימא א"כ ליתקנו נמי כל שבעה בביתו כשחל בשבת וכו'. וכן הריטב"א כתב נמי ע"ז:

ובדין הוא דמצי פריך דשאר הימים נמי לידחי שבת במקדש שהוא מן התורה וליתקנו לי' בביתו אלא דאידך פירכא עדיפא לי'. עכ"ל.

לכאורה דבריהם תמוהים, דהרי בשאר הימים אם יתקנו נמי ליטול בביתו ולא במקדש א"כ קבטלה לגמרי מצות לולב של תורה, דבשאר הימים אין שם מצות לולב אלא במקדש לבד. ואין לומר דסברי כדעת הרמב"ם בפיהמ"ש, דבמצות לולב במקדש גם ירושלים בכלל, וכן איתא בירושלמי פ"ג הי"א, - דלהדיא כתב הריטב"א לעיל ד' מ"א דירושלים היא בכלל גבולין.

וצ"ל דסברי, דמי שבא לפני ד' במקדש נתחייב בלולב אפי' כשהולך למקום אחר, ושמחתם לפני ד' היינו מי שבא לפני ד' למקדש.

לולב הגזול והיבש פסול. פרש"י, דיבש פסול משום דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו. והקשו התוס', דהא הידור מצוה אין זה אלא לכתחילה, ולא מיפסיל בהכי.

והיה נראה לומר בדעת רש"י, דודאי יבש פסול משום דבעינן הדר, אלא דכוונתו לומר דהדר אינו פסול בגוף המינים אלא בקיום המצוה, דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב ואנוהו, וכאן בלולב כתבה התורה דזה מעכב. ונפ"מ בזה לענין לולב במקדש כל ז', דנתבאר לעיל דפסולין שהם בגוף המינים נהגי בי' ופסולין שאינן בגוף המינים אלא בקיום המצוה לא נהגי בי', וא"כ גם פסולי הדר יתכשרו בלולב במקדש כל ז', כיון דאינן פסולין בגוף המינים אלא בקיום המצוה, לדעת רש"י. אך זה אינו. דא"כ קשה מה דמסיק הגמ' כאן דביו"ט שני במצות לולב דרבנן נמי פסול יבש משום דבעינן הדר, וכפרש"י, ואמאי, הרי מצות לולב בגבולין כל ז' אינו אלא זכר למקדש, ואם במקדש לא בעינן הדר אמאי החמירו רבנן בגבולין דליבעי הדר יותר מבמקדש

וע"כ צ"ל דסבר רש"י כדעת התוס' והרא"ש, דכל הפסולין הנוהגין ביום א' בגבולין נוהגין גם במקדש כל ז', אפי' פסולין שהן משום קיום המצוה, כגון שלכם, נמי בעינן במקדש, וא"כ כ"ש דפסולי הדר נוהגין נמי בי'.

והנה, לפי דעת רש"י דהדר אינו פסול בגוף המינים אלא בקיום המצוה, יבואר היטב מה דקאמר בירושלמי לקמן בהל"ד, בהא דתנן שם דר"י אומר ג' הדסים וב' ערבות וכו' אפי' שנים קטומים וא' אינו קטום, דקאמר בגמ' דילן דחזר בו ר' ישמעאל מתחילת דבריו ממה שהי' מצריך ג' וסגי בחד, אבל דעת הירושלמי לפי פירושו של ה"קרבן עדה" שם אינו כן, אלא דלעולם מן התורה צריך ג' הדסים, ובעינן גם הדר, ואפ"ה סגי בחד שיהא הדר שאינו קטום ומועיל זה גם לשאר הב' הדסים אף שהם קטומים. וכן מצאתי להראב"ד, הובא ב"מגדול עוז" פ"ח מלולב ה"ה, שביאר כן את הירושלמי הזה. והיינו טעמא, משום דהדר לא בעינן בגוף המינים, אלא בקיום המצוה, שתהא מצוה מהודרת, וע"כ לא בעינן בכל חד וחד שיהא הדר שאינו קטום, אלא שבכללן יהיו הדר, וע"כ אם איכא בהו חד שאינו קטום אז המצוה בכלל נחשבת למצוה מהודרת.

ב

סוכה ד' כ"ט: לולב שנקטם ראשו פסול. כתב הריטב"א (הביאו הביאור הגר"א להלכה סוף סי' תרמ"ה):

מכיון דקתני סתמא נקטם ראשו יש לחוש אפי' בנקטם כל שהוא, וכן אם יבש ראשו חוששין לו כאלו נקטם [באמת בירושלמי כאן איבעיא להו ביבש ראשו אם זה דומה לנקטם ראשו ופסול, ומחלק דזה הדור וזה אינו הדור. אך עיין ברא"ש כאן בשם הראב"ד דאיכא נוסחא אחרינא בירושלמי בזה], וכן מה שאמרו בגמ' סדוק כפוף היינו בכל שהוא לפי שאינו הדר ואע"פ שאין הדרו מתמעט בכך במשהו כיון שאינו הדר במיעוטו שוב אין לו שיעור להכשיר, עכ"ל. וכן כתב גם הר"ן, לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דאפי' כל שהוא פוסל בו.

יש לעיין, באותם לולבים שקצה הראש שלהם נשרף קצת מחום השמש ויש חשש שיבש ראשם, אם הם פסולים. דאולי כיון שאינו אלא משהו מן המשהו, רק ראשם החד הוא שנשרף וגם דרך הלולבים כן שראשם החד נשרף מהשמש, אין זה בכלל נקטם ראשו ונחסר. וגם יש לצרף דעת המבי"ט, והביאוהו הפוסקים להלכה, בפסולי הדר דכל שאין נראה לעין אלא צריך עיון והסתכלות בהם היטב אינו פוסל. א"כ גם באלו הלולבים אינם נראים חסרים אלא לאחר העיון והסתכלות בהם היטב. וגם אינו ברור דהוי יבש לגמרי, דאולי עוד יש בהם קצת לחלוחית. הלכך מכל אלו הטעמים נראה דיש להכשירם.

ג

סוכה ד' ל'. התוס' בד"ה "משום" כתבו, דהעיקר כגירסת הספרים לקמן דאתרוג של אשרה פסול משום דהוי כתותי מיכתת שיעוריה, דאתרוג נמי בעי שיעור כאגוז או כביצה, דאע"ג דאמרינן לקמן דטעמא משום דלא גמר פרי, מ"מ בעינן דמינכר לקיחתה, דמה"ט פסלינן לקמן פלפלין. וכן כתב גם הרא"ש.

הנה לפ"ז, דאגוז או כביצה אין זה מטעם שיעור אלא השיעור הוי מה דבעינן מינכרה לקיחתה, נראה, דאם השתחוה לחצי אתרוג דרך חציו נאסר, כדאיתא בחולין ד' קכ"ח, דהמשתחוה לחצי דלעת אסרה, דנמצא דחציו השני שפיר הוי מינכרה לקיחתה. ונהי דביו"ט ראשון, כיון דחסר פסול, נמצא דצריך לכל האתרוג לקיום המצוה, ובעינן מינכרה לקיחתה בכל האתרוג, וכיון דחציו נאסר וכתותי מיכתת שיעורו באותו חצי דהוי פסול, - מ"מ ביו"ט שני, דחסר כשר בו, א"כ שפיר יהא כשר אתרוג זה, דמינכרה לקיחתה בחציו שלא נאסר.

ד

סוכה ד' ל"א: ת"ר סוכה גזולה חכמים מכשירין דסברי קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא. וכתבו התוס', דקרא דממעט סוכה גזולה איכא לאוקמא כגון ראובן שבנה סוכה בחצרו של שמעון שלא מדעתו ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו דאין עליה תורת שאולה כיון דלא קיימא ברשותו של ראובן ולא דמיא לקרקע דבחזקת הבעלים עומדת. עכ"ל. והגרעק"א ב"גליון הש"ס" הקשה ע"ז, הא אמרינן יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות א"כ אם גזל עבדים והכניסן לביתו אין נגזלים ואם שטפם נהר אין חייב באחריותן הרי אף דאין קיימין ברשות בעלים והם ברשות הגזלן ואפ"ה אין נגזלות וצע"ג.

ולענ"ד נראה פשוט, דאין כוונת התוס' כלל לומר דהיכא דקיימא הסוכה ברשותו של הגזלן דאז היא נגזלת וחייב באחריותה. דודאי גם בכה"ג אינה נגזלת ואינו חייב באחריותה, דבכל גווני נתמעט קרקע מגזילה. אלא כוונת התוס' היא, דבכה"ג, היכא דקיימא הסוכה ברשותו של הגזלן, נהי דאינה נגזלת ואין חייב באחריותה, מ"מ אין עליה תורת שאולה. דלא מקרי סוכה שאולה אלא היכא דקיימא ברשות הבעלים, והוי כמשתמש בשאלה בסוכתו של חברו, משא"כ היכא דקיימא ברשותו של הגזלן אם גזלה, נהי דאין חייב באחריותה, מ"מ אין זה סוכה שאולה אלא סוכה גזולה ופסולה.

ה

סוכה ד' ל"א: תנא יבש פסול ור' יהודה מכשיר א"ר מחלוקת בלולב דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג ובעי הדר ור"י סבר לא מקשינן לולב לאתרוג וכו' ובלולב לא בעי ר"י הדר והתנן ר"י אומר יאגדנו מלמעלה מי"ט לאו משום דבעי הדר.

לכאורה קשה דמאי קושיא היא, דלמא אין זה אלא לכתחלה, משום הדור מצוה, דהא הכל מודים בלולב דמצוה לאגדו משום זה ד' ואנוהו, א"כ מה"ט סבר ר"י דמצוה לאגדו למעלה אם נפרדו עליו משום הדור מצוה. ובשלמא לפי' התוס', דהא דר"י סבר דלא מקשינן לולב לאתרוג לענין הדר הוא משום דלא שייך הדר אלא בפירות ולא בלולב, א"כ כמו דלא שייך הדר בלולב כמו"כ לא שייך הדור מצוה, כיון דאינו אלא עץ בעלמא, וזוהי הקושיא:

אבל לפרש"י, דהוא משום דלא הוקשו ללמוד זמ"ז, קשה.

וצ"ל דהקושיא היא, משום דבברייתא דתני ר"י מכשיר ביבש משמע אפי' לכתחלה ולא בעי אפי' הדור מצוה.

ו

סוכה ד' ל"א: ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. הרמב"ם בפ"ז מה' לולב ה"ז כתב, דדוקא בהדס מותר להוסיף על מנינו משום נוי מצוה אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול. עכ"ל. והל"מ הקשה ע"ז, דמ"ש מוסיף בד א' של ערבה על הד' מינים דפסולה ממוסיף בית א' על הד' בתים של תפילין דאמרינן האי לחודיה קאי וכו', וכן אם מוסיף חוט א' על הציצית הח', למ"ד קשר העליון לאו דאורייתא, דאמרינן האי לחודא קאי, כדאיתא בסנהדרין ד' פ"ט.

ולענ"ד נראה, דדוקא היכא דההוספה היא בחפצא של המצוה, לענין זה הוא דאמרינן דהאי לחודא קאי, דכיון דאין להם קשר אינו מגרע לפסול החפצא של המצוה. וע"כ לענין תפילין, אם הוסיף בית חמישי אינו פוסל התפילין כאלו הם מחמשה בתים, דהאי לחודא קאי וכו'. וכן לענין ציצית, אם הוסיף חוט א' על הציצית. משא"כ לענין ד' מינים, דנהי דלענין החפצא של המצוה אמרינן האי לחודא קאי, מ"מ כיון שאם נטלן אחד אחד בזאח"ז יצא, נמצא דכל מין ומין לענין קיום המצוה הוי דבר שלם בפני עצמו, וע"כ אם מוסיף בכל מין ומין על מנינו הוי שפיר הוספה בקיום המצוה ועוברין ע"ז בבל תוסיף, כדאיתא בעירובין ד' צ"ה, לענין מניח ב' תפילין, דהוי הוספה בקיום המצוה. אבל לענין תפילין אם הוסיף בית חמישי, לא שייך בזה הוספה בקיום המצוה, דבית א' אינו חפץ המצוה כלל, וכאלו הוא מין אחר לגמרי, וכן לענין ציצית, ובמין אחר הרי ליכא בל תוסיף בקיום המצוה, רק היכא דההוספה היא בחפצא של המצוה, וכדכתב המ"מ כאן.

עיין בכ"מ, שהביא דברי הר"א בנו של הרמב"ם בתשובה, שחזר בו הרמב"ם מדבריו הנ"ל וצוה לתקן את דבריו בחיבורו כך:

אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע לא פסל. עכ"ל. ובס' "כפות תמרים" הקשה ע"ז, בהא דאם גרע מד' מינין לא פסל, אמאי, הא ד' מינים שבלולב מעכבין זא"ז, כדתנן בפ"ג דמנחות.

ולענ"ד נראה, דדעת הרמב"ם לומר, דאע"ג שעבר בבל תוסיף ובל תגרע מ"מ לא פסל המצוה ויצא יד"ח. וכן משמע בתשו' הרשב"א סי' תקל"א בביאור דברי הרמב"ם. וא"כ צ"ל בכוונתו, דהא דאם גרע, היינו שלקח ג' מינים והתכוון לצאת בהם על דעת שלא ליקח את המין הד', ולבסוף חזר מדעתו ולקח גם את המין הד', ואעפ"כ עבר כבר בבל תגרע במה שהתכוון לצאת כל המצוה רק באלו הג' מינים, בפרט לדעת הרמב"ם דמצות צריכות כוונה, וא"כ כמו שקיום המצוה תלוי בכוונה כן גם הלאו דבל תגרע תלוי בכוונה, וקמ"ל דאף שעבר כבר בבל תגרע מ"מ לא פסל המצוה, ואם לבסוף חזר ולקח גם המין הד' שפיר יצא יד"ח.

הנה, בהא דמבואר כאן בסוגיא ובסנהדרין ד' פ"ח, דכל היכא דאמרינן האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ליכא משום בל תוסיף, הביא הריטב"א כאן בשם הרמב"ן, שהקשה, במה שאמרו דהישן בשמיני בסוכה לוקה משום בל תוסיף, ותירץ דלא חשיב זה דקאי לחודא, כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בינתים. ולענ"ד אינו מובן. דלא מצינו בגמ' דאמרינן האי לחודא קאי אלא היכא דההוספה היא בחפצא של המצוה, כנ"ל, אבל הישן בשמיני בסוכה אין זה הוספה בחפצא של המצוה אלא בקיום המצוה, שמוסיף על זמן קיום מצותה, והוי כמניח ב' תפילין דעובר בבל תוסיף בקיום המצוה אף דקאי לחודא.

ז

סוכה ד' ל"א, תוס' ד"ה "באשרה דמשה":

ור"ת מפרש דכולהו בע"ז דנכרי וכאן קודם בטול וכאן לאחר בטול ולאחר בטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהי' עליו שם ע"ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה ואפי' אם תימצי לומר דשרי לכסות לכתחלה בעפר ע"ז לא דמי כיסוי לחליצה. עכ"ל. וכן כתבו התוס' ס"פ כיסוי הדם, דלענין כיסוי לא חיישינן ממאי דמאיס. ובס' "כפות תמרים" הקשה ע"ז, אמאי לא חיישינן בכיסוי למיאוס, הא אמרינן בשבת ד' כ"ב: ושפך וכסה במה ששפך יכסה ולא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו.

ולענ"ד כוונת התוס' לומר, דהא דהי' עליו שם ע"ז הוא מאיס למצוה לא שייך זה אלא אם הוא נעשה חפץ המצוה. וע"כ לענין לולב ושופר וכן לענין חליצה דהוי חפצא של מצוה, לכתחלה פסול הוא, דגם המנעל של חליצה נחשב לחפצה של מצוה. אבל בכיסוי הדם אין העפר נחשב לחפצא של מצוה, ואין המצוה אלא מעשה הכיסוי גרידא, אלא שמעשה הכיסוי צריך להיות בעפר, וע"כ לא איכפת לן בזה מה שיש שם ע"ז על העפר. אבל גוף המצוה, דהיינו מעשה הכיסוי עצמה, ודאי דצריכה להיות דרך כבוד ולא דרך ביזוי ומיאוס ולא יכסה ברגל.

ח

סוכה ד' ל"ב: שיעור הדס וערבה ג' ולולב ארבעה כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח תנן לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר אימא וכדי לנענע בו כשר.

הנה, מדחלקה המשנה השיעור ג' טפחים לבד וכדי לנענע בו דהיינו טפח הד' לבד, וכן מדנקיט שמואל הטעם בלולב ארבעה כדי שיהא יוצא מן ההדס טפח לנענע בו, הי' נראה מזה, דהשיעור דאורייתא של לולב הוא רק ג' טפחים, כהדס וערבה, והטפח הד' הנוסף אינו אלא מדרבנן, כדי לעשות בו נענועים. אך מסתימת לשון הרמב"ם פ"ז מלולב ה"ח, שכתב דשיעור לולב הוא ד' טפחים, משמע דהכל שיעור אחד מדאורייתא. יעו"ש.

ט

המג"א בריש סי' תרמ"ה כתב, דאם השדרה בעצמה נשברה ותלוי' למטה נ"ל דכשר דדוקא נפרצו ברוב עלין פסול דדמי לבהמה שנשברו רוב צלעותיה טרפה ונשברה השדרה כשרה. עכ"ל.

ולענ"ד אינו מובן. חדא דלא מצינו דלמדו חז"ל מטריפות הבהמה אלא לענין אתרוג לחוד, כדאיתא בסוכה ד' ל"ו, דקים להו לחז"ל דחיות וקיום האתרוג שוה לחיות וקיום הבהמה, אבל מנא לן להשוות גם לולב לטריפות הבהמה, ואין לזה שום יסוד ומקור. ועוד, דאפי' אם נימא דשוים, מ"מ לא שייך לדמות לטריפות אלא בדבר דאין בזה שום חסרון מחמת הדר, אז אמרינן דטריפות בעצמה הוי מום באתרוג, אבל כאן, בנשברה השדרה, נהי דאין בזה שום מום של טריפות, מ"מ הא ודאי לא עדיף מנקטם ראשו דאינו הדר. והרבה אחרונים באמת חלקו עליו בזה. עוד כתב שם המג"א בסק"ז, לענין נסדק בעביד כהימנק דפסול, דגם אם העלין שאצל התיומת העליונה נסדק ג"כ פסול. וזה תמוה, דבכל הראשונים מבואר דאין שום עדיפות בעלין שאצל התיומת יותר משאר עלין, ואין פסולין אלא ברוב עלין, אם רוב עלין נעשו כן. ומה שכתב הרמ"א שם:

"ואפי' לא נחלקה התיומת העליונה בענין שיפסל מחמת נחלקה התיומת", עיין בביאור הגר"א בשם הראשונים בכוונתו. ובהריטב"א ובהר"ן שדיברו בזה מבואר מפורש היפוך דבריו.

י

במ"ב סי' תרמ"ה הביא בשם ה"ביכורי יעקב", שיש להסתפק בלולב שהוא גדול יותר משיעורו ונפרצו רוב עליו של הלולב ונשאר רוב שיעור הלולב שלם, אם אזלינן בתר רוב הלולב ופסול או אזלינן בתר רוב השיעור וכשר. וכתב שם, דאם רוב השיעור הוא למעלה נראה דכשר, דהא אם ירצה יחתוך אותו היותר מלמטה ויעמידנו על שיעורו ואז רובו שלם וכשר:

אלא כי קמספקא לי' אם רוב השיעור הוא למטה בלולב, ולמעלה נפרצו העלין.

לענ"ד נראה דאין בזה שום ספק, דאפי' אם נימא דאזלינן בתר רוב השיעור, מ"מ כיון שאותו חלק העליון של הלולב, כיון שרובו של הלולב נפרצו עליו, א"כ אותו חלק העליון ודאי דאינו הדר ופסול, א"כ שוב הוי הלולב כנקטם ראשו, כיון דראשו פסול הוי כלולב בלי ראש ופסול.

בעלי הלולב שאין ראשו של זה מגיע לעיקרו של זה, הביא המ"ב בסי' תרמ"ה בשם הלבוש דפסול מטעם שאין זה הדר. לפ"ז יהיה כשר ביו"ט שני למאן דמכשיר פסולי הדר ביו"ט שני. אך הריטב"א כתב להדיא דפסולו משום שאין שמו עליו והוי אופתא ופסול כל ז'. ומהתימה על המ"ב שלא העיר בזה.

יא

סוכה ד' ל"ב: תנא עץ עבות כשר ושאינו עבות פסול ה"ד עבות והוא דקיימי תלתא טרפא בקינא. הטור בסי' תרמ"ו הביא, דבעל העיטור כתב, אפי' אין בו רק פעם א' תלתא בחד קינא כשר, ושכן כתב הרמב"ם. ודעת הראב"ד בהשגות פ"ז מלולב ה"ב, דבעינן עבות בכל שיעור אורך ההדס או רובו. ודעת הגאונים, דבעינן עבות בכל שיעור ההדס,

ונראה בטעם פלוגתתם, דהראב"ד והגאונים סברי, דהא דבעינן עבות הוא תנאי בהכשר ההדס שיהא עבות, כמו באתרוג דבעינן שיהא הדר, וע"כ צריך דכל ההדס יהא עבות כמו דצריך שיהא כולו הדר, אלא דהראב"ד סבר דרובו ככולו, אבל הרמב"ם ובעל העיטור סברי, דעבות אין זה תנאי בהכשרו, אלא הוא סימן על המין, דאיזה הדס הכשירה התורה זה שהוא עבות, ואף דעבות ושאינו עבות שניהם גדילים באילן אחד, מ"מ התורה חלקה אותם לשני מינים, וע"כ סגי בזה בתלתא טרפי בחד קינא, דזה מראה כבר שזה ההדס הוא ממין שהוא עבות. וכן מוכח דעת הרמב"ם, מדכתב להך דינא דעבות בריש פ"ז מלולב, במקום שהוא מבאר שם גוף הד' מינים, ולא כתבו בפ"ח בין הפסולים של הד' מינים, הרי מוכח שסובר שאין זה תנאי בהכשרו אלא הוא סימן על גוף המין.

עיין ברא"ש כאן סי' י"ד, שהביא, דנחלקו הגדולים לענין בל תוסיף בהדס שוטה, אם מותר להוסיף הדס שוטה על המינים, אם הוא נחשב כמין אחר או לא. ונראה דזה נמי תליא בפלוגתא הנ"ל, אם עבות הוא תנאי בהכשרו או הוא סימן על המין. דאם נימא דהוא סימן על המין, נמצא דחלקה התורה אותם לשני מינים והוי כמין אחר, אבל אם נימא דהוא תנאי בהכשרו, נמצא דאין כאן כלל חילוקי מינים, אלא הכל הוי מין אחד.

הנה, בדעת הראב"ד דבעינן רוב שיעור אורך ההדס שיהא עבות, וכן הסכים הרא"ש והטור וכן פסק השו"ע סי' תרמ"ו, נראה פשוט, דלא תליא זה ברוב העלין או ברוב הקינים שיהיו עבות, אלא תלוי ברוב שטח ההדס, שהעלין היוצאין בו לפי טבע גידולו שיהיו עבות, בין שהן סמוכין הרבה בין שהן מפוזרין בשטח ההדס, ובלבד שיהיו עבות. וגם לא צריך שיהא רובו מחופה בעלין. ומה שכתב בשע"ת סי' תרמ"ו בשם "מור וקציעה", דהדס שאין העלין שלו ראשו של זה מגיע לעיקרו של זה פסול מק"ו דלולב וכו' כ"ש בהדס דילפינן מקרא דבעינן ענפיו חופין את עצו, - לענ"ד זה תמוה, דלא מישתמיט בשום ראשון ופוסק שיאמר כן דענפיו חופין את עצו הוא תנאי בהכשרו, ומדלא הזכירו הראשונים והפוסקים תנאי זה משמע דסברי דאין זה תנאי כלל בהכשרו, אלא הוא סימן על המין של הדס, ולא מעכב כלל:

משא"כ בלולב דממעטינן אופתא מקרא דבעינן כפות מכלל דאיכא פירוד, וע"כ אם אינו מחופה כולו בעליו הוי אופתא ופסול. עיין בהגהות על הש"ס מהגאון ר' אלעזר משה מפינסק מה שכתב בזה, וגם המ"ב לא העתיק כלל דברי המו"ק הנ"ל להלכה.

יב

סוכה ד' ל"ג: ענביו מרובות מעליו פסול ל"ש אלא ענביו שחורות אבל ענביו ירוקות מיני דהדס הוא וכשר.

בס' "כפות תמרים" כתב, דאם היו הענבים משאר גוונים, כגון לבנים וכיו"ב, ג"כ פסול, דלאו מינא דהדס הוא.

וברש"י כאן מבואר להדיא דלא כדבריו. דבהא דקאמר ר"פ אדומות כשחורות דמיין, פרש"י:

דלאו מין ירוק הוא וזהו שחרירותן וכו', אלמא דכל המראות חוץ משחורות הוו בכלל ירוקות דמין ירוק הם וכשר. וכן משמע מדברי הגר"א בסי' תרמ"ח סעי' ט"ז, שדקדק ג"כ מדברי רש"י אלו. יעו"ש בדבריו.

יג

סוכה ד' ל"ג: נקטם ראשו מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דחוי אצל מצות או לא. בסוטה ד' ט"ו, גבי כלי חרס של השקאת סוטה, קאמר הגמ', דאם נתאכמו פניו פסולין מ"ט דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה בעי רבא נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאידחו אידחו או דלמא כיון דהדור הדור. ובתוס' שם הקשו:

תימה מ"ש דקמיבעיא לי' הכא בנראה וחוזר ונראה והא בפ' לולב הגזול קמיבעי לן ולא איפשוט.

ולענ"ד נראה, דהא דמיבעי לי' בכלי של השקאת סוטה אם אמרינן כיון דאידחו אידחו, אין זה מטעם פסול דיחוי במצות, אלא מטעם כיון דבעינן כלי דומיא דמים שלא נשתנה, בזה הוא דמסתפק אם בעינן שעתה לא יהא נשתנה פניו, או דבעינן דבכל הזמן לא הי' נשתנה אף בשום פעם, וע"כ, כיון דמקודם שהחזירו לכבשן הי' נשתנה פניו, אף שעתה חזר, מ"מ כבר אידחי ונפסל, דבעינן דומיא דמים שלא נשתנה בשום פעם מעולם.

יד

סוכה ד' ל"ד: אתרוג של מעשר שני בירושלים אם נטל כשר. ופרש"י:

אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם. ב"שאגת ארי'" סי' צ"ז האריך לבאר, דאיסור אכילה גרידא, אפי' אין היתר לאיסורו לעולם, שפיר מקרי שלכם לכל דבר. והא דמע"ש בגבולין לא מקרי שלכם, היינו משום דמע"ש בגבולין אסור אפי' בהנאה. וראייתו מהא דאיתא בבכורות ד' ט', דיליף התם אליבא דר' יהודה דפטר חמור אסור בהנאה מטעם דיש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועיה לאיסורי' בשה ושריא ופריך והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורי ותנן במזיד קידש ומשני דפרקא לי' בשה ומיקדשה בהך דביני ביני, אלמא דמע"ש בגבולין אסור בהנאה.

ולענ"ד תמוה, דאיך לא משתמט בשום דוכתא במס' מע"ש ובירושלמי דלימא דבר זה דמע"ש אסור בהנאה, ואיך יתכן שלא יזכר שם דין זה. וע"כ נראה, דאין זה אלא דעת ר' יהודה שם, דסבר מדהקפידה התורה בפדיונו בכסף צורי מזה אנחנו למידין איסור הנאה:

אבל לר' שמעון שם בבכורות דפליג עליו בזה אין לנו שום ראיה וטעם לאסור מע"ש בהנאה, דלא תוכל לאכול בשעריך כתיב, דוקא אכילה אסירא.

ומה דאיתא בב"מ ד' צ', גבי הא דתניא:

פרה הדשה במע"ש עובר משום לא תחסום, ומוקי לה אליבא דר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט הוא, פריך הגמ':

ולר"י והא בעי חומה, ופרש"י:

שאסור לאוכלו חוץ לחומת ירושלים והיכי אתי לאו דלא תחסום ודחי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך, נראה נמי דר' יהודה לשיטתי' בבכורות כנ"ל, דסבר, מדהקפידה התורה בפדיונו מזה למידין דאסור בהנאה, ולשיטתי' בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך כלול גם איסור הנאה, וע"כ שפיר פריך והא בעי חומה ואיך דחי לאו דלא תחסום את הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. אבל לר' שמעון ולשאר תנאים לא מצינו מי שיאמר דמע"ש אסור בהנאה.

טו

סוכה ד' ל"ה: מצה של מע"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה יד"ח בפסח דאתיא לחם לחם מחלה דבעינן מצתכם. וכתב הרא"ש בפ"ב דפסחים, דמה"ט נמי אין יוצאין יד"ח במצה גזולה דבעינן שלכם. וה"שאגת ארי'" בסי' צ"ד תמה ע"ז, דאיך אפשר ללמוד מחלה לענין לפסול מצה גזולה, והרי בחלה גופה של גזל נמי חייב בחלה, כדאיתא בבבא קמא ד' צ"ד.

ולענ"ד נראה, דמה דאמרינן דגם גזול מתחייב בחלה אם גזל קמח ועשה עיסה וגלגלה, אין זה מצד הגזלן. דודאי לחיוב חלה בעינן עריסותיכם שלכם ולגבי הגזלן לא מקרי עריסותיכם. אלא העיסה מתחייבת בחלה מצד הנגזל, דלגבי הנגזל הא הוי עריסותיכם, דהא הלכה כר' יוחנן דאמר בירושלמי דמעשרות פ"ה ה"ג דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו וכן המגלגל עיסה של חבירו שלא מדעתו מתחייב במעשר ובחלה. וא"כ נמצא דשפיר מתחייבת העיסה של הנגזל ע"י הגלגול של הגזלן ולגבי הנגזל הא הוי עריסותיכם:

משא"כ לגבי הגזלן ודאי דלא הוי עריסותיכם, וע"כ אינו יוצא יד"ח במצה גזולה, דלגבי הגזלן לא הוי שלכם, ושפיר ילפינן מצה מחלה, כמו דלחיוב חלה בעינן שלכם כמו"כ לענין מצות מצה בעינן מצתכם.

טז

סוכה ד' ל"ה: אתרוג של דמאי מ"ט כיון דאי בעי מפקיר להו לנכסי' והוי עני וחזי לי' השתא נמי לכם קרינא בי'. ה"שער המלך" בפ"ז מה' לולב ה"ב הקשה ע"ז, דאיך הוי השתא שלכם, הא אסור להפקיר נכסים ביו"ט, ואין כאן מגו דאי בעי מפקיר ביו"ט. והוכיח מזה, דלא בעינן שלכם ביו"ט עצמו, אלא כיון דאיכא בי' זמן שיהי' ראוי לאכילה אחרי יו"ט שלכם קרינא בי' השתא. יעו"ש.

ולענ"ד נראה, דהא דמקילינן בכל מקום בדמאי מטעם מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי לי', אין זה מטעם דבידו הוא להיות חזי לי' השתא ומשום דבידו הוא להפקיר השתא נכסיו במציאות. דהא בר"פ ג' שאכלו תנן נמי, דדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו מטעם מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' וכו', ושם הרי ודאי דלא שייך לומר כן דמשום דבידו להתיר האיסור לו דגם השתא מברכין עליו, דהא סוף סוף הרי השתא אכל דבר האסור לו ואמאי מברכין עליו. אלא עיקר הטעם הוא, דאיסור דמאי הוא קיל ולא נחשב לאיסור, דהא כיון דאילו הפקיר נכסיו הוי חזי לי' וע"כ גם השתא לא נחשב לאיסור ומקרי חזי לי', וע"כ שפיר מברכין עליו ומזמנין עליו, דלא מקרי איסור, ומערבין בו ומשתתפין בו, דמקרי סעודה הראוי' מבעוד יום, וע"כ גם אתרוג של דמאי כשר לצאת בו ומקרי שלכם, משום דדמאי נחשב כדבר הראוי לו השתא. ונמצא לפ"ז, דאינו תלוי כלל אם במציאותו להפקיר השתא או לא, אלא עיקר הטעם, דכיון דאילו הפקיר נכסיו הוי חזי לי', וגם בשבת ויו"ט אף שאסור להפקיר הא אילו עבר והפקיר נכסיו הי' חזי לי', וע"כ גם השתא נחשב כדבר הראוי לו ומקרי שלכם. ונמצא, דהא דקאמר הגמ' "כיון דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי לי'", אינו אלא טעם על קלותו של דמאי.

יז

סוכה ד' ל"ו: אתרוג כבוש שלוק פסול. בתשו' ח"ס חלק יו"ד סי' פ"א כתב, דבשבת שבתוך החג צריך להסיר מן המים את הלולב ומיניו בסוף היום ע"י נכרי כדי שלא יעבור עליו מעל"ע כשהוא במים ויפסל מטעם כבוש. ובתשו' "כתב סופר" או"ח סי' קכ"ד כתב, דרבים תמהו ע"ז, דלא נמצא ענין כבישה רק בדבר מאכל לענין איסור והיתר ולענין מצוה באתרוג דהוא דבר מאכל, אבל בלולב ומיניו אין שום טעם שיפסול בהם כבישה או בישול. וכן בפ"ת ביו"ד סי' פ"ז תמה ע"ז, דלא שמענו כבוש פסול רק באתרוג דהוא דבר מאכל אבל בלולב והדס וערבה דהוו עצים לא שמענו בהם שום פסול כבוש.

ואני תמה, איך לא ראו רמב"ן מפורש, הביאו האו"ח, הובא בב"י סי' תרמ"ה, שכתב להדיא, דכבוש ומבושל פוסל גם בהדס וערבה וה"ה בלולב. וז"ל שם:

כתב בא"ח בשם בעל ההשלמה וכו' וביאר הרמב"ן שיש להוציא מן הכלל הזה הכבוש והשלוק שבהדס וערבה שכבשן או שלקן לרפואה פסולים וכו'. עכ"ל. הרי להדיא דגם בעצים שייך פסול כבוש ושלוק.

אמנם הגאון בעל "חזון איש" אמר לי, שטעות סופר בדברי הרמב"ן, וצ"ל "כשרים". וכן משמע מתוך דבריו. שהרי בא להוציא מן הכלל, שאמר שכל פסולי הלולב ומיניו למידין זמ"ז, וע"ז הוסיף הרמב"ן שיש להוציא מן הכלל הזה פסול כבוש ושלוק, אף שפוסל באתרוג מ"מ כשרים הם בהדס וערבה, ואין למידין לענין זה מאתרוג, וכן להיפוך יש בפסולי לולב שלא נאמרו באתרוג, כגון אתרוג כפוף ועקום, אף שפוסלין בלולב כשרים באתרוג. כן מסיים הרמב"ן. דאם לא נגיה בתוך דבריו אלא נגרוס "פסולים", אינו מובן מה זה שייך להכלל הקודם, וכן אין לו המשך למה דמסיים בסוף.

יהי' איך שיהי', מ"מ דין הנ"ל מבואר ברמב"ן או להכשר או לפסול. ודאי שזהו המקור לדברי הח"ס הנ"ל.

יח

סוכה ד' ל"ו: תניא אר"י מעשה בר' עקיבא שבא לביהכ"נ ואתרוגו על כתפו. וכתב הריטב"א, דגם בשעת מצותו הי' מונח על כתפו ויצא יד"ח בזה ומקרי לקיחה.

ואפשר דזה דוקא באתרוג גדול, שאי אפשר לאוחזו בידו מחמת כובדו, אז יוצא ידי חובתו במה שאוחזו על כתפו, דזהו דרך לקיחתו, כיון שא"א בענין אחר, אבל באתרוג קטן, שאפשר ללוקחו בידו, אפשר דאם אחזו על כתפו דלא יצא בזה, דאין זה דרך לקיחה. וצ"ע.

יט

סוכה ד' ל"ו: אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר"י וכו' אר"מ מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב אמרו לו במינו היו אוגדין אותו מלמטה. ופרש"י בגמרא:

נמצא האגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר מצוה לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף. עכ"ל. משמע דעיקר הטעם הוא משום דאותו אגד של גימוניות זהב לא הי' אלא לנוי. משמע הא אילו הי' גם אגד זה לשם מצות אגד הי' עובר בבל תוסיף לר"י אף שיש כבר אגד אחר למטה.

ולכאורה קשה כיון דנאמרה הלכה לר"י דלולב לא צריך אגד כמו אגודת אזוב, א"כ ע"כ דאגד לא מקרי אלא מה שאוגד את הלולב ומיניו ועושהו לאגודה אחת, וא"כ, אם מוסיף אגד שני על לולב ומיניו שכבר הוא אגוד, א"כ לכאורה דאגד הב' שהוא מוסיף לא מקרי אגד כלל, כיון שאינו מועיל באיגוד הלולב, שהרי כבר הוא אגוד ע"י האגד הקודם, וא"כ למה יעבור בבל תוסיף.

וכעין זה ראיתי במ"ב סוף סי' ל"ב, שהביא שם בבה"ל בשם גדול אחד, שהזהיר שלא לדבק התיתורא של תפילין בדבק קודם התפירה, משום דאם דבק חשיב חבור נמצא דהתפירה שעושה אח"כ לא חשיבא תפירה, כיון שכבר הוא מחובר ע"י דבק, דתפירה לא מקרי אלא אם מועלת לחבר הדבר, והרי נאמרה הלכה למ"ס דצריך בתפילין תפירה. וא"כ לכאורה מרש"י הנ"ל יהי' ראי' דלא כדבריו של אותו גדול.

וכן לפ"מ שכתב הראב"ד בהשגות בפ"ד מה' ממרים ה"ג, דלא משכחת לה בלולב כל המוסיף במצוה גורע אפי' אם כבר אגד הד' מינים ואח"כ הוסיף מין חמישי ואגדו עמהם, משום דכיון דלולב צריך אגד הו"ל האגד השני תעשה ולא מן העשוי ופסול, וא"כ לפי"ז גם כאן אפי' אם חזרו ואגדו בגימוניות של זהב לשם מצות אגד ג"כ אינו עובר בבל תוסיף ע"ז, כיון דכבר הי' אגוד מקודם הו"ל האגד הב' פסול משום תעשה ולא מן העשוי ולא מקרי אגד.

וצ"ל בדעת רש"י, דהא דהוצרך לטעמא דגוי, משום דכיון דמתני' סתמא קתני במינו היו אוגדין אותו מלמטה", משמע אפי' אם בתחלה אגדו אותו בגימוניות של זהב ג"כ הי' מהני מה שאח"כ אגדו אותו במינו מלמטה, וע"כ דטעמא משום דאגד הזה של גימוניות הזהב לא נעשה אלא לנוי ולא לשם מצות אגד.

אך עדיין קשה על הרא"ש, שכתב כאן להדיא דמיירי שמקודם עשו בו האגד של חובה במינו ואח"כ אגדו אותו בזהב, ואעפ"כ כתב דהטעם מה שאין בזה משום בל תוסיף משום דאגד הב' לא נעשה אלא לנוי, יעו"ש בדבריו, וא"כ שוב קשה כנ"ל. וצ"ע.

כ

סוכה ד' ל"ז: אמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא דלמא נתרי טרפי והוי חציצה ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ.

הנה בהאי ענינא דמין במינו דאינו חוצץ צריך עיון ובירור. דהנה כאן מסיק רבא דמין במינו דאינו חוצץ לענין מצות לולב, וכן בר"ה ד' כ"ז, גבי שופר שקדחו בזכרותו, קאמר רב אשי דמין במינו אינו חוצץ, וכן בבכורות ד' ט', גבי חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים, מסיק רב אשי דמין במינו אינו חוצץ ואפי' אי כולי' רחם מקדש:

וביומא ד' נ"ח מצינו:

בעי מיני' רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ וכו', הרי דאמוראי קדמאי מספקי להו בזה, ולא הביאה שם הגמ' כלל את דברי רבא ורב אשי דאמרי בפשיטות דמין במינו אינו חוצץ. וכן בזבחים ד' ק"י, גבי הא דתנן שם דהמקריב קדשים ואימוריהן בחוץ חייב משום הקטרת אימורים בחוץ, מקשה הגמ':

אמאי והאיכא חציצה [פרש"י, שהבשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין האימורים למערכה ודכותי' בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר על העצים אשר על האש] אמר שמואל כשהפכן ור' יוחנן אמר אפי' תימא שלא הפכן והא מני ר' שמעון היא וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ, הרי דאמוראי קדמאי, שמואל ור' יוחנן, לית להו כלל הא דמין במינו אינו חוצץ. ויעויין בתוס' כאן שכתבו דאין לדמות כל הדברים זל"ז.

ולענ"ד נראה, עפ"מ שכתב הריטב"א לחלק בהא דמסיק כאן רבא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, דזה דוקא מהני במקום דלא נאמר בי' פסול חציצה, כגון הכא בלולב דלית בי' קרא למיפסל חציצה, והא דפוסל אינו אלא משום דבעינן לקיחה תמה והויא כחציצה, אבל לאו משום חציצה ממש אתינן עלה, וע"כ אמרינן דלקיחה ע"י ד"א שפיר מקרי בזה לקיחה תמה, משא"כ במקום דאיכא קרא למיפסיל חציצה לא מהני בי' לקיחה ע"י דבר אחר, דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא, כגון טבילה, דכתיב ורחץ את כל בשרו, שלא יהא דבר חוצץ, ובתפילין דכתיב לך לאות ולא לאחרים. יעו"ש בדבריו. ועפ"ז נראה ג"כ לומר לענין מין במינו דאינו חוצץ, דזה נמי דוקא במקום דלא נאמר בו פסול חציצה, כגון הכא בלולב דאין בו פסול חציצה, כמש"כ הריטב"א, וכן גבי שופר שקדחו בזכרותו ליכא בו פסול חציצה ממש, וכן גבי בכור פטר חמור נמי ליכא קרא למיפסל חציצה, בכל אלה אמרינן דמין במינו אינו חוצץ:

משא"כ בעבודה בקדשים דבעינן בה עצמו של כהן ופסיל לה חציצה, כמבואר בזבחים בכמה דוכתי, בזה שפיר מספקא לי' ביומא שם לענין קיבל הדם במזרק בתוך מזרק אם אמרינן נמי בזה דמין במינו אינו חוצץ או לא, וכן בהקטרה על המזבח דפסיל בה חציצה דבעינן על העצים אשר על האש לכן שפיר פליגי בה אמוראי קדמאי אי אמרינן בזה נמי מין במינו אינו חוצץ ושמואל ור' יוחנן סברי באמת דבזה לא אמרינן מין במינו אינו חוצץ.

שוב מצאתי בריטב"א על יומא שם שכתב וז"ל:

מין במינו חוצץ או אינו חוצץ פי' קמיבעיא לי' אם חוצץ לענין קדשים ואפי' לרבא דאמר התם דבמצות אינו חוצץ והיינו דנקטינן לה סתמא ולא מייתי עלה ההיא פלוגתא דרבה ורבא ולא מייתי עלה הכא אלא מילי דקדשים. עכ"ל. ולכאורה מאי נפ"מ בין מצות לקדשים. ואולי כוונתו כמש"כ, דבקדשים איכא קרא למיפסל חציצה והלכך מיבעיא לי' אם מין במינו חוצץ, משא"כ לענין מצות דליכא בי' קרא למיפסל חציצה.

ולפ"ז יבואר מש"כ הגר"א, הובא ב,מעשה רב", דלא יכרוך המזוזה בקלף וכדומה שלא יהא הפסק דבר בין המזוזה למזוזת הבית, עכ"ל, ולכאורה קשה למה הוי קלף הפסק הא הוי מין במינו ואינו חוצץ, - אבל לפי הנ"ל, דדוקא במקום דליכא פסול חציצה מין במינו הוא דאינו חוצץ, אבל במקום דאיכא דין חציצה בזה הוא דפליגי רב ושמואל ורב יוחנן, וסובר הגר"א דהלכה בזה כר' יוחנן דמין במינו חוצץ, דהא רב ור"י הלכה כר"י, וע"כ לענין מזוזה, דדעת הגר"א דפסיל בה חציצה, וע"כ אפי' מין במינו חוצץ. אך הרמב"ם פסק בהל' פסולי המוקדשין דהלכה כרב, דגם בקדשים דפסיל חציצה מין במינו אינו חוצץ. ועיקר דברי הגר"א דבמזוזה איכא פסול חציצה, צ"ע מנין לו. וכבר הארכנו בזה לעיל בהל' מזוזה. יעו"ש.

סוכה ד' מ"ב: ל"ש אלא שלא יצא בו וכו' הא מדאגבהי' נפק בי'. עיין ברש"ש שכתב, דמדאגבהי' לאו דוקא אלא משעה שנטלו בידו להגביהו אף שלא עקרו עדיין ממקומו ג"כ יצא בזה דמקרי לקיחה, ודלא כדמשמע מדעת הגרעק"א בחידושיו כאן דבעינן הגבהה, והיינו עקירה ממקומו דוקא:

ושוב מצא בשה"ג שעל הרי"ף כאן שכתב:

"משנטלן והגביהן ממקומן יצא", משמע דבעינן דוקא הגבהה ממקומן.

ולענ"ד נראה, דהטעם מה דבעינן עקירה דוקא להגביה ממקומו קצת, משום דכל שמונח החפץ על איזה מקום, אף שאתה אוחזו ג"כ בידך, לא מקרי אחיזה ולקיחה בזה, כיון דדל אחיזתך מהכא ג"כ לא ישתנה מקום היותו של החפץ, ונמצא שהמקום אוחזו ולא אתה. וע"כ לא מקרי אחיזה ולקיחה אלא א"כ הגביהו קצת ממקומו. וכן לענין גט אשה נמי נראה, דאם הבעל יושיט לה ידו כשהיא פתוחה ועליו מונח הגט והאשה תאחוז בהגט כמו שהוא מונח על יד הבעל, דלא מקרי נתינה בזה, ואפי' כשאין כאן חסרון כריתות, כגון באופן שאין הבעל יכול שוב לאחוז בגט ולהוציאו מידה, אפ"ה לא מקרי נתינה בזה, כנ"ל, משום דכל זמן שלא הגביהה אותו ממקומו לא מקרי שהיא אוחזת את הגט אלא שהמקום אוחזו, והיינו ידו של הבעל שהוא מונח עליו. וצ"ע בזה בפוסקים.

כב

סוכה ד' מ"ד: מ"ש לולב דעבדינן לי' שבעה זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש וכו' לולב דאית לי' עיקר מן התורה בגבולין עבדינן לי' ז' זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן ז' זכר למקדש. עיין פרש"י. והרמב"ם פ"ז מלולב הכ"ב כתב וז"ל:

וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל ז' ימי החג זכר למקדש אלא ביום הז' בלבד. עכ"ל. והמ"מ נשאר בצ"ע על טעם הרמב"ם, שהרי בגמ' אמרו טעם אחר, מפני שאין לערבה עיקר בגבולין.

ולענ"ד נראה, דהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י את הגמ' הנ"ל, אלא הכי הוא הפירוש לדעתו ז"ל:

"לולב דאית ליה עיקר מן התורה", פי' שהוא מפורש בתורה, "בגבולין עבדינן ליה ז' זכר למקדש", "ערבה דלית לה עיקר מן התורה", פי' שאינה מפורש בתורה אפי' המצוה שבמקדש, "בגבולין לא עבדינן ז' זכר למקדש". ומלת "בגבולין" לא קאי אמעיקרא, אלא אלהבא:

"בגבולין לא עבדינן", "בגבולין עבדינן".

כג

סוכה ד' מ"ז: נקוט דר' יוחנן בידך דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור איקלעו בסוכה בשמיני ספק שביעי מיתב הוו יתבי ברוכי לא בריכי ודלמא ס"ל כמ"ד כיון שבירך יו"ט ראשון שוב אינו מברך גמירי דמאפר אתו. ופרש"י והתוס':

באו מן האפר שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג ואע"ג דסוכת הרועים כשרה לא הי' להם. עכ"ל התוס'.

ואין להקשות, דלמא באמת הי' להם סוכת רועים וישבו שם, אלא שאע"פ כן כשאיקלעו אח"כ לסוכה אחרת הי' להם לברך עלי' אם נימא דגם ברוכי ברכינן, ואין יוצאין במה שברכו כבר על הסוכה שבאפר, כיון דהוי סוכה אחרת, ואין סוכה זו נפטרת בברכה של הראשונה. זה אינו. דלמ"ד כיון שבירך ביום ראשון שוב אינו מברך אפי' כשהפסיק בינתים, לדידי' כמו שאין הימים מפסיקים כמו"כ אין הסוכות מפסיקות, דס"ל שאין חיוב ברכה אלא פעם אחת על כל מצוה חיובית.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה