עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
יום טוב · ה
ביצה ד' ד': א"ר מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קא מהפך באיסורא כיון דרובא דהיתירא נינהו כי קמהפך בהיתירא קמהפך ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל וכו'.
לכאורה קשה, מאי מקשה שוב "והא קמהפך באיסורא", הא כבר אמר דמרבה עליהם עצים מוכנים, והיינו ודאי מטעם ביטול ברוב, וכמו דמסיים, וא"כ מה היתה הס"ד דמקשה. שוב ראיתי במהר"ם שי"ף שעמד בזה ותירץ, דמעיקרא ס"ד, דהא דמרבה עליהם עצים מוכנים לאו משום ביטול הוא, אלא משום דלהוי זה וזה גורם להנאת הפת והתבשיל, ויהא מותר אף דזה מסיקו, ולפיכך מקשה, נהי דמותר הפת והתבשיל, מ"מ הא מהפך באיסורא ומטלטל מוקצה. ובהגהות "חשק שלמה" תמה עליו, מהא דכתבו התוס' בפסחים ד' כ"ו, דבבישל בעצי מוקצה אין התבשיל נאסר, דלא אמרינן דיש שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה, ומוקצה אינו אסור בהנאה.
ולענ"ד נראה, דנהי דמוקצה אינו אסור בהנאה, היינו דוקא לענין אם כבר אפה בו הפת, דאין הפת נאסר, אבל קודם אפייה ודאי דאין לאפות בו, אף שכבר הוסק התנור בהעצי מוקצה, כי היכי דלא ליקרי משתמש במוקצה. דודאי אם שרף העצים שלא לצורך לא מקרי משתמש במוקצה, וע"כ אם לא יאפה בו את הפת מתברר למפרע שההיסק הי' שלא לצורך ונמצא שלא השתמש במוקצה. ולפיכך הוצרך לטעם זו"ז גורם מותר, דכיון דהעצי מוקצה לבד אינם מועילים לו לצורך שימוש, לא מקרי משתמש. שוב ראיתי ברבינו חננאל כאן שכתב, בהא דמסיק הגמ' הכא מקלא קלי איסורא, וז"ל:
אבל הני עצים כבר נשרפו ולפיכך בטלי ושרא למיפא בתנור. משמע להדיא, דבלא ביטול אסור לאפות בתנור אף שכבר הוסק התנור, והיינו מטעם הנ"ל, כי היכי דלא ליקרי משתמש במוקצה. והמגיה באמת הקשה עליו מדברי התוס' פסחים הנ"ל. ולפי הנתבאר אין כאן שום קושיא.
אך עיקר דברי המהר"ם שי"ף אינם מובנים. דהרי הא דזו"ז גורם מותר היינו דוקא לענין דבר הנגרם והנולד מהם דהוא מותר בהנאה, אבל ודאי דאסור לגרום לכתחלה ומקרי משתמש באיסורי הנאה. וכן איתא להדיא בע"ז ד' מ"ח, דסבר ר' יוסי דאין נוטעין אגוז של ערלה, אף דהוא מודה שאם נטע והרכיב שהפירות מותרין. וא"כ גם כאן מקרי משתמש במוקצה אף שאינו מועיל לבדו אלא עם גורם אחר. וגם לישנא דמרבה לא משמע כלל דהוא מטעם זו"ז גורם דלזה אינו צריך רוב היתר.
ואשר נראה לומר בזה, דהנה עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט הרי איכא בהם תרי איסורי:
חדא מה דאסורים מטעם פירות הנושרין, דאסורים באכילה ובשימוש, וכדאיתא כן ברי"ף, וזהו איסור בגופם:
ועוד איכא בהם איסור מוקצה ונולד, שאסורים נמי בטלטול ובשימוש, דהוי נמי כאלו טלטלם [כנ"ל בשם הרשב"א], ואיסור זה אינו איסור בגופו, אלא דהוי כעין איסור מלאכה, שאסרו רבנן לטלטל דברים המוקצים שאינם מוכנים, וכמש"כ לעיל. והנה, לענין ביטול מצינו חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו, לפמש"כ הר"ן בנדרים ד' נ"ב, דגם רבנן מודים לר' יהודה דבעיקר הדין מין במינו לא בטיל, והא דסברי בכל מקום דגם מין במינו בטיל, אינו אלא משום דכיון דחלוקים באיסור והיתר, משום זה גופא הוו כתרי מיני, אבל במקום דשוים בדינם, כגון בעירב דם השעיר בדם הפר, גם רבנן מודים דאינו בטל. ונמצא לפ"ז, דמין במינו ומין בשאינו מינו חלוקים הם בעיקר תורת ביטול שלהם, דמין בשאינו מינו עיקר הביטול הוי בעצם המין, וע"כ גם בהיתר בהיתר ג"כ שייך ביטול, וכדתנן ברפ"ט דכלאים, דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר, אבל במין במינו אין הביטול בעצם המין, כיון דמצד עצמם אין שייך בהם ביטול, דהוו מין במינו, וכל הביטול אינו אלא בהדינים שבגופו, דמשום זה הוא דהוו כתרי מינים מה דחלוקים בדינם.
ולפ"ז נראה, דכאן, לענין עצים שנשרו מן הדקל דמרבה עליהם עצים מוכנים, דסתמא הם ממינם, לא שייך בהם ביטול אלא לענין האיסור שבגופם, והיינו מה דאסורים מטעם פירות הנושרין אבל לענין האיסור טלטול, מה דאסורים מטעם מוקצה ונולד, לא שייך בזה ביטול, כיון דאין האיסור בגופו, אלא תלוי במציאות הדבר, דכל דבר שאינו מוכן במציאותו אסור לטלטלו, ולענין מציאות המין הרי נתבאר דמין במינו אינו בטל גם לרבנן, ונמצא דגם לאחר הביטול עדיין יש כאן במציאות עצים שאינם מוכנים. וזהו דפריך הגמ':
"והא קא מהפך באיסורא", פי', דנהי דהאיסור פירות הנושרין בטל, מ"מ עדיין יש כאן טלטול מוקצה, דלענין זה לא שייך ביטול. ומשני:
"כיון דרובא דהיתירא נינהו כי קמהפך בהיתרא קמהפך", פי', כמש"כ הרשב"א ד' כ"ט, דאין זה מטעם ביטול ברוב, אלא מטעם דכיון דרובא דהיתרא נינהו אינו נראה כמטלטל את האיסור אלא כמטלטל את ההיתר, והוי לענין מיעוט האיסור כטלטול מן הצד. ונמצא דההיתר של ר' מתנה הוא מתרי טעמי:
לענין האיסור פירות הנושרין הוא מטעם ביטול ברוב, ולענין האיסור טלטול מוקצה הוא מטעם דטלטול מיעוט איסור בתוך רוב היתר לא הוי אלא כטלטול מן הצד.
בשבת ד' כ"ט מקשה הגמ':
לר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא הו"ל שברי כלים וכי קמהפך באיסורא קמהפך וא"כ למה מסיקין בכלים שלמים. ומשני:
דעביד כדר' מתנה דאמר עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. והנה, הרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט הי"ב פסק, דמסיקין בכלים שלמים, אבל השמיט אוקימתת הגמ' דדוקא כשמרבה עליהם עצים מוכנים. וכתב המ"מ, דאפשר שהי' לו גירסא אחרת בזה. ונראה, דגירסת הרמב"ם לא היתה "דעביד כדר' מתנה", אלא "כדר' מתנה וכו'". וכוונת הגמ' לומר, דכמו דאמר ר' מתנה דמשום רובא דהיתרא נינהו אינו נראה כמטלטל את האיסור, הרי דמותר לטלטל מוקצה באופן שאינו נראה כמטלטל את האיסור, וכמו"כ כאן לענין היסק בכלים, כיון דבתחילת ההיסק היו כלים שלמים שוב אינו נראה כמטלטל את האיסור גם לאחר דאדליק בהו פורתא, אלא כאלו עוסק בכלים שלמים, והוי טלטול מוקצה באופן שאינו נראה כמטלטל את האיסור ומותר.
קשה לי, לדעת הרשב"א בת"ה, דחתיכות יבש ביבש שנתבטלו ברוב אסור לאכול כולם בבת אחת אלא בזה אחר זה דוקא, והסמ"ג מחמיר אף בזאח"ז באדם א' שלא יאכל הכל, והיינו דסברי דיבש ביבש אין בו דין ביטול ברוב בעצם, אלא דינו כספיקות שהלך בהם אחר הרוב [יעויין בחיבורי "תורת זרעים", תרומות פ"ה מ"ו, מה שכתבתי בזה, וא"כ צ"ע, למה מותר כאן להשתמש בעצי מוקצה שנפלו לתוך התנור ע"י ריבוי רוב עצים מוכנים, מטעם ביטול ברוב, והא עצים הוו יבש ביבש, וכאן ע"י שמסיקן הרי הוא משתמש עם כל העצים ביחד. וצע"ג.