אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

יום טוב

ניסוך המים

א

ריש ביצה:

ביצה שנולדה ביו"ט בה"א לא תאכל. ומוקי לה רבה בגמ':

לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט אחר השבת עסקינן ומשום הכנה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה דכתיב והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת וכו'.

הנה לקמן תניא, דהביצה אסורה גם בטלטול. וראיתי ב"עבודת הקודש" להרשב"א בשער החמישי שכתב וז"ל:

ביצה שנולדה ביו"ט אסורה וכו' כשם שאסורה לאכלה כך אסור לטלטלה שכל שהוא אסור לכל מוקצה גמור הוא ואסור לטלטלו. עכ"ל. הנה מבואר בדבריו, דהא דהביצה אסורה מדאורייתא משום הכנה היינו דוקא באכילה, אבל לטלטול אינה אסורה אלא מדרבנן משום מוקצה.

ולענ"ד קשה ע"ז, מהא דאיתא לקמן ד' ג' ע"ב: מיתיבי ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי וכו' וספיקא אסורה בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא לחומרא אלא לר' יוסף ולר"י דאמרי משום גזירה ספיקא דרבנן היא, ואם נימא דהאיסור טלטול גם

ב

בפסחים ד' מ"ז קאמר רבה דהמבשל בעצי מוקצה לוקה ומוקצה דאורייתא הוא א"ל אין דכתיב והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו ואזהרתי' מהכא מלא תעשה כל מלאכה. והמנ"ח במצוה רצ"ח הקשה, דא"כ גם באיסור הכנה לדידן דהוי דאורייתא, הנלמד ג"כ מקרא הנ"ל, נמי ילקה עליו, כנ"ל, ולפ"ז בביצה שנולדה בשבת אחר יו"ט או איפכא לוקין על אכילתה, ומהרמב"ם והראשונים לא משמע כן.

ג

ביצה שם:

ר' יוסף אמר גזרה משום פירות הנושרין פירות הנושרין טעמא מאי גזרה שמא יעלה ויתלוש. לרבה הוי מדרבנן א"כ גם לרבה תקשה למה ספיקא אסורה, דמשמע לגמרי אסורה גם בטלטול כמו ברישא, והא לענין טלטול הוי ספיקא דרבנן. ואין לומר דעיקר כוונת הברייתא דאין מטלטלין אותה לכסות בה את הכלי היינו לומר דאסור להשתמש בה כמו שאסור לאכלה. דא"כ לפי האמת מנלן דאסורה גם בטלטול גרידא, כמו שכתבו התוס' בריש מסכתין. אלא ע"כ דכוונת הברייתא לאסור טלטול גרידא אף קודם השמוש של כיסוי הכלי. וכן מבואר להדיא ברי"ף, שכתב וז"ל:

וביצה דמתילדא בשבת או ביו"ט לא מיבעיא למיכלה דאסיר אלא אפי' לטלטלה נמי אסיר דתניא ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי וכו'. וא"כ קשה כנ"ל, דגם לרבה תקשה למה ספיקא אסורה בטלטול גרידא. וע"כ מוכח מזה דגם בטלטול אסורה מדאורייתא. וטעמא נראה, משום דבקרא דדרשינן מיני' איסור הכנה כתיב נמי איסור טלטול, דמשמע ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיינו הכנת הבאה, דהיינו טלטול:

אבל שבת ויו"ט אינו מכין הכנת הבאה. ודעת הרשב"א הנ"ל צ"ע. ולענ"ד נראה, דאין כוונת הגמ' לומר דמשום איסור עצי מוקצה לחוד לוקה. דודאי אף דמוקצה והכנה הוי דאורייתא מ"מ לא הוי זה בכלל מלאכה. אלא הפירוש הוא, דכיון דהעצים שמבעיר בהם הם עצי מוקצה שאסורים להשתמש בהם, ממילא לא התירה התורה הבערה זו לצורך אוכל נפש, כיון שהיא הבערה האסורה, ולפיכך לוקה משום מלאכת ההבערה שלא לצורך אוכל נפש. אך מפרש"י שם לא משמע כן.

הנה, עיקר דין זה דהפירות הנושרין אסורין, הוא משנה מפורשת בפסחים ד' נ"ו: ששה דברים עשו אנשי יריחו ואלו שמיחו בידם אוכלין מתחת הנשרים. ושם בגמ':

אמר עולא ארשב"ל מחלוקת בשל מכבדות דרבנן סברי גזרינן שמא יעלה ויתלוש ואנשי יריחו סברי לא גזרינן אבל בשל בין הכיפין דברי הכל מותר כי אתא רבין ארשב"ל מחלוקת בשל בין כיפין דרבנן סברי מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם וכו' אבל בשל מכבדות ד"ה אסור גזרינן שמא יעלה ויתלוש. הנה מבואר, דלפי דברי כולם, הגזירה דשמא יעלה ויתלוש לא שייכא אלא בשל מכבדות, אבל בשל בין הכיפין פירות הנושרין מותרין. ואף ללישנא בתרא, דגם פירות הנושרין בין הכיפין אסורין, אינו אלא מטעם מוקצה, דמוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם. וא"כ, בשבת, דפסקינן כר"ש דאין מוקצה בשבת, לפ"ז פירות הנושרין בין הכיפין בשבת מותרין. ועוד, דהרי מסקנת הגמ' בביצה ד' ו', דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, וא"כ נמצא דגם ביו"ט מותרין פירות הנושרין בין הכיפין. וא"כ לפ"ז צ"ע על הרמב"ם והפוסקים שסתמו בדין זה לאסור פירות הנושרין בשבת ויו"ט מטעם שמא יעלה ויתלוש, ולא חילקו דדוקא בשל מכבדות אבל בשל בין הכיפין מותרין. וגם לפי פי' התוס' שם, דהסוגיא דמחלקת בין מכבדות לבין הכיפין אינו אלא בשנשרו מערב יו"ט, אבל אם נשרו ביו"ט בכל גווני אסורין, א"כ זהו חידוש גדול דגם בנשרו מערב יו"ט אסורין, ומדהשמיטו זה הרמב"ם והפוסקים משמע דלית להו כפי' התוס' בזה.

ונראה, עפ"מ שהקשו התוס' שם מהסוגיא דריש ביצה, דאסרינן אפי' ביצה שנולדה מחמת גזירה דפירות הנושרין, וא"כ לא גרע פירות הנושרין בין הכיפין מביצה שנולדה שהיא על הקרקע. וע"כ סברי הרמב"ם והפוסקים, דבאמת הסוגיא דריש ביצה פליגא על הסוגיא דפסחים הנ"ל, וסברה דמחמת גזירה דשמא יעלה ויתלוש גזרו על כל פירות הנושרין אפי' בשל בין הכיפין ואפי' ביצה שנולדה, אף דלא שייך בזה הגזירה דשמא יעלה ויתלוש, מטעם לא פלוג. והם פסקו כסוגיא דביצה, משום דסתמא דגמ' סברה הכי, דמסיק הגמ':

בשלמא כולהו כר"נ לא אמרי וכו' אלא ר"י מ"ט לא אמר כר' יוסף דהוא משום גזירה דפירות הנושרין וכו', הרי דסברה הגמ' זה לדבר פשוט, מדמתמהה למה לא אמרו כולם כר' יוסף.

ד

ביצה ד' ג': אחד ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט וכו' וספיקא אסורה ומסיק רב אשי לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן לא בטיל.

הנה, לקמן ד' כ"ד, גבי ספק ניצוד ביו"ט, פסיק הגמ' הלכה כמ"ד דספק מוכן אסור. וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט ה"ו, דכל ספק מוכן אסור. וכתב המ"מ שם, דכל דין מוקצה ונולד בכלל זה דספיקו אסור והטעם מפני דהוי דבר שיש לו מתירין או שרצו חכמים להחמיר בספק זה אך הרשב"א ז"ל חלק ואמר שכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכים בספיקו להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד ביו"ט ספק נצוד מערב יו"ט אבל שאר ספקות מותרין זו היא סברתו בספרו ואני תמה מזה שא"כ ספק ביצה אם נולדה ביו"ט או מערב יו"ט למה היא אסורה ובודאי שאסורה היא כמש"כ וכן פסק הרשב"א בעצמו ז"ל וכולה סוגין דפ"ק מוכחא דספק נולד להחמיר ודבריו צ"ע ונראין דברי רבינו שלא חלק. עכ"ל המ"מ.

והנה דברי הרשב"א הם בספר "עבודת הקודש" ב"בית מועד" שער ה' סי' א', שכתב שם וז"ל:

זו שאמרנו שהמוקצה והנולד אסורין ביו"ט לא מן התורה אלא מד"ס לפיכך הולכין בספיקן להקל בד"א בדבר שאינו קרוב לבוא לידי איסורי תורה אבל אם הי' קרוב ליגע בשל תורה הולכין אף בספיקו להחמיר כשל תורה כיצד פירש מכמורת וכו' הרי אלו אסורין אע"פ שהן ספק מוכנים לפי שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר צידה שאסורה ד"ת. גם בסי' ב' שם כתב:

כבר ביארנו שאין המוקצה אלא מד"ס והולכין בספיקן להקל לפיכך נכרי שהביא בהמה למקולין אע"פ שהובאו לצורך ישראל אם ידוע שלנו חוץ לתחום אסורות ואם ספק מותר. ואמנם בסי' ד' שם כתב:

המוצא ביו"ט ביצה בקינה של תרנגולין ונסתפק בה אם נולדה מאמש או היום ה"ז אסור ואצ"ל אם הי' יו"ט אחר השבת שהרי זה ספק בשל תורה ואסורה ד"ת אלא אפי' ביו"ט דעלמא אסורה לפי שכל דבר שיש לו מתירין הולכין בספיקו לחומרא אפי' בשל דבריהן. עכ"ל. הרי שהרשב"א סותר לכאורה את דברי עצמו. וזו היא קושית המ"מ.

ונראה בדעת הרשב"א, שסובר, דדבר שיש לו מתירין לא שייך אלא דוקא כשהאיסור הוא בגופו, כגון ביצה שנולדה ביו"ט, שאסורה באכילה מדרבנן, בזה הוא דאמרינן דכיון דלמחר יותר החפץ האסור שאנו דנין עליו עתה, הרי יש לו מתירין, וע"כ החמירו בספיקו, וכן עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט, דמקשה הגמ' לקמן ד' ד': הא הוי דבר שיש לו מתירין, התם נמי הוי האיסור בגוף העצים, דאסורין מטעם פירות הנושרין, דאסורין באכילה ובשימוש, כדאיתא ברי"ף. משא"כ במוקצה ונולד, מה שאסור לטלטל אין זה איסור בגופו, אלא דהוי כעין מלאכה, שאסרו רבנן טלטול דברים המוקצים:

וגם מה שאסור להשתמש במוקצה אפי' כשהוא על מקומו בלי טלטול, ג"כ אין זה איסור בגופו, אלא דכל שמשתמש בו הוי כאילו טלטלו. כן כתב הרשב"א בשבת ד' כ"ט. וא"כ, לענין איסור מלאכה לא שייך כלל לומר דהוי יש לו מתירין למחר, כיון דלמחר כבר עבר זמן האיסור ואין אנו דנין אלא על זמן האסור במלאכה וטלטול מוקצה. וע"כ סובר הרשב"א, דבמוקצה ונולד הולכין בספיקו להקל, דלא שייך בהם יש לו מתירין, חוץ מספק ניצוד ביו"ט דמחמרינן בי' מפני שהוא קרוב ליגע בשל תורה [והא דאיתא לקמן ד' ל"ט, גבי אשה ששאלה מים ומלח לעיסתה, לענין איסור תחומין, דאינו בטל מטעם דבר שיש לו מתירין, אף דאיסור תחומין ודאי אינו איסור בגוף החפץ והוי כעין איסור מלאכה, - התם אין זה עיקר הטעם, אלא משום דהוי ממונא ואינו בטל, כמש"כ התוס' שם].

ובזה יבואר מה דאיתא לקמן ד' כ"ד, גבי ספק מוכן, דרבן גמליאל מתיר, ואיכא מ"ד שם בגמ' דדוקא בטלטול מתיר ר"ג אבל לא באכילה, ולכאורה קשה, מ"ש טלטול מאכילה. ולפי הנתבאר ניחא שפיר, דר"ג סבר דבמוקצה גופא חלוק בי' איסור טלטול מאיסור אכילה, דהוא סובר דגם במוקצה האיסור אכילה ושימוש הוי איסור בגופו [דלא כסברת הרשב"א הנ"ל], וע"כ, לענין איסור אכילה, דהוי איסור בגופו, הוי דבר שיש לו מתירין וספיקו אסור, משא"כ לענין טלטול, דהוי כעין איסור מלאכה, לא שייך בי' יש לו מתירין, ולפיכך ספיקו מותר.

ה

ביצה ד' ד': א"ר מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קא מהפך באיסורא כיון דרובא דהיתירא נינהו כי קמהפך בהיתירא קמהפך ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל וכו'.

לכאורה קשה, מאי מקשה שוב "והא קמהפך באיסורא", הא כבר אמר דמרבה עליהם עצים מוכנים, והיינו ודאי מטעם ביטול ברוב, וכמו דמסיים, וא"כ מה היתה הס"ד דמקשה. שוב ראיתי במהר"ם שי"ף שעמד בזה ותירץ, דמעיקרא ס"ד, דהא דמרבה עליהם עצים מוכנים לאו משום ביטול הוא, אלא משום דלהוי זה וזה גורם להנאת הפת והתבשיל, ויהא מותר אף דזה מסיקו, ולפיכך מקשה, נהי דמותר הפת והתבשיל, מ"מ הא מהפך באיסורא ומטלטל מוקצה. ובהגהות "חשק שלמה" תמה עליו, מהא דכתבו התוס' בפסחים ד' כ"ו, דבבישל בעצי מוקצה אין התבשיל נאסר, דלא אמרינן דיש שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה, ומוקצה אינו אסור בהנאה.

ולענ"ד נראה, דנהי דמוקצה אינו אסור בהנאה, היינו דוקא לענין אם כבר אפה בו הפת, דאין הפת נאסר, אבל קודם אפייה ודאי דאין לאפות בו, אף שכבר הוסק התנור בהעצי מוקצה, כי היכי דלא ליקרי משתמש במוקצה. דודאי אם שרף העצים שלא לצורך לא מקרי משתמש במוקצה, וע"כ אם לא יאפה בו את הפת מתברר למפרע שההיסק הי' שלא לצורך ונמצא שלא השתמש במוקצה. ולפיכך הוצרך לטעם זו"ז גורם מותר, דכיון דהעצי מוקצה לבד אינם מועילים לו לצורך שימוש, לא מקרי משתמש. שוב ראיתי ברבינו חננאל כאן שכתב, בהא דמסיק הגמ' הכא מקלא קלי איסורא, וז"ל:

אבל הני עצים כבר נשרפו ולפיכך בטלי ושרא למיפא בתנור. משמע להדיא, דבלא ביטול אסור לאפות בתנור אף שכבר הוסק התנור, והיינו מטעם הנ"ל, כי היכי דלא ליקרי משתמש במוקצה. והמגיה באמת הקשה עליו מדברי התוס' פסחים הנ"ל. ולפי הנתבאר אין כאן שום קושיא.

אך עיקר דברי המהר"ם שי"ף אינם מובנים. דהרי הא דזו"ז גורם מותר היינו דוקא לענין דבר הנגרם והנולד מהם דהוא מותר בהנאה, אבל ודאי דאסור לגרום לכתחלה ומקרי משתמש באיסורי הנאה. וכן איתא להדיא בע"ז ד' מ"ח, דסבר ר' יוסי דאין נוטעין אגוז של ערלה, אף דהוא מודה שאם נטע והרכיב שהפירות מותרין. וא"כ גם כאן מקרי משתמש במוקצה אף שאינו מועיל לבדו אלא עם גורם אחר. וגם לישנא דמרבה לא משמע כלל דהוא מטעם זו"ז גורם דלזה אינו צריך רוב היתר.

ואשר נראה לומר בזה, דהנה עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט הרי איכא בהם תרי איסורי:

חדא מה דאסורים מטעם פירות הנושרין, דאסורים באכילה ובשימוש, וכדאיתא כן ברי"ף, וזהו איסור בגופם:

ועוד איכא בהם איסור מוקצה ונולד, שאסורים נמי בטלטול ובשימוש, דהוי נמי כאלו טלטלם [כנ"ל בשם הרשב"א], ואיסור זה אינו איסור בגופו, אלא דהוי כעין איסור מלאכה, שאסרו רבנן לטלטל דברים המוקצים שאינם מוכנים, וכמש"כ לעיל. והנה, לענין ביטול מצינו חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו, לפמש"כ הר"ן בנדרים ד' נ"ב, דגם רבנן מודים לר' יהודה דבעיקר הדין מין במינו לא בטיל, והא דסברי בכל מקום דגם מין במינו בטיל, אינו אלא משום דכיון דחלוקים באיסור והיתר, משום זה גופא הוו כתרי מיני, אבל במקום דשוים בדינם, כגון בעירב דם השעיר בדם הפר, גם רבנן מודים דאינו בטל. ונמצא לפ"ז, דמין במינו ומין בשאינו מינו חלוקים הם בעיקר תורת ביטול שלהם, דמין בשאינו מינו עיקר הביטול הוי בעצם המין, וע"כ גם בהיתר בהיתר ג"כ שייך ביטול, וכדתנן ברפ"ט דכלאים, דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר, אבל במין במינו אין הביטול בעצם המין, כיון דמצד עצמם אין שייך בהם ביטול, דהוו מין במינו, וכל הביטול אינו אלא בהדינים שבגופו, דמשום זה הוא דהוו כתרי מינים מה דחלוקים בדינם.

ולפ"ז נראה, דכאן, לענין עצים שנשרו מן הדקל דמרבה עליהם עצים מוכנים, דסתמא הם ממינם, לא שייך בהם ביטול אלא לענין האיסור שבגופם, והיינו מה דאסורים מטעם פירות הנושרין אבל לענין האיסור טלטול, מה דאסורים מטעם מוקצה ונולד, לא שייך בזה ביטול, כיון דאין האיסור בגופו, אלא תלוי במציאות הדבר, דכל דבר שאינו מוכן במציאותו אסור לטלטלו, ולענין מציאות המין הרי נתבאר דמין במינו אינו בטל גם לרבנן, ונמצא דגם לאחר הביטול עדיין יש כאן במציאות עצים שאינם מוכנים. וזהו דפריך הגמ':

"והא קא מהפך באיסורא", פי', דנהי דהאיסור פירות הנושרין בטל, מ"מ עדיין יש כאן טלטול מוקצה, דלענין זה לא שייך ביטול. ומשני:

"כיון דרובא דהיתירא נינהו כי קמהפך בהיתרא קמהפך", פי', כמש"כ הרשב"א ד' כ"ט, דאין זה מטעם ביטול ברוב, אלא מטעם דכיון דרובא דהיתרא נינהו אינו נראה כמטלטל את האיסור אלא כמטלטל את ההיתר, והוי לענין מיעוט האיסור כטלטול מן הצד. ונמצא דההיתר של ר' מתנה הוא מתרי טעמי:

לענין האיסור פירות הנושרין הוא מטעם ביטול ברוב, ולענין האיסור טלטול מוקצה הוא מטעם דטלטול מיעוט איסור בתוך רוב היתר לא הוי אלא כטלטול מן הצד.

בשבת ד' כ"ט מקשה הגמ':

לר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא הו"ל שברי כלים וכי קמהפך באיסורא קמהפך וא"כ למה מסיקין בכלים שלמים. ומשני:

דעביד כדר' מתנה דאמר עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. והנה, הרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט הי"ב פסק, דמסיקין בכלים שלמים, אבל השמיט אוקימתת הגמ' דדוקא כשמרבה עליהם עצים מוכנים. וכתב המ"מ, דאפשר שהי' לו גירסא אחרת בזה. ונראה, דגירסת הרמב"ם לא היתה "דעביד כדר' מתנה", אלא "כדר' מתנה וכו'". וכוונת הגמ' לומר, דכמו דאמר ר' מתנה דמשום רובא דהיתרא נינהו אינו נראה כמטלטל את האיסור, הרי דמותר לטלטל מוקצה באופן שאינו נראה כמטלטל את האיסור, וכמו"כ כאן לענין היסק בכלים, כיון דבתחילת ההיסק היו כלים שלמים שוב אינו נראה כמטלטל את האיסור גם לאחר דאדליק בהו פורתא, אלא כאלו עוסק בכלים שלמים, והוי טלטול מוקצה באופן שאינו נראה כמטלטל את האיסור ומותר.

קשה לי, לדעת הרשב"א בת"ה, דחתיכות יבש ביבש שנתבטלו ברוב אסור לאכול כולם בבת אחת אלא בזה אחר זה דוקא, והסמ"ג מחמיר אף בזאח"ז באדם א' שלא יאכל הכל, והיינו דסברי דיבש ביבש אין בו דין ביטול ברוב בעצם, אלא דינו כספיקות שהלך בהם אחר הרוב [יעויין בחיבורי "תורת זרעים", תרומות פ"ה מ"ו, מה שכתבתי בזה, וא"כ צ"ע, למה מותר כאן להשתמש בעצי מוקצה שנפלו לתוך התנור ע"י ריבוי רוב עצים מוכנים, מטעם ביטול ברוב, והא עצים הוו יבש ביבש, וכאן ע"י שמסיקן הרי הוא משתמש עם כל העצים ביחד. וצע"ג.

ו

ביצה ד' ח': ואפר כירה מוכן הוא אר"י א"ר לא שנו אלא שהוסק מערב יו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. פי', דעדיין עומד בההכנה דמאתמול, מה שהכינם לעצים להיסק ולבשל, וכיון שהוא מוכן להיסק ולבשל מותר להשתמש בו נמי לצורכים אחרים, כגון לכיסוי הדם.

והגרעק"א בשו"ע סי' תצ"ח הקשה ע"ז, מהא דהלכתא כרבנן, דסברי לקמן ד' ל"ג, דלא ניתנו עצים אלא להסקה, ואסור להשתמש בעצים לדברים אחרים, כדתנן:

אין סומכין את הקדרה בבקעת, וא"כ מה מועיל מה שראוי לצלות בו, הרי אז דינו כעצים ולא ניתנו אלא להסקה, וא"כ למה מותר לכסות בו את הדם.

ולענ"ד לא קשה מידי. דהרי הטעם מה דעצים שאני מכל הדברים, דבכל דבר אם הוא רק מוכן לצורך אחד שוב אינו מוקצה ומותר להשתמש בו לכל צורכיו, משא"כ בעצים דאמרינן בהו דלא ניתנו אלא להסקה, פרש"י לקמן ד' ל"ג ע"ב, דהוא משום דעצים הואיל ודרכן לדבר האסור, כגון לעשות כלים, לפיכך לא התירו לטלטלן אלא להסקה. וא"כ לא שייך זה אלא בעצים ממש, שהם ראויים לעשיית כלים ולדבר האסור, משא"כ באפר חם, שאינו ראוי לשום דבר איסור, הרי הוא ככל הדברים דאמרינן בהו אם הוא מוכן לצורך אחד הרי הוא מוכן לכל צורכיו.

ביצה ד' י"א: בש"א אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה וב"ה אומרים מוליכין זה אצל זה. וכתב הר"ן:

פי' מוליכין אפי' דרך רה"ר ואע"ג דאפשר דעביד לה מאתמול אפ"ה שרי משום דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו היא ולא כמכשירין ותיקון אוכל נפש עצמו שרי אפי' אפשר לעשותו מעיו"ט.

הנה מבואר דעת הר"ן, דמותר להוציא סכין דרך רה"ר בשביל שחיטת בהמה, ואף דהבהמה עדיין לא נשחטה אפ"ה שפיר מקרי צורך אוכל נפש. ולכאורה לפי"ז, ה"ה דמותר להביא מחוץ לתחום, דמ"ש איסור תחומין מאיסור הוצאה. והא דבאמת לא התירו איסור תחומין ביו"ט לצורך אוכל נפש, כדאיתא לקמן ד' כ"ד, דאפי' נכרי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום אסור גזרה שמא יאמר לו להביא, צ"ל דאין זה אלא מדרבנן, אבל מן התורה למ"ד תחומין דאורייתא איה"נ דמותר לצורך אוכל נפש.

אך דעת הרא"ש אינו כן. דהוא כתב בפ"ג דבכורות סי' ה', על דברי הרמב"ן שהתיר לתלוש נוצת העוף לצורך שחיטה מטעם דכיון דלאחר שחיטה יהא מותר תלישת הנוצות לצורך אוכל נפש מה"ט מותר לתלוש גם מחיים דגם מחיים מקרי זה צורך אוכל נפש, כתב ע"ז הרא"ש וז"ל:

ומה שכתב שמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאוכלה בלא תלישת נוצה מותר לתולשה כמו שמותר לצלותה ולבשלה אבל בעוד שלא נשחטה כל מה דעביד מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור מידי דהוה שאסור להביא הבהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה ואפי' אם הביא נכרי לצורך ישראל אסור כדאמרינן בעירובין ד' מ"ז הנהו דיכרי דאתו מברכתא, עכ"ל, הרי דדעת הרא"ש, דבעוד שלא נשחטה הבהמה לא מקרי אוכל נפש. ולפ"ד צ"ל, דהא דב"ה מתירין כאן להוליך זה אצל זה, לא לענין הוצאה ברה"ר, אלא לענין טורח לבד, כפרש"י.

אך מה שהביא הרא"ש ראיה מהא דלא התירו הבאת בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה משום דמחיים לא מקרי אוכל נפש, לכאורה תמוה, דהא אפי' פירות ואוכלין ממש, שראויין מיד לאכילה בלי שום תיקון, ג"כ אסור להביא מחוץ לתחום, כדאיתא בגמ' ביצה הנ"ל, דנכרי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום אסור. וא"כ ע"כ צ"ל דהוא רק מדרבנן, שאסרו תחומין אפי' לצורך אוכל נפש, אבל מן התורה איה"נ דשרי. וא"כ שוב אין מזה שום ראיה לדבריו הנ"ל.

ואולי דסבר הרא"ש, דהא דאסור תחומין אפי' באוכל נפש ממש, כגון פירות ואוכלין, הוא מן התורה, ומטעם דלא מקרי אוכל נפש עצמו אלא א"כ כבר נמצא האוכל בתוך גבולו ומקומו של אדם, אבל דבר שאיננו כאן אלא הוא חוץ לתחום, אז אין הבאתו נחשבת אלא כמכשירי אוכל נפש ולא כאוכל נפש עצמו. ומזה מביא הרא"ש ראיה, דגם לפני שחיטה לא מקרי אוכל נפש עצמו, אלא כמכשירין, כיון דאכתי אסור באכילה אין כאן עדיין אוכל נפש והוי כמו חוץ לתחום, ונמצא שבשניהם טעם אחד הוא. ומה שהביא מהגמ' דעירובין לענין הבאת בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה, לאו דוקא, דאין כוונתו משום שהוא לפני שחיטה, אלא כוונתו משום שהוא חוץ לתחום, דאפי' באוכלין ממש ג"כ אסור, כדאיתא בגמ' ביצה הנ"ל.

ובזה יתורץ מה שהקשה הגרעק"א על דברי התוס' בפסחים ד' צ"ג, בהא דתנן דר"ע סבר איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה או בשעת אכילה לירושלים, וכתבו התוס' דר"ע לטעמיה דאית לי' תחומין דאורייתא, והקשה הגרעק"א, מדאורייתא למה לא נימא מתוך שהותרו תחומין לצורך אוכל נפש הותרו גם שלא לצורך:

ולפי הנ"ל, דגם באוכל נפש ממש לא הותר תחומין, אין כאן שום קושיא.

ח

ביצה ד' י"ז: ת"ר אין אופין מיו"ט לחברו. והיינו, משום דיו"ט שני הוא חול לגבי ראשון והוי מכין מיו"ט לחול. ובמ"ב סי' תק"ג בשעה"צ כתב, דאם מבשל ביו"ט ראשון לצורך יום השביעי לכאורה דודאי שרי, דהוי מכין מיו"ט לצורך יו"ט, כיון דשניהם הוו יו"ט מדאורייתא. יעו"ש מש"כ בזה.

והנה, באמת שכן מבואר להדיא בפסחים ד' מ"ז, דמקשה התם למ"ד דמדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט, מהא דתנן דלחם הפנים אין אפייתו דוחה יו"ט אם חל יו"ט בערב שבת ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט, הא אפייה זו היא לצורך שבת, שיהא נאכל בשבת הבאה. הרי להדיא, דאף שמפסיק בינתים ימי החול, אפ"ה שרי לאפות בשביל שבת הבאה למ"ד דשבת ויו"ט קדושה אחת היא ונעשין צורכי שבת ביו"ט. וא"כ ה"ה מיו"ט ליו"ט לכ"ע ג"כ שרי לאפות ולבשל אף שמפסיק בינתים ימי החול, כגון מיו"ט ראשון לשביעי, או אפי' מפסח לשבועות וסוכות, כיון דשניהם הוו יו"ט, והוי מכין מיו"ט ליו"ט ושרי. ואף דמשני ע"ז הגמ':

שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו, היינו, השבות שגזרו רבנן שלא לאפות מיו"ט לשבת בלי עירוב תבשילין לא התירו במקדש. כן פרש"י. וא"כ, אם עושה עירוב תבשילין, ודאי מותר. ואפשר דמיו"ט ליו"ט אפי' עירוב תבשילין לא צריך, דדוקא מיו"ט לשבת תקנו עירוב.

אמנם ברבינו חננאל מצאתי שפי':

"שבות רחוקה לא התירו", היינו שהתורה לא התירה להכין מיו"ט לשבת רחוקה אף דשניהם קדושה אחת היא. וא"כ לפ"ז ה"ה מיו"ט ליו"ט רחוק ג"כ לא התירה התורה לאפות ולבשל. ולפיכך אסור להכין מיו"ט ראשון לשביעי.

ט

ביצה ד' י"ח: רבא אמר הא דאין מטבילין כלי בשבת ויו"ט מפני שנראה כמתקן כלי. והא דמשיקין את המים טמאים ואין בהם משום תיקון, כתב בשמ"ק דאין תיקון אלא בכלים אבל במים לא שייך מתקן.

הנה מבואר דעת השמ"ק, דסבר, דהאיסור מכה בפטיש ליכא באוכלין ומשקין, אלא דוקא בכלים. דהרי הא דאסור לתקן מנא הוא משום מלאכת מכה בפטיש.

אך דעת הרמב"ם אינו כן. שהרי כתב בפכ"ג מה' שבת, גבי דיני מלאכת מכה בפטיש, דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא הי' מתוקן, עכ"ל, משמע להדיא דגם גבי אוכלין שייך תיקון ומכה בפטיש. וכן איתא להדיא בירושלמי שבת פ"ז: האי מאן דשחיק תומא כד מפריך ברישי' חייב משום דש וכו' גמר מלאכתו חייב משום מכה בפטיש. והירושלמי הזה הובא בתשו' הרשב"א ח"ד ובהגהות מרדכי פ' חבית בשבת ובמאירי בשבת ד' ע"ד.

י

ביצה ד' כ': לכם ולא לנכרים. המג"א בסי' תקי"ב הביא בשם תשו' ר' בצלאל, דה"ה דאסור לאפות ולבשל לצורך קראים. אך בשם רש"ך הביא, דיש מתירין לצורך קראים.

והנה לענין חתנות שמעתי ממו"ר הגאב"ד דבריסק שליט"א בשם אביו מרן הגר"ח הלוי ז"ל שאמר, דאסור להתחתן בהם מתרי טעמי:

חדא דהם ספק ממזרים, דהרי איכא עריות דאינן כתובות מפורש בתורה אלא אתיא מדרשא והם אינם זהירים בהם, וגם הם ספק נכרים, משום דבמשך דורות קיומם ודאי קבלו גרים מאומות שבאו אליהם להתגייר, והם אינם גרים משום דלא קבלו עליהם כל תרי"ג מצות, דהרי אפי' מי שקיבל כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד בתורה מקו"ח א' אינו גר. ולפ"ז פשוט דאסור לאפות ולבשל לצורך קראים, כיון דהם ספק נכרים הוי ממש אופה ומבשל לצורך נכרי ואסור.

יא

ביצה ד' כ"ג: אין צדין דגים מן הביברים ביו"ט אבל צדין חיה ועוף מן הביברין רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה אסור וכו' ורמינהו ביברין של חיה ועופות אין צדין מהם ביו"ט, ומסיק בגמ':

לא קשיא הא בביבר קטן הא בביבר גדול היכי דמי ביבר קטן א"ר אשי כל היכא דרהיט אבתרה ומטי לה בחד שחיא ביבר קטן ואידך ביבר גדול וכו' א"נ כל היכא דנפלי טולא דכתלי אהדדי ביבר קטן. ועוד קאמר בגמ', בהא דאמר רשב"ג זה הכלל כל המחוסר צידה אסור:

היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל כל שאומר הבא מצודה ונצודנו. והא דאמר רב אשי לעיל שיעור אחר, פרש"י דאידי ואידי חד שיעורא הוא. והתוס' כתבו, דשיעורא דרב אשי דלעיל הוא בבהמה וחיה ולא בעופות וכאן מיירי בעופות.

אך מהרמב"ם משמע שיש לו שיטה אחרת בזה. שהרי בפ"י מה' שבת הי"ט, גבי שבת, כתב וז"ל:

הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו חייב כגון חיה ועופות ודגים והוא שיצוד אותם למקום שאינו מחוסר צידה כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה או לחצר וכו' כל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחיה אחת או שהיו הכתלים קרובין זל"ז עד שיפול צל שניהם לאמצע ה"ז מקום קטן ומקום שהוא גדול מזה המבריח חיה ועוף לתוכו פטור, עכ"ל, והיינו שיעורא דרב אשי, וגבי יו"ט בפ"ב מה' יו"ט ה"ז כתב:

דגים שבביברים גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים כל שהוא מחוסר צידה עד שאומרים הבא מצודה ונצודנו ה"ז מוקצה ואין צדין אותו ביו"ט וכל שאינו צריך מצודה ה"ז מוכן וצדין אותו ביו"ט, עכ"ל, והיינו שיעורא דר"י אמר שמואל אליבא דרשב"ג. ומדחילק הרמב"ם בין שבת ויו"ט, משמע דסבר דהם ב' שיעורים חלוקים, דלא כרש"י. אך צ"ע, מ"ש שבת מיו"ט. וגם, הרי הגמ' מדמה להו אהדדי. ומה שכתב המ"מ דהרמב"ם סבר כרש"י דאידי ואידי חד שיעורא הוא, אינו מובן. דא"כ למה שינה הרמב"ם בין שבת ליו"ט, יכתוב בשניהם או שיעורא דרב אשי או שיעורא דרשב"ג.

ואשר נראה בזה, דהנה לפי המבואר ברמב"ם דסבר דמלאכת צידה אינה אסורה כלל ביו"ט בדבר המוכן [דלא כשיטת כל הראשונים דצידה אסורה או מדאורייתא או מדרבנן, ומה שאין צדין ביו"ט אינו אלא משום דהוא מוקצה, ואם הזמינם מבערב מותר לצודן, וזהו דתנן בפ"ק דביוני שובך מהני בהם הזמנה, דלא כשיטת כל הראשונים שכתבו דמיירי בקטנים שלא פרחו, ולפ"ז הרי מבואר שפיר החילוק בין שבת ליו"ט, דבשבת, דאיכא איסור צידה, אז אפי' בביבר שאין צריך להביא מצודה לצודו, כל שאינו ניצוד בחד שחיא עדיין מחוסר צידה מקרי וחייבין עליו בזה משום מלאכת צידה, אבל ביו"ט, שהצידה אינה אסורה אלא משום מוקצה שאינו מוכן, אז כל שאין צריך להביא מצודה לצודו כבר סגי בזה להיות מקרי מוכן אף דמחוסר עדיין מעשה צידה דאורייתא. וכל זה אליבא דרשב"ג, שהלכה כמותו, אבל רבנן דמתני' פליגי עלי' וסברי דגם גבי יו"ט גדר ההכנה שלו תלוי במלאכת צידה דאורייתא, דכל שמחוסר מעשה צידה מקרי אינו מוכן. וזהו דמדמה הגמ' אליבא דרבנן חיוב צידה דגבי שבת לאיסור צידה ביו"ט בדבר שאינו מוכן, ובזה הוא דמחלק רב אשי בין ביבר קטן לביבר גדול. ונמצא דשיעורא דרב אשי הוא לענין מעשה צידה דאורייתא. וכיון שאין הלכה כרבנן בזה לגבי יו"ט, לפיכך לא העתיק הרמב"ם את שיעורא דרב אשי רק לגבי שבת, משא"כ גבי יו"ט, דהלכה כרשב"ג, לפיכך העתיק גבי יו"ט את שיעורא דר"י אמר שמואל דכל שאינו צריך להביא מצודה וכו'.

הנה, לפי דעת הרמב"ם דאיסור צידה הוא משום שאינו מוכן, הא דמקשה הגמ' לקמן ד' כ"ה, גבי חיה שקננה בפרדס, דקאמר:

לא קשיא הא בה הא באמה אמה בזמון סגי לה צידה מעלייתא בעיא, היינו משום דזמון בעלמא באמירה גרידא לא מהני, כיון שהיא עומדת בפרדס ומחוסרת צידה לגמרי.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה