עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
יום טוב · ד
ביצה ד' ג': אחד ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט וכו' וספיקא אסורה ומסיק רב אשי לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן לא בטיל.
הנה, לקמן ד' כ"ד, גבי ספק ניצוד ביו"ט, פסיק הגמ' הלכה כמ"ד דספק מוכן אסור. וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט ה"ו, דכל ספק מוכן אסור. וכתב המ"מ שם, דכל דין מוקצה ונולד בכלל זה דספיקו אסור והטעם מפני דהוי דבר שיש לו מתירין או שרצו חכמים להחמיר בספק זה אך הרשב"א ז"ל חלק ואמר שכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכים בספיקו להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד ביו"ט ספק נצוד מערב יו"ט אבל שאר ספקות מותרין זו היא סברתו בספרו ואני תמה מזה שא"כ ספק ביצה אם נולדה ביו"ט או מערב יו"ט למה היא אסורה ובודאי שאסורה היא כמש"כ וכן פסק הרשב"א בעצמו ז"ל וכולה סוגין דפ"ק מוכחא דספק נולד להחמיר ודבריו צ"ע ונראין דברי רבינו שלא חלק. עכ"ל המ"מ.
והנה דברי הרשב"א הם בספר "עבודת הקודש" ב"בית מועד" שער ה' סי' א', שכתב שם וז"ל:
זו שאמרנו שהמוקצה והנולד אסורין ביו"ט לא מן התורה אלא מד"ס לפיכך הולכין בספיקן להקל בד"א בדבר שאינו קרוב לבוא לידי איסורי תורה אבל אם הי' קרוב ליגע בשל תורה הולכין אף בספיקו להחמיר כשל תורה כיצד פירש מכמורת וכו' הרי אלו אסורין אע"פ שהן ספק מוכנים לפי שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר צידה שאסורה ד"ת. גם בסי' ב' שם כתב:
כבר ביארנו שאין המוקצה אלא מד"ס והולכין בספיקן להקל לפיכך נכרי שהביא בהמה למקולין אע"פ שהובאו לצורך ישראל אם ידוע שלנו חוץ לתחום אסורות ואם ספק מותר. ואמנם בסי' ד' שם כתב:
המוצא ביו"ט ביצה בקינה של תרנגולין ונסתפק בה אם נולדה מאמש או היום ה"ז אסור ואצ"ל אם הי' יו"ט אחר השבת שהרי זה ספק בשל תורה ואסורה ד"ת אלא אפי' ביו"ט דעלמא אסורה לפי שכל דבר שיש לו מתירין הולכין בספיקו לחומרא אפי' בשל דבריהן. עכ"ל. הרי שהרשב"א סותר לכאורה את דברי עצמו. וזו היא קושית המ"מ.
ונראה בדעת הרשב"א, שסובר, דדבר שיש לו מתירין לא שייך אלא דוקא כשהאיסור הוא בגופו, כגון ביצה שנולדה ביו"ט, שאסורה באכילה מדרבנן, בזה הוא דאמרינן דכיון דלמחר יותר החפץ האסור שאנו דנין עליו עתה, הרי יש לו מתירין, וע"כ החמירו בספיקו, וכן עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט, דמקשה הגמ' לקמן ד' ד': הא הוי דבר שיש לו מתירין, התם נמי הוי האיסור בגוף העצים, דאסורין מטעם פירות הנושרין, דאסורין באכילה ובשימוש, כדאיתא ברי"ף. משא"כ במוקצה ונולד, מה שאסור לטלטל אין זה איסור בגופו, אלא דהוי כעין מלאכה, שאסרו רבנן טלטול דברים המוקצים:
וגם מה שאסור להשתמש במוקצה אפי' כשהוא על מקומו בלי טלטול, ג"כ אין זה איסור בגופו, אלא דכל שמשתמש בו הוי כאילו טלטלו. כן כתב הרשב"א בשבת ד' כ"ט. וא"כ, לענין איסור מלאכה לא שייך כלל לומר דהוי יש לו מתירין למחר, כיון דלמחר כבר עבר זמן האיסור ואין אנו דנין אלא על זמן האסור במלאכה וטלטול מוקצה. וע"כ סובר הרשב"א, דבמוקצה ונולד הולכין בספיקו להקל, דלא שייך בהם יש לו מתירין, חוץ מספק ניצוד ביו"ט דמחמרינן בי' מפני שהוא קרוב ליגע בשל תורה [והא דאיתא לקמן ד' ל"ט, גבי אשה ששאלה מים ומלח לעיסתה, לענין איסור תחומין, דאינו בטל מטעם דבר שיש לו מתירין, אף דאיסור תחומין ודאי אינו איסור בגוף החפץ והוי כעין איסור מלאכה, - התם אין זה עיקר הטעם, אלא משום דהוי ממונא ואינו בטל, כמש"כ התוס' שם].
ובזה יבואר מה דאיתא לקמן ד' כ"ד, גבי ספק מוכן, דרבן גמליאל מתיר, ואיכא מ"ד שם בגמ' דדוקא בטלטול מתיר ר"ג אבל לא באכילה, ולכאורה קשה, מ"ש טלטול מאכילה. ולפי הנתבאר ניחא שפיר, דר"ג סבר דבמוקצה גופא חלוק בי' איסור טלטול מאיסור אכילה, דהוא סובר דגם במוקצה האיסור אכילה ושימוש הוי איסור בגופו [דלא כסברת הרשב"א הנ"ל], וע"כ, לענין איסור אכילה, דהוי איסור בגופו, הוי דבר שיש לו מתירין וספיקו אסור, משא"כ לענין טלטול, דהוי כעין איסור מלאכה, לא שייך בי' יש לו מתירין, ולפיכך ספיקו מותר.