אור ברסלב
עמק ברכה (פומרנציק) אנינות ואבלות › ה

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

אנינות ואבלות · ה

ד

מ"ק ד' כ"ג: מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ובירושלמי פ"ג ה"ה מקשה:

אם ביום השני אבל פטור מתפילין צורכה מימר מי שמתו מוטל לפניו. פי', ל"ל למפטריה מטעם אנינות הלא בלא"ה פטור מטעם אבילות. ומשני:

אלא בגין דתנא דא תנא דא. פי', אגב אחריני תני נמי תפילין. וקשה לי, למה לא משני הירושלמי דנפ"מ טובא לדינא בהא דקתני דפטור מתפילין מטעם אנינות לענין הרוגי ב"ד, דתנן בסנהדרין ד' מ"ו דלא היו מתאבלין עליהן אלא אוננין, דמטעם אבילות ליכא לפוטרם אלא מטעם אנינות הוא דפטורין. ומשמע דעל הקרובים היה מוטל לקוברם ולא על הב"ד, ועוד, דהרי כתב הרמב"ם בפ' י"ד מה' סנהדרין ה"ט דיש לקרוביהן לעשות להן ארון ותכריכין. וא"כ הרי היו טרודין בעסק המת ופטורין מכל המצות וגם מתפילין. וצ"ע.

המהרש"ל בתשובה סי' ע' הקשה, בהא דתניא בברכות ד' י"ט: הי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא, והקשה, כיון שהוא אונן איך יעשה פסח או ימול את בנו והרי אונן פטור מכל המצות. גם בהא דתניא בכתובות ד' ג': הרי שהי' פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות, ג"כ הקשה, למה בועל בעילת מצוה הרי הוא אונן ופטור מכל המצות.

ולענ"ד נראה, דהרי עיקר הדין מה דאונן פטור מכל המצות הוא משום דטריד טרדא דמצוה במצות קבורתו ופטור מכל המצות, דומיא דחתן דפטור מק"ש מה"ט. וכן פרש"י ברפ"ג דברכות. א"כ זהו דוקא בשעה שמת לו המת לא הי' עוסק או לא הי' מוכן לעסוק בשום מצוה אחרת. דכיון דחלה עליו מצות קבורתו נעשה טרוד בה ושוב נפטר מכל המצות. אבל בהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, דכבר מוכן הוא לעסוק במצות אלו, ואח"כ מת לו מת, ואז השאלה לפניו במה לבחור, אם במצות עסק קבורתו ושוב יפטר מכל המצות משום טרדא דמצוה, או לבחור במצות פסח ומילה ויניח עסק המת ויתייאש מלקוברו ולא יהי' טרוד טרדא דמצוה ולא תחול עליו אנינות כלל, וע"ז דרשו חז"ל דמצות פסח ומילה קודמת למצות עסק המת, ויניח עסק המת. וא"כ נמצא לפ"ז דלא חלה עליו אנינות כלל. וכן בחתן, דכבר מוכן להכניס אשה לחופה ולבעול בעילת מצוה, והרשות בידו לבחור במצות הכנסת אשה לחופה ולדחות מעליו מצות עסק המת ולא תחול עליו אנינות כלל, אמרו חז"ל, דמשום פסידא דסעודה יבחר במצות הכנסת אשה לחופה ויניח עסק המת ויתייאש מלקוברו עתה וממילא לא יחול עליו אנינות כלל.

וכל זה לענין דין אונן פטור מכל המצות, אבל לענין איסור בשר ויין ותשמיש, שאסרוהו חז"ל משום כבוד המת, אפשר דגם בזה אסור, כיון דמתו מוטל לפניו, אלא שחכמים הקילו עליו והתירוהו לבעול בעילת מצוה. כן כתבו התוס' במ"ק וכן דעת הרמב"ן בת"ה. אלא שמדברי הריטב"א, הובא בשטמ"ק בכתובות שם, משמע, דדעתו, כיון דעשאוהו כאלו נתייאש מלקוברו לא נאסר בשום דבר מדברי אנינות.

הנה, כתב הבה"ג, דבדליכא פסידא דסעודה, וכן בשאר קרובים שמתו, נמי מכניסין המת לחדר והחתן והכלה לחופה, אלא שנוהג ז' ימי אבילות ברישא ואח"כ נוהג ז' ימי המשתה. וכן דעת הר"י בן גיאת והרי"ף. והרא"ש תמה עליהם, עיין בדבריו פ"ג דמ"ק ופ"ק דכתובות. ולפי הנ"ל מבואר היטב שיטתם, דסברי, דהא דהתירו משום פסידא דסעודה אינו אלא להקדים ז' ימי המשתה ברישא ולדחות האבילות לאח"כ, אבל להכניס האשה לחופה ולבעול בעילת מצוה בלא"ה מותר, כמו שנתבאר, דהרשות בידו להקדים מצוה זו ולדחות מעליו עסק המת, וממילא לא חלה עליו עתה אנינות כלל וגם לא נאסר בבשר ויין ותשמיש, כיון דנתייאש מלקוברו עתה. וע"כ גם בשאר קרובים דליכא פסידא, ג"כ מותר להכניס האשה לחופה ולבעול בעילת מצוה.

כתב רבנו ירוחם, הובא בנקה"כ ביו"ד סי' שמ"ב, דאם מת א' מקרובי החתן אחרי שכבר כנס האשה לחופה, קודם בעילת מצוה, שאסור לבעול עד אחרי ימי אבילות. וכן כתב הט"ז מסברא דנפשיה, דאפי' במת אביו של חתן ואמה של כלה אחרי החופה, קודם בעילת מצוה, ששוב אסור לבעול אותה, דלא התירו אלא משום פסידא דסעודה, וכאן שכבר עשו החופה וגם הסעודה אין כאן פסידא דסעודה, שהרי לא יעשו סעודה שנית משום הבעילת מצוה.

ולענ"ד דבריהם תמוהים. דאפי' אם נימא דלא כמש"כ לעיל, דאין בידו לדחות עסק המת ומצות אנינות משום מצות הכנסת האשה לחופה, ורק משום פסידא דסעודה התירו חכמים, - זהו כל זמן שלא התחיל עדיין לעסוק בהמצוה, אבל כאן שכבר כנס האשה לחופה ונעשה טרוד טרדא דמצוה לבעול בעילת מצוה ונפטר אפי' ממצות ק"ש ומכל המצות, א"כ מה"ט יפטר נמי ממצות אנינות ועסק המת, ולמה יהי' אסור לבעול. וצע"ג.

מי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ובאמצע התפלה והק"ש מת לו מת, פליגי האחרונים בזה אם צריך להפסיק או יגמור. עיין בשע"ת באו"ח סי' ע"א. ולענ"ד נראה ברור, דאין צריך להפסיק. דכיון דעוסק במצוה פטור מן מצות אחרות ולא חלה עליו מצות עסק המת ואנינות, כנ"ל. וכן כתב החכמ"א.

כתב החכמ"א:

אם אכל כשהוא אונן ואח"כ נקבר המת ועדיין לא עבר הזמן שיתעכל המזון במעיו הדבר פשוט דחייב לברך בהמ"ז. וכן כתב הדה"ח. ולענ"ד לא ידענא מאי פשיטותא. דהרי לחיוב בהמ"ז לא סגי בהנאת מעיו לחוד, אלא גם בעינן מעשה אכילה, ואם אכל כל הסעודה בפחות פחות מכזית ביותר מכדי אכילת פרס, אף שנעשה שבע מהאכילה, מ"מ פטור מבהמ"ז, דבעינן מעשה אכילה. כן כתב המג"א בסי' ר"י. וא"כ, כיון שמעשה האכילה היתה בפטור, בעת שהי' אונן, מה מועיל מה שנקבר חמת קודם עיכול, הא אין כאן מעשה אכילה רק שביעה גרידא ופטור מבהמ"ז. עוד כתב הדה"ח [הובא במ"ב בבה"ל ואינו תחת ידי לעיין בו טעמו]:

וכן באשר יצר אם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אש"י אחר שנקבר המת אפי' כל היום. גם זה לא הבנתי. דהרי ברכה זו אינו על ההנאה דלאח"כ, אלא על פתיחת הנקבים שהבורא מפליא לעשות בזה, וזה כל ענין הברכה, וא"כ הרי פתיחת הנקבים הי' בפטור בעת שהוא אונן, ואיך שוב יתחייב עליה אח"כ לאחר קבורת המת.

הנה בדין הנ"ל, במי שהי' פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן וכו' שהתירו לו משום פסידא דסעודה, כתב הב"ח, דדוקא שהכין כבר כל סעודתו, אבל אם חסר א' מהדברים הנ"ל, כגון שלא מזג יינו, אף שאפה פתו וטבח טבחו, לא התירו בזה. והש"ך חלק עליו בזה. ובשטמ"ק בכתובות שם הובא מחלוקת הראשונים בזה, דהרשב"א כתב וז"ל: פתו אפוי' וטבחו טבוח ויינו מזוג מסתברא דלאו כולהו בעינן אלא או או קתני. עכ"ל:

והריטב"א כתב דתרתי בעינן:

בשר רחוץ ויין מזוג, דאיכא פסידא טובא. והשטמ"ק דקדק מדברי רש"י כהרשב"א. ומדברי כולם נלמד דלא כהב"ח דלא בעינן שהכין כל הדברים. ובמחלוקת הרשב"א והריטב"א אם בעינן תרתי או סגי אפי' בחדא, מסתברא דהלכה כהרשב"א, כיון דרש"י מסייע ליה. והכי נקטינן.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה