עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
אנינות ואבלות
א
מ"ק ד' י"ד: ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. הנה, דעת הרי"ף והגאונים דאבילות יום ראשון דאורייתא הוא. וכן כתב הרמב"ם בריש הל' אבל. וילפינן זה מדכתיב:
ואכלתי חטאת היום, וכתיב:
ואחריתה כיום מר. והרמב"ן בת"ה הקשה ע"ז, דכיון דילפינן אבילות מאנינות, א"כ למה אינו מתחייב באבילות אף קודם קבורה, תיכף משעת מיתה, אף שמתו מוטל לפניו, שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם ועליו הוא דכתיב:
ואחריתה כיום מר. ותירץ הרמב"ן, דאונן באמת חייב בכל דברי אבילות, חוץ מנעילת הסנדל וכפיית המטה ועטיפת הראש, משום דעסקי המת נפסדין בכך. ועוד הוסיף לבאר, שאבילות של תורה אינו אלא בעידונין ושמחה, כגון רחיצה וסיכה ות"ה ותפילין שהם פאר ותכבוסת ותספורת דשמחה הוא, ואבילות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה, אבל נעילת הסנדל וכפיית המטה ועטיפת הראש אינו מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו ממנהגו של עולם, וע"כ הקילו באלו שהם דרבנן עד שיקבר. ומה שדוד המלך רחץ וסך כשמת הילד, כתב הרמב"ן דזה הי' להעביר את הזוהמא מעליו והעפר ששכב לארץ, או משום דמלך שאני, שאינו רשאי לנוול עצמו בימי אבלו, כמו שהקילו עליו לענין יוה"כ, דתנן:
המלך והכלה ירחצו פניהם.
אך הרמב"ם בפ"א מהל' אבל ה"ב כתב, דכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שנקבר, עכ"ל, וישאר עליו קושית הרמב"ן הנ"ל, דלמה אין אונן מחויב באבילות כיון דילפינן אבילות מאנינות.
וצ"ל בדעת הרמב"ם דסבר, דכיון דאונן פטור מכל המצות, דהרי מוטל עליו לקוברו, והוי טרוד טרדה דמצוה ופטור מכל המצות, ע"כ פטור גם ממצות אבילות. ואף דבאבילות איכא גם איסורים וביום ראשון הם מן התורה, וכמו שכתב הרמב"ם ברפ"ה, נראה דכל האיסורים של אבילות אינן אלא מכח המצות עשה של אבילות, שרמיא עליו להתאבל, וכיון שאונן נפטר מהמצות עשה של אבילות ולא רמיא עליו להתאבל ממילא בטלו ממנו כל האיסורים של אבילות.
והנה, עיקר סברא זו לפטור אונן מאבילות מטעם דאונן פטור מכל המצות, כבר הביא הגרעק"א בשם ה"תפארת למשה" (הובא ב"תפארת ישראל" רפ"ג דברכות בבועז). אך הוא כתב לחלק בין המצות עשה של אבילות ובין האיסורים של אבילות. דדוקא ממצות עשה פטור, אבל מאיסורים של אבילות לא נפטר. יעו"ש. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי.
הראשונים הקשו על הסוברים דאבילות יום ראשון דאורייתא, מהא דאיתא בכתובות ד' ד': מי שהי' טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין המת לחדר והחתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות, דאיך אתי שמחת ימי המשתה דרבנן ודחי אבילות יום ראשון דאורייתא דיום מיתה וקבורה. ותירצו ע"ז ב' תירוצים:
הרא"ש תירץ, דמכניסין המת לחדר היינו פירושו שאין קוברין היום אלא למחר ונמצא שלאחר הקבורה דאז חלה האבילות שוב אינו יום מיתה:
והר"ן תירץ, דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולפ"ז אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבילות והיינו שב ואל תעשה. עכ"ל. וכן תירץ הרשב"א. ביאור דבריהם, דסברי, דכל דיני אבילות הם מצות עשה, ואפי' האיסורים שבאבילות, כגון רחיצה סיכה נעילת הסנדל וכו', אין אסורים מצד עצמם, אלא דבמה שרוחץ וסך ונועל סנדל הוא מונע ממנו האבילות ומבטל המצות עשה של אבילות. ונמצא, דגם כשרוחץ ונועל וסך, אף שהן פעולות של קום עשה, מ"מ אין האיסור אלא מצד מניעת האבילות ומניעת האבילות הוי שב ואל תעשה.
אך מהרמב"ם משמע שאינו סובר כב' התירוצים. שהרי סתם דבריו בפי"א מהל' אבל ה"ח וכתב סתם:
"מכניסין המת לחדר", ומשמע שקוברין אותו ביום. וגם שיטתו להיפך מדעת הר"ן, דכל דיני אבילות איסורים הם, ואפילו כפיית המטה ועטיפת הראש אינן מצות עשה, אלא איסורים הם, שאסור לזקוף המטה ואסור לפרוע את ראשו [דלא כדעת התוס' במ"ק ד' כ"א ודעת הרא"ש והר"ן בתענית ד' ל', דכפיית המטה ועטיפת הראש הם מצות ולא איסורים], וכמבואר בדבריו בפ"ה מהל' אבל. יעו"ש. וצ"ע בדעת הרמב"ם, דאיך יתרץ הקושיא הנ"ל.
ב
מ"ק ד' י"ד: מצורע מהו שינהיג צרעתו ברגל ת"ש והצרוע לרבות כה"ג והא כה"ג דכל השנה כרגל לכ"ע דמי וכו' ש"מ נוהג צרעתו ברגל. הנה מבואר, דרגל וכה"ג דין אחד להם, ואם אינו נוהג צרעתו ברגל גם בכה"ג אינו נוהג. והקשה המנ"ח במצוה שס"ד, על מה שכתב הרמב"ם בפ"ז מה' אבל ה"ו, דכה"ג חייב בכל דברי אבילות, וקשה, הלא אין אבילות נוהג ברגל, וא"כ גם בכה"ג לא ינהוג אבילות, דהרי דין אחד להם.
ונראה, דכל זה אינו אלא מדאורייתא, הוא דשוין רגל וכה"ג. דהרי הסוגיא מיירי בדאורייתא, ואיה"נ דמדאורייתא כה"ג אינו חייב באבילות. אלא דמדרבנן הוא דחייב באבילות ועשאוהו ככל אדם.
ג
מ"ק ד' כ': ת"ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן אבל מתאבל עליהן ואלו הן אשתו ואביו וכו' הוסיפו עליהן אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו.
דעת הרמב"ם בפ"ב מה' אבל ה"ב, דאחותו נשואה מאביו מתאבל עליה מדאורייתא. והא דקתני:
"הוסיפו עליהן", מפרש, דיש מהן מן התורה ויש מהן מדרבנן:
אחיו ואחותו מאמו הוא מדרבנן ואחותו נשואה מאביו הוא מן התורה. ולכאורה דבריו תמוהים, כיון דאין מטמא לה איך יתאבל עליה מן התורה, והלא לא למדנו אבילות אלא מטומאה. וכבר תמה עליו הרמב"ן בת"ה וכתב:
"זה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה".
ונראה, כיון דמצות האבילות ילפינן מקרא דואכלתי חטאת היום היטב בעיני ה', וע"כ, נהי דסבר הרמב"ם דהא דהותרה טומאה לכהנים בששה קרובים הוא משום מצות האבילות, כמו שכתב בפ"ב מה' אבל ה"ו:
כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, - מ"מ הא דנתמעט אחותו נשואה שלא לטמא לה אין זה אלא גזה"כ בטומאת כהנים, אבל לענין מצות אבילות, כיון דכבר ידעינן שאחותו היא בכלל הקרובים שמתאבלין עליה, לא מסתבר לחלק בין פנויה לנשואה. תדע, שהרי גם לאנוסה ומפותה אין הכהן מטמא לה, וכן אם נקטע ראשו של אביו אין מטמא לו - "בזמן שהוא שלם ולא כשהוא חסר", וכן הכהנות אינן מצוות להתטמא לקרובים, וכי נימא דבכל אלה ליכא מצות אבילות. וע"כ דאנן לא ילפינן אלא גילוי מילתא בעלמא, אבילות מטומאת כהנים, דעל ששה קרובים מתאבלין עליהן, וע"כ אין שום חילוק בין פנויה לנשואה ובין בתולה לבעולה ובין איש לאשה ובין חסר לשלם, ובכל גווני מתאבלים עליהם.
ד
שמחות פ"ב:
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד החיים וכללו של דבר כל שהוא כבוד חיים מתעסקין בו. והרמב"ם בפ"א מה' אבל הי"א כתב, דגם אין מתאבלין עליו. והרמב"ן בת"ה כתב:
ונ"ל דאין קורעין לכבוד קאמר אבל קרובים הראוים להתאבל קורעים דקריעה חיובא הוא ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו עליו אבילות ואיך עומדים עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים אם אין נוהגים עליו אבילות. עכ"ל.
ונראה, דגם להרמב"ם מאבד עצמו לדעת הוי עושה מעשה עמך. דלא מקרי אינו עושה מעשה עמך אלא א"כ עושה עבירה להכעיס, או כשרגיל בעבירה אפי' לתיאבון, כדאיתא ברא"ש ובמרדכי. וכן פסק ביו"ד סי' ש"מ. ועיקר הדין מאבד עצמו לדעת אינו אלא תקנת חכמים למנוע ממנו כל דבר שהוא כבוד למת, מפני שהוא גרם לעצמו. וסבר הרמב"ם דגם אבילות הוי כבוד המת, ומפני זה מונעין ממנו גם אבילות.
ובזה יבואר מה שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' אבל ה"ח:
כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מדרכי צבור והנפלים והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מתטמא להן, עכ"ל, והקשה הרדב"ז, דלמה לא כתב הרמב"ם שאם נטמא לכל אלה דלוקה עליהן, כמו שסיים הרמב"ם בסמוך גבי נטמא לאחר סתימת הגולל דלוקה:
ולפי הנתבאר, דמאבד עצמו לדעת אינו אלא תקנת חכמים אבל מדאורייתא מתאבל עליו ומטמא לו, א"כ לא שייך עליו חיוב מלקות. וגם בהרוגי ב"ד שאין מתאבלין עליהן ואין מטמא להן, כתב רש"י בסנהדרין ד' מ"ו, דהוא מטעם כדי שתהא בזיונן כפרה להן מפני זה מונעין מהם אבילות לבזותן, אבל מדאורייתא שפיר הם בכלל עושה מעשה עמך אם עבר לתיאבון ומתאבלין עליהן ומטמא להן, ורק מדרבנן הוא דאין מטמא להן [ובביאור הגר"א ביו"ד סי' ש"מ אות י' כתב, דהרוגי ב"ד אפי' אם העבירה היא לתיאבון ג"כ הוי להכעיס, כיון שהתיר עצמו למיתה, ומדאורייתא אין מתאבלין עליו. וזה דלא כרש"י הנ"ל] וא"כ לא שייך ג"כ עליהן חיוב מלקות. ואף דבנפלים ושפרשו מדרכי צבור מדאורייתא הוא דאינו מטמא להן, ולוקה עליהן, מ"מ כיון שהרמב"ם כלל בהדייהו גם הרוגי ב"ד והמאבד עצמו לדעת מפני זה השמיט מלכתוב דלוקה עליהן.
בענין טומאת כהנים לקרובים פליגי הראשונים, אם דוקא לצורך המת הוא דהותרה או אפילו שלא לצורך המת נמי הותר לטמא להם מפני כבוד המת. עיין ביו"ד סי' שע"ג בב"י ובשו"ע ס"ה. והדבר ברור דלא תליא זה כלל במחלוקת רש"י ותוס' בברכות ד' כ' ועוד ראשונים אי טומאת קרובים ומת מצוה הותרה לכהנים או רק דחויה. דאפי' אם נימא דהותרה, אפשר דלא הותרה רק לצורך עסק המת, וזהו כוונת התורה בהיתרה. וכן אפי' אם נימא דאינה רק דחויה, אפשר דהתורה דחתה טומאת כהנים אפי' מפני כבוד המת גרידא אף בלא צורך המת. וזה דלא כה"מנחת חינוך" במצוה שס"ד, שתלה הדבר זב"ז ונדחק הרבה בפסק השו"ע. יעו"ש.
רמב"ם פ"ג מה' אבל ה"י:
נשיא שמת הכל מטמאין לו אפי' כהנים עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו וכן הכל אוננין עליו. עכ"ל. מקור הדין הוא בפסחים ד' ע' ובירושלמי נזיר פ' כה"ג. וה"משנה למלך" הקשה מזה, על הא דאיתא בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג:
ויזבחו לה' שלמים ויעלו עולות למחרת היום ההוא ניחא עולות למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ואין שלמים באים כב"ש א"ר יוסי ב"ב דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר, וקשה, דאיך הקריבו למחר, הא כיון דהכל מטמאין לנשיא א"כ כל ישראל היו טמאי מת, דכבר נטמאו בעצרת, ובעו הזאה שלישי ושביעי:
ותירץ, דישראל לא נטמאו כלל לדוד משום המצוה דחל חיובא עליהם, דהיינו מצות ראייה חגיגה ושמחה, דאם היו מטמאים לו היו מבטלות מצות אלו, מש"ה לא נטמאו. ולענ"ד תירוצו תמוה. דהרי מת-מצוה דוחה כל המצות אפי' פסח ומילה, כדאיתא בברכות ד' י"ט, וא"כ בנשיא, כיון דיש לו דין מת מצוה מפני שהכל חייבים בכבודו, היו כולם חייבין לטמא לו, ולא הי' להם להשגיח על מצות ראייה חגיגה ושמחה, כיון דמת מצוה דוחה אותם.
ונראה לענ"ד, דהא דהכל חייבין ליטמא לנשיא אינו אלא בשעה שעוסקין בו לקברו, דאז מוטל החיוב לכבדו ולטמא לו. וא"כ, כשמת דוד בעצרת לא הי' שום חיוב עדיין ליטמא לו באותו היום, כיון שלא נקבר בעצרת, דהרי אסור לקבור ביו"ט ע"י ישראל, ולא היו עוסקין בו שום עסק באותו היום, ורק היו אוננין עליו אנינות של תורה דהוא יום המיתה, ומפני זה לא הקריבו בעצרת, ולמחר מיהרו להקריב העולות והשלמים קודם שהתחילו לעסוק בעסק קבורתו, ושוב לא היו אוננין עליו, דמדאורייתא ביום קבורה שאינו יום המיתה ליכא אנינות, ואח"כ קברוהו ונטמאו לו כל ישראל.
כתב המרדכי, דמי שהוא רגיל לעשות עבירה אפי' לתיאבון שוב אינו נקרא עושה מעשה עמך ואין מתאבלין עליו. וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ש"מ. ודוקא כשמת בלי וידוי, כמש"כ הש"ך בסי' שמ"ה. וכן לענין טומאה אין הכהן מטמא לו, דכל שאין מתאבלין עליו אין הכהן מטמא לו, כמש"כ הרמב"ם הנ"ל. וכן כתבו הטור ושו"ע סי' שע"ג, עיין בב"ח ריש סי' שע"ד. ולפ"ז, מי שאין משא ומתן שלו באמונה רק ברמאות ומשקר במדות ועובר על לאו דאונאה וגזילה במזיד לתיאבון מחמת חמדת הממון, כיון שהוא רגיל באלה עבירות כל ימיו, כמו שמצוי אנשים כאלה, אף שזהירים בכל שאר מצות התורה, אינם בכלל עושה מעשה עמך, ואם מתו אין מתאבלין עליהן, ואסור לקרוביהם הכהנים לטמא להם אם תקפה עליהם מחלתם או אם מתו פתאום ולא הספיקו להתודות לפני מותם.
ה
מ"ק ד' כ"ג: מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ובירושלמי פ"ג ה"ה מקשה:
אם ביום השני אבל פטור מתפילין צורכה מימר מי שמתו מוטל לפניו. פי', ל"ל למפטריה מטעם אנינות הלא בלא"ה פטור מטעם אבילות. ומשני:
אלא בגין דתנא דא תנא דא. פי', אגב אחריני תני נמי תפילין. וקשה לי, למה לא משני הירושלמי דנפ"מ טובא לדינא בהא דקתני דפטור מתפילין מטעם אנינות לענין הרוגי ב"ד, דתנן בסנהדרין ד' מ"ו דלא היו מתאבלין עליהן אלא אוננין, דמטעם אבילות ליכא לפוטרם אלא מטעם אנינות הוא דפטורין. ומשמע דעל הקרובים היה מוטל לקוברם ולא על הב"ד, ועוד, דהרי כתב הרמב"ם בפ' י"ד מה' סנהדרין ה"ט דיש לקרוביהן לעשות להן ארון ותכריכין. וא"כ הרי היו טרודין בעסק המת ופטורין מכל המצות וגם מתפילין. וצ"ע.
המהרש"ל בתשובה סי' ע' הקשה, בהא דתניא בברכות ד' י"ט: הי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא, והקשה, כיון שהוא אונן איך יעשה פסח או ימול את בנו והרי אונן פטור מכל המצות. גם בהא דתניא בכתובות ד' ג': הרי שהי' פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות, ג"כ הקשה, למה בועל בעילת מצוה הרי הוא אונן ופטור מכל המצות.
ולענ"ד נראה, דהרי עיקר הדין מה דאונן פטור מכל המצות הוא משום דטריד טרדא דמצוה במצות קבורתו ופטור מכל המצות, דומיא דחתן דפטור מק"ש מה"ט. וכן פרש"י ברפ"ג דברכות. א"כ זהו דוקא בשעה שמת לו המת לא הי' עוסק או לא הי' מוכן לעסוק בשום מצוה אחרת. דכיון דחלה עליו מצות קבורתו נעשה טרוד בה ושוב נפטר מכל המצות. אבל בהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, דכבר מוכן הוא לעסוק במצות אלו, ואח"כ מת לו מת, ואז השאלה לפניו במה לבחור, אם במצות עסק קבורתו ושוב יפטר מכל המצות משום טרדא דמצוה, או לבחור במצות פסח ומילה ויניח עסק המת ויתייאש מלקוברו ולא יהי' טרוד טרדא דמצוה ולא תחול עליו אנינות כלל, וע"ז דרשו חז"ל דמצות פסח ומילה קודמת למצות עסק המת, ויניח עסק המת. וא"כ נמצא לפ"ז דלא חלה עליו אנינות כלל. וכן בחתן, דכבר מוכן להכניס אשה לחופה ולבעול בעילת מצוה, והרשות בידו לבחור במצות הכנסת אשה לחופה ולדחות מעליו מצות עסק המת ולא תחול עליו אנינות כלל, אמרו חז"ל, דמשום פסידא דסעודה יבחר במצות הכנסת אשה לחופה ויניח עסק המת ויתייאש מלקוברו עתה וממילא לא יחול עליו אנינות כלל.
וכל זה לענין דין אונן פטור מכל המצות, אבל לענין איסור בשר ויין ותשמיש, שאסרוהו חז"ל משום כבוד המת, אפשר דגם בזה אסור, כיון דמתו מוטל לפניו, אלא שחכמים הקילו עליו והתירוהו לבעול בעילת מצוה. כן כתבו התוס' במ"ק וכן דעת הרמב"ן בת"ה. אלא שמדברי הריטב"א, הובא בשטמ"ק בכתובות שם, משמע, דדעתו, כיון דעשאוהו כאלו נתייאש מלקוברו לא נאסר בשום דבר מדברי אנינות.
הנה, כתב הבה"ג, דבדליכא פסידא דסעודה, וכן בשאר קרובים שמתו, נמי מכניסין המת לחדר והחתן והכלה לחופה, אלא שנוהג ז' ימי אבילות ברישא ואח"כ נוהג ז' ימי המשתה. וכן דעת הר"י בן גיאת והרי"ף. והרא"ש תמה עליהם, עיין בדבריו פ"ג דמ"ק ופ"ק דכתובות. ולפי הנ"ל מבואר היטב שיטתם, דסברי, דהא דהתירו משום פסידא דסעודה אינו אלא להקדים ז' ימי המשתה ברישא ולדחות האבילות לאח"כ, אבל להכניס האשה לחופה ולבעול בעילת מצוה בלא"ה מותר, כמו שנתבאר, דהרשות בידו להקדים מצוה זו ולדחות מעליו עסק המת, וממילא לא חלה עליו עתה אנינות כלל וגם לא נאסר בבשר ויין ותשמיש, כיון דנתייאש מלקוברו עתה. וע"כ גם בשאר קרובים דליכא פסידא, ג"כ מותר להכניס האשה לחופה ולבעול בעילת מצוה.
כתב רבנו ירוחם, הובא בנקה"כ ביו"ד סי' שמ"ב, דאם מת א' מקרובי החתן אחרי שכבר כנס האשה לחופה, קודם בעילת מצוה, שאסור לבעול עד אחרי ימי אבילות. וכן כתב הט"ז מסברא דנפשיה, דאפי' במת אביו של חתן ואמה של כלה אחרי החופה, קודם בעילת מצוה, ששוב אסור לבעול אותה, דלא התירו אלא משום פסידא דסעודה, וכאן שכבר עשו החופה וגם הסעודה אין כאן פסידא דסעודה, שהרי לא יעשו סעודה שנית משום הבעילת מצוה.
ולענ"ד דבריהם תמוהים. דאפי' אם נימא דלא כמש"כ לעיל, דאין בידו לדחות עסק המת ומצות אנינות משום מצות הכנסת האשה לחופה, ורק משום פסידא דסעודה התירו חכמים, - זהו כל זמן שלא התחיל עדיין לעסוק בהמצוה, אבל כאן שכבר כנס האשה לחופה ונעשה טרוד טרדא דמצוה לבעול בעילת מצוה ונפטר אפי' ממצות ק"ש ומכל המצות, א"כ מה"ט יפטר נמי ממצות אנינות ועסק המת, ולמה יהי' אסור לבעול. וצע"ג.
מי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ובאמצע התפלה והק"ש מת לו מת, פליגי האחרונים בזה אם צריך להפסיק או יגמור. עיין בשע"ת באו"ח סי' ע"א. ולענ"ד נראה ברור, דאין צריך להפסיק. דכיון דעוסק במצוה פטור מן מצות אחרות ולא חלה עליו מצות עסק המת ואנינות, כנ"ל. וכן כתב החכמ"א.
כתב החכמ"א:
אם אכל כשהוא אונן ואח"כ נקבר המת ועדיין לא עבר הזמן שיתעכל המזון במעיו הדבר פשוט דחייב לברך בהמ"ז. וכן כתב הדה"ח. ולענ"ד לא ידענא מאי פשיטותא. דהרי לחיוב בהמ"ז לא סגי בהנאת מעיו לחוד, אלא גם בעינן מעשה אכילה, ואם אכל כל הסעודה בפחות פחות מכזית ביותר מכדי אכילת פרס, אף שנעשה שבע מהאכילה, מ"מ פטור מבהמ"ז, דבעינן מעשה אכילה. כן כתב המג"א בסי' ר"י. וא"כ, כיון שמעשה האכילה היתה בפטור, בעת שהי' אונן, מה מועיל מה שנקבר חמת קודם עיכול, הא אין כאן מעשה אכילה רק שביעה גרידא ופטור מבהמ"ז. עוד כתב הדה"ח [הובא במ"ב בבה"ל ואינו תחת ידי לעיין בו טעמו]:
וכן באשר יצר אם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אש"י אחר שנקבר המת אפי' כל היום. גם זה לא הבנתי. דהרי ברכה זו אינו על ההנאה דלאח"כ, אלא על פתיחת הנקבים שהבורא מפליא לעשות בזה, וזה כל ענין הברכה, וא"כ הרי פתיחת הנקבים הי' בפטור בעת שהוא אונן, ואיך שוב יתחייב עליה אח"כ לאחר קבורת המת.
הנה בדין הנ"ל, במי שהי' פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן וכו' שהתירו לו משום פסידא דסעודה, כתב הב"ח, דדוקא שהכין כבר כל סעודתו, אבל אם חסר א' מהדברים הנ"ל, כגון שלא מזג יינו, אף שאפה פתו וטבח טבחו, לא התירו בזה. והש"ך חלק עליו בזה. ובשטמ"ק בכתובות שם הובא מחלוקת הראשונים בזה, דהרשב"א כתב וז"ל: פתו אפוי' וטבחו טבוח ויינו מזוג מסתברא דלאו כולהו בעינן אלא או או קתני. עכ"ל:
והריטב"א כתב דתרתי בעינן:
בשר רחוץ ויין מזוג, דאיכא פסידא טובא. והשטמ"ק דקדק מדברי רש"י כהרשב"א. ומדברי כולם נלמד דלא כהב"ח דלא בעינן שהכין כל הדברים. ובמחלוקת הרשב"א והריטב"א אם בעינן תרתי או סגי אפי' בחדא, מסתברא דהלכה כהרשב"א, כיון דרש"י מסייע ליה. והכי נקטינן.
ו
מ"ק ד' כ"ו: ואלו קרעים שאין מתאחין על ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים.
מסתברא, דאם ראה אותם בשבת, שאי אפשר לקרוע עליהם, ואח"כ הלך משם, דאין חייב לקרוע במוצ"ש על הראייה הקודמת, דאין כאן שעת חמום, ואין חיוב אותה קריעה אלא בשעת ראייה. ולפ"ז, אפי' לא הלך משם למוצ"ש, ג"כ פטור לקרוע על הראייה דהשתא עד שיעברו שלשים יום משעת ראייה ראשונה, כדאיתא בירושלמי. וכן שמעתי נוהגים.
אך מה שנוהגים ג"כ כשבאין בחוה"מ ג"כ אין קורעין וסומכין על דברי הרמ"א ביו"ד סי' ש"מ סעי' ל"א דנוהגין שאין קורעין בחוה"מ על שאר קרובים חוץ מאביו ואמו, - זה טעות בידם. דהרי כבר כתב הב"ח, הביאוהו הש"ך והט"ז להלכה, דמעיקר הדין הלכה כרוב הגאונים דקורעין בחוה"מ, ורק לרווחא דמילתא נוהגין בשאר קרובים שלא לקרוע בחוה"מ, כדי לצאת גם ידי מקצת הפוסקים שאין קורעין בחוה"מ, וכ"ז לא נהגו כך אלא היכא דיוכל לקרוע אחר המועד, אבל בשמועה קרובה שלאחר המועד תהי' רחוקה, שלא יוכל לקרוע עליה אחר המועד, חייב בזה לקרוע במועד. כן כתבו ז"ל. ולפ"ז, גם בדין הנ"ל, שאם לא יקרע בחוה"מ שוב לא יוכל לקרוע אחר המועד, כמש"כ, לכו"ע חייבין לקרוע בחוה"מ.
ז
ירושלמי ספ"ב דמ"ק:
אין מפנין המת והעצמות מקבר לקבר. ובתשו' נו"ב חיו"ד סי' פ"ט כתב, דדוקא קודם שנתעכל הבשר, אבל לאחר שנתעכל לגמרי ולא נשאר רק עצמות בלי בשר, מותר לפנות, דשוב ליכא בלבול, דכבר פסק הדין, כדכתיב:
ואך בשרו עליו יכאב. וראיתו מהא דתניא באבל רבתי:
אין מלקטין עצמות מתוך הקבר לתתם לצד הקבר, ומסיים שם:
מקום שנהגו לעשות כן עושין, ופי' הרמב"ן בת"ה:
מקום שנהגו כגון שנהגו לשנותם אחר עיכול הבשר וליתן העצמות בארונות וכו', משמע דדוקא אחר עיכול הבשר נהגו לשנות אבל לא קודם, משום בלבול.
ולענ"ד דבריו תמוהים. דהרי הא דנוהגים לשנות את המת אחר עיכול הבשר, אין ההיתר מטעם דלאחר העיכול ליכא בלבול, אלא מטעם דכיון דנהגו כך הו"ל כקברוהו מתחלה ע"מ לפנותו דמותר לפנותו אח"כ. וכן מבואר להדיא בטור סי' שס"ג. יעו"ש. ומה שנהגו לפנותו דוקא לאחר העיכול ולא קודם, הוא משום דעושין כן כדי שינוחו אבותיו מן הדין, מפני זה קוברין אותו בלי ארון כדי שיתעכל הבשר במהרה, כדאיתא בירושלמי. וגם הראיה השני' שמביא מדברי הגאון, הובא בטור הנ"ל, דאין מפנין המת לצד הקבר כדי לקבור שם מת אחר, מטעם דחיישי רבנן למקום תפיסת ב' מתים, ולא קאמר משום בלבול, ג"כ אינו מוכרח, דחדא מתרי טעמי נקט. וגם פשטא דלישנא דירושלמי דאין מפנין עצמות מקבר לקבר, משמע אפי' עצמות לחוד לאחר עיכול הבשר. וכן משמעות לשון הפוסקים.
ו
בדין ליקוט עצמות שמתאבל עליו יום אחד, איתא בירושלמי פ"ק דמ"ק ה"ה:
תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות א"ר אחא הדא דאת אמר בארון של אבן אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוט עצמות א"ל ר"י אפילו תימר בארון של עץ אין בו משום ליקוט עצמות איזהו ליקוט עצמות מעבירין באפיקרסין ממקום למקום ותני כן ליקוט עצמות מלקט עצם עצם חגיי בשם ר"ז ליקוטי עצמות כשמוען. ע"כ. וכן הוא בירושלמי פסחים פ"ח ה"ח. וכל הפוסקים השמיטו הירושלמי הזה ולא כתבו שום חילוק דהמעביר עצמות בארון אין לו דין ליקוט עצמות. ושמעתי מחכם א' שתמה ע"ז.
ונראה, משום דהבבלי פליג ע"ז, דבמ"ק ד' כ"ו איתא:
תניא ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים כששלדו קיימת, והיינו ע"כ כשיש אבלים שמתאבלין עליו הוא, דשייך ברכת אבלים ותנחומי אבלים. וכן כתב הרמב"ן בת"ה, דדוקא כשיש אבלים שמתאבלין משום דין ליקוט עצמות. וכן הוא בטור ושו"ע סי' שמ"ה. הרי להדיא, דגם בארון העובר ממקום למקום ג"כ יש לו דין ליקוט עצמות. ומשמע דבכל ארון מיירי, אפי' בשל אבן, מדלא חילקו בזה:
ועוד, מדרמי ברייתות אהדדי ומשני כאן בששלדו קיימת כאן בשאין שלדו קיימת, ולא משני כאן בארון של אבן וכאן בשל עץ, משמע דהבבלי אינו מחלק בזה, ודלא כהירושלמי.
ט
ביו"ד סי' שפ"ט ס"ג, כתב הרמ"א, דנוהגין דאין עושין בגדים חדשים כל י"ב חודש מי שהוא אבל על אביו ואמו. ושמעתי מבעל-הוראה אחד שאמר, דדוקא בגדים חדשים ממש אסור לעשות, אבל לסתור בגד ישן ולחזור ולתופרו מחדש מותר, דלא מקרי בגד חדש. והביא ראיה לזה, מהא דתנן בסוטה ד' מ"ג: ר' יהודה אומר אף הבונה בית על מכונו, פי', שסתרו וחזר ובנאו במדה ראשונה, לא הי' חוזר מעורכי המלחמה, משום דלא מקרי חדש.
ולענ"ד אינו נראה כן. חדא דהרי כתב הרמב"ם שם בפיהמ"ש, דאין הלכה כר' יהודה בזה. וגם בחיבורו פ"ז מה' מלכים השמיטו. עיין במשנה למלך שם, ועוד, דבעיקר הדבר נראה דלא דמיין אהדדי. דשם, לענין לחזור מעורכי המלחמה, תלוי בשם חדש דוקא:
משא"כ לענין אבילות, הא דאין עושין בגדים חדשים כל י"ב חודש אין זה אלא משום גזירת גיהוץ, וא"כ לא תליא בשם חדש, וע"כ אפשר דגם לסתור ולחדש בגד ישן ג"כ אסור, משום החידוש שבו, דהוי כגיהוץ. וכן מסתברא. אכתוב כאן הדברים שנתעוררתי עליהם בימי אבלי ר"ל על אמי מורתי היקרה מרת גיטיל בת ר' יעקב יוסף ז"ל שתמיד מסרה נפשה עלי לגדל ולהחזיק אותי לתורה שנפטרה יום ה' לסדר ויחי י"ד טבת תרצ"ט בעיר בריסק בשנת הששים ושש לחייה. יהיו דברים אלו ציון לנפשה וזכר לשמה לחיי עוה"ב תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
א
מה שאין נוהגין עתה לעשות עטיפת הראש, כתבו התוס' במ"ק ד' כ"א, מפני שמביא לידי שחוק גדול עטיפת ישמעאלים שאנו בין הנכרים ויש בינינו עבדים ושפחות. וכן כתבו "הגהות מיימון". וכן פסק הרמ"א בשו"ע סי' שפ"ו.
ונראה, דכל זה דוקא לענין עטיפת ישמעאל הוא דנפטרו, מפני חילול ה' בין הנכרים. אבל מ"מ חייבין עתה בכיסוי הראש בלי עטיפת ישמעאל. דהא פסקו התוס' במ"ק ד' כ"ד כרב, דלא בעינן עטיפת ישמעאל, וגם הריטב"א כתב דרק למצוה היא אבל אינה מעכבת, וכתב דלפיכך פסקו הגאונים כרב דפריעת הראש בשבת רשות אף שכתבו דבעינן עטיפת ישמעאל. וכן משמע דעת הרמב"ם.
ולפ"ז אסור לילך בכובע קטן (יארמולקה) לבד, בלי כיסוי הראש בכובע גדול, דזה לא מקרי עטיפה. דהרי כל מה שיכולין לכסות הראש יותר עד כדי עטיפת ישמעאל חייבין לכסות. בפרט לדעת הרמב"ם, דעטיפת הראש אינה מצות עשה אלא הוא איסור, שאסור לגלות ראשו [עיין לעיל בדברינו], א"כ ודאי דאסור בזה. ובשעת התפלה, שאינו מלובש בכובע גדול אלא בקטן, כנהוג, חייב אז להתעטף בטלית של מצוה על ראשו. ומהתימה על הפוסקים שלא העירו בזה. ואף שהב"ח והש"ך כתבו דיש לנהוג קצת העטיפה כמו שנוהגין למשוך הכובע לפני העינים, משמע מדבריהם שאין זה אלא לרווחא דמילתא, אבל אין זה חיוב גמור. וכן כתב החכ"א בכלל קס"ט שאין נוהגין כן אלא בקצת מקומות. וביותר תמה אני על הדה"ח בהל' אבל שהשמיט לגמרי הדין של עטיפת הראש.
תמה אני, פה בארץ הקודש, בעיר שכולה ישראל, למה אין נוהגין בעטיפת ישמעאל, דהא אין שייך כאן הטעם הנ"ל לפטור מפני חילול ה' בין הנכרים, בפרט פה בארץ שהערבים עדיין נוהגין בעטיפה זו, וא"כ אפי' בעיר שרובה נכרים ג"כ אין לפטור מעטיפת ישמעאל.
ב
הנה, לענין אבל שאסור בד"ת, נראה דמותר לו לומר הפסוק שאומרים בכל יום עם הקרבנות:
ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ד', כיון שאינו אומרו משום תורה, אלא כדי שיזכור הקב"ה עי"ז עקידת יצחק, כדאיתא במדרש ויקרא רבה פ"ב. ואין לומר דמצות הקריאה והלימוד של פסוק זה הוא שגורם לזכור העקידה. דהרי מבואר שם במדרש, דאפי' גוי אם אומרו ג"כ גורם לזכור העקידה, ובגוי הרי ליכא מצות קריאה ות"ת.
וכן נראה דמותר לו לומר "[פטום הקטורת" וכל סדר הקרבנות המבוארים באו"ח סי' א', אף שאינן נקראין סדר היום, דלא כל אדם אומרן בכל יום, כדאיתא במג"א סי' תקנ"ט, מ"מ מותר, כיון שאינו אומרם מחמת תורה אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ומשום עבודה וכפרה, דכל עוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת. ומה שאין אומרים אותם בט' באב, כדאיתא שם, אפשר דכיון דהוא יום חורבן המקדש אין לומר הקרבנות והקטורת שאינן מסדר היום, אבל מה שהוא סדר היום, כגון פרשת התמיד, אומרו ואינו משנה מהסדר. ובפ"ת סי' שפ"ד הביא דעות אחרונים בזה, והנלענ"ד כתבתי.
אך לענין המשנה "אלו דברים שאין להם שיעור וכו' ופסוקי ברכת כהנים שאומרים אחר ברכת התורה בכל יום, לכאורה נראה ודאי דאין לומר אותם, כיון שאומרם משום לימוד התורה. ובמקומם ילמוד בדברים הרעים, שמותר לאבל ללמדם, כגון איזה משניות מפרק אלו מגלחין. וכן נהגתי בעצמי. והייתי תמה למה לא הזכירו מזה הפוסקים. שוב התבוננתי, במה דאיתא בסי' תקנ"ד, שמותר בט' באב לומר משנת "איזהו מקומן" ומדרש ר' ישמעאל, והמג"א בסי' ז' כתב דגם אבל מותר לאומרם, והרי עיקר אמירת "איזהו מקומן" ומדרש ר' ישמעאל אינו אלא משום מצות לימוד התורה, כמש"כ בשו"ע שם, ואפ"ה מותר לאומרם. וע"כ הטעם הוא, דכיון שהוא סדר היום ורגיל לאומרם בכל יום, אין בזה משום משמחי לב, ומותר. וא"כ גם משנת "אלו דברים וכו''' ופסוקי בר"כ ג"כ מותר לאומרם, דהוי סדר היום, שאומרם תמיד בכל יום, ואין כאן משום שמחה.
ג
גירסת הטור והרמב"ן במ"ק ד' כ"ח: א"ר יהודה א"ר מנין לאבל שאינו רשאי לישב ע"ג המטה אלא ע"ג הארץ דכתיב וישבו אתו לארץ.
נראה דדוקא ישיבה אסור, אבל מותר לסמוך ע"ג מטה וספסל, ולא הוי כאלו יושב עליהם, כמש"כ התוס' בזבחים ד' י"ט, דסמיכה נהי דעמידה לא הויא מ"מ גם ישיבה לא מקרי ובמקום שאין צריך עמידה אלא דישיבה הוא דאסור כגון בעזרה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד מותר לסמוך, וכמו"כ כאן לא מקרי ישיבה ע"ג ספסל.
ד
אבל תוך שבעה דאסור לצאת מפתח ביתו, כתב הרמ"א בסי' שצ"ג, דהמיקל לצאת בלילה מפני הצורך לא הפסיד (ת"ה). עכ"ל.
ובמקור הדין בת"ה מבואר, דדוקא לאחר שכלה הרגל מן השוק, אז מותר ולא קודם. ותימה על הפוסקים שלא העירו בזה.
ה
מ"ק ד' כ"ג: ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שניה יוצא ואינו יושב במקומו. כתב החכמ"א בכלל קס"ז, דהא דאינו יושב במקומו הוא בכל מקום, בין בבהכ"נ בין בביתו, ושכן משמע לשון הגמרא והפוסקים.
ואני מצאתי מפורש בהרבה ראשונים שלא כדבריו, והיינו בת"ה להרמב"ן והריטב"א ובר"ן וברש"י שעל הרי"ף, כולם כתבו דדוקא בביהכ"נ משנה מקומו, ושכן דקדקו מלשון הגמרא דאינו יושב במקומו היינו למקום שיוצא שם משמע, והיינו בבית הכנסת. וכן מפורש בירושלמי כאן הל"ה ובמסכת שמחות פ"י, דאינו יושב במקומו בביהכ"נ.
ולענ"ד נראה עוד לומר דדוקא בביהכ"נ, אבל בבית המדרש אין צריך לשנות מקומו. בפרט מי שתורתו אומנתו ויש לו מקום קבוע ללמוד ביום ובלילה, שקשה לו ללמוד במקום אחר ומתבלבל מחמת זה, ודאי דאין צריך לשנות מקומו.
ו
בהא דלא יעורר אדם על מתו קודם לרגל ל' יום משום שלא יהי' עצב ברגל וימנע משמחת יו"ט, כתב החכמ"א בכלל קנ"ה, דדוקא על מתו אסור, אבל אדם אחר שאינו קרובו מותר להספידו בתוך ל' יום, אלא שהאבלים אסורים לכנס להספד.
ולענ"ד נראה, דלא סגי במה שלא יכנסו למקום ההספד, אלא צריך ג"כ שלא ידעו האבלים כלל מזה שמספידים אותו. דאם ידעו שמספידים אותו, זה גופא מעורר הספד אצל האבלים, כידוע.
לענין שמועה רחוקה וקרובה, אם מת ביום א' ונקבר ביום ב', מאימתי מונין, אם מיום המיתה או מיום הקבורה, ראיתי ב"דרך החיים" הל' אבל שכתב, שמונין מיום הקבורה.
ולענ"ד זה חומרא יתירה. הן אמת דפליגי בזה הפוסקים, מ"מ הרי רוב הפוסקים סברי דמונין מיום המיתה, והם הב"ח ודרישה בשם רש"ל והט"ז והש"ך, וכן הכריע החכמ"א בכלל קע"א וגם יישב שם פקפוקו של הש"ך ב"נקודות הכסף" מדברי ר"י, וכיון שהלכה כדברי המיקל באבל ודאי דאין להחמיר בזה.
ח
בשו"ע יו"ד סי' ת"ב:
היה לבוש תפילין ובאת לו שמועה רחוקה אינו צריך לחלוץ התפילין.
נראה דהיינו מחמת דין אבילות, הוא דאינו צריד לחלוץ התפילין, אבל מ"מ צריך לחלוץ אותם מחמת היסח הדעת, שעפ"י רוב מי שבא לו שמועה אפי' רחוקה, כיון שבאה פתאום נעשה מוטרד ומבולבל ואי אפשר לו לכוון דעתו מחמת צער ומסיח דעתו מן התפילין.
ט
נראה, דמי שקודם לחברו לענין קדיש ותפלה, דאין לו לעשות חסד עם חברו ולותר לו זכותו. דכיון דהזכות הזה שייך להמת, ומבואר בפוסקים דכל מי שאומר קדיש המגיע לחברו ה"ז גוזל את המת, א"כ איך יכול הבן לוותר על זכותו של המת, הא אין אדם מוחל דבר שאינו שלו.
ואין לומר דהמת עצמו ניחא לו בזה, שיעשה בנו גמ"ח עם חברו, ויהי' זכות גם להמת בזו המצוה, דא"כ אין לדבר גבול ולעולם יותר על כל הקדישים משום מצות גמ"ח. וכיון שתפלה וקדיש יש להם סגולה מיוחדת המועלת מאד לתיקון נשמתו של המת, כמבואר בפוסקים ובספה"ק, ודאי דאין לותר מזה כלום. ולא יבצר לבנו לקיים מצות גמ"ח בענינים אחרים בגופו ובממונו [וגדולה מזו כתב הח"ס ביו"ד סי' שכ"ו, במי שאיבד עצמו לדעת ואין אנשים אחרים יודעים מזה ויש כאן משום פגם משפחה נכבדת אשר יהי' להם לחרפה אם יתודע שאחד מהם אעל"ד, אעפ"כ אסור לבנו לומר קדיש בביהכ"נ. דבמקום גזילת המתים אין לחוש לפגם כבוד המשפחה וה"ה גוזל הקדישים השייכים לשאר אבלים. הרי להדיא שלא דנין בזה לומר דהמת עצמו ניחא לו בזה למנוע פגם ממשפחתו].
אם לא במקום שמשערים שחברו יצטער מאד ע"ז, בזה ודאי יש לדון שגם המת עצמו ניחא לו בזה למנוע צער מחברו וירויח מצוה רבה כזו. וכן מספרים על הגאון מרן ישראל סלנטר זצ"ל, שפעם א' ויתר זכותו לאיש אחר שהי' יארצייט, משום ששיער שזה האיש יהי' לו הרבה צער מזה.