אור ברסלב
עמק ברכה (פומרנציק) גמילות חסדים שבגופו

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

גמילות חסדים שבגופו

תשעה באב

א

הטור בסי' של"ו כתב בשם הרמב"ן, דאסור ליטול שכר עבור הרפואה, משום דזה בכלל אבידת גופו, דמרבינן מקרא דוהשבותו לו, וכל שמצוה לעשות אסור ליטול שכר עבור זה. וכן פסק בשו"ע.

אמנם בתוס' הרא"ש ובתוס' ר"י החסיד למס' ברכות ד' ס' כתבו וז"ל:

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, הקשה הר"י מאורלייניש פשיטא למה לא ירפאו הרופאים הכתיב והשבותו לו ודרשינן זהו השבת גופו וכתיב לא תעמוד על דם רעך, ותירץ שניתן רשות לרפאות בשכר דסד"א שחייב לעשות בחנם מטעמא דפרישית. עכ"ל.

ב

רמב"ם פי"ד מה' אבל ה"ז:

יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים שנחום אבלים גמ"ח עם החיים ועם המתים. עכ"ל. והרדב"ז תמה ע"ז, דלמה לא נימא שבקור חולים קודמת, שהרי מצוה גדולה היא, דכל שאינו מבקר חולים כאלו שופך דמים.

ולכאורה הי' נראה לומר, דכוונת הרמב"ם "שנחום אבלים גמ"ח עם החיים ועם המתים", היינו שמקיים בזה ב' מצות, גמ"ח עם החי וגמ"ח עם המת, ושתי מצות עדיפות יותר ממצוה אחת גדולה אפילו כבקור חולים.

אך קשה ע"ז, מהא דאיתא בב"מ ד' ל"ב: אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ומסקנת הגמ' דאפי' צער בע"ח דאורייתא נמי מצוה בשונא לטעון דלכוף את יצרו עדיף, הרי להדיא דאף שבפריקה מקיים בזה ב' מצות, מצות פריקה ומצות מניעת הצער בע"ח, דהוי מצוה בפ"ע אי הוי דאורייתא, אפ"ה בשונא לטעון עדיף יותר, משום דהוי מצוה גדולה כדי לכוף את יצרו, הרי דמצוה א' גדולה עדיף יותר משתי מצות.

[ומה שכתב המנ"ח מצוה פ' להטעים דברי הגמ' דלכוף את יצרו עדיף אף דצער בע"ח דאורייתא, משום דצער בע"ח הרי הותר לצורך בני אדם, דאפי' לשוחטה מותר, ואם לצורך הגוף הותר ככ"ש לצורך הנפש, ולכוף את יצרו הוי זה צורך הנפש, - לבד דלשון הגמ' "אפ"ה לכוף את יצרו עדיף" לא משמע הכי, דאדרבה משמע דיש כאן משום צער בע"ח אלא דזה עדיף מזה, אלא דגם בתוס' ע"ז ד' י"א מבואר להדיא שלא כדבריו, שהרי כתבו שם להקשות על מה דעוקרין על המלכים דלמה לא פריך הגמ' והאיכא צער בע"ח דבשלמא משום בל תשחית ליכא דכיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אלא צער בע"ח איך הותר, עכ"ל, יעו"ש מה שתירצו, הרי להדיא דגם כשעושה לצורך כבוד המלך יש כאן משום צער בע"ח, דלא הותר אלא לצורך הגוף, ולא לצרכי רוחניים של הנפש, כגון כבוד וכיו"ב).

וצ"ל בדעת הרמב"ם דסבר דמצוה כזו שהיא גמ"ח עם החיים והמתים היא יותר גדולה אפילו ממצות בקור חולים.

ג

כתובות ד' י"ז: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת למאן דקרי ותני וכו'. ראיתי ב"שאילת דוד" בחידושיו ליו"ד שכתב, דהא דמבטלין ת"ת להוצאת המת אינו אלא כשפוגע במת בדרך וצריך לילך ללמוד אז מבטלין, אבל כשעוסק כבר בלימוד אינו מחויב להפסיק לימודו.

ולענ"ד נראה דזה נגד משמעות לשון הפוסקים. וכן מבואר להדיא במס' שמחות פי"א:

כך הי' ר' יהודה עושה בשעה שהי' רואה את המת ואת הכלה שנקלסין ובאין הי' נותן עיניו בתלמידים ואמר המעשה קודם ללימוד, משמע שלתלמידיו העומדים לפניו בשעת הלימוד אמר כן. וטעם הדבר פשוט הוא, דכבוד התורה גדול יותר מלימוד התורה, כדאיתא פ"ק דמגילה ד' ג', וע"כ מבטלין ת"ת מפני כבוד התורה למאן דקרי ותני, כדאיתא בגמ', דכנתינתה כך נטילתה בששים רבוא.

הטור ביו"ד סי' שס"א כתב:

י"א שאין צריך לבטל בשביל אשה אלא כמאן דלא קרי ותני וי"א כיון שאינה מצווה לקרות ועושה מה שמוטל עליה וזהירה בלימוד בניה ובעלה דינה כמאן דקרי ותני. הנה מבואר, דאפי' לדעה זו דאשה יש לה דין קרי ותני מחמת שמסייעת בלימוד בניה ובעלה, אינו אלא בצירוף הטעם שאינה מצווה ללמוד ועושה מה שמוטל עליה. לפ"ז, מי שמחזיק תורה אפי' במדה גדולה, כיון שלא למד בעצמו אין לו דין קרי ותני ואין מבטלין ת"ת בשבילו.

ד

רמב"ם פי"ד מה' אבל:

מצות עשה של דבריהם ללוות אורחים, שכר הלווי' מרובה מן הכל והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, אמרו חכמים כל שאינו מלווה כאלו שופך דמים, כופין ללוי' כדרך שכופין לצדקה וב"ד היו מתקנין שלוחין ללות אדם העובר ממקום למקום, אפי' המלוה את חבירו ד' אמות יש לו שכר הרבה [ובגמ' איתא דאינו ניזוק], וכמה שיעור לוי' שחייב אדם בה הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר ולחברו עד תחום שבת והתלמיד לרב עד פרסה ואם הי' רבו מובהק עד ג' פרסאות. עכ"ל. והכל מגמ' סוטה ד' מ"ו.

נראה, דהא דהמלוה את חברו ד' אמות שוב אינו ניזוק, דזה דוקא חוץ לביתו, אבל בתוך ביתו לא מקרי לויה. וכן נראה, דמי שנטל ידיו לאכילה וכבר בירך ענט"י ולא הספיק לברך המוציא ולהתחיל לאכול, והאורח ממהר לצאת לדרך ואי אפשר לו לחכות, שלא יאחר את השיירא או את הרכבת של בית הנתיבות, - דחייב תיכף ללות את האורח, ואף שיפסיק בין הנטילה לברכה. דפשיטא דכיון שאינו מעכב דזה נדחה מפני מצות הלויה. ובלבד שישמור ידיו ולא יסיח דעתו מהם עד שיחזור. ואפי' אם הסיח דעתו מהם ג"כ אין כאן חשש ברכה לבטלה, שהרי כתב הריטב"א, הובא בשע"ת בהל' נט"י, דמי שנטל ידיו ובירך ולא הספיק לברך המוציא עד שהוצרך לנקביו, דאין הברכה לבטלה, דבשעה שבירך שפיר בירך.

ותמהני למה אין העולם נזהרים במצות הלוית אורחים ולא ראיתי מעולם מי שנהג כן. ובשלמא הת"ח פטורין מהלוית האורחים משום בטול תורה, דהוי מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים ואין מבטלין ת"ת לזה. אבל הבעה"ב, שאינם עסוקים כל כך בתורה, ודאי דחייבין בלויה. ואי משום בטול עסקיהם, היו צריכים לשכור להם שלוחין בשכר שילוו האורחים.

והגאון בעל חזון איש אמר לי, שאפשר דחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי, אבל כהיום, שנוסעים הרבה אנשים יחד, נעשה כל אחד לויה לחברו.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה