עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
תשעה באב
תענית ד' ל': ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב אסור באכילה ושתי' וברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובת"ה וכו'. הנה מבואר, דבתענית ט' באב, לבד דין תענית צבור שבו, שכל החמשה עינוים אסורין בו מדין תענית צבור אפי' בזמה"ז שאין גזרה ואין שלום, משום דאיכפלו בו צרות, כדאיתא בר"ה ד' י"ח, - איכא בי' נמי דין אבילות, ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ות"ה אסורין בו נמי משום דין אבילות. ונפ"מ נמי לענין רחיצה, דמשום דין תענית צבור שבו אינו אסור אלא בחמין, אבל משום דין אבילות אסור נמי בצונן, כדאיתא לעיל ד' י"ג: אמר ר"ח כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן כל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר.
והנה, לענין ט' באב שחל באחד בשבת, מבואר בעירובין ד' מ"א, שמפסיק סעודתו מבעוד יום ולא חיישינן על מה שהוא מעונה בסוף יום השבת. וכן פסק הרמ"א בשם הסמ"ק בשו"ע סי' תקנ"ב. וכל זה לענין דין עינוי דוקא, הוא דלא חיישינן על מקצת יום השבת, דהלכה כר' יוסי שם דמתענה ומשלים. אבל לענין דין אבילות, אפי' במקצת יום השבת חיישינן, וכמו שפסק הרמ"א בשם הגמי"י בסי' תקנ"ג, דאינו חולץ מנעליו בשבת מבעוד יום עד לאחר ברכו, משום דאסור להראות סימן אבילות בשבת.
ולענין איסור רחיצה אינו מבואר בפוסקים איך הדין, אם צריך למנוע עצמו מרחיצה מבעוד יום. ולפי הנ"ל, דבאיסור רחיצה תרי דינא איכא בי', דמשום דין תענית נאסר רק בחמין ומשום דין אבילות נאסר גם בצונן, הי' נראה לכאורה דאינו צריך להפסיק מבעוד יום רק מחמין, דהוא משום דין עינוי, שמותר במקצת יום השבת, אבל מצונן, דהוא משום דין אבילות, אינו מפסיק מבעוד יום, דהרי לענין אבילות אסרינן אפי' במקצת יום השבת. אך זה אינו. דהרי רחיצה הוא דבר שבצנעה ונוהג אפי' בשבת, כדאיתא במ"ק ד' כ"ד. ולפ"ז תמה אני על מה שפסק הרמ"א בסי' תקנ"ד, דשבת שחל בו ט' באב ונדחה דאסור בת"ה משום דדברים שבצנעה נוהג, למה לא הזכיר ג"כ דאסור ברחיצה מה"ט.
דברי הימים פרשה ל"ה:
ויקונן ירמיהו על יאשיהו ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם על יאשיהו עד היום ויתנום לחק על ישראל. וביאר בתרגום:
ויהבינון לגזרה על ישראל דיהון ספדין על יאשיהו באיליהון. וכן פרש"י:
כשמזדמן להם שום צער ובכיה שהם מקוננים ובוכים על המאורע הם מזכירין זה הצער עמו דוגמא בט' באב שמזכירין קינות על הגזירות שאירעו כן יבכיון על מות יאשיהו.
הנה מבואר, שמצוה היא מדברי קבלה, כשמקוננים על שום צרה להזכיר ולקונן עמה גם על מיתת יאשיהו. ותמה אני שלא ראיתי בשום פוסק ומפרש שיביא זו המצוה. וגם בס' חרדים, שמביא כל המצות מדברי קבלה ומד"ס, לא הביא מצוה זו.
ואחר זמן רב מצאתי בפרקי דרבי אליעזר פי"ז (הובא בת"ה להרמב"ן שער ההספד):
ויקונן ירמיהו על יאשיהו וגו' ר"מ אומר השרים אלו הלוים שהן עומדים על הדוכן בשיר והשרות אלו נשותיהם רש"א לא על הלוים ולא על נשיהם בלבד אמרו אלא על הנשים החכמות שנא' התבוננו וקראו למקוננות וגו' מכאן התקינו חכמים שיהיו עושים כן לכל זקני ישראל וגדוליהם שנא' ויתנום לחק על ישראל. עכ"ל. הרי דהפרקי דר"א אינו מפרש כהתרגום ורש"י, אלא "ויתנום לחק על ישראל" היינו שיספידו על הזקנים וגדולי ישראל, והיינו מצות הספד גרידא. ונמצא לפ"ז שאין כאן שום מצוה מחודשת, אלא מצות הספד, ומצות הספד הרי כבר הובאה בכל הפוסקים. ונראה דסברי דהלכה כהפרקי דר"א ולא כהתרגום וע"כ לא הביאו המצוה הנ"ל להלכה.